הדדיות בחוק אכיפת פסקי חוץ

פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון ביום 9.9.2014 במסגרת ע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום אוכטה בע"מ, מציב נדבך נוסף בפרשנותן של השאלות המתעוררות לגבי אכיפת פסקי חוץ בישראל.

כפי שעמדנו על כך בפוסט קודם, פסק דין שניתן מחוץ לישראל דורש תהליך קליטה בישראל על מנת ליתן לו תוקף. החוק העיקרי המסדיר תהליך זה נחקק עוד בשנת 1958 - חוק אכיפת פסקי חוץ. על בעל דין המבקש לאכוף בישראל פסק דין זר לעמוד בשורת תנאים. מנגד, המתנגד לאכיפת פסק הדין הזר יכול להוכיח כי מתקיימים תנאים המחייבים דווקא להימנע מלאכוף את פסק הדין הזר בישראל.

אחת הדרישות הנזכרות בחוק אכיפת פסקי חוץ היא דרישת ההדדיות הנזכרת בסעיף 4(א) - "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפין פסקים של בתי המשפט בישראל". כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, פס' 14), הנטל להוכחתה של דרישה זו מוטל על כתפיו של בעל הדין המתנגד לאכיפה. אלא שפסק הדין מושא פוסט זה מרחיב ודן גם בעקרונות החלים על יישומה של דרישה זו.

באותו מקרה דובר בפסק דין זר שניתן ברוסיה. בעלי-הדין הגישו לערכאה הדיונית חוות דעת, מהן עולה שלא קיימת ברוסיה תמימות דעים לגבי אפשרות אכיפת פסקי דין זרים שניתנו במדינה שאינה צד לאמנה עם רוסיה בנדון (כפי שהוא המצב גם ביחסים של ישראל ורוסיה). דהיינו, בחוות דעת המומחים הובאו אסמכתאות לכך שהפסיקה הרוסית אוכפת פסקי דין זרים אף בלא אמנה דו-צדדית עם רוסיה, כמו גם אסמכתאות לכך שאין מדובר באכיפה מלאה המוסכמת על כל.

לפיכך, נדרש בית המשפט העליון לבחון האם דרישת ההדדיות מתקיימת בנסיבות שבהן קיימת הסתברות מסוימת לאכיפתו של פסק דין ישראלי במדינה זרה, אך קיימת אי-בהירות באשר לרמת ההסתברות של האכיפה, מטעמים שאינם נוגעים ליחס למדינת ישראל אלא למחלוקות באשר למדיניות המשפטית בסוגיה של אכיפת פסקי חוץ באותה מדינה בכלל.

בית המשפט העליון מציין כי קיימים שני שיקולי מדיניות סותרים לגבי דרישת ההדדיות - הגינות בין מדינתית והגינות בין הצדדים לבין עצמם. מן ההיבט של מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר, העמידה על דרישת ההדדיות נראית לכאורה מתבקשת (שכן, בית המשפט במדינה אחת "מוותר" במובן מסוים על ריבונותו, ואוכף פסק דין שניתן על-ידי בית משפט אחר). לעומת זאת, מן ההיבט של מערכת היחסים בין הצדדים להתדיינות, שהם צדדים פרטיים, ההגינות מחייבת במקרה הרגיל יכולת לאכוף פסק דין שהושג לאחר התדיינות (ובכפוף לכך שלא נפל בו פגם אחר).

על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון שדי בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה במדינה הזרה, על מנת שלא ניתן יהיה לומר כי דרישת ההדדיות אינה מתקיימת. טעמיו לכך הם שניים: ראשית, גישה כזו מתיישבת עם פרשנותה של דרישת ההדדיות בדין הישראלי כדרישה המיושמת במתכונת מצומצמת באופן יחסי, בשם קידום עקרונות של יעילות משפטית ועשיית צדק בין מתדיינים (כפי שעמדנו על כך לעיל). לכן, ככל שהפרקטיקה המשפטית במדינה הזרה יוצרת בסיס לכך שייאכפו בה פסקי דין ישראליים אין צורך להוכיח שכבר קיים ניסיון מבוסס של אכיפת פסקי דין ישראליים. שנית, מן ההיבט של תכלית החקיקה וקידום מדיניות משפטית רצויה, בית המשפט העליון מציין שפרשנות זו תימנע היווצרותו של "מעגל שוטה" בכל הנוגע לדרישת ההדדיות. שהרי, קיים חשש כי בתי המשפט בישראל לא יאכפו פסקים זרים, משקיימת שאלה האם פסקי דין ישראליים נאכפים במדינה הזרה, ואילו בתי המשפט במדינה הזרה יסרבו לאכוף פסקי דין זרים, משבתי המשפט בישראל אינם אוכפים את פסקי הדין של המדינה הזרה.

גילוי מסמכים ב-"תביעה נגזרת מרובה" – האם אפשרי, ואם כן, ממי?

החלטה מקיפה ומפורטת של בית המשפט העליון שניתנה אתמול (27.8.2014) במסגרת רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי דנה בשאלות מהותיות, אך גם פרוצדוראליות, רבות חשיבות בתחום דיני התאגידים וסדרי הדין הנוהגים -
ראשית, בית המשפט העליון דן בשאלה האם קיימת אפשרות לפי הדין הישראלי להגשת "תביעה נגזרת משולשת" (או "תביעה נגזרת מרובה", באופן כללי). כלומר, האם באפשרותו של בעל מניות בחברה א' להגיש תביעה נגזרת בגין החלטה או פעולה של חברה ג' (כאשר חברה ג' מוחזקת על-ידי חברה ב', שמוחזקת מצידה על-ידי חברה א')?;

שנית, בית המשפט העליון דן בשאלה האם באפשרותו של אותו בעל מניות לבקש גילוי מסמכים מכל אחת מהחברות בשרשרת ההחזקה עוד קודם להגשת התביעה הנגזרת, וזאת, על מנת לגבש החלטה האם אכן קיימת עילה להגשת תביעה נגזרת בנסיבות המקרה.

בית המשפט העליון השיב על שתי שאלות אלה בחיוב.

בכל הנוגע לשאלה הראשונה, הגיע בית המשפט העליון לתוצאה האמורה בשתי דרכים: האחת, תוך שימוש בדוקטרינת הרמת המסך המאפשרת לייחס זכות של החברה לבעל מניות בה (סעיף 6(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). לפי דרך זו, ניתן לייחס לבעל המניות של חברה א' את זכות התביעה הנגזרת השייכת לחברה עצמה, ולכן, ניתן לאפשר לו להפעיל זכות זו בשם החברה המוחזקת (כך, עד מורד החברות בשרשרת ההחזקה). הדרך השנייה שבה מגיע בית המשפט העליון למסקנה זו היא פרשנות תכליתית לסיטואציה של תביעה נגזרת במסגרת קונצרן חברות. בית המשפט קבע בהקשר זה כי קיימת לחברת האם עילת תביעה ישירה, ולכן, מכיר באפשרות להכיר בזכות תביעה של בעל המניות בחברה האם.

יוער, כי בית המשפט דן גם בשאלה באילו נסיבות ניתן יהיה להצדיק הגשת "תביעה נגזרת מרובה" (סעיפים 44 ואילך לפסק הדין). דיון ארוך ומעניין זה אינו מענייננו.

כך או כך, בהמשך החלטתו דן בית המשפט העליון בפרשנותו של סעיף 198א לחוק החברות, הקובע:

(א) מי שרשאי להגיש תביעה נגזרת לפי סעיף 197, רשאי לבקש מבית המשפט, לפני הגשת הבקשה לאישור התביעה או לאחר הגשתה, כי יורה לחברה לגלות מסמכים הנוגעים להליך אישור התביעה הנגזרת.

(ב) בית המשפט רשאי לאשר בקשה כאמור בסעיף קטן (א) אם שוכנע כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית לגבי קיומם של התנאים לאישור התביעה הנגזרת המנויים בסעיף 198(א).

בנוגע לסעיף האמור, קובע בית המשפט כי "בהליך גילוי מסמכים במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת יחולו הכללים הרגילים החלים על בקשות לגילוי מסמכים". בית המשפט מוסיף וקובע, כי זכותו של בעל מניות לקבלת צו גילוי מסמכים אינה חלה אך במישור היחסים שלו עם החברה האם, אלא בעל המניות זכאי, בנסיבות מסוימות, לבקש גילוי מסמכים גם מהחברות השונות במורד שרשרת ההחזקה.

כאמור בסעיף האמור, השימוש בסעיף 198(א) אפשרי גם "לפני הגשת הבקשה לאישור התביעה". בית המשפט העליון דחה בהקשר זה (סעיף 64 לפסק הדין) את הטענה כי ניתן לעשות שימוש בסמכות זו רק אם בעל המניות לא גמר אומר להגיש את ההליך. זאת ועוד, בית המשפט גם קובע כי הרף הראייתי הנדרש לקבלת צו גילוי מסמכים כאמור הוא נמוך מאשר נדרש לצורך הצלחה בתביעה הנגזרת לאחר מכן.

ההחלטה האמורה מעניינת מאוד, הן בהיבט התאגידי והן בהיבט הסד"אי. היא מהווה דוגמה מעניינת ליישום הכלל, שלפיו יש להתאים את סדרי הדין להוראות הדין המהותי (כפי שנקבע,  למשל, ברע"א 6920/94 לוי נ' פולג). משקבע בית המשפט העליון, כי הדין המהותי מצדיק הכרה בזכותו של בעל מניות להגיש "תביעה נגזרת מרובה", קצרה הדרך מבחינתו לקבוע כי אותו בעל מניות זכאי גם לכלים הדיוניים הנדרשים לשם כך. למעשה, ההצדקה הניתנת בפסק הדין להכרה בזכותו של בעל המניות לגילוי מסמכים גם בחברות שאינן מוחזקות במישרין על-ידיו, היא הלכה למעשה אותה הצדקה המצדיקה להכיר בזכותו לגילוי מסמכים מחברות אלה.

דיון נוסף על דיון נוסף? אין חיה כזאת

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

השבוע (ביום 22 באפריל 2014) ניתן פסק דין בבש"א 834/14 פלונית נ' פלוני, אשר דן בשאלה האם ניתן להגיש בקשה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. מדובר במקרה שזכה לכינוי "תינוק המריבה" ובו עמד במרכז המחלוקת ילד שהוצא מחזקת אמו והועבר לאומנה אצל משפחה כאשר מאוחר יותר דודתו ביקשה לאמץ אותו. הדיון בתיק החל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיך בערעור לבית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שהוגשה, וקבע בדעת רוב כי יש לאפשר את האימוץ בידי הדודה, ולאחר שהוגשו בקשות לדיון נוסף, הורה הנשיא גרוניס על קיום דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים ובו נקבע בדעת הרוב כי הילד יאומץ על ידי משפחת האומנה באימוץ סגור.

האם הביולוגית והדודים לא השלימו עם פסק הדין שניתן בדיון הנוסף, והגישו בקשת אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף. רשמת בית המשפט העליון, ליאת בנמלך, קבעה שלא ניתן לקבל את הבקשה מאחר שלא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף, והמערערים ערערו על ההחלטה.

הנשיא גרוניס דחה את הערעור וקבע, כי אכן לא ניתן לקיים דיון נוסף ביחס לפסק דין שניתן בדיון נוסף. הבסיס החוקי לקיומו של דיון נוסף קבוע בסעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה, המפורט בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. חוק יסוד: השפיטה מעניק סמכות לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב ב"עניין שפסק בית המשפט העליון בשלושה" בעילות שייקבעו בחוק. חוק בתי המשפט מציג שתי אפשרויות להחלטה בדבר עריכת דיון נוסף. הראשונה – כאשר ב"ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה" מחליט ההרכב עם מתן פסק הדין על קיומו של דיון נוסף (סעיף 30(א)). דוגמה בולטת למצב זה היתה בעניין עזבון המנוח ארידור, כאשר שלושת שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביניהם ביחס לשאלה המשפטית שנדונה שם והורו בסוף פסק הדין על עריכת דיון נוסף. האפשרות השניה היא שאחד מבעלי הדין יבקש שיתקיים דיון נוסף, ואז נשיא בית המשפט העליון או שופט שהוסמך לכך רשאים להיענות לבקשה "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב)).

גרוניס הדגיש, כי בשתי האפשרויות מדובר על פסק דין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, אף על פי שהדבר מצוין מפורשות רק בסעיף קטן (א). על כן, לשיטתו, על פי תורת הפרשנות הנהוגה ניתן לקיים דיון נוסף רק כאשר פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים, ולא בכל הרכב אחר – כלומר דן יחיד או הרכב מורחב. עם זאת, בעניין נחמני (בש"א 1481/96) קבע בית המשפט העליון, כי ניתן לקיים דיון נוסף גם כאשר פסק הדין ניתן בהרכב מורחב, שכן – לפי דעת הרוב שם – המונח "שלושה שופטים" מתאר את המינימום ולא את המקסימום. גרוניס ציין, כי אילו היה נדרש לסוגיה, היה מצטרף לדעת המיעוט בעניין נחמני, ומצטט בהקשר זה את דברי השופט אור שלפיהם "'שלושה' אינם 'חמישה', אינם 'שבעה' ואינם כל מספר אחר שאינו שלושה". הוא מוסיף ומביע את דעתו, כי ההכרעה בעניין נחמני נפלה על רקע הסוגיה הסבוכה שנדונה בו.

ואולם, גרוניס מאבחן את המקרה שבפניו מעניין נחמני, שכן בעוד בעניין נחמני הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביחס לערעור אזרחי "רגיל" שנדון בהרכב מורחב, המקרה הנוכחי עוסק בפסק דין שניתן בדיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כלומר בעניין שנדון כבר בבית המשפט העליון בשני גלגולים. כבר בעניין נחמני נקבע, כי פסק דין שניתן בדיון נוסף אינו "עניין שפסק בית המשפט העליון" ולכן אינו מסוג פסקי הדין שניתן להגיש ביחס אליהם בקשה לדיון נוסף.

בסיום פסק דינו תאר גרוניס את הפרשה כ"אחת מפרשות האימוץ המורכבות ביותר שידענו", וזאת כאשר תחום האימוץ הוא מלכתחילה מהתחומים הקשים שבית המשפט נדרש להכריע בהם. אולם, גם כאן יש חשיבות רבה לעקרון סופיות הדיון, ובמיוחד – אומר גרוניס – כאשר ההכרעה ניתנה בדיון נוסף בהרכב מורחב.

מספר הערות ביחס לפסק הדין. ראשית, לא היה כל צורך בחלק המרכזי של פסק הדין שבו דן גרוניס בהלכת נחמני, שכן כפי שהוא ציין – קיימת כבר גישה מבוססת שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. עם זאת, הנשיא גרוניס הקדיש לפרשת נחמני מקום רב יחסית, דבר המעיד על חוסר הנחת שחש גרוניס מהקביעה בפרשת נחמני ביחס לאפשרות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב מורחב.

הנשיא גרוניס איבחן אמנם את המקרה שבפניו מפרשת נחמני, שכן באותה פרשה היה מדובר על ערעור "רגיל" בעוד שבמקרה הזה מדובר על פסק דין בדיון נוסף. אולם, באופן כללי, פסק הדין מעלה מספר תהיות ושאלות. כך, למשל, עולה השאלה כיצד ניתן להפוך את הלכת נחמני שניתנה בעצמה בהרכב מורחב, והאם נדרש לצורך כך הרכב שופטים (ואם כן, איזה הרכב בדיוק), או שדי בדן יחיד.

בנוסף, עולה התהייה האם אין מקום לשנות מהקביעה שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. כפי שנאמר בהקשר דומה (שאלת התקדימיות של החלטה שניתנה בדן יחיד): "במציאות היומיומית של בתי המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית משפט זה בדן יחיד אינה נטולת 'תקדימיות'... הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית משפט זה, ולוא בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית משפט אחר את המשקל הראוי, ויהא אליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת" (רע"א 2996/06 שלום נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקה ה(2) (לא פורסם, 18.10.2006)). לאור כך עולה השאלה האם אין מקום – במקרה המתאים – לקיים דיון נוסף גם כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. מובן, כי לשופט הדן בבקשה לדיון נוסף יינתן שיקול הדעת להחליט האם יש הצדקה לכך.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב.

פסק דין זר בלי שום תוקף בישראל – הרהור נוסף לפני דיון נוסף?

במסגרת ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח זוהר נדונה השאלה האם בית המשפט בישראל יכול לתת תוקף ולהכיר בצו פשיטת רגל שניתן מחוץ לישראל (בבריטניה, באותו מקרה). ההכרה בצו הזר נתבקשה כדי להביא למימוש נכסים בישראל, שנטען כי הוברחו על-ידי החייב הבריטי. בית המשפט העליון השיב על השאלה בשלילה, תוך שהוא קובע קביעות חשובות בנושא הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות בפרט, ובנושא המשפט הבינלאומי הפרטי בכלל. יוער, כי לאחרונה הוגשה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין), וטרם ניתנה בה החלטה.

על מנת להבין את פסק הדין, יש לתת רקע קצר בנושא אכיפה והכרה של פסקי דין זרים.

אם כן, פסקי דין שניתנים על-ידי בתי משפט מחוץ לישראל אינם נקלטים ואינם מקבלים תוקף באופן אוטומטי בישראל. לצורך קליטתם, נדרש פסק הדין לעבור הליך נוסף. המקור הסטטוטורי המרכזי המסדיר נושא זה הוא חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בחוק זה נקבעו שני מסלולי קליטה עיקריים: האחד, מסלול של אכיפה של פסק הדין הזר. מדובר במסלול שמיועד לקליטת פסקי חוץ המטילים חיוב אישי (לדוגמה, פסק דין שמחייב צד אחד לשלם סכום כסף מסוים לצד שכנגד). המסלול השני הוא מסלול של הכרה בפסק הדין הזר. מסלול זה מיועד לתת תוקף לפסקי חוץ שאינם מטילים חיוב אישי (לדוגמה, מתן תוקף לצו ירושה או צו אימוץ שניתן מחוץ לישראל).

בעניין המסלול השני - מסלול ההכרה - קובע החוק שני מסלולי משנה אפשריים: ראשית, כאשר פסק החוץ מהווה את עיקר עילת התביעה בישראל, באפשרותו של בית המשפט להכיר בו בצורה ישירה. כפי שנקבע בחוק, לצורך הכרה ישירה קיים צורך בקיום אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, והאמנה צריכה לחול על הפסק הזר שהכרתו מתבקשת. שנית, כאשר במהלך דיון בתובענה בישראל עולה פסק החוץ, והוא רלבנטי למחלוקת, רשאי בית המשפט להכיר בו בדרך של הכרה אגבית. בהתאם לחוק, לצורך הכרה אגבית אין צורך בקיום אמנה בין ישראל למדינה אחרת, אלא על המבקש להוכיח ש-"מן הדין והצדק" להכיר בדרך אגב בפסק החוץ.

כאמור, בפסק הדין נדונה השאלה האם וכיצד ניתן לתת תוקף לצו פשיטת רגל זר בישראל. מדובר בשאלה אקוטית בעניין המודרני, שבו הליכי הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית גורמים לכך שעסקיהם של גורמים שונים ינוהלו מלכתחילה במספר מדינות במקביל, ומאפשרים לחייבים זרים להבריח נכסים ממדינה למדינה בקלות רבה יותר לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינם (ולכך כבר התייחסנו בפוסט קודם בנושא מאמר פרי עטי שפורסם בכתב העת "משפטים" בקשר לסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני, לצורך תמיכה בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל). 

פסק הדין המרכזי בשאלה הנזכרת לעיל ניתן על-ידי כבוד השופט נ' הנדל. בחוות דעתו קובע השופט הנדל, כי התנאים להכרה ישירה מכוח החוק אינם מתקיימים בנסיבות המקרה. זאת, מכיוון שהאמנה בין ישראל לבריטניה "בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים" מחריגה מגדר תחולתה פסקי דין זרים הנוגעים להליכי פשיטת רגל.

השופט הנדל ממשיך ודוחה גם את הטענה, כאילו  ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך של הכרה אגבית. בית המשפט קובע כי המסלול של הכרה אגבית ניתן למימוש, רק כאשר בית המשפט בישראל עוסק בעניין המצוי מלכתחילה בסמכותו, ובמסגרת הדיון הוא נדרש להתייחס להכרה בפסק חוץ. בית המשפט מציין שכאשר הסעד של ההכרה בפסק החוץ הוא הסעד היחיד הנתבע, וכן במקרה שבו "ההכרה בפסק החוץ היא הכרחית לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט לדון בשאלה העיקרית", המסלול היחיד הפתוח הוא של הכרה ישירה, ולא אגבית. בהקשר לשאלה שעל הפרק, בית המשפט קובע כי הסעד המבוקש (ביטול הענקה של החייב להוריו מכוח פקודת פשיטת הרגל הישראלית) הוא סעד ייחודי מתחום פשיטת הרגל, ולכן הוא מותנה מיסודו בכך שהמעניק יוכרז פושט רגל. לכן, מציין השופט הנדל שאין מדובר במצב של הכרה אגבית. יצוין, שדברים דומים נזכרים בחוות דעתו של כבוד השופט ח' מלצר, שם צוין כי "בהיעדר הליך חדלות פירעון ישראלי, קשה לזהות עניין הנמצא בסמכות בית המשפט שאגב הדיון בו יש צורך להכיר בפסק הזר".

לאור קביעתו כי לא ניתן להכיר בצו פשיטת הרגל בהכרה ישירה או אגבית מכוח החוק, נדרש בית המשפט לשאלה המרכזית שעל הפרק - האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה חדש של הכרה ישירה מכוח הפסיקה (כלומר, הכרה ישירה "פסיקתית"). הצורך הברור בפיתוח מסלול כזה נובע מהיעדר קיומן של אמנות בין ישראל לבין מדינות זרות. בחלוף למעלה מחמישים שנים ממועד חקיקתו של חוק אכיפת פסקי חוץ, ישראל כרתה אמנות בנושא זה עם ארבע מדינות בלבד (אוסטריה, גרמניה, בריטניה וספרד). כלומר, המסלול הקיים בחוק של הכרה ישירה של פסקי חוץ אינו רלוונטי לגבי רוב רובם של פסקי החוץ הניתנים, שכן אין מדינות רבות שכרתו אמנות עם ישראל. יצוין, כי מצב דברים זה אינו ייחודי רק לישראל. למיטב ידיעתי, גם ארצות הברית אינה קשורה בכל אמנה בנדון.

השאלה האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה פסיקתי אינה חדשה. בפסק דין קודם של בית המשפט העליון - ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 (1995) - נקבע שאין ליצור מסלול של הכרה ישירה "פסיקתית", וכי הכרה או אכיפה של פסק חוץ תיתכנה רק מכוח החוק. ואולם, בהמשך, בעניין פלוני (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית), הביע הנשיא ברק את הצורך "לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם". בהמשך לכך, ניתנו תשובות סותרות בערכאות הדיוניות לגבי שאלת קיומו של מסלול משנה פסיקתי.

ואולם, בחוות דעתו קובע השופט הנדל כי אין מקום לפיתוח פסיקתי בעניין זה, וזאת, ממספר טעמים: ראשית, לטעמו, בסוגיה עדינה זו, שנוגעת לשיתוף פעולה של בית המשפט בישראל עם מערכת משפטית זרה, קיים הסדר חקיקתי מפורש של המחוקק, ואין חסר בחוק. ממילא, כפי שנקבע על-ידו, אין מקום לחקיקה שיפוטית עוקפת. שנית, קיימת עדיפות ברורה להסדרה של הנושא בחוק, על פני חקיקה שיפוטית, וזאת, מאחר שקיימות לנושא השלכות רוחב - למשל, על חייבים, על נושיהם ועל צדדים שלישיים. המחוקק מצויד בכלים טובים יותר כדי ליצור הסדר הולם. שלישית, רק במסגרת אמנות (ולא בפסקי דין של בתי המשפט), ניתן לשים לב לאופיו המורכב של הליך פשיטת הרגל חוצה הגבולות, ולמהות ההחלטות שישראל רוצה להכיר בהן.

לתמיכה בחוות דעתו, מביא השופט הנדל אסמכתאות מהמשפט המשווה, שלפיהן, אופן קליטת פסקי דין זרים בפשיטת רגל נעשה במדינות רבות על בסיס חקיקה מפורטת, הכוללת מנגנונים מורכבים, ולא על בסיס פסיקתי.

לעמדתו של השופט הנדל, הצטרף כבוד השופט א' שהם, תוך שהוא מפנה לאמנה הרלוונטית בענייננו בין ישראל לבריטניה, שהחריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי דין שעניינם פשיטת רגל. כלשונו, "אינני רואה כל סיבה וטעם 'לכפות' הכרה מעין זו בדרך פסיקתית, למרות כוונתם המוצהרת של הצדדים לאמנה".

בניגוד לעמדה זו, בחוות דעתו השופט מלצר אינו שולל לחלוטין פיתוח דוקטרינה של הכרה ישירה מכוח הפסיקה. בהקשר זה, מציין השופט מלצר כי סעיף 2 לחוק קובע כי "לא יאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה", ומציין ש-"מכאן משמע שבענייני הכרה – החוק איננו בלעדי". השופט מלצר הוסיף וציין מספר אבחנות שלדעתו יהיה צורך ליישמן, אם יוכר מסלול של הכרה ישירה פסיקתית: ראשית, ככל שקיימת אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, הרי שאמנה זו תחלוש על העניין, ולא תינתן הכרה בפסק החוץ מעבר לאמור באמנה. שנית, אם לא קיימת אמנה, ניתן יהיה לפתח "משפט מקובל תוצרת הארץ", אך לא ניתן בפסק הדין פירוט רב מה יכלול הדבר (והדבר מושאר להכרעה לעתיד).

השופט מלצר מוסיף שבעניין שלפניו, קיימת הוראה ספציפית באמנה בין ישראל לבריטניה המחריגה ענייני פשיטת רגל, ולכן, אין לסטות ממנה. על רקע זה, בנסיבות המקרה, צירף השופט מלצר את דעתו לדעתם של שני השופטים האחרים.

השיקולים האם צריך להכיר במסלול של הכרה ישירה פסיקתית מורכבים מדי לפיתוח ודיון בפוסט קצר. ואולם, לא ניתן לסיים פוסט זה, מבלי להתייחס דווקא לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, להבדיל מאשר לשאלה הכללית. כפי שעולה מפסק הדין, לפחות שניים מתוך שלושה מהשופטים קבעו שאין ליתן תוקף לצו פשיטת הרגל הזר, עקב האמנה בין ישראל לבריטניה, שהחריגה הכרה ישירה של פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל. אלא, שלטעמי, קביעה זו אינה בהכרח מתבקשת.

החרגת פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל בבריטניה מגדר תחולת האמנה אין משמעה בהכרח, כי שתי המדינות סברו שלא ניתן יהיה להכיר בכלל בפסקי דין בענייני פשיטת רגל במדינה זרה. על פניו, משמעות ההחרגה היא שהמדינות לא הגיעו להסכמה כי החלטות בהליכי פשיטת רגל יוכרו במסלול הקבוע באמנה ביניהן (מסלול שתנאיו מקלים על ההכרה). לכן, ההחרגה הנזכרת אינה צריכה בהכרח לסגור את הדלת בפני הכרה ישירה פסיקתית, גם אם תוכר בסופו של יום. קביעה אחרת משמעותה תהא – אם ייערך דיון נוסף וייקבע שיש מקום לפיתוח פסיקתי – שקל יותר להכיר בפסקי דין זרים, דווקא לגבי מדינות שעימן ישראל לא כרתה אמנה. ובסיכומו של דבר, אין מקום לקביעה בינארית בנושא זה, אלא יש לבחון מהו בדיוק הטעם להחרגת הנושא מגדר האמנה, והאם הוא מונע הכרה פסיקתית.

גמישות ועמימות: מתי מותר להגיש ראיות בערעור על רשם הפטנטים?

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

עניין עמינח, יזכרו קוראי הבלוג, עסק במזרן שאף שהוכח כי הוא חדש ובעל התקדמות המצאתית, נקבע כי הוא אינו עומדת בדרישת היעילות. על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדחה תוך שבית המשפט תומך במסקנות סגנית הרשם. במסגרת הליך הערעור ביקשו המערערים, בעלי האמצאה, להביא ראיות חדשות לדיון וזאת בכדי לאפשר להם להתמודד עם הטענה ולהוכיח כי בניגוד לדבריו של המומחה מטעמה של עמינח – אמצאתם הינה יעילה, כמשמעות מונח זה בדין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו תוך שהוא מבהיר:

"המערערים לא הוכיחו, לצורך הגשת הראיות החדשות בערעור, כי לא ניתן היה בשקידה סבירה להשיג ולהגיש את הראיות החדשות הללו במועד, במסגרת ההליכים בפני הפוסקת שהיא הערכאה הדיונית ואשר לה יש הרקע והניסיון הדרוש לניתוח הממצאים המדעיים המובאים בפניה"

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדונה והתקבלה. בית המשפט העיר כי בדיני הפטנטים, להבדיל מהדין הכללי, קיים כלל מיוחד, lex specialis, המתיר שיקול דעת רחב בשמיעת ראיות חדשות בערעור. בעוד שתקנות סדר הדין האזרחי, ותקנה 457 בראשן, מצמצמות את האפשרות להגיש ראיות בערעור למקרים חרגים בלבד, סעיף 177 לחוק הפטנטים קובע כי לבית המשפט שיקול דעת רחב לשמוע ראיות במסגרת הערעור:

"בית המשפט הדן בערעור רשאי לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה; הובאו ראיות בתצהיר, יחול סעיף 163(א) בשינויים המחוייבים."

כלומר, לא רק שניתן לשמוע במסגרת הערעור ראיות חדשות, אלא שניתן אף לשמוע מחדש את אותן הראיות ממש שנשמעו כבר בדיון בפני הרשם או הפוסקים.

בית המשפט קבע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הנמקות התואמות את תקנות סדרי הדין האזרחי ולא את הכלל המיוחד החל בדיני פטנטים, שהוא, כאמור, גמיש יותר. כיוון שכך, בית המשפט החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שיתן החלטתו מחדש בשים דגש על השיקולים המתאימים לדיני הפטנטים. ובלשונו של בית המשפט:

"מטרת ההליך הערעורי נועדה גם לבחון לא רק את התוצאה אלא את דרך ההכרעה. בנסיבות תיק זה נראה כי נכון יהיה להחזיר את הדיון על מנת שבית המשפט המחוזי ינמק מחדש את מסקנתו בדבר הראיות החדשות שביקשו המבקשים להגיש על פי המבחן המשפטי הרלוונטי ביחס להליך שמתנהל לפי חוק הפטנטים. ודוק: אין בהכרעה זו כדי להוביל בית משפט מחוזי להגיע למסקנה לפיה יש לקבל את הראיות, כפי שאין בהכרעה זו להוביל לתוצאה ההפוכה. שיקול נוסף הוא כי בניגוד לסוגיית הגשת ראיות נוספות בהליך אזרחי רגיל, הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה במסגרת הליך לפי חוק הפטנטים"

 בשולי הדברים בית המשפט העליון העיר שאין בפסיקתו הנוכחית כדי לשנות את ההלכה לפיה ההתערבות הערעורית בקביעותיו של רשם הפטנטים היא מצומצמת, נוכח היותו בגדר ערכאה דיונית מומחית. אלא, שבמקרה הנוכחי אין מדובר בהתערבות בקביעות עובדתיות לאחר שמיעת הראיות הללו, אלא בבקשה לשמוע ראיות שסגנית הרשם לא זכתה להיחשף אליהן.

(רע"א 5041/13 גבאי נ' עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ (21.1.2014))

הערות:

חשיפת הקושי מבלי להציג דרכי פתרון

על פניו, נדמה לי כי מדובר בהחלטה נכונה. אכן, נראה כי הנימוקים של בית המשפט המחוזי נדרש אליהם התכתבו עם הדרישות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. ברם, אף שבית המשפט העליון מבהיר כי הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה של הגשת ראיות נוספות במסגרת הליך ערעור לפי חוק הפטנטים, הוא אינו מציג ולו הכוונה כלשהי למבחנים אותם יש ליישם. למעשה, בית המשפט קובע, באופן שהוא, לטעמי ובכל הכבוד, סתום, כי:

"אין זה אומר כי בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים מחויבת ערכאת הערעור לקבל כל בקשה להגשת ראיות חדשות. רחוק מכך. על ערכאת הערעור להפעיל שיקול דעת. ואולם, אין להתעלם מכך כי המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר, על-פי לשון החוק והתקנות."

ובהמשך מרחיב מבלי להבהיר באומרו כי:

"ושוב יובהר: אין בפסק דין זה כדי לקבוע שהשיקול בדבר "שקידה ראויה" אינו שיקול רלוונטי, אלא שככלל, אין חפיפה בין דרך בחינת הסוגיה בהליך אזרחי רגיל לעומת הליך לפי חוק הפטנטים" 

כזכור, הלכת חניון חיפה המפורסמת מלמדת אותנו כי רשות ערעור יש ליתן, על דרך הכלל, מקום בו התיק מעורר סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אכן, נראה כי זה בהחלט היה המצב במקרה זה שכן הדין בסוגיה זו אינו ברור, ויש בה להשליך על ציבור המתדיינים. ברם, תחת הבהרת הנקודה ולמצער מתן הכוונות כלליות, העליון בחר להחזיר את הכדור לידיו של בית המשפט המחוזי ולקוות שבפעם השנייה יפעל טוב יותר. לטעמי, במסגרת החלטה שכזו היה מקום לפחות להצביע על שיקולים אפשריים אותם יתכן ויש מקום לשקול ולא להותיר את הפיתוח המשפטי לערכאה דלמטה בלבד. ההכוונה היחידה שבית המשפט נותן היא כי המבחן צריך להיות גמיש יותר מאשר בדין הכללי. למעשה, בית המשפט אף חושף טפח ומכסה טפחיים, שכן ביחס לשיקול המשמעותי היחיד המוכר – "שקידה ראויה" – הוא מעיר כי ייתכן שהוא רלוונטי. כלומר, ייתכן שכן, וייתכן שלא. למחוזי, מסתבר, פתרונים.

הרשם – ערכאה מומחית שיש לשקול היטב את ההתערבות בממצאיה?

לטעמי, בית המשפט פספס גם את ההזדמנות לקרוא תיגר על ההלכה לפיה יש לנקוט משנה זהירות בהתערבות בממצאיהם של הרשם ושל הפוסקים האחרים, וזאת נוכח מומחיותם בנושא הפטנטים. התיק הנוכחי האיר בזרקור על קושי מהותי בהלכה זו שכן חוק הפטנטים עצמו קובע לבית המשפט סמכות לא רק להתערב בקביעותיו של הרשם אלא אף לשמוע מחדש את אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ולפסוק לאורן כערכאה דיונית. בית המשפט העליון מבהיר כי במקרה הנוכחי אין כל בקשה לבחון מחדש עניינים שנשמעו על ידי סגנית הרשם, אלא לשמוע ראיות חדשות שלא נשמעו. אלא, שהחוק אינו מבחין בין שני עניינים אלה – זה כמו זה הם בסמכותו של בית המשפט ונשארת השאלה כיצד מתיישבת ההלכה האמורה עם הסמכות יוצאת הדופן שחוק הפטנטים מעניק לערכאה הערעורית.

ההיסטוריה החקיקתית מבהירה שהמחוקק ראה בעיניי רוחו את ההליך אצל רשם הפטנטים כהליך מהיר, זול וזמין לכל, להבדיל מההליך בבתי המשפט היקרים. כיוון שכך, ביקש הוא כי בעלי הדין לא ייפגעו מכך שהערכאה הראשונה הינה טריביונאל שאינו בית משפט, ועשוי להתנהל שלא על פי סדרי דין קשיחים, והתירה שמיעה מחודשת בערעור אף של אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ובהתאם לסדרי דין בערכאה דיונית. אמת – החזון והמציאות שונים מאוד זה מזו, והליכים ברשות הפטנטים אינם בהכרח זולים במיוחד, ועל כך יעידו ההוצאות הגבוהות שנפסקות במסגרת הליכים ברשות הפטנטים לפי חוק הפטנטים. יחד עם זאת, נראה לי כי אף אם כיום אין מקום למהר ולהתערב בהכרעותיו של רשם הפטנטים, אין צורך להיזהר במיוחד בהתערבות בהחלטותיו, להבדיל מערכאות דיוניות אחרות במערכת המשפט.

לעמדתי, התיק הנוכחי היה בהחלט מתאים לעורר את הסוגיה. תחת זאת, בית המשפט העליון בחר לתמוך ידיו בהלכה זו ולהבהיר כי אינו מבקש ולו להרהר בדבר נכונתה, וחבל.

פורסם לראשונה בבלוג פיטפוטנטים

כונס נכסים זמני - מספיק שזה "צודק ונוח" או שצריך גם "חשש ממשי"?

במסגרת הפוסט הקצר הבא, אטען שקיים צורך בביצוע תיקון בתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת להבהיר חוסר בהירות הקיימת בהן בכל הנוגע לתנאים למינוי כונס נכסים זמני.

במסגרת התקנות, קיימות שתי תקנות מרכזיות הדנות במינוי כונס נכסים. התקנה האחת, תקנה 387ב(א), קובעת שבית המשפט רשאי למנות כונס נכסים זמני על נכסים מסוימים, וזאת "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם... וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". כפי שניתן להיווכח, התנאים למינוי כונס נכסים זמני, על פי התקנה האמורה, מטילים נטל כבד יחסית על מבקש המינוי.

התקנה השנייה הדנה במינוי כונס נכסים היא תקנה 388(א), ובה נקבע כי ניתן "למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו", וזאת "אם הדבר נראה... צודק ונוח". על פניו, הנטל הנדרש כדי למנות כונס נכסים על-פי התקנה האמורה אינו גבוה במיוחד, ומכל מקום, הוא בוודאי נמוך יחסית בהשוואה לנטל העומד בפני צד המבקש מינוי כונס נכסים על-פי תקנה 387ב(א).

אם כך, מה הסיבה שהתקנות מציעות, כביכול, שתי חלופות למינוי כונס נכסים. האם אין מדובר באותו בעל-תפקיד?!

הסיבה לסתירה האמורה נובעת, למיטב הבנתי, ממועד התקנתן השונה של שתי התקנות. תקנה 388(א) היא התקנה המוקדמת בזמן. תקנה זו הותקנה עם התקנתן לראשונה של התקנות, והיא איפשרה לבתי המשפט למנות כונסי נכסים, "בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו".

כידוע, בשנת 2001 עברו התקנות מהפכה של ממש בנושא הסעדים הזמניים, וזאת במסגרת תיקון 6 לתקנות, שהסדיר את נושא הסעדים הזמניים, על רקע חקיקת חוקי היסוד החדשים. במסגרת תיקון זה הותקנה תקנה 387ב(א). בהתחשב בעידן החוקתי שבו אנו חיים, הציב מחוקק המשנה סף גבוה במיוחד לעניין מינוי כונס נכסים זמני, נוכח הפגיעה המהותית הנגרמת לזכויות הקניין וזכויות אחרות של הצד שכנגד. יחד עם זאת, מחוקק המשנה - ככל הנראה, מבלי משים - לא ביצע במקביל כל תיקון בתקנה 388(א), הממשיכה לדון אף היא, בין היתר, במינוי כונס נכסים "לפני מתן פסק הדין".

מדובר בטעות שיש לתקנה, על מנת להבהיר את השוני בין המצב לפני פסק דין, ולאחריו: טרם מתן פסק דין, הזכויות המהותיות טרם הוכרעו, ומכאן, קיימת הצדקה להטלת נטל כבד יחסית על מבקש מינוי כונס נכסים זמני (כאמור בתקנה 387ב(א)). נטל זה יכול להתרכך רק לאחר מתן פסק הדין, ולאחר ששאלת הזכויות המהותיות הוכרעה (וכאן יכולה להיכנס לתמונה תקנה 388(א), לאחר שתתוקן).

טרם סיום, ואף שרבים מכם בוודאי שמעו, כדאי לעדכן, כי ביום 16.1.2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס. כפי שהוצג בפתח פסק הדין, השאלה שנדונה בו, בעיקרו של דבר, היא האם ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של נתבע לקבלת אשראי בחשבון שהוא מנהל, עד לסכום היתרה הבלתי מנוצלת עליה הוסכם בינו לבין הבנק. בית המשפט השיב על כך – בשלילה. כדאי לקרוא.

האם צו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור, או רק מקשה על כך?

כידוע, דרך ההשגה על "החלטה אחרת" של בית המשפט היא בדרך של הגשת בקשות רשות ערעור. אלא שסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק"), קובעים, ש-"לא תינתן רשות ערעור" על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מכוח הסמכה זו הותקן לפני מספר שנים צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, שמונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (כגון, החלטה המקבלת בקשה לזימון עדים; החלטה בעניין סדר שמיעת עדים או בעניין שאלות המוצגות לעדים ועוד). מה היקף המחסום הדיוני שנוצר מכוח צו זה כנגד הגשת בקשת רשות ערעור? האם מדובר במחסום מוחלט או חלקי בלבד? מסתבר, שהתשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה.

דיון מעמיק בסוגיה זו ניתן למצוא בגדר רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, שבה הביע כב' הנשיא א' גרוניס את דעתו, שהצו האמור מקים מחסום דיוני מוחלט, המונע כל אפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מהסוגים המנויים בצו. על כך ניתן ללמוד, כך נקבע, מלשונם של חוק בתי המשפט והצו, הנוקטת לשון ציווי, וקובעת על אילו סוגים של החלטות אין לתת רשות ערעור. על כך ניתן גם ללמוד, כך נקבע, מתכליתו של הצו, שהינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה...". לפי עמדה זו, אפוא, הוראות הצו מיועדות למנוע כליל את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות (ובכך אף לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור, שלא תידרש להשקיע מזמנה בעניין החלטות דיוניות מובהקות, שניתן על דרך הכלל לבוחנן בסוף ההליך, לכשיינתן פסק הדין הסופי). ואולם, כפי שעולה גם מהחלטה זו, עמדה זו אינה העמדה היחידה בבית המשפט העליון:

ראשית, בגדר רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, הביע כב' השופט א' רובינשטיין עמדה לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות בצו. זאת, מקום בו מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין;

שנית, בגדר רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, הביעה כב' השופטת ארבל עמדתה, שלפיה, "...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק – אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה".

אמנם, בהחלטה בעניין אי די בי פיתוח, קובע הנשיא גרוניס, כי עמדות אלה אינן מקובלות עליו, שכן הן פותחות פתח להגשת בקשות רשות ערעור, תוך שייקשה על בית המשפט לקבוע מתי מדובר בהחלטה המעוררת "חשש לפגיעה ממשית" במגיש הבקשה (כלשונו של השופט רובינשטיין), ומתי מדובר בהחלטה מנומקת (כעמדתה של השופטת ארבל). חילוקי דעות אלה עתידים, כך ניתן להניח, להתברר שוב, ובקרוב, וגם הנשיא גרוניס הביע עמדתו, שלהבא, בנסיבות המתאימות, יועבר הדיון בשאלה זו להרכב של שלושה שופטים, על מנת לקבוע הלכה ברורה בנדון.  

לקריאה נוספת:

טרם מועד התקנת הצו - גיא שני "רשות לערער על בקשת  הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006) (מאמר, שלמיטב הבנתי, יש לו חלק לא קטן בתיקון חוק בתי המשפט)

לאחר מועד התקנת הצו - מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012)

ולסיום, הערה מנהלתית: קוראים המעוניינים בכך מוזמנים להקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם בתיבה שבצד ימין לקבלת עדכונים על רשומות חדשות שמתפרסמות.

עדכוני פסיקה

בעת האחרונה ניתנו מספר החלטות, העשויות לעניין את קוראי הבלוג.

1. בפוסט קודם, משנת 2011, עמדנו על השאלה מהי דרך התקיפה של החלטה המאשרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בקצרה, נציין, כי עד לתיקון חוק בתי המשפט בשנת 2010, בעל דין שאושרה בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגדו, היה צריך לתקוף את ההחלטה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, לערכאה הגבוהה יותר. במסגרת התיקון נקבע, כי דרך ההשגה על החלטה כזו תהיה על-ידי הגשת בקשה לאותה ערכאה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", בהרכב מורחב יותר של שופטים. באותו פוסט, עמדנו על כך שקיימת פסיקה סותרת של בית המשפט העליון לגבי השאלה האם התיקון האמור חל על כל החלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת שתינתן מעתה או שמא רק על החלטה כזו שניתנה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה לאחר התיקון. בהחלטה חדשה – רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי – מביע  השופט עמית את עמדתו, ושלפיה, התיקון יחול רק לגבי החלטות שתינתנה במסגרת בקשות לאישור תביעה נגזרת שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. כלומר, לפי עמדתו, ככל שניתנה החלטה בגדר בקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה טרם התיקון, הדרך היא עדיין הגשת בקשת רשות ערעור.   

2. בפוסט קודם תהינו האם טענת היעדר סמכות מקומית (כלומר, טענה שלפיה התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט במקום אחר בארץ) משיבה לעצמה את מעמדה, לאחר שהיה נראה כי אבד עליה הכלח. זאת, לאחר החלטה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת גרסטל, שקיבלה טענת סמכות מקומית, תוך שהיא מאמצת את העמדה שהובאה במאמר שנכתב על-ידי עו"ד אסף טבקה. כזכור, במסגרת מאמר זה מבקר עו"ד טבקה את הפסיקה, שלפיה "תביעות אינטרנט" יכולות להיות מוגשות לכל בית משפט בארץ. והנה, כדאי לעדכן כי טענת סמכות מקומית נדונה לאחרונה - ושוב, תוך הסתמכות על המאמר הנ"ל - במסגרת ת.א. 7148-07-13 קלס נ' ערוץ הספורט בע"מ. אלא, שבמסגרת ההחלטה האמורה, דווקא נדחתה טענת הסמכות המקומית, תוך שבית המשפט המחוזי בחיפה מביע עמדתו שאין הוא חופשי "לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה", מפיו של בית המשפט העליון. ניתן להניח, גם בהקשר זה, כי לא נאמרה המילה האחרונה.

3. הנושא של "הפסקת תובענה" נדון לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ). המבקשת שם הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. במהלך דיוני ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה ניתנה החלטה של בית המשפט, שלפיה "... אני מורה בזאת על הפסקת התובענה. היה והתובענה תחודש, ימשיך ההליך מהמקום בו הופסק, לרבות כתבי טענות, תצהירים, עדויות ומוצגים שהוגשו, ובכלל זה אף תיקון כתבי טענות כמוסכם על הצדדים". בחלוף כשנתיים, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי "לחידוש הליכי תביעה ולתיקון כתב תביעה". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, הפסקת תובענה "כמוה כמחיקת תובענה", ועל כן, לא ניתן, כביכול, לחדש את התובענה במסגרת ההליך שהופסק, אלא ניתן רק להגיש את התובענה במסגרת הליך חדש (דבר, אשר יש לציין, עשוי היה לחייב את המבקשת בתשלום אגרת משפט נוספת). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון נתקבלה. בית המשפט העליון מציין שעל-פי תקנה 153(א) לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות תובענה ללא מועד, ובהתאמה, להוציא אותה מרשימת המשפטים התלויים ועומדים. בעל דין אף רשאי לבקש את החזרת המשפט לרשימה, אך אם לא עשה כן בתוך שישה חודשים מיום הדחייה האחרונה, רשאי בית המשפט למוחקה, לאחר קבלת עמדות הצדדים. לעומת זאת, החלטה בדבר הפסקת תובענה, על-פי תקנה 154(א) לתקנות, כמוה כמחיקתה והתובע רשאי להגיש בעתיד תובענה חדשה, מבלי שתישמע נגדה טענה של השתק עילה.

בית המשפט העליון מוסיף, כי בהחלטתו עשה אמנם בית המשפט המחוזי שימוש במונח "הפסקת תובענה", אך עם זאת, מהאופן שבו נוסחה החלטתו, וכן מן הדברים שנאמרו לפרוטוקול (בעניין קיום הסכמה על תיקון כתב הטענות, לאחר חידוש ההליכים), ניתן להבין כי כוונתו של בית המשפט, כמו גם כוונת הצדדים, הייתה לאפשר להם להמשיך את הדיון במסגרת אותו הליך.   

האם רשאי בית המשפט של הערעור להיעזר בנט המשפט?

העידן המודרני מקנה לבית המשפט של הערעור אפשרות טובה יותר לעקוב אחרי התפתחויות בתיק המתנהל בערכאה הדיונית. ואכן, במספר החלטות שניתנו בתקופה האחרונה הסתמכו שופטי בית המשפט העליון על עיון במערכת "נט המשפט", שממנה למדו על התפתחויות כאמור בערכאה הדיונית. מהלך זה מעלה שאלה מעניינת לגבי גבולות היכולת של שופט הדן בערכאת ערעור.

כידוע, במרבית בתי המשפט בארץ מותקנת מערכת "נט המשפט", שעיון בה מאפשר לראות את ההחלטות השונות שניתנו בגדר התיק המתנהל, וכן את כתבי הטענות השונים שהוגשו על-ידי הצדדים. אין ספק, כי השופט שמנהל את ההליך בערכאה הדיונית חשוף, ובצדק, לכל המסמכים בתיק זה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם גם השופט בערכאת הערעור צריך (או זכאי) להיות חשוף למערכת זו. שאלה זו עולה לאחר שלאחרונה ניתנו על-ידי בית המשפט העליון מספר החלטות (ראו, למשל, כאן, כאן, כאן, וכאן), רובם ככולם במסגרת ערעורים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית. באותן החלטות, הסתמך בית המשפט העליון על אירועים שאירעו בערכאה הדיונית, ושעליהם למד בית המשפט של הערעור ממערכת "נט המשפט" (וזאת, ככל הנראה, מבלי שהצדדים שלפניו העלו טענות בנדון). מהלך זה מעלה את השאלה האם התפתחויות אלה נכללות בגדר מה שנחשב "הידיעה השיפוטית" של בית המשפט? האם חייבת להיות מועלית על-ידי הצדדים טענה לגבי אירוע או התפתחות כאלה או אחרים בערכאה הדיונית כדי שבית המשפט של הערעור יוכל להסתמך עליה.

אכן, מחד גיסא, מאחר שעל התפתחויות אלה לא למד בית המשפט מראיות שהובאו בפניו על-ידי הצדדים עצמם, הדבר עשוי לסמן מעבר לשיטה מעין אינקוויזטורית (להבדיל, מהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל). לפי עמדה זו, שופט ערעור הנעזר במערכת "נט המשפט", הוא שופט "חוקר", שנותן הכרעתו גם על בסיס חקירה שערך, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם גבולות סמכותו של השופט,  לפי המשפט הישראלי. ויודגש – כחיזוק לטענה זו, ניתן לטעון שהידרשות בית המשפט לדברים שלא נטענו בפניו באופן מפורש, עלולה להביא לקבלת החלטה בלתי נכונה, מבלי שהצדדים נדרשו לנושא. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי (הדנה בערעור על פסקי דין), שבה נקבע כי – "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט".

מאידך גיסא, לא יכול להיות ספק, שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת לערכאת הערעור להיות מודעת באופן טוב יותר להתפתחויות בערכאה הדיונית, ובכך מתאפשר לה לתת החלטות "טובות" ועדכניות יותר. בפני בית המשפט של הערעור, קיימת אפשרות כיום לקבל תמונה שלמה, כמעט כאילו היו שופטי הערכאה הדיונית, ללא הצורך להמתין לקבלת תיק הנייר המלא מהערכאה הדיונית (דבר שספק אם היה אפשרי או ריאלי בעבר). יתרה מכך, ההתפתחויות בהליך דלמטה הן בוודאי חלק מידיעתו של השופט בערכאה הדיונית, וממילא, ניתן לטעון שהן גם חלק מידיעתו של השופט הדן בערעור.

אז מה דעתכם?

הרהור נוסף על בקשת רשות ערעור

מפרק מגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט קובע שההליך אינו מתאים להידון בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות, ומפנה את המפרק להגיש תביעה נפרדת, בפני בית משפט "רגיל". המפרק מעוניין להשיג על החלטה זו – האם עליו להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות?

בהחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי כבוד הרשמת ליאת בנמלך מבית המשפט העליון נדונה בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי המפרקים של החברות אייס אוטו דיפו בע"מ ואייס רשתות שיווק בע"מ, שבמסגרתה ביקשו המפרקים לחייב את בעלות השליטה בחברות בחלק מחובותיהן (מכוח סעיף 374 לפקודת החברות). בית המשפט שעל הפירוק קבע שההליך אינו מתאים להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, מכיוון שמדובר בתביעה המחייבת "בירור ראייתי יסודי", והמפרקים הופנו להגיש תביעה נפרדת בבית משפט "רגיל". המפרקים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם נתבקשה עמדת הצדדים לגבי אופן ההשגה הנכון - האם בקשת רשות ערעור או שמא דווקא ערעור בזכות. כל הצדדים להליך סברו שההשגה צריכה להיות בדרך של בקשת רשות ערעור. ואולם, כבוד הרשמת קבעה דווקא כי הערעור היה צריך להיות מוגש בדרך של ערעור בזכות.

במסגרת החלטתה, עומדת הרשמת על כך שבמסגרת הליכי פירוק מתקבלות לעיתים החלטות "הסוגרות יחידה דיונית", והמהוות "פסק דין" (המקנה ערעור בזכות), גם אם בפועל, הליכי הפירוק לא הגיעו לסיומם. על כן, כך נקבע, על בית המשפט לבחון האם "המשקל הסגולי" של ההחלטה הוא כשל פסק דין.

לגבי המקרה הספציפי קובע בית המשפט העליון, כי קיימים פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ההליך בפני בית המשפט שעל הפירוק "נסגר". מאידך גיסא, לא נסתם הגולל על טענות המפרקים לגופן, ואלה יבוררו בערכאה אחרת. עם זאת, בית המשפט דוחה את ההיקש שהוצע על-ידי המפרקים למצב המשפטי החל לגבי החלטות בדבר העברת מקום דיון בתוך מערכת בתי המשפט (שהערעור עליהן הוא ברשות). בהחלטות מסוג זה – כך נקבע – עובר תיק בית המשפט כמות שהוא, על כל כתבי הטענות שבו, ואילו במקרה הספציפי, קיים צורך להגשת הליך נפרד אשר דרך בירורו שונה מבקשה למתן הוראות. בנסיבות אלה, ראתה הרשמת דווקא דמיון בין ההחלטה הספציפית שניתנה על-ידי בית המשפט שעל הפירוק לבין החלטה המורה על מחיקת הליך על הסף (שגם בו לא מוכרעות הטענות לגופן, ושגם בו לא יבוררו טענות הצדדים במתכונת שהתבקשה).

הערה לסיום – בהחלט קיימים פנים לכאן ולכאן לגבי סיווג ההחלטה במקרה הספציפי, ולכן, כל ניתוח משפטי היה אפשרי. ואולם, ראוי להפנות לנקודה אחת חשובה: בית המשפט העליון קבע, שההשגה תהיה בדרך של ערעור בזכות, בפני שלושה שופטים. בהתחשב בעומס בבית המשפט העליון, ניתן להניח שדיון בערעור בזכות ייערך רק בעוד כשנה. כלומר, משמעות ההחלטה הינה כי ההכרעה בשאלה האם המחלוקת בין הצדדים לגופה תידון בבית המשפט שעל הפירוק או בבית משפט "רגיל" תיפול רק בעוד פרק זמן ארוך יחסית. עד אותה עת, יהיה קיים קושי למפרקים בקידום בירור המחלוקת לגופה. בפוסט קודם עמדתי על היתרון בבירור שאלות של סמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. הדברים לכאורה נכונים גם כאן. ולראיה, כפי שעולה מההחלטה, במסגרת תגובתם של מפרקי החברה לגבי אופן סיווג הערעור, נאלצו המפרקים להגיש בקשה להקדמת מועד הדיון.    

ומעניין גם לציין, שאתמול פורסמה החלטה אחרת של בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל), שבה נדונה לגופה השגה על החלטה דומה לזו שנדונה לעיל, בדרך של בקשת רשות ערעור דווקא, ולא כערעור בזכות (יצוין, שאופן ההשגה הנכון לא נדון באותה החלטה).

שקיעת (הלכת) שמש – פסק דין חדש של בית המשפט העליון

פסק דין חדש של העליון - רע"א 3749/12 עוז נ' סטר - אשר פורסם היום (1.8.2013) מהווה הזדמנות טובה מאוד לחדש את הכתיבה בבלוג, לאחר תקופה ארוכה של היעדרות.

מזה זמן רב דובר על כך שהגיעה העת שבית המשפט העליון יעשה סדר בשאלת תוקפה של הלכת שמש – הלכה העוסקת בנושא סמכותם העניינית של בתי משפט השלום והמחוזי בתביעות שימוש במקרקעין – ורגע זה הגיע עתה.

נושא סמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום לעניין תביעות מקרקעין מוסדר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, שבו נקבע כי בית משפט השלום ידון, בין היתר, ב-"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם...".

פרשנותו של המונח "שימוש במקרקעין" בהקשר זה נדונה על-ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין עוד לפני עשרות שנים, בגלגול הקודם של חוק בתי המשפט. בפסקי-הדין משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ובראשם הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא), נקבע כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות שבהן מתבקש סעד שאין בו "שמירה על גוף הנכס" נתונה לבית המשפט המחוזי. על-כן, על-פי הלכת שמש, תובענה שבה נתבקש סעד של צו מניעה (למשל, צו המבקש למנוע המשך של בנייה או שימוש מסוים במקרקעין) הייתה בסמכותו של בית משפט השלום. מנגד, אם הסעד המבוקש היה צו הריסה, הוקנתה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בסעד הכרוך ב-"שמירה על גוף הנכס".

ברבות השנים, בפסיקה ובספרות הובעה ביקורת רבה על הלכת שמש. על-פי פסיקה וספרות זו, לא קיים כל טעם – בלשון החוק או בתכליתו – המצדיק אבחנה זו לגבי שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענות. הגדיל לעשות השופט י' עמית, שמונה לימים כשופט בית המשפט העליון, אשר הכריז על בטלותה של הלכת שמש במספר החלטות פרי עטו, עוד כשופט בית המשפט המחוזי  (ת"א 348/03 (מחוזי – חיפה) קעדאן נ' לחאם (23.3.2003)).

ואכן, בפסק דינו של בית המשפט העליון מהיום נהפכה הלכת שמש.

חוות הדעת המרכזית נכתבה על-ידי השופט נ' סולברג. טעמיו לביטול הלכת שמש הינם, בתמצית, כדלקמן:

ראשית, לגישתו, הכלל המונע מבית משפט השלום לדון בהליכים בהם מבוקש סעד של הריסה או סעד אחר שאינו כרוך בשמירה על גוף הנכס, אינו הולם את היקף סמכויותיו הרחב של בית משפט השלום בעת הנוכחית, בהשוואה למצב בשנת 1959, עת נפסקה הלכת שמש;

שנית, ביטול הלכת שמש מוצדק לטעמו, על רקע השאיפה הפרשנית להסמיך את בית משפט השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין;

שלישית, הלכת שמש אינה מתיישבת, כך לטעמו, עם מבחן הסעד, שהוא המבחן המרכזי לצורך קביעת הסמכות העניינית. בהקשר זה צוין, כי במסגרת פסק הדין בעניין שמש בחן בית המשפט העליון את עילת התובענה באותו מקרה, ולא את הסעד שנתבקש;

רביעית, מגמתו של בית המשפט העליון, לאורך השנים, הייתה לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש (אף שזו לא בוטלה עד לפסק הדין הנוכחי). גם על רקע האמור, קיים מקום לביטול הלכת שמש.

בחוות דעתו, הצטרף הנשיא א' גרוניס לתוצאת פסק הדין, אך ציין כי "...חלק מהשיקולים שמנה חברי אינם מצדיקים, כשלעצמם, את ביטול הלכת שמש". הטעם המרכזי שהוביל את הנשיא גרוניס להסכים לתוצאה האמורה הייתה רצונו לשאוף לצמצם, ככל הניתן, את ההתדיינות המקדמית הנדרשת, לעיתים, לצורך קביעת הסמכות העניינית שעה שמבוקש בהליך מסוים יותר מסעד אחד.

נבהיר טעם זה של הנשיא גרוניס - על-פי הפסיקה, כאשר נדרש יותר מסעד אחד במקרקעין (להבדיל מסעד כספי), על בית המשפט לבחון איזה מהסעדים הוא הסעד העיקרי. המבחן הננקט בהקשר זה - "הטפל הולך אחרי העיקר" - הינו מבחן בעייתי, עמום ושרירותי, המצריך לעתים התדיינות מקדמית מורכבת. ביטולה של הלכת שמש, כך לדברי הנשיא גרוניס, ימנע את הצורך ליישם מבחן זה בהליכים בהם עותר התובע לצו מניעה (שעניינו שימוש או חזקה במקרקעין), לצד צו הריסה (שעניינו שימוש במקרקעין שאינו כרוך ב"שמירה על גוף הנכס").

טעם נוסף לביטול הלכת שמש מוצא הנשיא גרוניס ב-"ריבוי הגישות, היעדר האחידות והבלבול שנוצר עקב פסיקה בלתי אחידה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום". בעניין זה נסמך הנשיא גרוניס על מאמרו של עו"ד אסף טבקה, שבו הובאה כדוגמה להיעדר האחידות והבלבול מקרה שבו החליט בית משפט השלום בתל-אביב שלא לפעול לפי הלכת שמש, כאשר למחרת היום החליט בית משפט השלום באילת, במקרה אחר, לפעול לפי אותה הלכה.

הנשיא גרוניס ציין שאין לייחס כוונה רעה לשופטים אשר הכריזו על הלכת שמש כבטלה, או לשופטים אשר בחרו להתעלם ממנה. אך הוסיף, כי כאשר ביטול ההלכה, או הסטייה ממנה, נעשים שלא על ידי בית המשפט העליון, עלול להיווצר מצב המוביל להכרעות שרירותיות, תוך יצירת אי ודאות קשה בסוגיה דיונית בסיסית. ומי שנפגע מכך, בראש ובראשונה, הינו ציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט.

כך או כך, עם ביטול הלכת שמש, מתמחי חודש ספטמבר, שאמורים לסיים בזמן הקרוב את התמחותם, יכולים בהסתברות גבוהה לשער לפחות שאלה אחת עליה יישאלו בבחינה הקרובה...