שקיעת (הלכת) שמש – פסק דין חדש של בית המשפט העליון

פסק דין חדש של העליון - רע"א 3749/12 עוז נ' סטר - אשר פורסם היום (1.8.2013) מהווה הזדמנות טובה מאוד לחדש את הכתיבה בבלוג, לאחר תקופה ארוכה של היעדרות.

מזה זמן רב דובר על כך שהגיעה העת שבית המשפט העליון יעשה סדר בשאלת תוקפה של הלכת שמש – הלכה העוסקת בנושא סמכותם העניינית של בתי משפט השלום והמחוזי בתביעות שימוש במקרקעין – ורגע זה הגיע עתה.

נושא סמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום לעניין תביעות מקרקעין מוסדר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, שבו נקבע כי בית משפט השלום ידון, בין היתר, ב-"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם...".

פרשנותו של המונח "שימוש במקרקעין" בהקשר זה נדונה על-ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין עוד לפני עשרות שנים, בגלגול הקודם של חוק בתי המשפט. בפסקי-הדין משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ובראשם הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא), נקבע כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות שבהן מתבקש סעד שאין בו "שמירה על גוף הנכס" נתונה לבית המשפט המחוזי. על-כן, על-פי הלכת שמש, תובענה שבה נתבקש סעד של צו מניעה (למשל, צו המבקש למנוע המשך של בנייה או שימוש מסוים במקרקעין) הייתה בסמכותו של בית משפט השלום. מנגד, אם הסעד המבוקש היה צו הריסה, הוקנתה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בסעד הכרוך ב-"שמירה על גוף הנכס".

ברבות השנים, בפסיקה ובספרות הובעה ביקורת רבה על הלכת שמש. על-פי פסיקה וספרות זו, לא קיים כל טעם – בלשון החוק או בתכליתו – המצדיק אבחנה זו לגבי שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענות. הגדיל לעשות השופט י' עמית, שמונה לימים כשופט בית המשפט העליון, אשר הכריז על בטלותה של הלכת שמש במספר החלטות פרי עטו, עוד כשופט בית המשפט המחוזי  (ת"א 348/03 (מחוזי – חיפה) קעדאן נ' לחאם (23.3.2003)).

ואכן, בפסק דינו של בית המשפט העליון מהיום נהפכה הלכת שמש.

חוות הדעת המרכזית נכתבה על-ידי השופט נ' סולברג. טעמיו לביטול הלכת שמש הינם, בתמצית, כדלקמן:

ראשית, לגישתו, הכלל המונע מבית משפט השלום לדון בהליכים בהם מבוקש סעד של הריסה או סעד אחר שאינו כרוך בשמירה על גוף הנכס, אינו הולם את היקף סמכויותיו הרחב של בית משפט השלום בעת הנוכחית, בהשוואה למצב בשנת 1959, עת נפסקה הלכת שמש;

שנית, ביטול הלכת שמש מוצדק לטעמו, על רקע השאיפה הפרשנית להסמיך את בית משפט השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין;

שלישית, הלכת שמש אינה מתיישבת, כך לטעמו, עם מבחן הסעד, שהוא המבחן המרכזי לצורך קביעת הסמכות העניינית. בהקשר זה צוין, כי במסגרת פסק הדין בעניין שמש בחן בית המשפט העליון את עילת התובענה באותו מקרה, ולא את הסעד שנתבקש;

רביעית, מגמתו של בית המשפט העליון, לאורך השנים, הייתה לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש (אף שזו לא בוטלה עד לפסק הדין הנוכחי). גם על רקע האמור, קיים מקום לביטול הלכת שמש.

בחוות דעתו, הצטרף הנשיא א' גרוניס לתוצאת פסק הדין, אך ציין כי "...חלק מהשיקולים שמנה חברי אינם מצדיקים, כשלעצמם, את ביטול הלכת שמש". הטעם המרכזי שהוביל את הנשיא גרוניס להסכים לתוצאה האמורה הייתה רצונו לשאוף לצמצם, ככל הניתן, את ההתדיינות המקדמית הנדרשת, לעיתים, לצורך קביעת הסמכות העניינית שעה שמבוקש בהליך מסוים יותר מסעד אחד.

נבהיר טעם זה של הנשיא גרוניס - על-פי הפסיקה, כאשר נדרש יותר מסעד אחד במקרקעין (להבדיל מסעד כספי), על בית המשפט לבחון איזה מהסעדים הוא הסעד העיקרי. המבחן הננקט בהקשר זה - "הטפל הולך אחרי העיקר" - הינו מבחן בעייתי, עמום ושרירותי, המצריך לעתים התדיינות מקדמית מורכבת. ביטולה של הלכת שמש, כך לדברי הנשיא גרוניס, ימנע את הצורך ליישם מבחן זה בהליכים בהם עותר התובע לצו מניעה (שעניינו שימוש או חזקה במקרקעין), לצד צו הריסה (שעניינו שימוש במקרקעין שאינו כרוך ב"שמירה על גוף הנכס").

טעם נוסף לביטול הלכת שמש מוצא הנשיא גרוניס ב-"ריבוי הגישות, היעדר האחידות והבלבול שנוצר עקב פסיקה בלתי אחידה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום". בעניין זה נסמך הנשיא גרוניס על מאמרו של עו"ד אסף טבקה, שבו הובאה כדוגמה להיעדר האחידות והבלבול מקרה שבו החליט בית משפט השלום בתל-אביב שלא לפעול לפי הלכת שמש, כאשר למחרת היום החליט בית משפט השלום באילת, במקרה אחר, לפעול לפי אותה הלכה.

הנשיא גרוניס ציין שאין לייחס כוונה רעה לשופטים אשר הכריזו על הלכת שמש כבטלה, או לשופטים אשר בחרו להתעלם ממנה. אך הוסיף, כי כאשר ביטול ההלכה, או הסטייה ממנה, נעשים שלא על ידי בית המשפט העליון, עלול להיווצר מצב המוביל להכרעות שרירותיות, תוך יצירת אי ודאות קשה בסוגיה דיונית בסיסית. ומי שנפגע מכך, בראש ובראשונה, הינו ציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט.

כך או כך, עם ביטול הלכת שמש, מתמחי חודש ספטמבר, שאמורים לסיים בזמן הקרוב את התמחותם, יכולים בהסתברות גבוהה לשער לפחות שאלה אחת עליה יישאלו בבחינה הקרובה...

איך תוקפים החלטה בעניין חוסר סמכות עניינית?

בית משפט מקבל החלטה להעביר דיון בתיק המתנהל בפניו מחמת חוסר סמכות עניינית, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט – האם תקיפת החלטה זו צריכה להיעשות על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור או בדרך של הגשת ערעור בזכות? שאלה זו נדונה בהחלטה חדשה של בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר (16.9.2012).

כזכור, סעיף 79(א) קובע: "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם."

בהחלטה זו קבע הנשיא גרוניס, כי יש להבחין בין שני סוגי מקרים:

במקרה מהסוג הראשון, מועבר הדיון בתובענה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי (או להיפך). במילים אחרות, מדובר בהעברת דיון בין ערכאות שיפוט "רגילות", שסמכויותיהן קבועות בחוק בתי המשפט. במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, ההחלטה בדבר העברת הדיון אינה מסיימת את הדיון לעניין הערעור, שכן בתום ההליך ניתן יהיה להשיג על החלטת ההעברה לפני ערכאת הערעור, לפי דרכי ההשגה הקבועות בחוק בתי המשפט. נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי החלטה מסוג זה הינה החלטה אחרת, ועל כן ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור.

במקרה מהסוג השני, מועבר הדיון מבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בהוראות דין "חיצוניות" (דוגמת בית הדין הרבני או בית הדין לעבודה). במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, על בעל-הדין שתוקף את ההחלטה להגיש ערעור בזכות. הטעם לכך, כפי שמוסבר בהחלטת העליון, הינה כי "לא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין 'הנעבר' בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט". לפיכך, בטרם ייצא ההליך "מגבולותיו של חוק בתי המשפט" (כלשונו של בית המשפט העליון), קיימת לבעלי הדין זכות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון.    

הערה:

על פני הדברים, גם החלטות מהסוג הראשון וגם החלטות מהסוג השני, כמתואר לעיל, דומות למדי. בשני סוגי המקרים – ההחלטות אינן מסיימות את התיק לגופו, והוא ימשיך להתברר בפני ערכאה אחרת.

על אף האמור, החלטתו של בית המשפט העליון יוצרת אבחנה בין שני סוגי המקרים, תוך שהיא קובעת כללים בלתי אחידים לעניין זה. הכלל שנקבע, אפוא, פחות "ידידותי למשתמש" מכיוון שהוא בלתי אחיד. מה הטעם לכך?

התוצאה שנקבעה, על פני הדברים, מיועדת לבוא לקראת בעל-דין המבקש לתקוף החלטה שכזו במקרה מהסוג השני, שכן ניתנת לו זכות ערעור על החלטה - זכות שלא תהיה קיימת בסוף ההליך בפני הערכאה הנעברת החדשה.

אך הסבר זה לא בהכרח מצדיק את האבחנה - גם במקרים מהסוג הראשון, זכות הערעור הניתנת לבעל-דין לתקוף החלטה זו בסוף ההליך אינה בהכרח רבת משמעות. שהרי, המתנה של בעל-דין לסוף ההליך על מנת לתקוף החלטה זו עשויה להביא לדחיית טענותיו, בשל העובדה שהוא איפשר ניהול הליך שלם בפני ערכאה שלטענתו הינה בלתי מוסמכת.

יתרה מכך, בעניין זה של סמכות עניינית, קיים יתרון בבירור שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. על פי פסק הדין של בית המשפט העליון, דרך זו אפשרית במקרה מהסוג הראשון המתואר. עולה השאלה האם לא היה ראוי לקבוע כלל דומה גם לגבי המקרה מהסוג השני. ובמילים אחרות, על אף שהכלל שנקבע מיועד לבוא לקראתו של בעל-דין במקרה השני (שכן מקנים לו זכות ערעור), כלל זה עשוי בפועל לפעול לחובתו, שכן הוא מונע ממנו את האפשרות להביא להכרעה של שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. 

האם דווקא תביעות הקשורות לבני זוג לשעבר אינן בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה?

אתמול ניתן פסק דין חדש ומעניין על-ידי בית המשפט העליון, לגבי שאלה שהייתה עד עתה שנויה במחלוקת בנושא היקף סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני).

סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (בצירוף סעיף 3(א) לחוק), מעניק לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון, בין היתר, ב-"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו..., שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". שאלת הסמכות בהקשר זה הינה, אפוא, כפולה – שאלת זהות הצדדים (האם הם אדם ו-"בן משפחתו") ושאלת מהות הסכסוך (האם הסכסוך מקורו ביחסים משפחתיים).

פסק הדין מאתמול מתמקד בשאלה הראשונה מבין השתיים, וליתר דיוק בשאלה האם קרובי משפחה מסוימים של בני זוג לשעבר הינם "בני משפחה" לעניין הסעיף המובא לעיל. בפסק הדין דובר בתביעה של אדם כנגד אחותה של אשתו לשעבר. במסגרת התביעה הועלו טענות נגד האחות, אשר שימשה גם כפרקליטתו של התובע, כאילו סייעה לאחותה (בת הזוג לשעבר) להשתלט על רכושו של התובע. השאלה שנדונה בפסק הדין הינה האם אחותה של בת הזוג לשעבר הינה "בן משפחתו" של התובע. בהקשר זה יצוין, כי בסעיף 1(2) האמור הוגדר כדלקמן:

לענין פסקה זו -
"בן משפחתו" -
(א)        בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;                                     (ב)        ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;                                                                                       (ג)         הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;                                                                                     (ד)        ...;                                                                                                                              (ה)        ...;                                                                                                                            (ו)         אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;"הורה" -  לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס;

על רקע הגדרה זו, סברו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כי הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון (בדעת רוב סדורה, מפיו של כבוד השופט צ' זילברטל, אליו הצטרף השופט ע' פוגלמן) הפך החלטה זו.

פסק הדין מבוסס על מספר נדבכים. בכל הנוגע לנדבך הראשון – זה הנוגע ללשון הוראת החוק – נטה בית המשפט לגישה, לפיה המובן הפשוט והרגיל של לשון החוק תומך באי החלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על קרובי משפחה של בני זוג לשעבר. בהקשר זה היפנה בית המשפט לכך כי בחוק נקבעו "שש אפשרויות שונות" להגדרת בן משפחה (שש אפשרויות המובאות לעיל), ואילו רק בהגדרת המונח "בן זוג" נכלל "בן הזוג לשעבר". עוד היפנה בית המשפט לכך כי אילו רצה המחוקק להחיל את הגדרת המונח "בן זוג" המובאת לעיל גם על יתר תתי הסעיפים, היה עושה כן באופן נפרד וספציפי, כפי שעשה לעניין הגדרת "הורה" (כמובא לעיל).

על אף האמור, לא שלל בית המשפט את האפשרות כי ההגדרה האמורה לעיל "נושאת שתי משמעויות לשוניות אפשריות", ובכלל זה משמעות לפיה יש לפרש את המונח "בן זוג" בסעיפים 1(2)(ב), 1(2)(ג) ו-1(2)(ו) גם כ-"בן זוג לשעבר". ואולם, חרף זאת, כאמור, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה בית המשפט לענייני משפחה נטול סמכות לדון בתביעה, וזאת על רקע מספר טעמים, ובכלל זה –

ראשית, על פי ההלכה הפסוקה, "אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי" (דוגמת, בית המשפט המחוזי) "אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים". בית המשפט העליון קבע כי יש ליישם הלכה זו גם בנסיבות המקרה (בהן מדובר בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה);  

שנית, על פי תכליתו של החוק, "לא כל תובענה אזרחית בין בני משפחה על כל דרגות הקרבה האפשריות, שעניינה סכסוך בתוך המשפחה, מסורה לסמכויות הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה". על תכלית זו למד בית המשפט, בין היתר, מכך כי בהוראת הסעיף נכללו רק שש קבוצות של קרובי משפחה, ולא נכללו בה קרובי משפחה מסוגים אחרים, דוגמת דוד, אחיין ובן-דוד. נוכח תכלית זו, היה בית המשפט בדעה כי אין להרחיב את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על אנשים בעלי קירבה משפחתית רחוקה.   

שלישית, בית המשפט הביע את רצונו למנוע ממי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה (בו קיימים כללים דיוניים וראייתים אחרים מאשר הנהוג בבתי משפט אזרחיים).

יוער, כי דעת מיעוט מעניינת ניתנה מפיו של השופט א' רובינשטיין, אשר סבר כי עדיף "לצרף את הפריפריה של התביעות המשפחתיות (לפי מהותן) לדרך המלך, מאשר להסיטה לערכאה מקבילה שאין לה בהכרח המומחיות הנצרכת לטיפול בתביעות שביסודן סכסוך משפחתי". בהקשר זה, אכן ניתן לשאול האם ראוי כי תביעה בין תובעת לבין קרובי משפחה של בן זוגה  (עימה יחסיה תקינים) תידון בבית המשפט לענייני משפחה, ואילו דווקא  במקרה שבו היחסים בין בני הזוג הינם בלתי תקינים לא תהיה סמכות לבית משפט זה. 

הערה:

פסק הדין מביא לכלל סיום מחלוקת פסיקתית בשאלה האמורה לעיל, אך עשוי לפתוח מחלוקות ולעורר שאלות אחרות.

כך, למשל, עולה השאלה באיזה נקודת זמן יש לבחון האם  בן הזוג הוא אכן "לשעבר". האם רק בעת הגשת התביעה (כפי שבדרך כלל נעשה) או שמא גם במועד מאוחר יותר (שהרי, בבית המשפט לענייני משפחה, הסמכות נקבעת לפי מהות הסכסוך, ולא רק לפי הסעד המבוקש). 

כך, למשל, כפי שמציין השופט רובינשטיין, עשויה לפסיקה האמורה להיות השפעה גם על מקום בירור תביעותיהם של קרובי משפחה של ידועים בציבור (שהרי, הגדרת המונח "בן זוג" כוללת לא רק "בן זוג לשעבר", אלא גם "ידוע בציבור").

וכך, למשל, ניתן להניח כי חלק מהתובעים ינסו לעקוף את הפסיקה המובאת לעיל באמצעות צירוף לתביעתם של בני משפחה אחרים (אשר לגבי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה עליהם  עשויה לא להיות מחלוקת). האם במקרה כזה בתי המשפט לענייני משפחה יסלקו על הסף את התביעה כולה? ואיזה מבחנים יש לנקוט לעניין מלאכותיות הצירוף?

שאלות אלה ואחרות יונחו בוודאי לפיתחם של בתי המשפט בעתיד הקרוב. 

  

סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט - סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני

פוסט אורח נוסף מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים.

פעמים רבות אני שומע כי אנשים מתקשים וטועים לחשוב כי לבתי המשפט המחוזיים בישראל סמכות בלעדית לדון בתביעות הנוגעות לקניין רוחני. כמובן, שאין זה המצב, אלא שסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט מסמיך את בתי המשפט המחוזיים לדון בתביעות בענייני זכויות קניין רוחני במצבים שברגיל לא היתה להם סמכות מתאימה. ברשימה זו אבקש להבהיר סוגיה זו.

כללי הסמכות העניינית הרגילים

המבחן הרגיל לעניין סמכות עניינית נגזר משאלת הסעד המבוקש בתביעה והשווי שלו. הסמכות לדון בתביעה אשר עותרת לסעד כספי, אשר שוויו אינו עולה על 2.5 מיליון ₪, נתונה בידי בתי משפט השלום בישראל. אם שווי הסעד גבוהה יותר – לבתי המשפט המחוזיים תקנה הסמכות. אך מה הדין כאשר הסעד המבוקש הינו צו מניעה? סעד כזה נחשב כסעד שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף, וככזה נופל בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בתביעות קניין רוחני: הכלל הרגיל מחייב פיצול הדיון

ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, נקבע כי כאשר תובעים שני סעדים שאינם נמצאים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מפיצול הדיון לשתי הערכאות השונות. כך, תביעה לסעד כספי שאינו עולה על 2.5 מיליון ₪ ובמקביל לו עתירה לצו מניעה תחייב, דרך כלל, הגשת שתי תביעות לשתי הערכאות השונות.

יובהר. בענייני קניין רוחני שני סעדים אלו – צו מניעה וסעד כספי נמוך מ-2.5 מיליון ₪, מתבקשים פעמים רבות יחדיו. לשם הדוגמה, כאשר מוגשת תביעה בשל הפרת זכויות יוצרים, הסעדים המתבקשים במסגרתה הם לרוב צו מניעה שיאסור המשך ההפרה וכן פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה של 100,000 ₪, כגבולות החוק. אף אם בוצעו מספר הפרות נפרדות, בכדי לחרוג מסמכותו של בית משפט השלום נדרשות 25 הפרות שונות (!) או נזק שניתן להוכיחו בגובה של 2.5 מיליון ₪ או יותר. מצב זה, כמובן, אינו ייחודי לתביעות בגין הפרת זכות יוצרים. הדבר מתרחש אף בתביעות בגין הפרת פטנט, הפרת מדגם, גזל סוד מסחרי וכיוצא באלה. 

סעיף 40(4) – כלל חריג המונע פיצול דיון

ברור לכל שניהול שני הליכים באותו עניין בשתי ערכאות שונות אינו עניין רצוי, וזאת, בראש ובראשונה, בשל חוסר היעילות הכרוך בכך. המחוקק ביקש למנוע את הפיכתו של מצב זה לעניין שכיח וחוקק את סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט. סעיף זה קובע שמקום בו ישנן שתי תביעות אוי יותר בעניינים ההכרוכים זה בזה, ואשר אחת התביעות הינה בסמכות בית המשפט המחוזי, אזי כל התביעות יהיו בסמכותו. ובלשון הסעיף, תהא לבית המשפט המחוזי סמכות לדון ב-:

"תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);

בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:

(א)        חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;

(ב)        (נמחק)

(ג)         פקודת הפטנטים והמדגמים;

(ד)        חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;

(ה)        חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;

(ו)         פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;

(ז)         חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;

(ח)        חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;

(ט)        חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

המחוקק הבהיר את מטרת הסעיף בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003:

"תביעות בתחום הקנין הרוחני מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן כוללות סעד כספי בצד צו מניעה נגד המשך הפרת הזכויות. כללי הסמכות הענינית הקיימים, כפי שפורשו לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון רע״א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע״מ נ׳ שוורץ, פ"ד נג(1) בעמ' 670), מובילים פעמים רבות לפיצול של תביעות בעניני קנין רוחני בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום: פיצול זה מכביד על הצדדים ועל המערכת המשפטית, בלא הצדקה ענינית. הצעת חוק זו באה למנוע את הצורך בפיצול סעדים במקרים האמורים, על ידי מתן אפשרות לכרוך סעדים כספיים בתביעות לצו מניעה וצו עשה בתחום הקנין הרוחני, המוגשות לבית משפט מחוזי"

כלומר, בזכות הכלל החדש, מקום בו בעל דין תובע ועותר לקבלת שני סעדים או יותר בענייני קניין רוחני, אם בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לדון בסעד אחד  (למשל, כיוון שמדובר בצו מניעה שנמצא בתחום סמכותו) הרי שהוא יהיה מוסמך לדון בכלל הסעדים, אפילו אם על פי כללי הסמכות הרגילים הם לא בגדרי סמכותו.

יודגש. סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט אינו קובע שכל תביעה בענייני קניין רוחני היא בסמכותם הבלעדית של בתי המשפט המחוזיים, כפי שאנשים טועים לחשוב לפעמים.

לעניין זה יוער, כי אף שהמחוקק פתר את הבעיה ביחס לתביעות בענייני קניין רוחני, בתביעות אחרות, דוגמת לשון הרע, אותה בעיה של פיצול סעדים המחייבת הגשת שתי תביעות נפרדות, עשויה עדיין להתקיים.