הדדיות בחוק אכיפת פסקי חוץ

פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון ביום 9.9.2014 במסגרת ע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום אוכטה בע"מ, מציב נדבך נוסף בפרשנותן של השאלות המתעוררות לגבי אכיפת פסקי חוץ בישראל.

כפי שעמדנו על כך בפוסט קודם, פסק דין שניתן מחוץ לישראל דורש תהליך קליטה בישראל על מנת ליתן לו תוקף. החוק העיקרי המסדיר תהליך זה נחקק עוד בשנת 1958 - חוק אכיפת פסקי חוץ. על בעל דין המבקש לאכוף בישראל פסק דין זר לעמוד בשורת תנאים. מנגד, המתנגד לאכיפת פסק הדין הזר יכול להוכיח כי מתקיימים תנאים המחייבים דווקא להימנע מלאכוף את פסק הדין הזר בישראל.

אחת הדרישות הנזכרות בחוק אכיפת פסקי חוץ היא דרישת ההדדיות הנזכרת בסעיף 4(א) - "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפין פסקים של בתי המשפט בישראל". כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, פס' 14), הנטל להוכחתה של דרישה זו מוטל על כתפיו של בעל הדין המתנגד לאכיפה. אלא שפסק הדין מושא פוסט זה מרחיב ודן גם בעקרונות החלים על יישומה של דרישה זו.

באותו מקרה דובר בפסק דין זר שניתן ברוסיה. בעלי-הדין הגישו לערכאה הדיונית חוות דעת, מהן עולה שלא קיימת ברוסיה תמימות דעים לגבי אפשרות אכיפת פסקי דין זרים שניתנו במדינה שאינה צד לאמנה עם רוסיה בנדון (כפי שהוא המצב גם ביחסים של ישראל ורוסיה). דהיינו, בחוות דעת המומחים הובאו אסמכתאות לכך שהפסיקה הרוסית אוכפת פסקי דין זרים אף בלא אמנה דו-צדדית עם רוסיה, כמו גם אסמכתאות לכך שאין מדובר באכיפה מלאה המוסכמת על כל.

לפיכך, נדרש בית המשפט העליון לבחון האם דרישת ההדדיות מתקיימת בנסיבות שבהן קיימת הסתברות מסוימת לאכיפתו של פסק דין ישראלי במדינה זרה, אך קיימת אי-בהירות באשר לרמת ההסתברות של האכיפה, מטעמים שאינם נוגעים ליחס למדינת ישראל אלא למחלוקות באשר למדיניות המשפטית בסוגיה של אכיפת פסקי חוץ באותה מדינה בכלל.

בית המשפט העליון מציין כי קיימים שני שיקולי מדיניות סותרים לגבי דרישת ההדדיות - הגינות בין מדינתית והגינות בין הצדדים לבין עצמם. מן ההיבט של מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר, העמידה על דרישת ההדדיות נראית לכאורה מתבקשת (שכן, בית המשפט במדינה אחת "מוותר" במובן מסוים על ריבונותו, ואוכף פסק דין שניתן על-ידי בית משפט אחר). לעומת זאת, מן ההיבט של מערכת היחסים בין הצדדים להתדיינות, שהם צדדים פרטיים, ההגינות מחייבת במקרה הרגיל יכולת לאכוף פסק דין שהושג לאחר התדיינות (ובכפוף לכך שלא נפל בו פגם אחר).

על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון שדי בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה במדינה הזרה, על מנת שלא ניתן יהיה לומר כי דרישת ההדדיות אינה מתקיימת. טעמיו לכך הם שניים: ראשית, גישה כזו מתיישבת עם פרשנותה של דרישת ההדדיות בדין הישראלי כדרישה המיושמת במתכונת מצומצמת באופן יחסי, בשם קידום עקרונות של יעילות משפטית ועשיית צדק בין מתדיינים (כפי שעמדנו על כך לעיל). לכן, ככל שהפרקטיקה המשפטית במדינה הזרה יוצרת בסיס לכך שייאכפו בה פסקי דין ישראליים אין צורך להוכיח שכבר קיים ניסיון מבוסס של אכיפת פסקי דין ישראליים. שנית, מן ההיבט של תכלית החקיקה וקידום מדיניות משפטית רצויה, בית המשפט העליון מציין שפרשנות זו תימנע היווצרותו של "מעגל שוטה" בכל הנוגע לדרישת ההדדיות. שהרי, קיים חשש כי בתי המשפט בישראל לא יאכפו פסקים זרים, משקיימת שאלה האם פסקי דין ישראליים נאכפים במדינה הזרה, ואילו בתי המשפט במדינה הזרה יסרבו לאכוף פסקי דין זרים, משבתי המשפט בישראל אינם אוכפים את פסקי הדין של המדינה הזרה.

פסק דין זר בלי שום תוקף בישראל – הרהור נוסף לפני דיון נוסף?

במסגרת ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח זוהר נדונה השאלה האם בית המשפט בישראל יכול לתת תוקף ולהכיר בצו פשיטת רגל שניתן מחוץ לישראל (בבריטניה, באותו מקרה). ההכרה בצו הזר נתבקשה כדי להביא למימוש נכסים בישראל, שנטען כי הוברחו על-ידי החייב הבריטי. בית המשפט העליון השיב על השאלה בשלילה, תוך שהוא קובע קביעות חשובות בנושא הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות בפרט, ובנושא המשפט הבינלאומי הפרטי בכלל. יוער, כי לאחרונה הוגשה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין), וטרם ניתנה בה החלטה.

על מנת להבין את פסק הדין, יש לתת רקע קצר בנושא אכיפה והכרה של פסקי דין זרים.

אם כן, פסקי דין שניתנים על-ידי בתי משפט מחוץ לישראל אינם נקלטים ואינם מקבלים תוקף באופן אוטומטי בישראל. לצורך קליטתם, נדרש פסק הדין לעבור הליך נוסף. המקור הסטטוטורי המרכזי המסדיר נושא זה הוא חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בחוק זה נקבעו שני מסלולי קליטה עיקריים: האחד, מסלול של אכיפה של פסק הדין הזר. מדובר במסלול שמיועד לקליטת פסקי חוץ המטילים חיוב אישי (לדוגמה, פסק דין שמחייב צד אחד לשלם סכום כסף מסוים לצד שכנגד). המסלול השני הוא מסלול של הכרה בפסק הדין הזר. מסלול זה מיועד לתת תוקף לפסקי חוץ שאינם מטילים חיוב אישי (לדוגמה, מתן תוקף לצו ירושה או צו אימוץ שניתן מחוץ לישראל).

בעניין המסלול השני - מסלול ההכרה - קובע החוק שני מסלולי משנה אפשריים: ראשית, כאשר פסק החוץ מהווה את עיקר עילת התביעה בישראל, באפשרותו של בית המשפט להכיר בו בצורה ישירה. כפי שנקבע בחוק, לצורך הכרה ישירה קיים צורך בקיום אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, והאמנה צריכה לחול על הפסק הזר שהכרתו מתבקשת. שנית, כאשר במהלך דיון בתובענה בישראל עולה פסק החוץ, והוא רלבנטי למחלוקת, רשאי בית המשפט להכיר בו בדרך של הכרה אגבית. בהתאם לחוק, לצורך הכרה אגבית אין צורך בקיום אמנה בין ישראל למדינה אחרת, אלא על המבקש להוכיח ש-"מן הדין והצדק" להכיר בדרך אגב בפסק החוץ.

כאמור, בפסק הדין נדונה השאלה האם וכיצד ניתן לתת תוקף לצו פשיטת רגל זר בישראל. מדובר בשאלה אקוטית בעניין המודרני, שבו הליכי הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית גורמים לכך שעסקיהם של גורמים שונים ינוהלו מלכתחילה במספר מדינות במקביל, ומאפשרים לחייבים זרים להבריח נכסים ממדינה למדינה בקלות רבה יותר לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינם (ולכך כבר התייחסנו בפוסט קודם בנושא מאמר פרי עטי שפורסם בכתב העת "משפטים" בקשר לסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני, לצורך תמיכה בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל). 

פסק הדין המרכזי בשאלה הנזכרת לעיל ניתן על-ידי כבוד השופט נ' הנדל. בחוות דעתו קובע השופט הנדל, כי התנאים להכרה ישירה מכוח החוק אינם מתקיימים בנסיבות המקרה. זאת, מכיוון שהאמנה בין ישראל לבריטניה "בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים" מחריגה מגדר תחולתה פסקי דין זרים הנוגעים להליכי פשיטת רגל.

השופט הנדל ממשיך ודוחה גם את הטענה, כאילו  ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך של הכרה אגבית. בית המשפט קובע כי המסלול של הכרה אגבית ניתן למימוש, רק כאשר בית המשפט בישראל עוסק בעניין המצוי מלכתחילה בסמכותו, ובמסגרת הדיון הוא נדרש להתייחס להכרה בפסק חוץ. בית המשפט מציין שכאשר הסעד של ההכרה בפסק החוץ הוא הסעד היחיד הנתבע, וכן במקרה שבו "ההכרה בפסק החוץ היא הכרחית לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט לדון בשאלה העיקרית", המסלול היחיד הפתוח הוא של הכרה ישירה, ולא אגבית. בהקשר לשאלה שעל הפרק, בית המשפט קובע כי הסעד המבוקש (ביטול הענקה של החייב להוריו מכוח פקודת פשיטת הרגל הישראלית) הוא סעד ייחודי מתחום פשיטת הרגל, ולכן הוא מותנה מיסודו בכך שהמעניק יוכרז פושט רגל. לכן, מציין השופט הנדל שאין מדובר במצב של הכרה אגבית. יצוין, שדברים דומים נזכרים בחוות דעתו של כבוד השופט ח' מלצר, שם צוין כי "בהיעדר הליך חדלות פירעון ישראלי, קשה לזהות עניין הנמצא בסמכות בית המשפט שאגב הדיון בו יש צורך להכיר בפסק הזר".

לאור קביעתו כי לא ניתן להכיר בצו פשיטת הרגל בהכרה ישירה או אגבית מכוח החוק, נדרש בית המשפט לשאלה המרכזית שעל הפרק - האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה חדש של הכרה ישירה מכוח הפסיקה (כלומר, הכרה ישירה "פסיקתית"). הצורך הברור בפיתוח מסלול כזה נובע מהיעדר קיומן של אמנות בין ישראל לבין מדינות זרות. בחלוף למעלה מחמישים שנים ממועד חקיקתו של חוק אכיפת פסקי חוץ, ישראל כרתה אמנות בנושא זה עם ארבע מדינות בלבד (אוסטריה, גרמניה, בריטניה וספרד). כלומר, המסלול הקיים בחוק של הכרה ישירה של פסקי חוץ אינו רלוונטי לגבי רוב רובם של פסקי החוץ הניתנים, שכן אין מדינות רבות שכרתו אמנות עם ישראל. יצוין, כי מצב דברים זה אינו ייחודי רק לישראל. למיטב ידיעתי, גם ארצות הברית אינה קשורה בכל אמנה בנדון.

השאלה האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה פסיקתי אינה חדשה. בפסק דין קודם של בית המשפט העליון - ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 (1995) - נקבע שאין ליצור מסלול של הכרה ישירה "פסיקתית", וכי הכרה או אכיפה של פסק חוץ תיתכנה רק מכוח החוק. ואולם, בהמשך, בעניין פלוני (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית), הביע הנשיא ברק את הצורך "לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם". בהמשך לכך, ניתנו תשובות סותרות בערכאות הדיוניות לגבי שאלת קיומו של מסלול משנה פסיקתי.

ואולם, בחוות דעתו קובע השופט הנדל כי אין מקום לפיתוח פסיקתי בעניין זה, וזאת, ממספר טעמים: ראשית, לטעמו, בסוגיה עדינה זו, שנוגעת לשיתוף פעולה של בית המשפט בישראל עם מערכת משפטית זרה, קיים הסדר חקיקתי מפורש של המחוקק, ואין חסר בחוק. ממילא, כפי שנקבע על-ידו, אין מקום לחקיקה שיפוטית עוקפת. שנית, קיימת עדיפות ברורה להסדרה של הנושא בחוק, על פני חקיקה שיפוטית, וזאת, מאחר שקיימות לנושא השלכות רוחב - למשל, על חייבים, על נושיהם ועל צדדים שלישיים. המחוקק מצויד בכלים טובים יותר כדי ליצור הסדר הולם. שלישית, רק במסגרת אמנות (ולא בפסקי דין של בתי המשפט), ניתן לשים לב לאופיו המורכב של הליך פשיטת הרגל חוצה הגבולות, ולמהות ההחלטות שישראל רוצה להכיר בהן.

לתמיכה בחוות דעתו, מביא השופט הנדל אסמכתאות מהמשפט המשווה, שלפיהן, אופן קליטת פסקי דין זרים בפשיטת רגל נעשה במדינות רבות על בסיס חקיקה מפורטת, הכוללת מנגנונים מורכבים, ולא על בסיס פסיקתי.

לעמדתו של השופט הנדל, הצטרף כבוד השופט א' שהם, תוך שהוא מפנה לאמנה הרלוונטית בענייננו בין ישראל לבריטניה, שהחריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי דין שעניינם פשיטת רגל. כלשונו, "אינני רואה כל סיבה וטעם 'לכפות' הכרה מעין זו בדרך פסיקתית, למרות כוונתם המוצהרת של הצדדים לאמנה".

בניגוד לעמדה זו, בחוות דעתו השופט מלצר אינו שולל לחלוטין פיתוח דוקטרינה של הכרה ישירה מכוח הפסיקה. בהקשר זה, מציין השופט מלצר כי סעיף 2 לחוק קובע כי "לא יאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה", ומציין ש-"מכאן משמע שבענייני הכרה – החוק איננו בלעדי". השופט מלצר הוסיף וציין מספר אבחנות שלדעתו יהיה צורך ליישמן, אם יוכר מסלול של הכרה ישירה פסיקתית: ראשית, ככל שקיימת אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, הרי שאמנה זו תחלוש על העניין, ולא תינתן הכרה בפסק החוץ מעבר לאמור באמנה. שנית, אם לא קיימת אמנה, ניתן יהיה לפתח "משפט מקובל תוצרת הארץ", אך לא ניתן בפסק הדין פירוט רב מה יכלול הדבר (והדבר מושאר להכרעה לעתיד).

השופט מלצר מוסיף שבעניין שלפניו, קיימת הוראה ספציפית באמנה בין ישראל לבריטניה המחריגה ענייני פשיטת רגל, ולכן, אין לסטות ממנה. על רקע זה, בנסיבות המקרה, צירף השופט מלצר את דעתו לדעתם של שני השופטים האחרים.

השיקולים האם צריך להכיר במסלול של הכרה ישירה פסיקתית מורכבים מדי לפיתוח ודיון בפוסט קצר. ואולם, לא ניתן לסיים פוסט זה, מבלי להתייחס דווקא לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, להבדיל מאשר לשאלה הכללית. כפי שעולה מפסק הדין, לפחות שניים מתוך שלושה מהשופטים קבעו שאין ליתן תוקף לצו פשיטת הרגל הזר, עקב האמנה בין ישראל לבריטניה, שהחריגה הכרה ישירה של פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל. אלא, שלטעמי, קביעה זו אינה בהכרח מתבקשת.

החרגת פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל בבריטניה מגדר תחולת האמנה אין משמעה בהכרח, כי שתי המדינות סברו שלא ניתן יהיה להכיר בכלל בפסקי דין בענייני פשיטת רגל במדינה זרה. על פניו, משמעות ההחרגה היא שהמדינות לא הגיעו להסכמה כי החלטות בהליכי פשיטת רגל יוכרו במסלול הקבוע באמנה ביניהן (מסלול שתנאיו מקלים על ההכרה). לכן, ההחרגה הנזכרת אינה צריכה בהכרח לסגור את הדלת בפני הכרה ישירה פסיקתית, גם אם תוכר בסופו של יום. קביעה אחרת משמעותה תהא – אם ייערך דיון נוסף וייקבע שיש מקום לפיתוח פסיקתי – שקל יותר להכיר בפסקי דין זרים, דווקא לגבי מדינות שעימן ישראל לא כרתה אמנה. ובסיכומו של דבר, אין מקום לקביעה בינארית בנושא זה, אלא יש לבחון מהו בדיוק הטעם להחרגת הנושא מגדר האמנה, והאם הוא מונע הכרה פסיקתית.

תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה הותקן  תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק במספר נושאים.

בין יתר הנושאים, שלגביהם מתייחס תיקון זה - תקנה 75 לתקנות תתוקן, כך שהיא תורה כי "בעל דין יצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו" ;תקנה 198 לתקנות הדנה במתן פסיקתה תתוקן אף היא - במסגרת התיקון, נקבעו באופן מפורט סדרי הדין הנוגעים למתן פסיקתה, לרבות באשר לשאלת חובת המצאת הבקשה למתן פסיקתה לצד שכנגד, כמו גם מועד הגשת תגובתו.

שני תיקונים חשובים נוספים נוגעים לעיכוב ביצוע ומתן סעד זמני בערעור. בפוסט קודם עמדנו על התועלת העשויה לצמוח מאיחוד הוראות הדין החלות על החלטה בעניין עיכוב ביצוע ועל החלטה בעניין מתן סעד זמני בערעור. בהמשך, כפי שעמדנו על כך בפוסט נוסף, אכן הוכנס תיקון בתקנות, המשווה בין הוראות הדין החלות בעניין שני סוגי החלטות אלה. והנה, על פניו, במסגרת התיקון הנזכר לעיל, מתקין התקנות אף פעל לאחד חלק מהוראות הדין החלות בעניין שני סוגי ההחלטות האמורות עם הוראות הדין החלות על החלטה בעניין מתן סעד זמני "רגיל" - במסגרת התיקון, מחיל מחוקק המשנה על החלטות של עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, את החובות החלות על בעל-דין הזוכה בסעד זמני "רגיל", בכל הנוגע להפקדת התחייבות עצמית, ערבות ועירבון (זאת, בניגוד לנוסח הקודם של התקנות, אשר היקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר בנדון).

תיקון נוסף ואחרון, אליו כדאי להתייחס, הוא הוספת תקנה 503(א) לתקנות, העוסקת דווקא במשפט בינלאומי פרטי. התקנה שהוספה נועדה להתמודד עם המצב הבא: כתב תביעה מומצא לנתבע זר עצמו (באמצעות, קבלת היתר המצאה) או לגורם כלשהו אחר בישראל בעבור הנתבע הזר. לנתבע הזר יש טענות לגבי תוקף ההמצאה בישראל (ובמקרה החלופי, הוא מבקש לבטל את היתר ההמצאה שנעשתה אל מחוץ לתחום השיפוט של ישראל). לשם ביסוס טענותיו, נדרש הנתבע כמובן להיות בקשר כלשהו עם מדינת ישראל - אם על דרך הגעה לישראל (למשל, כדי לטפל בעניין), ואם על דרך מינוי עורך דין בישראל. אלא שבעבר, היו מקרים שבהם תובעים ניסו לנצל קשר זה על מנת לבסס את סמכותו של בית המשפט בישראל, בין אם על-ידי המצאת כתב התביעה לנתבע בעת הגעתו לישראל, ובין אם על-ידי המצאת כתב התביעה, פעם נוספת, לעורך הדין הישראלי של הנתבע הזר. יצוין במאמר מוסגר, כי הפיתרון (אף שחלקי) לכך היה מצוי במתן ייפוי כוח מוגבל בלבד על-ידי הנתבע הזר לעורך הדין הישראלי. כך או כך, בתקנה שהוספה בתקנות נקבע: "כפר הנתבע בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על פי סימן זה או מינה עורך דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה". בכך מבקש גם מחוקק המשנה להתמודד עם מצב דברים זה.

מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל

בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).

במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.

פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 

ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 

בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  

המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629