פסק הדין בעניין אילנה דיין – השפעת דיני הראיות על הדין המהותי

רבות דובר, וודאי עוד ידובר, על פסק הדין שניתן לפני כשבועיים בעניינה של אילנה דיין (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך). בפוסט זה אבקש לשים את הדגש על נקודה מעט שונה מהנקודות עליהן הושם דגש עד עתה.

אם כן, למי מביניכם שלא נכנס בעובי הקורה המשפטית של פסק דין זה נספר בקצרה מה עיקר חשיבותו. כך, עד מתן פסק הדין בעניין אילנה דיין ההגנה המרכזית, אשר עמדה לכלי תקשורת, שפרסמו דברי דיבה, הייתה הגנת "אמת דיברתי" (הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). לפי הדין הישראלי כיום, נטל ההוכחה של הגנת "אמת דיברתי" מוטל על הנתבע, אשר חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: ראשית, עובדת היותו של הפרסום הדיבתי "אמת", ושנית, קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום זה.

כידוע, בחוק איסור לשון הרע קבועות הגנות נוספות, ובכלל זה "הגנת תום הלב" (סעיף 15 לחוק). הגנה זו חלה בהתקיים שני יסודות מצטברים: ראשית, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, ושנית, כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15. אחת מנסיבות אלה (הקבועה בסעיף 15(2) לחוק), ואשר מאפשרת למפרסם תם-לב לזכות בהגנה, הינה קיומה של "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" מצידו לבצע את הפרסום.

במסגרת ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87 (1969) ("הלכת עיתון 'הארץ'") נדונה השאלה האם רשאי עיתון להסתמך על ההגנה המוקנית מכוח סעיף 15(2) לחוק, ולטעון כי היחסים בינו לבין קוראיו מטילים עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסם את הכתבה הכוללת לשון הרע. בית המשפט העליון קבע באותו עניין כי לא מוטלת על עיתונאים חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, מעבר לחובה הרגילה המוטלת על כל אזרח. על כן, פרסום עיתונאי יחסה תחת ההגנה שבסעיף 15(2) – כך נפסק שם – רק לעיתים נדירות, וזאת כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון מקום בו התייחס הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו.

למעלה מארבעים שנים לאחר מכן, במסגרת פסק הדין בעניין אילנה דיין, נהפכה הלכת עיתון "הארץ" על פיה. נקבע, כי ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה יותר מאשר זו הנוגעת לאותם מקרים מצומצמים של סכנה לחיים או לרכוש. תחת זאת, קבע בית המשפט העליון כי כלי תקשורת יזכו מעתה להגנה רחבה יותר, באופן בו גם פרסום בתום לב שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של "עיתונאות אחראית" (Responsible Journalism), יזכה להגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק. כפי שנקבע, במסגרת בחינת שאלת העמידה בסטנדרטים אלה, על בית המשפט לבחון את אופן התנהלותו של העיתונאי וטיבו של הפרסום (אך לא את אמיתות תוכנו), דבר הדומה במידה מסוימת לבחינה הנעשית במסגרת עוולת הרשלנות.

אם כן, לאחר פסק הדין בעניין אילנה דיין יוכלו אמצעי תקשורת לזכות בתנאים מסוימים בחסינות מפני תביעת לשון הרע, וזאת אף בקשר לפרסום עובדתי שאינו אמת (ואשר אינו חוסה תחת ההגנה העיקרית שהייתה קיימת בעבר - הגנת "אמת דיברתי"). מדוע מצא בית המשפט העליון להפוך את הלכת עיתון "הארץ" על פיה? מדוע הורחבו ההגנות המוקנות לכלי תקשורת מעבר להגנת "אמת דיברתי"?

דומה, כי הפיכת הלכת עיתון "הארץ" אינה נובעת מכך כי הדין המהותי איבד ממשקלו והגיונו.  אדרבא, אף השופט ריבלין בפסק הדין בעניין אילנה דיין מצא לציין, כי "אמיתותו של הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בו מבטיחים 'כי בפרסום טמון המשקל הסגולי הנחוץ כדי להצדיק את הפגיעה בשם הטוב'". תחת זאת, כפי שעולה מפסק הדין בעניין אילנה דיין, הפיכת הלכת "עיתון הארץ" נובעת מכך כי דיני הראיות החלים לא איפשרו לבתי המשפט ליתן משקל הולם לחופש הביטוי במסגרת בחינת התקיימות תנאי הגנת "אמת דיברתי".

כך, במקרים לא מעטים, היסוד הראשון מבין יסודות הגנת "אמת דיברתי" (עובדת היותו של הפרסום הדיבתי "אמת") עורר קשיים הוכחתיים. על הקושי הטמון בהוכחתו של יסוד זה עמד בית המשפט העליון עוד במסגרת דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 40 (1998):  

"לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע, לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע. כך, לא פעם, עשויות להיות ברשותו של כלי התקשורת ראיות להוכחת אמיתות הפרסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית משפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמיתות הפרסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפרסום: כעיקרון, הן אינן קבילות בבית משפט... זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים."

על קשיים אלה עומד בית המשפט העליון אף במסגרת פסק הדין בעניין אילנה דיין (פס' 92 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין; פס' 23 לחוות דעתו של השופט פוגלמן). כפי שמציין השופט פוגלמן, נוכח קשיים אלה, קיים חשש ל-"אפקט מצנן" על פעילותם של כלי התקשורת. כלשונו, "אם ההגנה היחידה העומדת לרשותו של עיתונאי מפני תביעת לשון הרע, בגין פרסום עובדות היא 'אמת הפרסום' כפי שפורשה בפסיקה, ואין בלתה, עלול להיווצר מצב שבו עיתונאים יימנעו מפרסום ידיעות אמת שיש בהן עניין ציבורי, בשל החשש שמא לא יוכלו להוכיח את דבר אמיתותן בבית המשפט".  

דבריו האמורים של בית המשפט העליון אכן בעלי היגיון ותוקף. ואולם, בהחלט עולה השאלה האם הדרך לטפל בקשיים אלה (הנובעים מהדין הראייתי) היא באמצעות שינוי כללי המשחק המהותיים, תוך צמצום כללי החבות של עוולת לשון הרע, ולא באמצעות עריכת שינויים בדיני הראיות (כגון, במקרים מסוימים, קבלת ראיות בלתי קבילות; העברת הנטל להוכחת האמיתות לכתפי התובע ויצירת דרכים סבירות להעדת מקורות עיתונאיים) או שינויים אחרים (כפי שיפורט להלן). 

שאלה זו מתעוררת ראשית נוכח החשש כי השינוי שחל בדין המהותי יגרום אחריו קשיים ראייתים מהותיים ביותר, אך זו הפעם לתובעים. שהרי, בעקבות פסק הדין בעניין אילנה דיין עתיד לעבור מרכז הכובד בתיקי לשון הרע משאלת הוכחתן של עובדות במישור תוכן הכתבה לשאלת הוכחת עובדות במישור אופן הכנתה של אותה כתבה. במצב זה, על מנת להביא לדחיית התביעה, פעמים רבות די יהיה במתן עדות על-ידי העיתונאי, במסגרתה תינתן גרסתו לדברים, כאשר מבחינת התובע נשוא הפרסום העובדות הקשורות בהכנת הכתבה תהווינה לרוב עדות מפי השמועה.

אך יותר מזאת, שאלה זו מתעוררת נוכח האופן בו הציבור הישראלי תופס את הכרעתם של בתי המשפט בתביעות לשון הרע. על-פי תפיסתו של הציבור, קבלת תביעת לשון הרע משמעה כי הוכח שהפרסום היה שיקרי, ולהיפך. על כן, במקרים בהם תידחה תביעת לשון הרע בשל תום ליבו של העיתונאי המפרסם, וזאת חרף הוכחת אי-אמיתות הפרסום, עשוי הציבור לסבור כי הוכח שהפרסום אמת (וממילא, התובע אשר הגיש תביעתו על מנת לנקות שמו ימצא עצמו נפגע בשנית).

דוגמה מעניינת לתפיסה זו ניתנה בשבוע שעבר, כאשר נדחתה על-ידי בית המשפט בצרפת תביעת לשון הרע אשר הוגשה כנגד ד"ר יהודה דוד, וזאת בעניין דברים שאמר בדבר היעדר אחריותו של צה"ל למותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה. בכותרת למוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הופיעה הכותרת "אמת דיברתי", ממנה ברור כי הוכח בבית המשפט בצרפת שצה"ל לא אחראי למותו של הילד הפלסטיני. ואולם, בגוף הכתבה צוין כי "בית המשפט [בצרפת] קבע, כי הרופא הישראלי אמר את דבריו בפרשה בתום לב וכי היה לו בסיס עובדתי מספק כדי לקבוע שפציעתו של א-דורה קדמה לאירוע בנצרים". הנה כי כן, בית המשפט בצרפת החיל על תביעת לשון הרע שהוגשה כנגד ד"ר דוד, דין הדומה להלכה שנפסקה בעניין אילנה דיין, וממילא לא נזקק הוא לשאלת אמיתות הפרסום. ואולם, בראייה הציבורית הישראלית עצם דחיית תביעת לשון הרע התקשרה לכך כי הוכחה גרסתו של ד"ר דוד לגבי אמיתות הפרסום. 

נוכח האמור, ראוי היה לטעמי להידרש בפסק הדין בעניין אילנה דיין לשאלה האם המקום הגיאומטרי למתן משקל עודף לחופש הביטוי על מנת למנוע "אפקט מצנן" לכלי התקשורת צריך להיות במישור החבות (קרי, במסגרת בחינת השאלה האם התקיימו יסודות עוולת לשון הרע), והאם אין די במתן משקל בכורה לחופש הביטוי במישור הסעד (קרי, במסגרת בחינת השאלה האם התובע זכאי לפיצוי כספי).

במילים אחרות, ניתן היה לקבוע כי פרסום דיבתי בתום לב בנושא שבו קיים עניין ציבורי משמעותי, לא יזכה להגנה מפני תביעת לשון הרע, וזאת אף אם יוכח כי העיתונאי עמד בסטנדרטים של  "עיתונאות אחראית". כלומר, בניגוד לאמור בפסק הדין בעניין אילנה דיין, ניתן לקבוע כי בוצעה עוולה של לשון הרע, וממילא התובע יוכל למרק את שמו. יחד עם זאת, באותה נשימה ניתן היה לקבוע כי נוכח חשיבותו של חופש הביטוי, בנסיבות אלה התובע אינו זכאי כלל לפיצוי. בדרך זו, הקביעה כי המפרסם לא הוכיח את אמיתות הפרסום וביצע עוולת לשון הרע לא תגרור אחריה "אפקט מצנן", בוודאי לא במידה רבה, שכן כלי התקשורת לא יהיה חשוף לחיוב כספי בגובה רב. 

שאלה היא האם האפשרות המועלית לעיל אכן משקפת טוב יותר את האיזון הנכון בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי. ואולם, אפשרות זו כלל לא נדונה בפסק הדין בערעור שהוגש על-ידי ד"ר דיין. ימים יגידו האם אפשרות זו תיבחן במסגרת דיון נוסף על פסק הדין האמור, אם וככל שיוגש. 

כונס נכסים ותופס נכסים זמני – כיצד הם ממונים ומי צריך לשלם את שכרם?

בשבוע שעבר ניתנה על-ידי בית המשפט העליון (כב' השופט גרוניס) החלטה סדורה במסגרת רע"א 8459/11 אגיאר נ' פרזנטי, אשר בה נדונה "השאלה העקרונית... ביחס לאופן שבו מתמנים תופסי נכסים זמניים על ידי בית המשפט", ובפרט ביחס לזהות הגורם הנושא בשכרם.

באותו עניין, לאחר הגשת תביעה, ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי סעד זמני של מינוי כונס נכסים, וזאת לצורך חיפוש ותפיסת מסמכי מחשב וחומרי מחשב אצל הנתבעים. שנתיים לאחר מינוי הכונס הוגשה בקשה מטעם אחד הנתבעים להעברת הכונס מתפקידו, וזאת בטענה של חשש ממשי לניגוד עניינים. טענה זו הועלתה לאחר שנתברר כי הכונס קיבל מבא-כוח התובעים (המשיבים בבקשת רשות הערעור) מאז מינויו שכר בסך כולל של כ-700,000 ₪. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון, אשר מבקש בהחלטתו לקבוע קווים מנחים ביחס לאופן המינוי של כונסי נכסים ותופסי נכסים זמניים.  

בית המשפט העליון פותח הכרעתו בתיאור המסגרת הנורמטיבית. כך, בהתאם לתקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי למנות בצו אדם לשם ביצוע "חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים" וזאת כדי לשמור על נכסים אלו לצורך ניהול ההליך המשפטי. סעד זמני זה של תפיסת נכסים ניתן, אפוא, בעיקרו של דבר, מתוך מטרה לסייע לבעל-דין למנוע העלמת ראיות העשויות לשרתו בהליך.

תקנה 389(א) לתקנות קובעת, כי בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי לקבוע את שכר שירותיו של כונס הנכסים וכיצד ועל מי לשלמו. תקנה זו חלה גם על מינויו של תופס נכסים זמני (תקנה 387א(ג) לתקנות).

בהקשר זה ניטשה מחלוקת בין בעלי-הדין במסגרת בקשת רשות הערעור האם התפתח נוהג, לפיו מבקש הסעד הזמני הוא זה אשר נושא בעלויותיו של כונס הנכסים או תופס הנכסים הזמני, וזאת עד מתן החלטה אחרת על-ידי בית המשפט בנושא. על רקע מחלוקת זו, קובע בית המשפט העליון מהי הדרך הראויה למינוי כונס או תופס נכסים זמני:

"לשיטתי, בעל דין המעוניין במינויו של כונס נכסים זמני לצורך תפיסת נכסים רשאי להציע לבית המשפט בעל תפקיד אחד, או יותר, אותו יוכל בית המשפט למנות. בהחלט ראוי שיוצגו בפני בית המשפט מספר מועמדים לתפקיד. ככל שמוצע בעל תפקיד אחד בלבד, על הבקשה למינוי לכלול את פרטי ההסכמה עם בעל התפקיד ביחס לתשלום שכר טרחה (ככל שישנה הסכמה כזו), לרבות סכום שכר הטרחה המוסכם. בית המשפט רשאי, כמובן, למנות אדם אחר מזה שהוצע על ידי בעל הדין. מכל מקום, כאשר מורה בית המשפט על מינויו של כונס נכסים זמני עליו לקבוע, עוד במסגרת החלטת המינוי, מועד בו תוגש בקשה מטעם בעל התפקיד לקביעת שכרו. מוטב, כי המועד שייקבע יהא תוך זמן קצר ממועד מינויו של הכונס, וזאת בהתחשב בנתוניו הספציפיים של ההליך. במסגרת הדיון בבקשת השכר יוכלו כל בעלי הדין להביע עמדתם לעניין שכרו של הכונס, הן באשר לגובה השכר והן לגבי השאלה מי יישא בו. מובן, כי בית המשפט לא יהא כבול בהסכמה אליה הגיע מבקש המינוי עם הכונס, לרבות באשר לגובה השכר, ככל שאכן הגיעו להסכמה כלשהי. כן יודגש, כי מרגע שבית המשפט הכריע בסוגיית השכר, הרי שכל הסכמה קודמת בין הכונס לבין מי מבעלי הדין לא תהא תקפה עוד."

בדרך זו, כך מציין השופט גרוניס, יצומצם החשש מפני פגיעה באובייקטיביות של כונס הנכסים או תופס הנכסים הזמני, וזאת במסגרת הליך שיפוטי מהיר יחסית.

במאמר מוסגר יצוין, כי בקשת רשות הערעור נדחתה, וזאת חרף תשלום הכספים באותו מקרה לכונס על-ידי התובעים. זאת, בין היתר, נוכח הנחתו של בית המשפט כי המבקשים היו יכולים להניח כי כונס הנכסים לא פעל במשך שנתיים ימים מעת מינויו מבלי ששכרו משולם כלל.

הערה:

סעד זמני של מינוי כונס נכסים או תופס נכסים זמני הינו אחד הסעדים הזמניים הפוגעניים ביותר. חומרתם של סעדים זמניים אלה מחריפה נוכח העובדה כי אלה ניתנים, על דרך הכלל ונוכח תכליתם, במעמד צד אחד. על אף האמור, קיימות בדין הישראלי הוראות חוק מועטות בלבד המסדירות את אופן המינוי של כונסי נכסים ותופסי נכסים זמניים, כמו גם את אופן פעולתם. החלטתו האמורה של בית המשפט העליון הינה צעד מבורך להסדרת הנושא. ואולם, כפי שאף מודגש בהחלטה זו, ראוי כי השאלות המשפטיות הרבות המתעוררות בהקשר זה תוסדרנה גם על דרך של חקיקת משנה מקיפה יותר.

לקריאה נוספת:

על ההבדלים בין כונס נכסים זמני לבין תופס נכסים זמני, ראו רע"א 11356/05 דף רץ שירותי הדפסה בע"מ נ' D&B - דן אנד בראדסטריט (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2007), בפס' 9;

על צו "אנטון פילר" (צו למינוי תופס נכסים זמני)  - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%95_%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%A8

על הדין החל על צווי "אנטון פילר" וצווי חיפוש מסוגים דומים בדין הזר -

http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Piller_order

"אפקט החלוק הלבן" vs. "אפקט המצלמה" - האם יש לאפשר לתובע להקליט את הבדיקה הרפואית אצל המומחה מטעם הנתבע?

פוסט אורח של עו"ד נועה בר-מנחמוב לגבי פסק דין מעניין של בית המשפט העליון מהשבוע החולף. יצוין, כי במסגרת תפקידה הקודם כעורכת דין במשרד נשיץ ברנדס ושות', ייצגה נועה את אחד הצדדים בתיק זה, לצידו של עו"ד גיל עטר.

  

בסוף השבוע שעבר ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין תקדימי במסגרת רע"א 2948/10 גליצנשטיין נ' מדינת ישראל. על חשיבותו של פסק דין זה יעידו בקשות הצטרפות כידידי בית המשפט, אשר הוגשו טרם מתן פסק הדין על-ידי גופים שונים, לרבות לשכת עורכי הדין. בפסק הדין נדונה השאלה האם תובע רשאי להתנות את בדיקתו אצל מומחה רפואי מטעם הנתבע בהקלטתה. 

טרם אעבור לדון בפסק הדין, ראוי לפתוח ברקע משפטי קצר. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לצרף לכל תביעה בנזקי גוף (למעט בתביעות בגין תאונות דרכים) חוות דעת של מומחה רפואי. תובע שעשה כן מקנה לנתבע את הזכות לפנות בבקשה להעמיד את נושא חוות הדעת לבדיקה על-ידי מומחה רפואי מטעמו. המחוקק לא קבע הוראות נוספות באשר לבדיקה זו על-ידי המומחה הרפואי מטעם הנתבע, אלא רק שעל הנתבע להמציא לתובע העתק של חוות הדעת מטעמו תוך זמן סביר לאחר הבדיקה וכן כי תובע שסירב להיבדק "ללא הצדק סביר", בית המשפט לא ייזקק להוכחת עניין שברפואה מטעמו.

וכך, גם במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי בפסק הדין האמור, הוגשו על-ידי התובע חוות דעת רפואיות לשם ביסוס טענתו לקיום נכות רפואית ונפשית. התובע היתנה את הסכמתו להיבדק על-ידי המומחים מטעם הנתבעים בכך שיקליט את מהלך הבדיקות אצלם. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, והעניין נתגלגל לפיתחו של בית המשפט העליון.

טרם מתן פסק-הדין, הוגשו לבית המשפט העליון בקשות שונות להצטרף להליך כידידי בית המשפט. כך, למשל, לשכת עורכי הדין ביקשה להצטרף להליך, תוך שהיא טוענת כי הקלטת הבדיקה קשורה בחובת ייצוג עורך הדין כלפי הלקוח ויש להתירה, שכן בכך יתאפשר לעורך הדין להיות עד לפגישה שבין הלקוח לבין המומחה, עובדה שתסייע לו להגן על מרשו בדרך הטובה ביותר. מנגד, ההסתדרות הרפואית, אשר אף היא ביקשה להצטרף להליך, טענה כי התרת ההקלטה תסמל גישה חשדנית כלפי מומחים ויש בכך כדי לפגוע במעמדם ולהביא לרפואה מתגוננת.

לאור פסיקה סותרת בנושא זה, בית המשפט העליון החליט לדון בערעור לגופו, תוך שהוא מציין כי מדובר בשאלה עקרונית (אשר מצויה בתחום סמכותו הטבועה של בית המשפט), וכי אין בנמצא מסגרת נורמטיבית מחייבת. החלטתו של בית המשפט העליון נסובה, אפוא, בעיקר סביב שאלת המדיניות המשפטית הראויה.

בשורה התחתונה, קובע בית המשפט העליון כי ככלל אין לאפשר הקלטה של בדיקת מומחה הנתבע (אלא אם כל המעורבים מסכימים להקלטה) וכן כי אין לתובע רשות להקליטה בסתר. עם זאת, במקרים קיצוניים יש מקום לשקול את מתן ההיתר.

בית המשפט (השופט נ' הנדל) קבע כי בניגוד לשיקול של פומביות הדיון המאפשר להקליט אירוע משפטי בשל האינטרס הציבורי לדלתיים פתוחות, בשאלה הנדונה לא מדובר בתיעוד אשר התובע מבקש שיהיה פומבי אלא בתיעוד שיסייע לבא כוחו במהלך המשפט. ואולם, לבא כוח התובע עומדים כלים אחרים שיסייעו לו במהלך המשפט, ובכלל זה חקירה נגדית של המומחה הרפואי.

עוד נקבע כי לא בהכרח נכון הדבר שההקלטה תביא לבדיקה אותנטית ומדויקת יותר והיא דווקא עשויה לפגוע באיכותה, בשל העובדה שהתובע יהיה מושפע ממנה.

בנוסף מתייחס בית המשפט לשאלת השוויון בין הצדדים  וקובע כי אין להתיר לתובע לקבל הקלטה של המומחה מטעם הנתבע גם מכיוון שהנתבע לא זכאי לקבל את הקלטת המומחה מטעם התובע (ואף לשיטת התובע  הקלטת המומחה מטעם התובע אינה מעשית, מאחר וזו חשופה לחשש כי כל שנאמר בה תואם מראש בין בעל הדין והמומחה שמינה).

ולבסוף קובע השופט הנדל, כי השיקול העיקרי לתוצאת פסק הדין הינו השיקול המעשי בדבר ניהול המשפט והעובדה שהקלטת המומחה תסרבל את ההליך. בית המשפט מעדיף את יעילות ההליך על פני הרצון של עורכי הדין לתעד כל דבר בראיה אובייקטיבית וקובע בצדק כי ייתכן ורצון זה לא יסתיים בהקלטה ועשוי להביא בעתיד לדרישה להקליט את מומחה בית המשפט או מומחה שאינו מתחום הרפואה. ובמילים אחרות - "המדרון החלקלק".

המשנה לנשיאה א' ריבלין, אשר הצטרף בהסכמה לחוות דעתו של השופט הנדל, הרחיב בחוות דעתו על הפגיעה בשוויון הטמונה במתן אפשרות לתובע להקליט את המומחה מטעם הנתבע. זאת מאחר ובדרך זו יכול יהיה התובע, בחוקרו את המומחה הרפואי מטעם הנתבע, לעמתו עם תוכן השיחה שנוהלה ולערער את אמינותו בבית המשפט (דבר שהנתבע עצמו לא יוכל לעשות).  

ועכשיו בנימה אישית. לטעמי, מרבית האנשים נכונים לשתף בפרטים הקשורים למצבם הגופני והנפשי ונוטים לומר את כל אשר על ליבם כאשר עומד מולם מומחה רפואי ("אפקט החלוק הלבן"), אף אם הינו "מומחה מטעם". "אפקט המצלמה" יפגע בנטייה זו, שכן קשה להניח כי נכונותו של המטופל לשתף את המומחה הרפואי לא תהיה מושפעת מנוכחותו של מכשיר ההקלטה. לכן, לדעתי, השיקול העיקרי הוא בשאלת ההשפעה שיש להקלטה על איכות הבדיקה. השכל הישר אומר שכאשר אנו מודעים למצלמה או למכשיר הקלטה, ניטה לשנות התנהגותנו; לומר דברים שלא היינו אומרים ולא לומר דברים שהיינו מוכנים לומר "שלא לפרוטוקול", כך שהלכה למעשה - ההקלטה לא רק שלא תשקף את המציאות אלא גם עלולה לעוות אותה.

סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט - סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני

פוסט אורח נוסף מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים.

פעמים רבות אני שומע כי אנשים מתקשים וטועים לחשוב כי לבתי המשפט המחוזיים בישראל סמכות בלעדית לדון בתביעות הנוגעות לקניין רוחני. כמובן, שאין זה המצב, אלא שסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט מסמיך את בתי המשפט המחוזיים לדון בתביעות בענייני זכויות קניין רוחני במצבים שברגיל לא היתה להם סמכות מתאימה. ברשימה זו אבקש להבהיר סוגיה זו.

כללי הסמכות העניינית הרגילים

המבחן הרגיל לעניין סמכות עניינית נגזר משאלת הסעד המבוקש בתביעה והשווי שלו. הסמכות לדון בתביעה אשר עותרת לסעד כספי, אשר שוויו אינו עולה על 2.5 מיליון ₪, נתונה בידי בתי משפט השלום בישראל. אם שווי הסעד גבוהה יותר – לבתי המשפט המחוזיים תקנה הסמכות. אך מה הדין כאשר הסעד המבוקש הינו צו מניעה? סעד כזה נחשב כסעד שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף, וככזה נופל בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בתביעות קניין רוחני: הכלל הרגיל מחייב פיצול הדיון

ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, נקבע כי כאשר תובעים שני סעדים שאינם נמצאים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מפיצול הדיון לשתי הערכאות השונות. כך, תביעה לסעד כספי שאינו עולה על 2.5 מיליון ₪ ובמקביל לו עתירה לצו מניעה תחייב, דרך כלל, הגשת שתי תביעות לשתי הערכאות השונות.

יובהר. בענייני קניין רוחני שני סעדים אלו – צו מניעה וסעד כספי נמוך מ-2.5 מיליון ₪, מתבקשים פעמים רבות יחדיו. לשם הדוגמה, כאשר מוגשת תביעה בשל הפרת זכויות יוצרים, הסעדים המתבקשים במסגרתה הם לרוב צו מניעה שיאסור המשך ההפרה וכן פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה של 100,000 ₪, כגבולות החוק. אף אם בוצעו מספר הפרות נפרדות, בכדי לחרוג מסמכותו של בית משפט השלום נדרשות 25 הפרות שונות (!) או נזק שניתן להוכיחו בגובה של 2.5 מיליון ₪ או יותר. מצב זה, כמובן, אינו ייחודי לתביעות בגין הפרת זכות יוצרים. הדבר מתרחש אף בתביעות בגין הפרת פטנט, הפרת מדגם, גזל סוד מסחרי וכיוצא באלה. 

סעיף 40(4) – כלל חריג המונע פיצול דיון

ברור לכל שניהול שני הליכים באותו עניין בשתי ערכאות שונות אינו עניין רצוי, וזאת, בראש ובראשונה, בשל חוסר היעילות הכרוך בכך. המחוקק ביקש למנוע את הפיכתו של מצב זה לעניין שכיח וחוקק את סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט. סעיף זה קובע שמקום בו ישנן שתי תביעות אוי יותר בעניינים ההכרוכים זה בזה, ואשר אחת התביעות הינה בסמכות בית המשפט המחוזי, אזי כל התביעות יהיו בסמכותו. ובלשון הסעיף, תהא לבית המשפט המחוזי סמכות לדון ב-:

"תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);

בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:

(א)        חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;

(ב)        (נמחק)

(ג)         פקודת הפטנטים והמדגמים;

(ד)        חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;

(ה)        חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;

(ו)         פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;

(ז)         חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;

(ח)        חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;

(ט)        חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

המחוקק הבהיר את מטרת הסעיף בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003:

"תביעות בתחום הקנין הרוחני מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן כוללות סעד כספי בצד צו מניעה נגד המשך הפרת הזכויות. כללי הסמכות הענינית הקיימים, כפי שפורשו לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון רע״א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע״מ נ׳ שוורץ, פ"ד נג(1) בעמ' 670), מובילים פעמים רבות לפיצול של תביעות בעניני קנין רוחני בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום: פיצול זה מכביד על הצדדים ועל המערכת המשפטית, בלא הצדקה ענינית. הצעת חוק זו באה למנוע את הצורך בפיצול סעדים במקרים האמורים, על ידי מתן אפשרות לכרוך סעדים כספיים בתביעות לצו מניעה וצו עשה בתחום הקנין הרוחני, המוגשות לבית משפט מחוזי"

כלומר, בזכות הכלל החדש, מקום בו בעל דין תובע ועותר לקבלת שני סעדים או יותר בענייני קניין רוחני, אם בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לדון בסעד אחד  (למשל, כיוון שמדובר בצו מניעה שנמצא בתחום סמכותו) הרי שהוא יהיה מוסמך לדון בכלל הסעדים, אפילו אם על פי כללי הסמכות הרגילים הם לא בגדרי סמכותו.

יודגש. סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט אינו קובע שכל תביעה בענייני קניין רוחני היא בסמכותם הבלעדית של בתי המשפט המחוזיים, כפי שאנשים טועים לחשוב לפעמים.

לעניין זה יוער, כי אף שהמחוקק פתר את הבעיה ביחס לתביעות בענייני קניין רוחני, בתביעות אחרות, דוגמת לשון הרע, אותה בעיה של פיצול סעדים המחייבת הגשת שתי תביעות נפרדות, עשויה עדיין להתקיים.

האם עילה להשעיית מירוץ ההתיישנות עשויה לעבור לעיזבון?

סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע, כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". אם כן, על פי סעיף זה, מירוץ ההתיישנות בתביעת קטין מתחיל רק בהגיעו לגיל שמונה עשרה.

ואולם, האם סעיף זה חל גם על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שאלה זו מתעוררת, לכאורה, כיוון שמבחינה מהותית תביעת העיזבון היא תביעתו של הקטין המנוח (אשר היה זכאי בחייו להגנה המוקנית מכוח סעיף 10 האמור).

בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) מהשבוע שעבר (ע"א 1945/09 מרווה נ' המועצה האזורית מטה אשר) נקבע כי הזכות הניתנת לקטין להשעות את מירוץ ההתיישנות חלה רק על קטין הנמצא בחיים, ולא על עיזבונו.

התכלית העומדת מאחורי השעיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף זה, כך נקבע, הינה לשמור על זכויותיו של הקטין כאדם אוטונומי ולמנוע מצב בו היעדר יכולתו להגיש תביעה תפגע בזכויותיו. רציונל זה אינו מתקיים במקרה של תביעת עיזבון, כך נפסק.

  

מדוע כדאי לרשום תובענה ייצוגית בפנקס התובענות הייצוגיות?

מה דינה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שלא נרשמה בפנקס התובענות הייצוגיות, כשלאחריה הוגשה בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית באותו עניין? פסק דין חדש של בית המשפט העליון (ע"א 5503/11 דבח נ' דינרי) המכריע בשאלה זו עומד על החשיבות הרבה הטמונה בביצוע רישום כאמור.

בפסק הדין היה מדובר בתובע ייצוגי, אשר הגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד "בזק" לבית המשפט מחוזי מרכז בחודש ספטמבר 2010. עם הגשת בקשתו, לא נשלחה על ידו למנהל בתי המשפט הודעה בנדון, לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות, כפי שמתחייב מהוראות סעיף 6 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. בדיון בחודש פברואר 2011 הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים ונקבע צו סיכומי טענות.

והנה, בחודש ינואר 2011, הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בנושא דומה לבית המשפט בתל אביב. הדיון בתביעה זו הועבר בחודש מרץ 2011, לבית המשפט המחוזי מרכז מכוח סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות (הדן בהעברת תובענות בנושא דומה לדיון בפני בית משפט אחד). נוכח העברת הבקשה המאוחרת בזמן אליו, ונוכח סירובו של התובע הייצוגי הראשון בזמן לבירורן של שתי בקשות האישור יחדיו, נדרש בית המשפט המחוזי מרכז להוראות סעיף 7(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, במסגרתן נקבע:

על בית משפט שאליו הועבר הדיון כאמור בסעיף קטן (א) יחולו ההוראות כמפורט להלן, לפי הענין:

(1)  לענין בקשה לאישור קודמת שטרם החל הדיון בה – בית המשפט רשאי להורות על צירוף הבקשה לאישור המאוחרת לבקשה לאישור הקודמת ולדון בהן יחדיו, או על מחיקת אחת הבקשות, כולה או חלקה, ורשאי הוא להורות על צירוף או החלפה של מבקש או של בא כוח מייצג, והכל כדי שענינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר;

(2)  לענין בקשה לאישור קודמת שהחל הדיון בה – בית המשפט רשאי להורות כאמור בפסקה (1), ובלבד שלא יורה על החלפת המבקש שהגיש את הבקשה לאישור הקודמת או בא הכוח המייצג, אלא אם כן שוכנע שהדבר דרוש כדי שענינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר, והכל בהתחשב בשלב שבו נמצא הדיון בבקשה לאישור...

אם כן, חוק תובענות ייצוגיות עורך אבחנה בין המקרים, לפי השלב שבו נמצא הטיפול בבקשה המוקדמת – האם הדיון בה טרם החל או שהוא נמצא בשלבים מתקדמים של טיפול. ככל שהדיון בבקשה החל, על-מנת למחוק את הבקשה המוקדמת בזמן, על בית המשפט להשתכנע כי הדבר אכן דרוש כדי שעניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר.

בהחלטתו מחק בית המשפט המחוזי את הבקשה המוקדמת בזמן, תוך שנקבע כי הכלל הקבוע בסעיף 7 לחוק של העדפת הבקשה המוקדמת הוא פשוט וברור. יחד עם זאת, במקרה הספציפי, נמנע ממגישי הבקשה המאוחרת לבחון את עניינם מול פנקס התובענות הייצוגיות בשל אי מתן ההודעה למנהל בתי המשפט, ועל כן יש להעדיף את בקשתם, אשר לא תרמה ל"תקלה המשפטית".

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מנוגדת לסעיף 7(ב)(2) לחוק, אשר מגדיר את המונחים "בקשה קודמת" ו"בקשה מאוחרת" באופן כרונולוגי, ללא תלות ברישום בפנקס. עוד נטען, כי יש להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, בהתחשב בשלב המתקדם אליו הגיעה הבקשה המוקדמת.

בפסק דינו דחה בית המשפט העליון את הערעור, תוך שהוא מפנה לכך כי על פי סעיף 5(2) לחוק תובענות ייצוגיות, נדרש תובע ייצוגי לבדוק בפנקס התובענות הייצוגיות האם הוגשה כבר תביעה ייצוגית בנושא דומה. תכלית הרישום בפנקס, כך נקבע, היא לתת פומביות לדבר הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ולאפשר ריכוז של המידע על תובענות ייצוגיות לטובת הציבור, כדי לאפשר הן לתובעים פוטנציאליים והן לגופים שונים בעלי עניין (כגון גופים צרכניים) לשקול את צעדיהם.

בית המשפט העליון מציין, כי הסעיף החל במקרה הספציפי הוא סעיף 7(ב)(2) החוק, אשר מקנה עדיפות לבקשה המוקדמת. עם זאת, בית המשפט  קובע, כי משהוגשה בקשה נוספת, וזו המוקדמת לא נרשמה, אין למגיש הבקשה המוקדמת, שלא נהג לפי מצוות החוק, להלין אלא על עצמו. לעניין זה נקבע בפסק הדין, כי הקריטריון הכרונולוגי אינו יכול להכריע, משלא כובד המבנה ההגיוני שבנה החוק ומשלא נרשמה הבקשה המוקדמת, ובמצב זה על בית המשפט לבחון אילו מהתובענות עדיפה. בין היתר עליו להתייחס לנתון היעדר הבדיקה בפנקס, אך גם לשלב שבו מצויה התובענה – כאשר המטרה היא ניהול עניינה של הקבוצה בדרך הטובה והיעילה ביותר. השופט רובינשטיין אף מוסיף, כי על פני הדברים נראה, כי אי ביצוע הרישום מעלה שאלות לגבי מידת רצינותו ויכולתו של התובע לנהל תובענה מסוג זה (ובפרט בהתחשב בהוראות סעיף 7(ב)(2) המאפשרות העדפת בקשה מאוחרת, אם "עניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר").

יוער, כי השופט מלצר הצטרף לתוצאת פסק הדין, ואף הוא מציין כי סעיף 7(ב)(2) לחוק הוא זה החל בנסיבות המקרה. בחוות דעתו מציין השופט מלצר, כי מחדלו של התובע הייצוגי לרשום את בקשתו בפנקס "משליכה על הניתוח במישור הגשמת ערך היעילות עצמו", אך אין במחדל זה כדי לגרוע מהקריטריון הכרונולוגי החל על פי החוק.

הערה:

עיון בפסק דין זה, אשר עוסק בביצוע שתי פעולות משפטיות (הגשת בקשות לאישור תובענה ייצוגית), כאשר אחת מהן לא נרשמה, מעורר צורך לבחון את הדברים אף באספקלריה של הדינים החלים על עסקאות נוגדות בקניין. ואכן, אף השופט רובינשטיין מביא כאסמכתא לטיעונו מספר פסקי דין בנושא עסקאות נוגדות בקניין.

כידוע, דיני העסקאות הנוגדות מייחסים משקל רב לשאלה מיהו הגורם האחראי לקיומה של אותה "תאונה משפטית" (עסקה נוגדת). שאלה זו נבחנת, על דרך הכלל, על פי המצב במועד עריכת העסקה השנייה. בית המשפט בוחן בהקשר זה את שאלת ידיעתו של המתקשר המאוחר בזמן על העיסקה הראשונה. עוד עשויה להיבחן השאלה האם עבר זמן רב מעת ביצוע העיסקה הראשונה עד למועד ביצוע העיסקה השנייה – זמן אשר עשוי היה לאפשר רישומה של הערת אזהרה.

כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון, הדין החל בחוק תובענות ייצוגיות הינו שונה במידת מה. שאלת עדיפותה של הבקשה המוקדמת על הבקשה המאוחרת נבחנת לפי השלב אליו הגיעה הבקשה המוקדמת, במועד העברת הבקשה המאוחרת לבית משפט הדן בבקשה המוקדמת (או ליתר דיוק, במועד ההכרעה בין שתי בקשות לאחר העברת הבקשה המאוחרת לאותו בית משפט). ואולם, לאמיתו של דבר, "התאונה המשפטית" – הגשת שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית באותו נושא – התרחשה כבר מוקדם יותר, במועד הגשת הבקשה המאוחרת. כך, למשל, בענייננו, "התאונה המשפטית" התרחשה בעת הגשת הבקשה המאוחרת (חודש ינואר 2011), ולא במועד העברתה לבית המשפט מחוזי מרכז (חודש מרץ 2011). כזכור, הדיון בבקשה המוקדמת החל בין שני מועדים אלה – בחודש פברואר 2011. על כן, בהתחשב בכך כי "התאונה המשפטית" התרחשה עוד לפני תחילת הדיון בבקשה המוקדמת, עולה השאלה האם לא ראוי כי הסעיף שיחול - בין מכוח פרשנות שיפוטית ובין מכוח תיקון חקיקה - הוא סעיף 7(ב)(1) לחוק (הדן בבקשה מוקדמת שטרם החל הדיון בה, ואשר קובע תנאים מקלים להעדפת הבקשה המאוחרת), ולא סעיף 7(ב)(2) לחוק (הדן בבקשה מוקדמת שהחל הדיון בה, ואשר הייתה תמימות דעים בין השופטים לגבי תחולתו בנסיבות המקרה). לשאלה זו עשויה להיות נפקות מסוימת במקרה בו לאחר הגשת הבקשה המאוחרת מתבצע רישום של הבקשה המוקדמת.

מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל

בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).

במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.

פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 

ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 

בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  

המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629