יום ראשון, 24 במרץ 2013

נוכחות עד בחקירתו של עד אחר – אסור? מותר?


החלטה חדשה של בית המשפט העליון (רע"א 1238/13 יושיע נ' רז) דנה בשאלות הקשורות לנוכחותו של עד באולם בית המשפט בעת חקירתו של עד אחר. בכלל זה, נדונו השאלות האם נוכחות שכזו פוסלת כליל את עדותו של העד הנוכח באולם הדיונים? והאם יש חשיבות לשאלה האם מדובר בעד "רגיל" או עד מומחה?
במסגרת אותו עניין, איפשר בית המשפט המחוזי בירושלים למומחה רפואי מטעם המשיבים (הנתבעים) להיות נוכח באולם בית המשפט, במהלך חקירתו הנגדית של המבקש (התובע). על רקע זה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהגיעה לפיתחו של השופט צבי זילברטל.
בית המשפט העליון עומד על כך כי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ניתנה במהלך שמיעת ההוכחות (להבדיל, מהחלטה דיונית שניתנת במהלך קדם המשפט). בית המשפט עומד על כך כי הפסקת שמיעת ההוכחות לצורך הגשת הליך השגה לערכאת הערעור (כפי שהיה המצב במקרה זה) תהא מוצדקת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, שכן הדבר פוגע ברצף שמיעת ההוכחות, עניין שהינו, בין היתר, בעייתי מבחינה מערכתית.
בכל הנוגע לשאלות המשפטיות שמתעוררות בעניין ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, עמד בית המשפט העליון על כך שעל-פי הוראות סדר הדין הפלילי, עדים לא יעידו זה בפני זה (סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי). הטעם לכך – חשש מ-"זיהום" עדויות או תיאום עדויות. בית המשפט מוסיף כי הפרתו של כלל זה אינה פוסלת את העדות, או פוגעת בקבילותה, אלא משליכה על משקלה בלבד (כפי שנקבע בסעיף האמור בחוק סדר הדין הפלילי).
בית המשפט העליון מציין, כי הרציונל העומד מאחורי כלל זה חל גם בהליכים אזרחיים, ועל כן, חרף היעדר הוראת חיקוק בנדון, נהוג להחילו גם בהליכים שכאלה. 
בשלב זה עובר בית המשפט העליון לבחון את תקפותו של כלל זה בכל הנוגע לעדים מומחים. בית המשפט מציין כי הרציונל העומד בבסיס כלל זה חל בעיקר לגבי עדים "עובדתיים", ובמיוחד כאשר יש משמעות רבה להתרשמותו של בית המשפט ממהימנותם (כגון עדי ראייה, להבדיל מעדים שעדותם מבוססת על ראיות אובייקטיביות), וכאשר מדובר בעדים שלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם.  בית המשפט מציין, כי רציונל זה נחלש, אם לא מתאיין, כאשר מדובר בעדים מומחים, שכן מדובר בעדים המבססים את עדותם על מומחיותם, ולא על עובדות (שאמורות להיות מוכחות באמצעות עדים "עובדתיים"), ואשר עדותם הראשית נמסרת מבעוד מועד (במסגרת חוות דעת כתובה). טעם נוסף לאימוץ גישה אחרת לגבי עדים מומחים, נובע מכך כי קיים יתרון בלתי מבוטל בנוכחותם במהלך מסירת עדויות אחרות. המומחה, מעצם טיבו, הוא בעל מומחיות, ולכן יכול לסייע לפרקליט החוקר (שאינו בעל מומחיות כאמור) בהצגת שאלות למומחה הנחקר ובהתמודדות עם תשובותיו. העד המומחה אף יכול להגיב ישירות בעדותו שבהמשך לאשר נאמר במסגרת העדות של העד הקודם. בית המשפט מציין, כי דברים אלה נכונים גם לגבי נוכחותו של עד מומחה, במהלך חקירתו של עד "רגיל".
על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון כי "לא קיימת חובה מוחלטת להוציא מאולם המשפטים עד מומחה במהלך עדותו של עד הצד שכנגד, יהא זה עד רגיל או עד מומחה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי".

יום שבת, 9 במרץ 2013

האם קיים חיסיון למסמכים הקשורים לבוררות?


האם מסמכים שמקורם בהליך בוררות, כגון פרוטוקולים, כתבי בי-דין והחלטות, ואשר  גילויים התבקש במסגרת הליך גילוי מסמכים על-ידי צד שלישי שלא היה צד להליכי הבוררות, נהנים מחיסיון ולא ייחשפו לעיני אותו צד שלישי? פסק דין חדש של בית המשפט העליון - רע"א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ  - דן ומכריע בסוגייה זו

השאלה המשפטית האמורה (להבדיל, מההכרעה בה) הינה פשוטה יחסית. שני צדדים מנהלים הליך בוררות. לאחר מכן, מתקיים הליך משפטי נוסף בין אחד מהצדדים האמורים (או שניהם) לבין צד שלישי. במסגרת הליכי הגילוי והעיון במסמכים, מבקש אותו צד שלישי לקבל לעיונו את מסמכי הבוררות, דוגמת הפרוטוקולים, כתבי בי-הדין וההחלטות.
במסגרת פסק דינו, קובע בית המשפט העליון כי מקרה כאמור עשוי להצדיק להסיג לאחור את זכותו של בעל-דין לעיין במסמכי הצד שכנגד.
נקודת המוצא לפסק הדין הינה כי הסודיות הינה אחד היתרונות המרכזיים שנהוג לייחס להליכי הבוררות. אכן, פעמים רבות מעדיפים צדדים להפנות מחלוקת ביניהם לבוררות, על מנת למנוע פומביות שלה. ואולם, כפי שבית המשפט העליון מציין, סודיות והיעדר פומביות הנוגעות למסמכים מסוימים אינן בהכרח מקימות להם חיסיון. בית המשפט העליון מציין בהקשר זה, כי הצורך בפומביות נובע מזכות הציבור לדעת, ואילו חיסיון עוסק באינטרס של צד להליך משפטי לעיין במסמך, לצורך ניהול מיטבי של ההליך על-ידו. 
  
על אף האמור, על-פי פסק הדין, קיימים שני טעמים המצדיקים הכרה בהסגת הזכות לעיין במסמכי הבוררות. 

ראשית, בית המשפט העליון מציין, כי "ההיגיון מורה כי מאפיין החשאיות של מוסד הבוררות צריך שישפיע על ההיבט העוסק בחשיפת מסמכים הקשורים לבוררות". בהקשר זה, מפנה בית המשפט העליון לזכות לפרטיות הקיימת לפי חוקי היסוד, תוך שהוא מוסיף כי "ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים לבוררות שבה עסקינן היו כי תכניה יוותרו חסויים."
ושנית - טעם נוסף המועלה על-ידי בית המשפט העליון, על מנת לבסס את פסיקתו, הינו "הרצון לעודד ולחזק קיומן של מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין". זאת, מאחר שידיעתם של הצדדים כי תוצרי הליך הבוררות יוותרו חסויים, תתמרץ אותם להעדיף פנייה לאפיק של בוררות.

בית המשפט מציין, כי שני הטעמים הנזכרים לעיל עשויים להצדיק חסימת הזכות לעיון במסמכים, אך מציין כי סוגייה זו צריכה להיבחן בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. בית המשפט מוסיף, כי יהיה צורך לבחון בכל מקרה, בין היתר, את השאלה האם מידת הנחיצות של המסמכים הינה "משמעותית", והאם אין באפשרות הצד השלישי להתבסס על ראיות חלופיות. 

שתי הערות:
ראשית, בית המשפט העליון מציין שני טעמים המצדיקה הכרה בפטור היחסי מזכות העיון במסמכים. הטעם האחד נוגע להסכמת הצדדים לגבי חשאיות ההליך ופרטיותם של הצדדים, ואילו הטעם השני נוגע לרצון לעודד צדדים לפנות לבוררות.
על פניו, הטעם הראשון הנזכר לעיל הינו חזק פחות. במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים, פעמים רבות, נחשפים מסמכים, אשר הצד המגלה לא חפץ מלכתחילה בגילויים, ורצה שיהיו פרטיים בלבד. ההנחה של אותו צד כי מדובר במסמך "סודי" או "פרטי", לא בהכרח תביא למניעת גילויו. ראוי לציין בהקשר זה, כי בפסק דין אחר קבע בית המשפט העליון, כי המיקום שבו נכנסת הזכות לפרטיות לדיון בהליכי גילוי מסמכים הינו בבחינת מידת ההכבדה שמכביד הגילוי על מי שממנו הוא נדרש. בפסק הדין הנוכחי, בית המשפט העליון אמנם קבע, כאמור, כי ציפיותיהם של הצדדים לכך שתכניה של הבוררות יוותרו חסויים הינן "לגיטימיות". ואולם, שאלת הלגיטימיות של ציפיות אלה הינה בדיוק השאלה שיש להכריע בה.
הטעם השני, כאמור, נוגע לאינטרס הכללי בעידוד צדדים לפנות לבוררות. מדובר בטעם חזק יותר. ראוי לציין, שבפסק הדין לא נדונה השאלה האם אין די בהיעדר הפומביות על מנת לתמרץ צדדים להפנות את המחלוקת ביניהם לבוררות.

שנית
, מדובר בפסק דין נוסף של כבוד השופט דנציגר, אשר מיועד לחזק את מוסד הבוררות ולעודד השימוש בו.



יום ראשון, 3 במרץ 2013

תיקון חדש בתקנות סדר הדין - עם או בלי קשר לבלוג זה

תיקון חדש (ומבורך) בתקנות סדר הדין הוא הזדמנות טובה לפרסם פוסט חדש, אחרי תקופה ארוכה של היעדרות. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך כי שלושת התיקונים שנכללים במסגרת התיקון האמור (מיום 14.2.2013) קשורים לדברים שנדונו כבר בבלוג זה.

1. תיקון אחד נוגע לשעות ההגשה באמצעות מערכת "נט המשפט". על-פי התיקון החדש, ניתן יהיה להגיש כתבי בי-דין עד השעה 17:00 בלבד, כאשר הגשה לאחר שעה זו תיחשב כהגשה ביום שלמחרת. יצוין, כי ההצעה שעמדה בבסיס תיקון זה כבר נדונה בפוסט קודם בבלוג זה. יוער, כי בפוסט האמור צוין, כי הגבלת ההגשות במערכת "נט המשפט" עד השעה 13:30 (כפי שדובר בהצעת התיקון) עשויה לפגוע בחלק מיתרונותיה של המערכת, אשר מאפשרת הגשת כתבי בי-דין שלא בשעות הבוקר, שבהן רבים מעורכי הדין נמצאים בבית המשפט עצמו. ואכן, התיקון שינה את השעה האמורה.

2. תיקון שני נוגע לקביעת חובה להגשת תשובה להמרצת הפתיחה (ולכל הפחות, להגשת בקשה לקיים דיון בהמרצת הפתיחה). זאת, לאחר פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון לאחרונה, שקבע כי במצב החוקי בעבר לא הייתה קיימת חובה כאמור. פסק דין זה נדון בפוסט קודם, שבו תהינו האם מחוקק המשנה ירים את הכפפה ויביא לתיקון התקנות. וכך אכן נעשה.

3. תיקון שלישי נוגע לאיחוד הדינים הקשורים להגשת בקשת עיכוב ביצוע והגשת בקשה למתן סעד זמני בערעור. נושא זה נדון בפוסט קודם, תחת הכותרת "עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור - האם הגיעה השעה ליצור הרמוניה ביניהם". ואכן, עם או בלי קשר לפוסט זה, תוקנו התקנות, תוך התבססות על אותם טעמים הנזכרים בפוסט. בכלל זה, אוחדו הדינים בין שני סוגי ההליכים, כאשר שאלת בית המשפט בעל הסמכות לדון בהליך נחתכת לפי השאלה האם הוגש כבר הליך ערעורי.

יצוין, כי על פי האמור בו, התיקון ייכנס לתוקף החל מלאחר 30 ימים לאחר פרסומו. למיטב ידיעתי, התיקון טרם פורסם ברשומות.