סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע, כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". אם כן, על פי סעיף זה, מירוץ ההתיישנות בתביעת קטין מתחיל רק בהגיעו לגיל שמונה עשרה.
ואולם, האם סעיף זה חל גם על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שאלה זו מתעוררת, לכאורה, כיוון שמבחינה מהותית תביעת העיזבון היא תביעתו של הקטין המנוח (אשר היה זכאי בחייו להגנה המוקנית מכוח סעיף 10 האמור).
בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) מהשבוע שעבר (ע"א 1945/09 מרווה נ' המועצה האזורית מטה אשר) נקבע כי הזכות הניתנת לקטין להשעות את מירוץ ההתיישנות חלה רק על קטין הנמצא בחיים, ולא על עיזבונו.
התכלית העומדת מאחורי השעיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף זה, כך נקבע, הינה לשמור על זכויותיו של הקטין כאדם אוטונומי ולמנוע מצב בו היעדר יכולתו להגיש תביעה תפגע בזכויותיו. רציונל זה אינו מתקיים במקרה של תביעת עיזבון, כך נפסק.
זה גם היגיוני, הרי לעזבון אין אישיות משפטית בפני עצמו והוא גם איננו המשכו של האישיות המשפטית של הקטין. בסופו של דבר העיזבון (שלפעמים בטעות רושמים אותו כתובע או נתבע) הוא האגריגציה של האישיות המשפטיות של היורשים.
השבמחקאולגה, תודה על הערתך.
השבמחקתוצאת פסק הדין אכן הגיונית, גם לטעמי.