גמישות ועמימות: מתי מותר להגיש ראיות בערעור על רשם הפטנטים?

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

עניין עמינח, יזכרו קוראי הבלוג, עסק במזרן שאף שהוכח כי הוא חדש ובעל התקדמות המצאתית, נקבע כי הוא אינו עומדת בדרישת היעילות. על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדחה תוך שבית המשפט תומך במסקנות סגנית הרשם. במסגרת הליך הערעור ביקשו המערערים, בעלי האמצאה, להביא ראיות חדשות לדיון וזאת בכדי לאפשר להם להתמודד עם הטענה ולהוכיח כי בניגוד לדבריו של המומחה מטעמה של עמינח – אמצאתם הינה יעילה, כמשמעות מונח זה בדין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו תוך שהוא מבהיר:

"המערערים לא הוכיחו, לצורך הגשת הראיות החדשות בערעור, כי לא ניתן היה בשקידה סבירה להשיג ולהגיש את הראיות החדשות הללו במועד, במסגרת ההליכים בפני הפוסקת שהיא הערכאה הדיונית ואשר לה יש הרקע והניסיון הדרוש לניתוח הממצאים המדעיים המובאים בפניה"

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדונה והתקבלה. בית המשפט העיר כי בדיני הפטנטים, להבדיל מהדין הכללי, קיים כלל מיוחד, lex specialis, המתיר שיקול דעת רחב בשמיעת ראיות חדשות בערעור. בעוד שתקנות סדר הדין האזרחי, ותקנה 457 בראשן, מצמצמות את האפשרות להגיש ראיות בערעור למקרים חרגים בלבד, סעיף 177 לחוק הפטנטים קובע כי לבית המשפט שיקול דעת רחב לשמוע ראיות במסגרת הערעור:

"בית המשפט הדן בערעור רשאי לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה; הובאו ראיות בתצהיר, יחול סעיף 163(א) בשינויים המחוייבים."

כלומר, לא רק שניתן לשמוע במסגרת הערעור ראיות חדשות, אלא שניתן אף לשמוע מחדש את אותן הראיות ממש שנשמעו כבר בדיון בפני הרשם או הפוסקים.

בית המשפט קבע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הנמקות התואמות את תקנות סדרי הדין האזרחי ולא את הכלל המיוחד החל בדיני פטנטים, שהוא, כאמור, גמיש יותר. כיוון שכך, בית המשפט החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שיתן החלטתו מחדש בשים דגש על השיקולים המתאימים לדיני הפטנטים. ובלשונו של בית המשפט:

"מטרת ההליך הערעורי נועדה גם לבחון לא רק את התוצאה אלא את דרך ההכרעה. בנסיבות תיק זה נראה כי נכון יהיה להחזיר את הדיון על מנת שבית המשפט המחוזי ינמק מחדש את מסקנתו בדבר הראיות החדשות שביקשו המבקשים להגיש על פי המבחן המשפטי הרלוונטי ביחס להליך שמתנהל לפי חוק הפטנטים. ודוק: אין בהכרעה זו כדי להוביל בית משפט מחוזי להגיע למסקנה לפיה יש לקבל את הראיות, כפי שאין בהכרעה זו להוביל לתוצאה ההפוכה. שיקול נוסף הוא כי בניגוד לסוגיית הגשת ראיות נוספות בהליך אזרחי רגיל, הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה במסגרת הליך לפי חוק הפטנטים"

 בשולי הדברים בית המשפט העליון העיר שאין בפסיקתו הנוכחית כדי לשנות את ההלכה לפיה ההתערבות הערעורית בקביעותיו של רשם הפטנטים היא מצומצמת, נוכח היותו בגדר ערכאה דיונית מומחית. אלא, שבמקרה הנוכחי אין מדובר בהתערבות בקביעות עובדתיות לאחר שמיעת הראיות הללו, אלא בבקשה לשמוע ראיות שסגנית הרשם לא זכתה להיחשף אליהן.

(רע"א 5041/13 גבאי נ' עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ (21.1.2014))

הערות:

חשיפת הקושי מבלי להציג דרכי פתרון

על פניו, נדמה לי כי מדובר בהחלטה נכונה. אכן, נראה כי הנימוקים של בית המשפט המחוזי נדרש אליהם התכתבו עם הדרישות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. ברם, אף שבית המשפט העליון מבהיר כי הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה של הגשת ראיות נוספות במסגרת הליך ערעור לפי חוק הפטנטים, הוא אינו מציג ולו הכוונה כלשהי למבחנים אותם יש ליישם. למעשה, בית המשפט קובע, באופן שהוא, לטעמי ובכל הכבוד, סתום, כי:

"אין זה אומר כי בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים מחויבת ערכאת הערעור לקבל כל בקשה להגשת ראיות חדשות. רחוק מכך. על ערכאת הערעור להפעיל שיקול דעת. ואולם, אין להתעלם מכך כי המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר, על-פי לשון החוק והתקנות."

ובהמשך מרחיב מבלי להבהיר באומרו כי:

"ושוב יובהר: אין בפסק דין זה כדי לקבוע שהשיקול בדבר "שקידה ראויה" אינו שיקול רלוונטי, אלא שככלל, אין חפיפה בין דרך בחינת הסוגיה בהליך אזרחי רגיל לעומת הליך לפי חוק הפטנטים" 

כזכור, הלכת חניון חיפה המפורסמת מלמדת אותנו כי רשות ערעור יש ליתן, על דרך הכלל, מקום בו התיק מעורר סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אכן, נראה כי זה בהחלט היה המצב במקרה זה שכן הדין בסוגיה זו אינו ברור, ויש בה להשליך על ציבור המתדיינים. ברם, תחת הבהרת הנקודה ולמצער מתן הכוונות כלליות, העליון בחר להחזיר את הכדור לידיו של בית המשפט המחוזי ולקוות שבפעם השנייה יפעל טוב יותר. לטעמי, במסגרת החלטה שכזו היה מקום לפחות להצביע על שיקולים אפשריים אותם יתכן ויש מקום לשקול ולא להותיר את הפיתוח המשפטי לערכאה דלמטה בלבד. ההכוונה היחידה שבית המשפט נותן היא כי המבחן צריך להיות גמיש יותר מאשר בדין הכללי. למעשה, בית המשפט אף חושף טפח ומכסה טפחיים, שכן ביחס לשיקול המשמעותי היחיד המוכר – "שקידה ראויה" – הוא מעיר כי ייתכן שהוא רלוונטי. כלומר, ייתכן שכן, וייתכן שלא. למחוזי, מסתבר, פתרונים.

הרשם – ערכאה מומחית שיש לשקול היטב את ההתערבות בממצאיה?

לטעמי, בית המשפט פספס גם את ההזדמנות לקרוא תיגר על ההלכה לפיה יש לנקוט משנה זהירות בהתערבות בממצאיהם של הרשם ושל הפוסקים האחרים, וזאת נוכח מומחיותם בנושא הפטנטים. התיק הנוכחי האיר בזרקור על קושי מהותי בהלכה זו שכן חוק הפטנטים עצמו קובע לבית המשפט סמכות לא רק להתערב בקביעותיו של הרשם אלא אף לשמוע מחדש את אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ולפסוק לאורן כערכאה דיונית. בית המשפט העליון מבהיר כי במקרה הנוכחי אין כל בקשה לבחון מחדש עניינים שנשמעו על ידי סגנית הרשם, אלא לשמוע ראיות חדשות שלא נשמעו. אלא, שהחוק אינו מבחין בין שני עניינים אלה – זה כמו זה הם בסמכותו של בית המשפט ונשארת השאלה כיצד מתיישבת ההלכה האמורה עם הסמכות יוצאת הדופן שחוק הפטנטים מעניק לערכאה הערעורית.

ההיסטוריה החקיקתית מבהירה שהמחוקק ראה בעיניי רוחו את ההליך אצל רשם הפטנטים כהליך מהיר, זול וזמין לכל, להבדיל מההליך בבתי המשפט היקרים. כיוון שכך, ביקש הוא כי בעלי הדין לא ייפגעו מכך שהערכאה הראשונה הינה טריביונאל שאינו בית משפט, ועשוי להתנהל שלא על פי סדרי דין קשיחים, והתירה שמיעה מחודשת בערעור אף של אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ובהתאם לסדרי דין בערכאה דיונית. אמת – החזון והמציאות שונים מאוד זה מזו, והליכים ברשות הפטנטים אינם בהכרח זולים במיוחד, ועל כך יעידו ההוצאות הגבוהות שנפסקות במסגרת הליכים ברשות הפטנטים לפי חוק הפטנטים. יחד עם זאת, נראה לי כי אף אם כיום אין מקום למהר ולהתערב בהכרעותיו של רשם הפטנטים, אין צורך להיזהר במיוחד בהתערבות בהחלטותיו, להבדיל מערכאות דיוניות אחרות במערכת המשפט.

לעמדתי, התיק הנוכחי היה בהחלט מתאים לעורר את הסוגיה. תחת זאת, בית המשפט העליון בחר לתמוך ידיו בהלכה זו ולהבהיר כי אינו מבקש ולו להרהר בדבר נכונתה, וחבל.

פורסם לראשונה בבלוג פיטפוטנטים

על התערבות בג"ץ בפסיקת בתי הדין לעבודה ועל היחס בין התיישנות לשביתה

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

לאחרונה ניתן פסק דין בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (31.5.2012), שהוגש כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. באותו מקרה הגישה המשיבה תביעה כנגד העותר לבית הדין לעבודה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב העובדה שהעותר הטריד אותה מינית בהיותו ממונה עליה. העותר טען כי הוא לא הטריד את המשיבה מינית, וכן כי התביעה התיישנה מאחר שהוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה, בעוד שבאותו זמן קבע החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד (סעיף 6(ג) לחוק; כיום לא קיימת מגבלה זו).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את הטענה המקדמית של העותר, וקבע כי "נוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי בית המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981..., ולהאריך את המועד להגשת התביעה". לחילופין נקבע, כי כאשר מדובר בהתיישנות בת יום אחד, יש להאריך את תקופת ההתיישנות "מטעמים של צדק". בסופו של דבר קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויים בסך 15,000 ₪.

העותר והמשיבה ערערו שניהם לבית הדין הארצי לעבודה, וזה קיבל את ערעור המשיבה והגדיל את סכום הפיצוי, ודחה את ערעור העותר. בעקבות כך הוגשה העתירה לבג"ץ.

מאחר שמדובר בעתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, פתח השופט זילברטל בציון התנאים המצטברים להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בית הדין הארצי: (1) כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין ו-(2) כאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

השופט זילברטל המשיך וציין, כי ברבות השנים הוצגו דעות שונות ביחס למידת ההתערבות הראויה של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. לפי עמדה אחת, שאלת פרשנותו של חוק היא בעקרון שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, וכי לא ניתן לפרש חוק בשתי דרכים שונות. מן העבר השני מצויה הדעה המצדדת בצמצום התערבותו של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תוך יצירת אבחנה בין המבחן המשמש לצורך הכרעה בשאלה זו לבין המבחן המשמש להכרעה בשאלת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השופט זילברטל מסכם באומרו:

"מכל מקום, ומבלי להיכנס לעובי המחלוקת שבין הגישות השונות, לא מצאתי אמירה מפורשת, לפיה נדחה עקרון היסוד כפי שנקבע בהלכת חטיב, לפיו טעות משפטית מהותית, לצורך בחינת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות וסבירות."

במקרה דנן השאלה היא האם השביתה במערכת בתי המשפט האריכה את המועד האחרון להגשת תביעה, או שמא, כפי שטוען העותר, היה על המשיבה לפעול לפי ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) בתקנות השביתה, ולשלוח לבית המשפט את כתב התביעה בדואר רשום. השופט זילברטל מציין, כי סוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, ואילו בפסיקת הערכאות הנמוכות ניתן למצוא מגוון של עמדות – כאלה הקובעות כי במצב זה ניתן להגיש את התביעה עד ליום הראשון שלאחר השביתה; כאלה המאריכות את תקופת ההתיישנות בהתאם לאורך השביתה וכאלה המחילות את ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) הנ"ל (פסקה 14 לפסק הדין). השופט זילברטל ממשיך וקובע, כי "פרשנותו של בית הדין הארצי אינה בלתי סבירה באופן העולה כדי טעות משפטית מהותית".

בית המשפט מוסיף ומציין, כי לו היה מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי הרי שהמקרה היה עונה על אחד מהמצבים שבהם תינתן רשות כאמור, אולם יש חשיבות בהבחנה בין סוגי המצבים השונים, וביקורתו של בית המשפט העליון על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה אינה ערעורית.

השופט זילברטל קובע, כי משלא התקיים התנאי בדבר טעות מהותית שנפלה בפסק הדין אין טעם להמשיך ולבחון את שיקולי הצדק במקרה, מאחר שהתנאים הם מצטברים. עם זאת, הוא מציין, כי גם גם בהקשר זה ידו של העותר אינה על העליונה. זאת מכיוון שתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה עם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הוארכה מאוחר יותר בתיקון מס' 7 לחוק משנת 2012, שהשווה אותה לתקופת ההתיישנות הרגילה, וכיום כלל לא היתה מתעוררת שאלת ההתיישנות במצב זה, דבר המקרין על שיקולי הצדק.

לבסוף מציין בית המשפט, כי התמשכות ההליכים בעניין זה, אשר החלו בשנת 2004 (והפרשה החלה עוד בשנת 2001) אף הם אינם מצדיקים את ההתערבות, וודאי שלא את החזרת הדיון לבית הדין לעבודה.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

ראשית, קשה בעיני קביעתו של בית המשפט, כי יתכנו פרשנויות מנוגדות לדבר חקיקה, וכי בחירה באחת הפרשנויות, בהנחה שקביעה זו היא שונה מעמדת בית המשפט העליון, אינה בגדר טעות משפטית מהותית המצדיקה דיון בבית המשפט העליון. זוהי אמירה ריאליסטית, אשר נדיר למצוא מקבילות לה בפסיקה, שכן שופטים לרוב נוקטים בעמדה פורמליסטית, שלפיה ישנה תוצאה משפטית אפשרית אחת, ופרשנויות אחרות הן מוטעות. עמדה זו גם מנוגדת לתפיסה המקובלת, הרואה בבית המשפט העליון את הסמכות העליונה בפרשנות חקיקה, ומערערת במידת מה על תפקיד זה.

בהמשך לכך ניתן לתהות האם המקרה של פסיקה סותרת הוא המקרה המתאים לעמידה על ההבחנה בין המקרים שבהם ידון בג"ץ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לבין המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם אם ראוי לשמור על הבחנה זו, שנוצרה בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט, ולקבוע כי מתחם ההתערבות של בית המשפט העליון בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצם יותר מאשר בשבתו כערכאת ערעור שניה, אני סבורה כי מקרה שבו יש פסיקה סותרת בערכאות השונות עשוי להיות מקרה מתאים להתערבות, גם כאשר מדובר בעתירה על בית הדין הארצי לעבודה. בנוסף, לפי העמדה שהוצגה בפסק הדין, קיים ממילא הבדל משמעותי בין המבחנים השונים (זה שנקבע בפרשת חטיב וזה שנקבע בפרשת חניון חיפה), שכן בעוד שהמבחן שנקבע בפרשת חטיב מציג שני תנאים מצטברים – קיומה של טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק, הרי שהלכת חניון חיפה אינה כוללת את התנאי בדבר שיקולי הצדק כתנאי נוסף ומצטבר. לפיכך, ניתן היה לקבוע במקרה דנן, כי גם אם נפלה בפסיקת בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית, הרי שבנסיבות העניין, שבהן לכל היותר מדובר באיחור של יום בהגשת התובענה, שיקולי הצדק אינם מצדיקים את הדיון (וראו דיון נוסף בשיקולי הצדק בהמשך).

השאלה המהותית, אשר בית המשפט לא דן בה, היא האם וכיצד יש להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תובענה כאשר התקופה מסתיימת בעת שביתה בבתי המשפט. ברצוני להתייחס בקיצור לשאלה זו. כאמור, ניתן למצוא בפסיקה שלוש גישות לפתרון השאלה: לפי הגישה הראשונה (שבה נקט בית הדין לעבודה), תקופת ההתיישנות תוארך עד יום למחרת סיום השביתה; לפי הגישה השניה, תקופת ההתיישנות תוארך על פי משך השביתה; ולפי הגישה השלישית תקופת ההתיישנות לא תוארך, אלא יש להגיש את התובענה לבית המשפט בדואר רשום. על פני הדברים, ומבלי להיכנס לעומקה של הסוגיה, נראה לי כי הגישה הראשונה היא הגישה שראוי לנקוט בה. מחד גיסא, איני סבורה כי שביתה בבתי המשפט מצדיקה הארכה של תקופת ההתיישנות, שכן אין היא שונה לעניין זה מתקופות אחרות שבהן בית המשפט מצוי בפגרה (ובהן כידוע תקופת ההתיישנות אינה מוארכת), ואין היא פוגעת ביכולתו של התובע ובא כוחו להכין את כתב התביעה. מאידך גיסא, קיים קושי באפשרות של הגשת התובענה באמצעות דואר רשום, שכן אין זו דרך מקובלת להגשת תובענות, והיא גם מקשה על תשלום האגרה – שהוא כידוע חלק אינטגרלי מהגשת תובענה חדשה. כמו כן, אפשרות זו מאזנת בעיני בצורה ראויה בין התכליות השונות של תקופת ההתיישנות, ואינה פוגעת באופן מהותי באינטרסים של התובע והנתבע. יתכן שכדאי לשקול (באמצעות קביעת הוראה מפורשת) לחייב את התובע להודיע לנתבע על כך שבכוונתו להגיש את התובענה, וכי הדבר נבצר ממנו עקב ההשבתה, ובכך להגן עוד יותר על אינטרס הנתבע בהתיישנות.

קושי מיוחד אני מוצאת בקביעתו של השופט זילברטל, שהיתה למעלה מן הנדרש בתיק, ביחס לשיקולי הצדק. איני סבורה כי הארכת תקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות בגין הטרדה מינית, אשר התרחשה שנים לאחר הגשת התביעה ואף כשנתיים לאחר שהוגשה העתירה לבית המשפט העליון, רלבנטית לעניינו של העותר. לא נטען, ואף אי אפשר לטעון, כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה במקרה דנן, ועל כן זכותו ליהנות מתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוק, גם אם מאוחר יותר הוארכה תקופה זו (וראו, גם אם בהקשר של התיישנות הפלילית, את עמדתו של השופט י' אלון בפסקה 8 בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007) אל מול עמדתו של השופט א' א' לוי בפרשה זו). להבדיל, אני סבורה כי העובדה שגם במקרה שהתביעה התיישנה, הרי שהיא הוגשה רק יום לאחר תום תקופת ההתיישנות, היא שמקרינה על שיקולי הצדק ומהווה שיקול כנגד קבלת העתירה.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

תודה לאולגה, רן ונועם על הסיוע בכתיבת הפוסט.

"גלגול שלישי" מהו? תלוי...

בפוסט קודם נדונה כבר השאלה כיצד מיושמת הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). ואולם, בפוסט זה אבקש להתמקד בשאלה אחרת ונפרדת – מהו היקף תחולתה של הלכה זו, וזאת לאור פסיקה סותרת שניתנה בסוגייה זו.   

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, על דרך הכלל, בעלי-דין בהליכים אזרחיים יכולים לערער על כל החלטה או פסק-דין עד לפיתחו של בית המשפט העליון. במסגרת הלכת חניון חיפה נקבע מהם אותם מקרים בהם ייאות בית המשפט לדון בבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", כלומר בבקשת רשות ערעור אשר בית המשפט הינו הערכאה השלישית הנדרשת לדון בעניינן. על-פי הלכה זו, בית המשפט יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת. אם כן, רק במקרים חריגים יסכים בית המשפט העליון לדון כערכאה שלישית בערעור שני במספר המוגש אליו.

נוכח ההיקף הצר של המקרים בהם יידרש בית המשפט לבקשות רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", עולה השאלה מתי חלה הלכת חניון חיפה. אחד המקרים לגביהם מתעוררת שאלה זו הינו מקרה בו ההחלטה הראשונה הינה החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, ואילו ההחלטה השנייה הינה של שופט בית המשפט המחוזי. האם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה השנייה הינה אכן בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר לגביה יש להחיל את מבחני חניון חיפה?

אם כן, בהרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון ניתן למצוא החלטות סותרות בסוגייה זו.

כך, למשל, בימים האחרונים פורסמה החלטה של השופט י' דנציגר במסגרת רע"א 707/12 מולא נ' קדמני (2012), ואשר במסגרתה נקבע כדלקמן:

"אכן, צודקים המבקשים כי הלכת חניון חיפה המתייחסת לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אינה חלה בענייננו, כיוון שהבקשה דנא מופנית כנגד פסק דינה של סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, בגדרו נדחה הערעור על החלטותיה של השופטת ת' שרון נתנאל בתפקידה כרשמת בית המשפט המחוזי ושתיהן משתייכות לאותה ערכאה (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 780, 795 (1997); בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 20.3.2012), בפסקה 9 להחלטתי)."

בהחלטתו זו, היפנה השופט דנציגר להחלטות שנתקבלו בעבר על-ידו, כמו גם על-ידי המשנה לנשיא ש' לוין, אשר קבע בעניין מרגליות כדלקמן:

"... אין בעל דין זכאי אלא לשתי ערכאות לבירור עניינו; על מנת לשכנע את בית-המשפט העליון לשקול התערבות פעם נוספת, לא די לו לבעל-הדין המבקש שיצביע על אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות, אלא עליו להראות, כרגיל, שעניינו מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא; והנה – הרשם ושופט בית-המשפט שייכים לאותה ערכאה, משל היו שני חדרים באותה קומה, והרעיון האמור אינו תופס בנסיבות אלה..." (בעמ'  795).

לעומת זאת, במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) נקבע על-ידי השופט א' גרוניס כדלקמן:

"ככל שמדובר בבקשת רשות הערעור, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערערת ניצלה הזדמנות אחת לתקוף את החלטתו של כבוד הרשם שלא לבטל את פסק הדין. זאת היא עשתה על ידי הגשת ערעור שנדון בפני שופטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן). עתה, מנסה המערערת להשיג על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין בגדרו של הליך ערעורי נוסף. דעתי נוטה לדעה, כי במקרה כזה חלה ההלכה שנפסקה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), קרי כי מדובר במה שמכונה "גלגול שלישי" (ראו דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited נ' Albany Park Limited (לא פורסם, 18.8.05), שם נערך דיון בסוגיה והובאו העמדות השונות בנושא; וכן ראו רע"א 376/07 פסי גולדנברג נ' זהבה רובנר (לא פורסם, 14.6.07))."

  

לא יכולה להיות מחלוקת, כי אופן ניסוח בקשת רשות ערעור האמורה לעמוד במבחני הלכת חניון חיפה שונה מאופן ניסוחה של בקשת רשות ערעור "מסדר שני", ובכלל זה בכל הנוגע לצורך להציג שאלות משפטיות העולות מהתיק ומצדיקות מתן רשות ערעור. על אף האמור, קיימת פסיקה סותרת ועמדות שונות בנושא שבנדון. עניינו של בעל-דין עשוי להיות מוכרע רק על-פי זהות השופט, אליו מנותבת בקשת רשות הערעור. ראוי ורצוי להסדיר נושא זה באופן אחיד ועקבי.  

האם בית המשפט המחוזי יכול לדון בערעור על עצמו?

לאחר תקופת החגים, הבלוג חוזר מהפגרה, בפוסט אורח של קרן ילין-מור.

לאחרונה העניק בית המשפט העליון החלטה ברע"א 8296/08 עטר נ' אשל. עובדות המקרה הרלבנטיות הן שהמשיבה, יעל אשל, הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקש, ראש המועצה האזורית גלבוע, בגין אמירות שלו שנאמרו במהלך ישיבות המועצה. בית משפט השלום קבע, כי למבקש עומדת הגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולכן דחה את התביעה. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור, וקבע כי ההגנה אינה חלה וכי קיימת חבות. לפיכך, החזיר בית המשפט המחוזי את התיק לבית משפט השלום, על מנת שזה יקבע את גובה הפיצוי. המבקש הגיש כנגד החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים ניתן פסק דין בבית משפט השלום, שקבע את שיעור הפיצוי.

דני עטר

כל שופטי ההרכב בבית המשפט העליון פסקו, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אולם הם נחלקו בדעותיהם ביחס לטעם לדחיה. השופט הנדל (בדעת יחיד) כתב את פסק הדין המרכזי, שבו הוא קבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. הוא טען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה החלטת ביניים בהליך, אשר ניתנת לערעור ברשות, ולאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום נבלעת בתוכו וניתנת לערעור במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. לשיטתו, המבקש, שהפסיד בערעור במחוזי, יכול לערער במסגרת הערעור על פסק הדין השני הן על החבות והן על הפיצוי, אולם המשיבה תוכל לטעון כטענת הגנה, כי הסוגיה כבר הוכרעה בערעור הראשון לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט צריך להימנע מלדון בסוגיה זו, כך שמדובר, לדבריו, ב"ערעור פורמלי".

השופט הנדל הציג גם נימוקים שבמדיניות משפטית להצדקת עמדתו. ראשית, טען, כי הדבר מתחייב מכללי סדר הדין, אשר יש לשמור עליהם כדי לשמור על הסדר. שנית, כלל "הבליעה" הינו כלל מושרש, ויש לשמור על אחידות ככל שניתן. ושלישית, הדבר מאפשר למשיבה, שאף היא צד להליך, לשמור על זכויותיה, שכן היא תוכל להגיש ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי, ככל שהיא מעוניינת בכך. בנוסף, קיימת עדיפות להכרעה בערעור במאוחד בשאלות החבות והנזק, ולא לנתק בין השתיים, מכיוון שהדבר חוטא לאמת הדיונית, אינו יעיל ומגביל שלא לצורך את ספקטרום הבחינה של בית המשפט העליון.

יעל אשל

השופט ריבלין נקט בעמדה שונה, שלפיה, החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה פסק דין (ולא החלטה אחרת), וממילא אינה יכולה להיבלע במסגרת פסק הדין של בית משפט השלום. הדרך הנכונה להשיג על החלטה זו היא במסגרת בקשת רשות ערעור, ולא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין השני. לדבריו, עקרון זה אינו משתנה גם אם ניתן כבר פסק הדין השני. הדבר אף נובע במפורש מסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שלפיו "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי..., ופסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך...". לכן, החזרת הדיון לבית משפט השלום, אינה מאפשרת ערעור בזכות בכל רוחב החזית לאחר מתן פסק הדין השני, אלא רק בנושאים החדשים.

השופט ריבלין ממשיך ומציין, כי ככלל בית המשפט יימנע מדיון בערעור בשאלת האחריות עד שתוכרע שאלת הפיצויים, מטעמי יעילות. על מנת להגשים זאת, ניתן יהיה, במקרים המתאימים, לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור עד להכרעה בשאלת הפיצויים, לרבות ערעור לבית המשפט המחוזי.

על כן, השופט ריבלין קבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה כדין, אולם דינה להידחות, שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה זאת.

השופטת ארבל הצטרפה לעמדתו של השופט ריבלין, מטעמים של סופיות הדיון וקשיים ביישום, אף על פי שמצאה טעם בעמדתו של השופט הנדל.

ועתה להערותיי על פסק הדין. עם כל הכבוד לעמדתו של השופט הנדל, אני סבורה כי היא מוטעית. כפי שציין, ובצדק, השופט ריבלין, כאשר בית המשפט המחוזי דן בערעור בזכות שהוגש אליו, הרי שתוצאת הדיון היא פסק דין, וככזו הדרך להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור שתוגש לבית המשפט העליון.

התוצאה שהגיע אליה השופט הנדל אינה מתיישבת, לטעמי, עם כללי סדר הדין ועם ההגיון הישר. היא אינה מתיישבת עם סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שקובע מתי תוגש בקשת רשות לערער, ולא עם ההגיון, שלפיו הערעור על החלטה שיפוטית יישמע בפני ערכאה גבוהה יותר. הפתרון של ערעור פורמלי, כפי שמציע השופט הנדל, נראה לי חסר טעם, והגיוני פחות מאשר האופציה של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין המחוזי.

הצידוק המרכזי שניתן למצוא לדעתו של השופט הנדל הוא יעילות הדיון ומניעת דיונים מיותרים. עם זאת, גם צידוק זה אינו עומד לטעמי. ראשית, כפי שציין השופט ריבלין, ניתן במקרים המתאימים לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור, על מנת לדון בה לאחר שניתן פסק הדין השני או הערעור עליו (במאוחד עם בקשת רשות ערעור נוספת שתוגש ביחס לפסק הדין השני). שנית, במקרים המתאימים יכול בית המשפט העליון לדון בבקשת רשות הערעור תוך עיכוב ההליכים בבית משפט השלום, כך שיימנע כפל דיונים. במצב שכזה, אם בית המשפט העליון ימצא מקום להתערב בפסק הדין, הדבר עשוי למנוע דיונים מיותרים.

בשולי הדברים אציין, כי פעם נוספת מזכיר בית המשפט "היבט דיוני מושרש" שלפיו בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים שבהם יש עילה משפטית המצדיקה זאת, ובכל זאת בוחר לדון בבקשה גם לגופם של דברים, ולקבוע כי אין כל דופי או קושי במסקנת פסק הדין.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

כיצד ניתן להפחית את העומס בבית המשפט העליון

העובדה כי בית המשפט העליון הוא אחד העמוסים בעולם מוכרת לציבור כולו. מאמרים רבים נכתבו בניסיון להציע דרכים לפיתרון העומס השיפוטי. פוסט זה ייוחד לפיתרון אחד, אשר לטעמי עשוי לסייע בצורה משמעותית בהפחתת העומס על בית המשפט העליון.

ככלל, במסגרת הליכים אזרחיים, יכול כל מתדיין לערער ולהביא את עניינו עד לפיתחו של בית המשפט העליון. כך, אף תובע אשר תביעתו נדחתה בבית משפט השלום, ואשר ערעורו נדחה בבית המשפט המחוזי, רשאי להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון הנדונה בדן יחיד. יתרה מכך, אף על החלטת ביניים שניתנה בבית משפט השלום, ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בקשות רשות ערעור אלה לבית המשפט העליון מכונות בקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", שכן הנושא שבמחלוקת נדון, בסופו של יום, על-ידי לא פחות מאשר שלוש ערכאות.    

בשנת 1982 ניתנה על ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) – החלטה הידועה לציבור עורכי הדין כ-"הלכת חניון חיפה". במסגרת הלכת חניון חיפה נקבע, כי בית המשפט העליון יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת. כלומר, על דרך הכלל, ככל שלא מתעוררת שאלה משפטית חשובה, על בית המשפט שלא להעניק רשות ערעור, וממילא שלא לדון בערעור עצמו.

על אף הלכת חניון חיפה, מספר בקשות רשות הערעור המוגשות לבית המשפט העליון הינו רב ביותר. וכך, יום אחר יום נדחות בקשות רשות ערעור רבות על בסיס הלכת חניון חיפה, אשר הינה ההלכה המצוטטת ביותר בכל הזמנים בבית המשפט העליון.

עיון בהחלטות של בית המשפט העליון בהן נדחות בקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי" מגלה, כי תוכנן פחות או יותר זהה. בחלקן הראשון ניתן פירוט עובדתי של הצדדים וההליכים השונים ביניהם. בחלק השני עובר בית המשפט לדון בטענות הצדדים. בחלק השלישי מציין בית המשפט העליון כי דין הבקשה להידחות בהתחשב בהלכת חניון חיפה, תוך שמוסבר מדוע המקרה אינו מעורר שאלה משפטית חשובה. בחלק הרביעי, עובר בית המשפט לרוב להסביר ("למעלה מהצורך") מדוע בכל מקרה החלטתו או פסק דינו של בית המשפט המחוזי – נשוא בקשת רשות הערעור – הינם מוצדקים (ועל כן, אף אם הייתה ניתנת רשות ערעור, היה נדחה הערעור לגופו). וכך, יום אחר יום, ניתנות על ידי בית המשפט העליון החלטות על גבי החלטות בהן נדחות בקשות רשות ערעור, בהחלטות מנומקות, על פני מספר עמודים.

לטעמי, יש לעיין מחדש בכובד ראש באופן הנמקת ההחלטות בבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי". בהתחשב בעומס המוטל כיום על בית המשפט העליון, ראוי כי במקום לתת החלטות מנומקות ומפורטות, יסתפק בית המשפט בנוסח החלטה סטנדרטי של פיסקה אחת בלבד, בה יצוין כי בקשת רשות הערעור נדחית עקב הלכת חניון חיפה (וזאת, מבלי להיכנס לתיאור המחלוקת ומבלי להתייחס לגופה). בדרך זו, תיחסכנה אלפי שעות "שיפוטיות" (המוקדשות לעבודה על מאות בקשות רשות הערעור המוגשות בכל שנה). בדרך זו אף יתאפשר לשופטים לקדם את הטיפול בתיקים אחרים (הזכאים אף הם ליומם בבית המשפט, בשל היותם הליכים "בגלגול ראשון" או "שני" בלבד).

דברים אלה נראים בעיניי ברורים מאליהם, אך על אף האמור, אינם מיושמים. אם כך – מדוע בוחרים השופטים לפרסם החלטות מנומקות לדחיית בקשות רשות הערעור. קיימים, ככל הנראה, שני טעמים עיקריים לכך:

  

הטעם הראשון נוגע לזכות הגישה לערכאות ולרצון לתת לכל מתדיין את התחושה כי טענותיו נשמעו. על אף הרצון הטוב המונח בבסיס טעם זה, לדעתי, ברוב המקרים של בקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי" הטעם הזה הינו בעל משקל מועט בלבד - ראשית, בעל דין אשר פרש את טענותיו בפני שתי ערכאות, זכה כבר ליומו בבית המשפט. שנית, יש לזכור כי הוצאת החלטה מנומקת המתייחסת לטענות הצדדים באה בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים אחרים (שגם הם זכאים כי טענותיהם יישמעו תוך זמן סביר על-ידי בית המשפט).

הטעם השני נוגע לכך כי העלאת ההחלטה על הכתב מאפשרת לבית המשפט לוודא כי המקרה אכן אינו מעורר כל שאלה משפטית המצדיקה רשות ערעור. ואולם, גם טעם זה הינו בעל משקל מועט יחסית. בהתחשב בכך כי מדובר בערעור "בגלגול שלישי", ככל שעולה שאלה משפטית חשובה, היא צריכה בדרך כלל לבלוט מפסק הדין של בית משפט השלום (או מפסק הדין של בית המשפט המחוזי), ובכל אופן, יש להניח כי מבקש רשות הערעור יעלה שאלה זו בצורה ברורה בכתבי טענותיו. על כן, אין לתת גם לטעם זה משקל מכריע.

טרם סיום אבקש להוסיף הערת אזהרה. הדיון לעיל התייחס לכל בקשות רשות ערעור כמקשה אחת. ואולם, הדבר אינו תמיד פשוט. לדוגמה, לעיתים בעל דין זכה בערכאה הראשונה, אך הפסיד בערעור בערכאה השנייה. ערעורו לבית המשפט העליון הינו, אפוא, ערעורו הראשון. שאלת מתן רשות ערעור במקרה כזה הינה מורכבת יותר (ולכך אני מקווה להקדיש דיון נפרד בעתיד).

ואולם, בכל מקרה, כאמור לעיל, ברור כי קיים פיתרון ממשי להפחתת העומס בבית המשפט העליון, אשר אינו פיתרון קסם, אלא הבסיס לו כבר קיים בפסיקת בית המשפט העליון. אם ייושם פיתרון זה, משמעות הדברים הינה הפחתת הזמן המוקדש לבקשות רשות הערעור וקידום הטיפול בתיקים האחרים. ראוי כי הדברים יישקלו.  אשמח כמובן לשמוע את דעתכם בנושא.

  

לקריאה נוספת בנושא – עו"ד נסים שלם, "גלגול שלישי – גבולות הלכת חניון חיפה"
גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער" (ב"גלגול שני") - דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71