האם הגיעה השעה שהמועדים האחרונים להגשת ערעור ייקבעו עד תאריך ספציפי וברור?

כל מי שעוסק בתחום עריכת הדין, ודאי מצא את עצמו מחשב את המועד האחרון, שעד אליו ניתן לערער על פסק דין או החלטה אחרת. אף שהחישוב הוא לא פעם טכני, נכונות החישוב היא בעלת חשיבות רבה, שכן איחור בהגשת ערעור עשוי להוביל, בסופו של יום, לדחיית הערעור על הסף, מבלי שהוא נדון לגופו. בפוסט זה אבקש להציע שינוי בסדרי הדין הנוהגים, שימנע את הצורך בפעולת החישוב האמורה, יגביר את הודאות, ואולי אף יצמצם את הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי מועד הגשת ערעור. לפי הצעה זו, המועד האחרון והספציפי להגשת ערעור (למשל, יום 18.2.2014 או כל מועד אחר) יצוין כבר בהחלטה שניתנה בערכאה הדיונית, ושלגביה מוגש הערעור.   

אם כן, הסיבה לצורך בחישוב המועד האחרון להגשת ערעור נובעת מהפרקטיקה כיום, שלפיה המועד האחרון להגשת ערעור נקבע לפי מועד המצאת ההחלטה לידי בעל-הדין. לאחר המצאת ההחלטה לידיו, על עורך הדין לבחון מספר נושאים: ראשית, עליו לבחון כמה ימים מוקנים על-פי הדין להגשת ערעור - המדובר בשאלה המושפעת ממספר רב של גורמים (האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת? מה זהות הגורם שנתן את ההחלטה - האם רשם או שופט? באיזה ערכאה ניתנה ההחלטה - מינהלית, אזרחית וכו'? ועוד כהנה וכהנה שאלות); שנית, יש לבחון את המועד ממנו תחל הספירה (בהקשר זה, על עורך הדין לבחון לעיתים באיזה שעה בדיוק הומצאה לו ההחלטה, ולעיתים אף באיזה החלטה מדובר – כך, למשל, בכל הנוגע להגשת דיון נוסף, מניין הימים להגשתו מתחיל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ולא ממועד המצאתו); שלישית, יש לבחון האם מניין הימים להגשת הערעור כולל גם ימי פגרה, שאינם אמורים לפי הדין הרלוונטי להיספר (ושוב, גם בהקשר זה, עשויה להיות חשיבות למהות ההחלטה, כמו גם למהות החיקוק שמכוחו מוגש הערעור). אם כן, אף שמדובר בחישוב טכני, ברור גם מדוע נופלות לא אחת טעויות, ומדוע מועלות לא פעם טענות לאיחור בהגשת הליכי ערעור.

אלא שפני הדברים לא צריכים להיות בהכרח כך. פיתרון אפשרי, כאמור, הוא שההחלטה מושא הערעור תצטרך לכלול מלכתחילה מועד מוגדר וברור, שעד אליו יש להגיש את הליך הערעור. כך, למשל, במקום שנתבע יידע כי עליו להגיש ערעור תוך 30 ימים, כבר בהחלטה מושא הערעור יצוין המועד הספציפי שעד אליו הוא יהיה רשאי לעשות כן. בימינו, בעידן "נט המשפט", לא נראה שאמורה להיות בעייה למחשב את הנושא, באופן שבו כל החלטה שתינתן, תכלול בה גם מועד אחרון וספציפי להגשת ערעור (תוך שהשופט נותן ההחלטה מזין למערכת את הנתונים הרלוונטיים, והיא מחשבת את המועד האחרון להגשת ערעור).

הפיתרון המוצע הוא בעל יתרונות בעלי משקל רב, בעיניי - שהרי, בדרך זו ייקבע מועד חד וברור שימנע את הצורך בהתעסקות בשאלות סד"איות רבות מאוד; בדרך זו תגבר מאוד הוודאות של בעלי-הדין ובאי-כוחם, הן אלה המרוצים מההחלטה והן אלה שמעוניינים להשיג עליה; בדרך זו תתמעט הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי המועד האחרון להגשת ערעור ועוד.

חרף זאת, על פני הדברים, הפיתרון האמור אינו נקי מבעיות:

ראשית, ניתן לטעון כי השופט בערכאה הדיונית לא צריך להיות זה שמכריע בשאלה כמה ימים מוקנים לבעל-הדין המבקש להגיש ערעור על החלטתו. אלא שלטעמי, מספר הימים העומדים לזכות בעל-דין להגשת ערעור - האם 30 או 45, למשל - אינו נתון בעל חשיבות אינהרנטית, כשלעצמו. בלאו הכי עורכי הדין רגילים במלאכת "כיבוי שריפות", ובהתאם, עובדים על תיקים, לפי המשימה הבאה המוטלת בפניהם, ולעניין זה, בדרך כלל אין חשיבות רבה לשאלה כמה ימים מוקנים להכנת הערעור. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, באותם מקרים שבהם בעל-הדין יסבור כי הוא זכאי למספר רב יותר של ימים להכנת הערעור, הוא יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

שנית, ניתן לטעון כי קיים היגיון רב בדין הקיים כיום, שלפיו, המועד האחרון להגשת ערעור נקבע בדרך כלל ממועד המצאת ההחלטה לבעל-דין. לעומת זאת, בפיתרון המוצע לעיל אין כל ודאות שהמועד הספציפי האחרון להגשת ערעור שיינקב בהחלטה לא יחלוף עוד לפני שההחלטה עצמה תומצא לבעל-הדין, וייתכן גם שבמועד המצאת ההחלטה, יוותרו ימים ספורים בלבד להכנת הערעור. אלא שהפיתרון המוצע כלל אינו מתיימר להביא לכך שדלתות בתי המשפט ייסגרו בפני בעל-דין הנתקל במצב דברים שכזה – מצב דברים שבכל מקרה ניתן למנוע אותו על-ידי ייעול משלוח ההחלטות, באופן שאלה תישלחנה זמן קצר לאחר מועד הינתנן. כך או כך, ייתכן שניתן לחשוב על פיתרון חלופי המשלב בין שתי הגישות - ושלפיו, הערעור יוגש עד המועד הספציפי שננקב בהחלטה, אך בכל מקרה, לא לפני חלוף עשרה ימים ממועד המצאת כל החלטה (פרק זמן שיותיר לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה, ככל שיש בכך צורך, עקב אי המצאה של החלטה). ייתכן אף שניתן להאריך את המועד להגשת ערעורים על החלטות, על מנת לצמצם מקרים שבהם לא יוותר די זמן לבעל-דין להגיש ערעור עד המועד האחרון שננקב בהחלטה שהומצאה לו. 

שלישית, ניתן לטעון כי עשויות להיות תקלות במערכת "נט המשפט", באופן שייקבע למשל לבעל- דין מועד ערעור בלתי הגיוני (למשל, הגשת ערעור תוך שלושה ימים; הגשת ערעור עד שנת 1950 או תאריך שחלף זה מכבר וכו'). אלא שגם בהקשר זה, ההצעה דלעיל אין משמעותה כי מעתה תהיה סגורה דלתו של בית המשפט להגשת בקשות הנוגעות למועד הגשת ערעור. ואכן, ככל שמועד שייקבע לבעל-דין לא יהיה הגיוני, תהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה בנדון. ניתן להניח שככל שיגבר השימוש בפיתרון המוצע, יקטן מספר התקלות, ותגבר הודאות. 

אז מה דעתכם? מה הפיתרון העדיף?   

פורסם במקביל בבלוג "הטרקלין"

כונס נכסים זמני - מספיק שזה "צודק ונוח" או שצריך גם "חשש ממשי"?

במסגרת הפוסט הקצר הבא, אטען שקיים צורך בביצוע תיקון בתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת להבהיר חוסר בהירות הקיימת בהן בכל הנוגע לתנאים למינוי כונס נכסים זמני.

במסגרת התקנות, קיימות שתי תקנות מרכזיות הדנות במינוי כונס נכסים. התקנה האחת, תקנה 387ב(א), קובעת שבית המשפט רשאי למנות כונס נכסים זמני על נכסים מסוימים, וזאת "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם... וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". כפי שניתן להיווכח, התנאים למינוי כונס נכסים זמני, על פי התקנה האמורה, מטילים נטל כבד יחסית על מבקש המינוי.

התקנה השנייה הדנה במינוי כונס נכסים היא תקנה 388(א), ובה נקבע כי ניתן "למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו", וזאת "אם הדבר נראה... צודק ונוח". על פניו, הנטל הנדרש כדי למנות כונס נכסים על-פי התקנה האמורה אינו גבוה במיוחד, ומכל מקום, הוא בוודאי נמוך יחסית בהשוואה לנטל העומד בפני צד המבקש מינוי כונס נכסים על-פי תקנה 387ב(א).

אם כך, מה הסיבה שהתקנות מציעות, כביכול, שתי חלופות למינוי כונס נכסים. האם אין מדובר באותו בעל-תפקיד?!

הסיבה לסתירה האמורה נובעת, למיטב הבנתי, ממועד התקנתן השונה של שתי התקנות. תקנה 388(א) היא התקנה המוקדמת בזמן. תקנה זו הותקנה עם התקנתן לראשונה של התקנות, והיא איפשרה לבתי המשפט למנות כונסי נכסים, "בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו".

כידוע, בשנת 2001 עברו התקנות מהפכה של ממש בנושא הסעדים הזמניים, וזאת במסגרת תיקון 6 לתקנות, שהסדיר את נושא הסעדים הזמניים, על רקע חקיקת חוקי היסוד החדשים. במסגרת תיקון זה הותקנה תקנה 387ב(א). בהתחשב בעידן החוקתי שבו אנו חיים, הציב מחוקק המשנה סף גבוה במיוחד לעניין מינוי כונס נכסים זמני, נוכח הפגיעה המהותית הנגרמת לזכויות הקניין וזכויות אחרות של הצד שכנגד. יחד עם זאת, מחוקק המשנה - ככל הנראה, מבלי משים - לא ביצע במקביל כל תיקון בתקנה 388(א), הממשיכה לדון אף היא, בין היתר, במינוי כונס נכסים "לפני מתן פסק הדין".

מדובר בטעות שיש לתקנה, על מנת להבהיר את השוני בין המצב לפני פסק דין, ולאחריו: טרם מתן פסק דין, הזכויות המהותיות טרם הוכרעו, ומכאן, קיימת הצדקה להטלת נטל כבד יחסית על מבקש מינוי כונס נכסים זמני (כאמור בתקנה 387ב(א)). נטל זה יכול להתרכך רק לאחר מתן פסק הדין, ולאחר ששאלת הזכויות המהותיות הוכרעה (וכאן יכולה להיכנס לתמונה תקנה 388(א), לאחר שתתוקן).

טרם סיום, ואף שרבים מכם בוודאי שמעו, כדאי לעדכן, כי ביום 16.1.2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס. כפי שהוצג בפתח פסק הדין, השאלה שנדונה בו, בעיקרו של דבר, היא האם ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של נתבע לקבלת אשראי בחשבון שהוא מנהל, עד לסכום היתרה הבלתי מנוצלת עליה הוסכם בינו לבין הבנק. בית המשפט השיב על כך – בשלילה. כדאי לקרוא.

עדכוני פסיקה

בעת האחרונה ניתנו מספר החלטות, העשויות לעניין את קוראי הבלוג.

1. בפוסט קודם, משנת 2011, עמדנו על השאלה מהי דרך התקיפה של החלטה המאשרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בקצרה, נציין, כי עד לתיקון חוק בתי המשפט בשנת 2010, בעל דין שאושרה בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגדו, היה צריך לתקוף את ההחלטה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, לערכאה הגבוהה יותר. במסגרת התיקון נקבע, כי דרך ההשגה על החלטה כזו תהיה על-ידי הגשת בקשה לאותה ערכאה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", בהרכב מורחב יותר של שופטים. באותו פוסט, עמדנו על כך שקיימת פסיקה סותרת של בית המשפט העליון לגבי השאלה האם התיקון האמור חל על כל החלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת שתינתן מעתה או שמא רק על החלטה כזו שניתנה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה לאחר התיקון. בהחלטה חדשה – רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי – מביע  השופט עמית את עמדתו, ושלפיה, התיקון יחול רק לגבי החלטות שתינתנה במסגרת בקשות לאישור תביעה נגזרת שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. כלומר, לפי עמדתו, ככל שניתנה החלטה בגדר בקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה טרם התיקון, הדרך היא עדיין הגשת בקשת רשות ערעור.   

2. בפוסט קודם תהינו האם טענת היעדר סמכות מקומית (כלומר, טענה שלפיה התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט במקום אחר בארץ) משיבה לעצמה את מעמדה, לאחר שהיה נראה כי אבד עליה הכלח. זאת, לאחר החלטה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת גרסטל, שקיבלה טענת סמכות מקומית, תוך שהיא מאמצת את העמדה שהובאה במאמר שנכתב על-ידי עו"ד אסף טבקה. כזכור, במסגרת מאמר זה מבקר עו"ד טבקה את הפסיקה, שלפיה "תביעות אינטרנט" יכולות להיות מוגשות לכל בית משפט בארץ. והנה, כדאי לעדכן כי טענת סמכות מקומית נדונה לאחרונה - ושוב, תוך הסתמכות על המאמר הנ"ל - במסגרת ת.א. 7148-07-13 קלס נ' ערוץ הספורט בע"מ. אלא, שבמסגרת ההחלטה האמורה, דווקא נדחתה טענת הסמכות המקומית, תוך שבית המשפט המחוזי בחיפה מביע עמדתו שאין הוא חופשי "לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה", מפיו של בית המשפט העליון. ניתן להניח, גם בהקשר זה, כי לא נאמרה המילה האחרונה.

3. הנושא של "הפסקת תובענה" נדון לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ). המבקשת שם הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. במהלך דיוני ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה ניתנה החלטה של בית המשפט, שלפיה "... אני מורה בזאת על הפסקת התובענה. היה והתובענה תחודש, ימשיך ההליך מהמקום בו הופסק, לרבות כתבי טענות, תצהירים, עדויות ומוצגים שהוגשו, ובכלל זה אף תיקון כתבי טענות כמוסכם על הצדדים". בחלוף כשנתיים, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי "לחידוש הליכי תביעה ולתיקון כתב תביעה". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, הפסקת תובענה "כמוה כמחיקת תובענה", ועל כן, לא ניתן, כביכול, לחדש את התובענה במסגרת ההליך שהופסק, אלא ניתן רק להגיש את התובענה במסגרת הליך חדש (דבר, אשר יש לציין, עשוי היה לחייב את המבקשת בתשלום אגרת משפט נוספת). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון נתקבלה. בית המשפט העליון מציין שעל-פי תקנה 153(א) לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות תובענה ללא מועד, ובהתאמה, להוציא אותה מרשימת המשפטים התלויים ועומדים. בעל דין אף רשאי לבקש את החזרת המשפט לרשימה, אך אם לא עשה כן בתוך שישה חודשים מיום הדחייה האחרונה, רשאי בית המשפט למוחקה, לאחר קבלת עמדות הצדדים. לעומת זאת, החלטה בדבר הפסקת תובענה, על-פי תקנה 154(א) לתקנות, כמוה כמחיקתה והתובע רשאי להגיש בעתיד תובענה חדשה, מבלי שתישמע נגדה טענה של השתק עילה.

בית המשפט העליון מוסיף, כי בהחלטתו עשה אמנם בית המשפט המחוזי שימוש במונח "הפסקת תובענה", אך עם זאת, מהאופן שבו נוסחה החלטתו, וכן מן הדברים שנאמרו לפרוטוקול (בעניין קיום הסכמה על תיקון כתב הטענות, לאחר חידוש ההליכים), ניתן להבין כי כוונתו של בית המשפט, כמו גם כוונת הצדדים, הייתה לאפשר להם להמשיך את הדיון במסגרת אותו הליך.   

האם רשאי בית המשפט של הערעור להיעזר בנט המשפט?

העידן המודרני מקנה לבית המשפט של הערעור אפשרות טובה יותר לעקוב אחרי התפתחויות בתיק המתנהל בערכאה הדיונית. ואכן, במספר החלטות שניתנו בתקופה האחרונה הסתמכו שופטי בית המשפט העליון על עיון במערכת "נט המשפט", שממנה למדו על התפתחויות כאמור בערכאה הדיונית. מהלך זה מעלה שאלה מעניינת לגבי גבולות היכולת של שופט הדן בערכאת ערעור.

כידוע, במרבית בתי המשפט בארץ מותקנת מערכת "נט המשפט", שעיון בה מאפשר לראות את ההחלטות השונות שניתנו בגדר התיק המתנהל, וכן את כתבי הטענות השונים שהוגשו על-ידי הצדדים. אין ספק, כי השופט שמנהל את ההליך בערכאה הדיונית חשוף, ובצדק, לכל המסמכים בתיק זה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם גם השופט בערכאת הערעור צריך (או זכאי) להיות חשוף למערכת זו. שאלה זו עולה לאחר שלאחרונה ניתנו על-ידי בית המשפט העליון מספר החלטות (ראו, למשל, כאן, כאן, כאן, וכאן), רובם ככולם במסגרת ערעורים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית. באותן החלטות, הסתמך בית המשפט העליון על אירועים שאירעו בערכאה הדיונית, ושעליהם למד בית המשפט של הערעור ממערכת "נט המשפט" (וזאת, ככל הנראה, מבלי שהצדדים שלפניו העלו טענות בנדון). מהלך זה מעלה את השאלה האם התפתחויות אלה נכללות בגדר מה שנחשב "הידיעה השיפוטית" של בית המשפט? האם חייבת להיות מועלית על-ידי הצדדים טענה לגבי אירוע או התפתחות כאלה או אחרים בערכאה הדיונית כדי שבית המשפט של הערעור יוכל להסתמך עליה.

אכן, מחד גיסא, מאחר שעל התפתחויות אלה לא למד בית המשפט מראיות שהובאו בפניו על-ידי הצדדים עצמם, הדבר עשוי לסמן מעבר לשיטה מעין אינקוויזטורית (להבדיל, מהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל). לפי עמדה זו, שופט ערעור הנעזר במערכת "נט המשפט", הוא שופט "חוקר", שנותן הכרעתו גם על בסיס חקירה שערך, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם גבולות סמכותו של השופט,  לפי המשפט הישראלי. ויודגש – כחיזוק לטענה זו, ניתן לטעון שהידרשות בית המשפט לדברים שלא נטענו בפניו באופן מפורש, עלולה להביא לקבלת החלטה בלתי נכונה, מבלי שהצדדים נדרשו לנושא. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי (הדנה בערעור על פסקי דין), שבה נקבע כי – "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט".

מאידך גיסא, לא יכול להיות ספק, שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת לערכאת הערעור להיות מודעת באופן טוב יותר להתפתחויות בערכאה הדיונית, ובכך מתאפשר לה לתת החלטות "טובות" ועדכניות יותר. בפני בית המשפט של הערעור, קיימת אפשרות כיום לקבל תמונה שלמה, כמעט כאילו היו שופטי הערכאה הדיונית, ללא הצורך להמתין לקבלת תיק הנייר המלא מהערכאה הדיונית (דבר שספק אם היה אפשרי או ריאלי בעבר). יתרה מכך, ההתפתחויות בהליך דלמטה הן בוודאי חלק מידיעתו של השופט בערכאה הדיונית, וממילא, ניתן לטעון שהן גם חלק מידיעתו של השופט הדן בערעור.

אז מה דעתכם?

תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה הותקן  תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק במספר נושאים.

בין יתר הנושאים, שלגביהם מתייחס תיקון זה - תקנה 75 לתקנות תתוקן, כך שהיא תורה כי "בעל דין יצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו" ;תקנה 198 לתקנות הדנה במתן פסיקתה תתוקן אף היא - במסגרת התיקון, נקבעו באופן מפורט סדרי הדין הנוגעים למתן פסיקתה, לרבות באשר לשאלת חובת המצאת הבקשה למתן פסיקתה לצד שכנגד, כמו גם מועד הגשת תגובתו.

שני תיקונים חשובים נוספים נוגעים לעיכוב ביצוע ומתן סעד זמני בערעור. בפוסט קודם עמדנו על התועלת העשויה לצמוח מאיחוד הוראות הדין החלות על החלטה בעניין עיכוב ביצוע ועל החלטה בעניין מתן סעד זמני בערעור. בהמשך, כפי שעמדנו על כך בפוסט נוסף, אכן הוכנס תיקון בתקנות, המשווה בין הוראות הדין החלות בעניין שני סוגי החלטות אלה. והנה, על פניו, במסגרת התיקון הנזכר לעיל, מתקין התקנות אף פעל לאחד חלק מהוראות הדין החלות בעניין שני סוגי ההחלטות האמורות עם הוראות הדין החלות על החלטה בעניין מתן סעד זמני "רגיל" - במסגרת התיקון, מחיל מחוקק המשנה על החלטות של עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, את החובות החלות על בעל-דין הזוכה בסעד זמני "רגיל", בכל הנוגע להפקדת התחייבות עצמית, ערבות ועירבון (זאת, בניגוד לנוסח הקודם של התקנות, אשר היקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר בנדון).

תיקון נוסף ואחרון, אליו כדאי להתייחס, הוא הוספת תקנה 503(א) לתקנות, העוסקת דווקא במשפט בינלאומי פרטי. התקנה שהוספה נועדה להתמודד עם המצב הבא: כתב תביעה מומצא לנתבע זר עצמו (באמצעות, קבלת היתר המצאה) או לגורם כלשהו אחר בישראל בעבור הנתבע הזר. לנתבע הזר יש טענות לגבי תוקף ההמצאה בישראל (ובמקרה החלופי, הוא מבקש לבטל את היתר ההמצאה שנעשתה אל מחוץ לתחום השיפוט של ישראל). לשם ביסוס טענותיו, נדרש הנתבע כמובן להיות בקשר כלשהו עם מדינת ישראל - אם על דרך הגעה לישראל (למשל, כדי לטפל בעניין), ואם על דרך מינוי עורך דין בישראל. אלא שבעבר, היו מקרים שבהם תובעים ניסו לנצל קשר זה על מנת לבסס את סמכותו של בית המשפט בישראל, בין אם על-ידי המצאת כתב התביעה לנתבע בעת הגעתו לישראל, ובין אם על-ידי המצאת כתב התביעה, פעם נוספת, לעורך הדין הישראלי של הנתבע הזר. יצוין במאמר מוסגר, כי הפיתרון (אף שחלקי) לכך היה מצוי במתן ייפוי כוח מוגבל בלבד על-ידי הנתבע הזר לעורך הדין הישראלי. כך או כך, בתקנה שהוספה בתקנות נקבע: "כפר הנתבע בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על פי סימן זה או מינה עורך דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה". בכך מבקש גם מחוקק המשנה להתמודד עם מצב דברים זה.

האם טענת היעדר הסמכות המקומית חוזרת לכותרות (וגם – לאיזה בית משפט יש להגיש תביעות אינטרנט?)

כידוע, בתקנות סדר הדין אזרחי נקבעו הוראות באשר להיקף סמכותם המקומית של בתי המשפט השונים ברחבי הארץ, דהיינו באשר לשאלה לאיזה בית משפט, ובאיזה מחוז שיפוט, צריכה להיות מוגשת כל תביעה ותביעה. זאת ועוד, עד לאחרונה, ניכרה בפסיקה מגמה של צמצום בקבלת טענות בדבר היעדר קיומה של סמכות מקומית.    

ואולם, החלטה שנתן לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל) - בגדר ת"א 47056-06-13 דוב'לה למען הסביבה נ' עיריית באר שבע - "מנערת את האבק" מעל טענת היעדר הסמכות המקומית, ועשויה לסמן רוח חדשה שתנשוב בהקשר זה. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך שפסיקה חדשה זו נוגעת לתביעות באשר למעשים ומחדלים הקשורים לרשת האינטרנט (תביעות שעד עתה, ניתנה פרשנות רחבה לגבי היקף סמכותם של בתי המשפט השונים לדון בהן).  

באותו עניין, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה כנגד עיריית באר שבע, בטענה כי זו מתכוונת לפתח קמפיין הסברה אקולוגי, המבוסס על ידע שקיבלה מהם, והנסמך על דמות של דוב ירוק שפותחה על-ידם. התובעים עתרו, בין היתר, לצו המורה על הסרת הדמות המועתקת מפרסומיה של עיריית באר-שבע במדיות השונות, לרבות ברשת האינטרנט.

הנתבעת הגישה בקשה להעברת מקום הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשל היעדר סמכות מקומית. הבקשה נתקבלה. בית המשפט מאזכר אמנם את המגמה הקיימת בפסיקה להפחתת החשיבות הטמונה בשאלת הסמכות המקומית, אך מציין שקיימת ביקורת על מגמה זו בכתיבה האקדמית [במאמרו של עו"ד אסף טבקה – "סמכות השיפוט המקומית ב-'תביעות אינטרנט'" הפרקליט נב (2013)]. על-פי ביקורת זו, ההפחתה המסתמנת בשאלה זו פוגעת באיזון הדיוני בין התובעים לנתבעים, מכיוון שהיא מעניקה יתרון ממשי לתובע, שיכול להגיש תביעתו למקום תביעה מרוחק, תוך גרירת הנתבע להתדיין שם, בעל כורחו. נדמה, שבית המשפט מקבל גישה זו, ומציין שלא ניתן לרוקן מתוכן את טענת היעדר הסמכות המקומית. בהמשך לכך, מצביע בית המשפט על כך שרוב האינדיקציות מצביעות על כך שמדובר בטענות להפרת זכויות קניין רוחני בתחומי העיר באר שבע, ועל-כן סמכות השיפוט צריכה להיות של בית המשפט בבאר-שבע.

אלא שכאן התעוררה שאלה נוספת, נוכח טענת התובעים להפרת זכויותיהם בפרסומים שנעשו ברשת האינטרנט. בהקשר זה יצוין, שקיימת פסיקה, שבה נקבע כי סמכות השיפוט המקומית בתביעות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט היא בכל הארץ, ולאו דווקא במחוז שיפוט מסוים [רע"א 530/12 יעקובוביץ' נ' זיאס (28.3.2013)]. בית המשפט מציין שבנסיבות מקרהו, טענת הפרסום באינטרנט היא טענה שולית ביחס ליתר הטענות, וכי מדובר בכל מקרה באתר אינטרנט הקשור לעיריית באר-שבע. אך חשוב מכך - בית המשפט מקבל את עמדתו של עו"ד טבקה במאמרו דלעיל, ושלפיה, בין היתר, יש להבדיל בין תביעות שונות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט, ולא ניתן לראותם כמקשה אחת. בנסיבות של התיק שלפניו - מאחר שהסעדים המבוקשים נדרשים לביצוע בעיר באר שבע, וקהל היעד של אתר האינטרנט מושא התביעה הוא תושבי באר שבע – הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי "אין לראות בתביעה זו כתביעה שנושאה המרכזי סב סביב פעילות מובהקת באינטרנט, ולכן אין לראות במעשה שבבסיס התביעה ככזה שבוצע בכל מקום ומקנה סמכות שיפוט בכל מקום".    

כך או כך, ניתן להניח שההחלטה האמורה פותחת פתח מחדש להעלאת טענות בעניין היעדר סמכות מקומית. ניתן להניח שגם בית המשפט העליון יצטרך להידרש, בקרוב, לעניין זה.

קריאה של בית המשפט העליון לתיקון התקנות בעניין שומת הוצאות

עידכון פסיקה קצר. ביום אתמול ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין (ע"א 1593/11 ניר שיתופי אגודה ארצית נ' דירות נ' שקד), ובו הערת אגב מעניינת של השופט י'  עמית. באותו עניין נדחתה תביעת המערערת בבית המשפט המחוזי, תוך פסיקת הוצאות משפט לזכות המשיבים, כפי שיישומו על-ידי רשם בית המשפט.

הערעור של המערערת נדחה לגופו של עניין. עם זאת, העיר בית המשפט העליון כדלקמן:

בסיומת פסק הדין קבע בית משפט קמא כי הנתבעים זכאים להחזר הוצאותיהם "אותן יישום הרשם". אכן, תקנות 518-511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), קובעות הוראות שונות לגבי הוצאות המשפט, המסורות לקביעת בית המשפט או הרשם, כאשר חלק מההוצאות אמורות להיקבע על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט (ראו בהקשר זה תקנה 513(1) ותקנה 518(א)). עם זאת, דומני כי ב-95% מהמקרים, לא מעוררת שומת הוצאות קושי מיוחד, ועל כן מן הראוי כי השופט הנותן את פסק הדין יעשה כן בעצמו, ובכך יחסוך מזמנם של המתדיינים ושל הרשמים. לטעמי, ראוי לעשות כן ככלל, גם במקרים שבהם מצריכה שומת ההוצאות בחינה מפורטת (כגון כאשר במשפט מופיעים מומחים רבים או שהמשפט כרוך בהוצאות חריגות כמו הגעת עדים מחו"ל). זאת, מטעמי יעילות, בהינתן העובדה שהשופט שכתב את פסק הדין, מכיר את התיק לפני ולפנים, ועל כן יוכל להכריע בסוגיית ההוצאות במהירות. בעוד אשר הטלת המשימה על הרשם, תחייבו בקריאת פסק דין של עשרות או מאות עמודים, על מנת להיכנס לעובי הקורה, ומטלה זו עשויה לגזול ממנו שעות עבודה יקרות. יתרה מזו. לעיתים הצדדים חלוקים בשאלה האם הוצאה מסויימת הייתה מוצדקת אם לאו. שאלה זו צריכה לידון בפני המותב שנתן את פסק הדין והיא אינה שאלה של שומת הוצאות. קשה להלום כי נושא שומת ההוצאות יפוצל אפוא לשניים, חלק יידון בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין והחלק "הטכני" לכאורה של שומת ההוצאות, במובן הצר של המונח, יידון בפני הרשם. מה גם, שהסיווג של השאלה כ"מהותית" או "טכנית" עלול ליצור מחלוקת, ותמיהה בעיני מדוע הרשם, שאינו מכיר את התיק, את התנהלות הצדדים, ואת חשיבותן של עדות מומחה פלוני או ראיה פלונית בכלל מסכת הראיות, יידרש להכניס את ראשו למחלוקות בין הצדדים בשאלות של סיווג ההוצאות והיקפן. לפנינו מרשם בדוק לסיבוך הדיון ולחוסר יעילות. מן הטעמים שפורטו, אני סבור כי מן הראוי שועדת סדר הדין האזרחי תיתן דעתה לסוגיה זו ותעשה לתיקון התקנות, באופן שישלול את האפשרות להעביר לרשם את המטלה של שומת הוצאות, להוציא מקרים חריגים.

תיקון חדש בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה התפרסם תיקון לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 5), התשע"ב-2012). התיקון נכנס לתוקפו בתחילת ספטמבר.

בתיקון כלולים מספר שינויים. השינוי הראשון הוא כי במקרה שבעל דין הוא קטין חלה חובה לציין זאת בכתבי בי-דין לצד שמו, וכי אם כתב הטענות כולל מידע על מצבו הגופני או הנפשי של קטין, או שיש חשש שהוא כולל מידע אסור, יש להגיש על כך הודעה לבית המשפט (תיקון תקנה 9 לתקסד"א והוספת תקנה 520א).

שינוי נוסף הוא כי במקרה שבו מתבקשת הצגת מוצג וידאו כראיה יש להודיע על כך שלושה ימים לפני מועד הדיון, לכל המאוחר. בהמשך עתיד מנהל בתי המשפט לפרסם הודעה שתכלול פורמט להגשת מוצגי וידאו (הוספת תקנה 173א לתקסד"א).

השינוי השלישי הוא כי במקרה של חוסר מעש המונע מבית המשפט לדון בתובענה, הסמכות להודיע על כך לצדדים ולבקש כי יתנו טעם מדוע לא תימחק התובענה נתונה גם למזכיר הראשי של בית המשפט, ולא רק לבית המשפט או לרשם כפי שהיה עד כה (תיקון תקנה 156(א) לתקסד"א). 

האם בית משפט יכול לחייב תובע להפקיד ערובה להוצאותיו של צד שלישי

בית משפט מוסמך לחייב תובע, כבר בתחילת ההליך, להפקיד ערובה כדי להבטיח את ההוצאות שעשויות להיפסק לטובת הנתבע בסופו של ההליך. אותו נתבע יכול במהלך ההליך להוציא הודעת צד שלישי. האם בית המשפט מוסמך לחייב את התובע להפקיד ערובה גם כדי להבטיח הוצאות שעשויות להיפסק לטובת אותו צד שלישי? שאלה זו נדונה והוכרעה לאחרונה במסגרת רע"א 19/10 מורביקו אוברסיס בעמ' נ' ז. גולדמן אינטרנשיונל טרייד בע"מ.

השאלה האמורה מצויה בקו הממשק שבין שני נושאים הקשורים לתחום סדר הדין האזרחי – הנושא של הפקדת ערובה להוצאות והנושא של משלוח הודעת צד שלישי.

לגבי הנושא הראשון - במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוסמך בית המשפט לחייב תובע להפקיד ערובה כדי להבטיח את ההוצאות שעשויות להיפסק לטובת נתבע. הוראה דומה, לעניין תובעת שהיא חברה, מצויה בסעיף 353א לפקודת החברות.  

לגבי הנושא השני – הליך של הודעת צד שלישי הינו הליך של תביעה נספחת להליך העיקרי, אשר מוגש על ידי הנתבע נגד הצד השלישי. במערכת היחסים שבין הנתבע לבין צד שלישי, הנתבע שולח ההודעה הוא אפוא התובע,  ואילו מקבל ההודעה הוא הנתבע.

כפי שנקבע בפסק הדין האמור, ניתן למצוא בתקנות תשובה לכאן ולכאן לגבי השאלה נשוא הדיון.

מצד אחד, צד שלישי הוא צד להליך שנפתח על ידי הנתבע, כך שאין בינו לבין התובע קשר ישיר (דבר התומך בכך כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות לטובת הצד השלישי).

מצד שני, במסגרת ההליכים יכול צד שלישי להעלות טענות גם כנגד התובע וכנגד הנטען בכתב התביעה עצמו (וזאת אף אם טענות אלה לא הועלו על ידי הנתבע עצמו). זאת ועוד, בפסיקת בית המשפט העליון הוכרה האפשרות לחייב תובע, בסופו של ההליך, גם בהוצאותיו של צד שלישי. דברים אלה תומכים בכך כי ניתן לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של צד שלישי.  

בנסיבות אלה, פנה בית המשפט העליון לרציונל העומד מאחורי חיוב תובע להפקיד ערובה להוצאות, עוד בטרם הסתיים ההליך. בהקשר זה נקבע, כדלקמן:

"התובע, בעצם הגשת התביעה, מטיל על הנתבע את הסיכון של השתתפות בהליך משפטי הכרוך בהוצאות. התובע הוא שבחר להטיל סיכון זה על הנתבע. לפיכך, במקרים בהם מתעורר חשש, כי אותו נתבע לא יוכל להיפרע את הוצאותיו בסופו של הליך, ישנה הצדקה לחייב את התובע בהפקדת ערובה. דומה, כי שיקול זה מטה את הכף לטובת קביעה כי אין מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של צד שלישי. זאת, שכן צד שלישי צורף להליך מרצונו של הנתבע, ולא של התובע. משהתובע לא בחר, מרצונו הוא, לצרף להליך צד שלישי, אין להטיל עליו מראש את העלות האפשרית של ההליך לגבי אותו צד שלישי. נימוק זה מתחדד נוכח העובדה כי בעל דין שקיבל הודעת צד שלישי רשאי להגיש הודעות מטעמו לצדדים נוספים. דומה, כי אין זה ראוי להטיל על כתפו של התובע את הסיכון שייגרם לצדדים אחרים, שלא צורפו להליך על ידו. זאת, מבלי שיוכל הוא אף לצפות מראש את צירופם."

סיכומו של דבר: על פי הפסיקה החדשה, אין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של צד שלישי (אף שקיימת אפשרות לחייבו בתשלום הוצאות לטובת אותו צד שלישי בסוף ההליך, במקרים מתאימים). 

כונס נכסים ותופס נכסים זמני – כיצד הם ממונים ומי צריך לשלם את שכרם?

בשבוע שעבר ניתנה על-ידי בית המשפט העליון (כב' השופט גרוניס) החלטה סדורה במסגרת רע"א 8459/11 אגיאר נ' פרזנטי, אשר בה נדונה "השאלה העקרונית... ביחס לאופן שבו מתמנים תופסי נכסים זמניים על ידי בית המשפט", ובפרט ביחס לזהות הגורם הנושא בשכרם.

באותו עניין, לאחר הגשת תביעה, ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי סעד זמני של מינוי כונס נכסים, וזאת לצורך חיפוש ותפיסת מסמכי מחשב וחומרי מחשב אצל הנתבעים. שנתיים לאחר מינוי הכונס הוגשה בקשה מטעם אחד הנתבעים להעברת הכונס מתפקידו, וזאת בטענה של חשש ממשי לניגוד עניינים. טענה זו הועלתה לאחר שנתברר כי הכונס קיבל מבא-כוח התובעים (המשיבים בבקשת רשות הערעור) מאז מינויו שכר בסך כולל של כ-700,000 ₪. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון, אשר מבקש בהחלטתו לקבוע קווים מנחים ביחס לאופן המינוי של כונסי נכסים ותופסי נכסים זמניים.  

בית המשפט העליון פותח הכרעתו בתיאור המסגרת הנורמטיבית. כך, בהתאם לתקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי למנות בצו אדם לשם ביצוע "חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים" וזאת כדי לשמור על נכסים אלו לצורך ניהול ההליך המשפטי. סעד זמני זה של תפיסת נכסים ניתן, אפוא, בעיקרו של דבר, מתוך מטרה לסייע לבעל-דין למנוע העלמת ראיות העשויות לשרתו בהליך.

תקנה 389(א) לתקנות קובעת, כי בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי לקבוע את שכר שירותיו של כונס הנכסים וכיצד ועל מי לשלמו. תקנה זו חלה גם על מינויו של תופס נכסים זמני (תקנה 387א(ג) לתקנות).

בהקשר זה ניטשה מחלוקת בין בעלי-הדין במסגרת בקשת רשות הערעור האם התפתח נוהג, לפיו מבקש הסעד הזמני הוא זה אשר נושא בעלויותיו של כונס הנכסים או תופס הנכסים הזמני, וזאת עד מתן החלטה אחרת על-ידי בית המשפט בנושא. על רקע מחלוקת זו, קובע בית המשפט העליון מהי הדרך הראויה למינוי כונס או תופס נכסים זמני:

"לשיטתי, בעל דין המעוניין במינויו של כונס נכסים זמני לצורך תפיסת נכסים רשאי להציע לבית המשפט בעל תפקיד אחד, או יותר, אותו יוכל בית המשפט למנות. בהחלט ראוי שיוצגו בפני בית המשפט מספר מועמדים לתפקיד. ככל שמוצע בעל תפקיד אחד בלבד, על הבקשה למינוי לכלול את פרטי ההסכמה עם בעל התפקיד ביחס לתשלום שכר טרחה (ככל שישנה הסכמה כזו), לרבות סכום שכר הטרחה המוסכם. בית המשפט רשאי, כמובן, למנות אדם אחר מזה שהוצע על ידי בעל הדין. מכל מקום, כאשר מורה בית המשפט על מינויו של כונס נכסים זמני עליו לקבוע, עוד במסגרת החלטת המינוי, מועד בו תוגש בקשה מטעם בעל התפקיד לקביעת שכרו. מוטב, כי המועד שייקבע יהא תוך זמן קצר ממועד מינויו של הכונס, וזאת בהתחשב בנתוניו הספציפיים של ההליך. במסגרת הדיון בבקשת השכר יוכלו כל בעלי הדין להביע עמדתם לעניין שכרו של הכונס, הן באשר לגובה השכר והן לגבי השאלה מי יישא בו. מובן, כי בית המשפט לא יהא כבול בהסכמה אליה הגיע מבקש המינוי עם הכונס, לרבות באשר לגובה השכר, ככל שאכן הגיעו להסכמה כלשהי. כן יודגש, כי מרגע שבית המשפט הכריע בסוגיית השכר, הרי שכל הסכמה קודמת בין הכונס לבין מי מבעלי הדין לא תהא תקפה עוד."

בדרך זו, כך מציין השופט גרוניס, יצומצם החשש מפני פגיעה באובייקטיביות של כונס הנכסים או תופס הנכסים הזמני, וזאת במסגרת הליך שיפוטי מהיר יחסית.

במאמר מוסגר יצוין, כי בקשת רשות הערעור נדחתה, וזאת חרף תשלום הכספים באותו מקרה לכונס על-ידי התובעים. זאת, בין היתר, נוכח הנחתו של בית המשפט כי המבקשים היו יכולים להניח כי כונס הנכסים לא פעל במשך שנתיים ימים מעת מינויו מבלי ששכרו משולם כלל.

הערה:

סעד זמני של מינוי כונס נכסים או תופס נכסים זמני הינו אחד הסעדים הזמניים הפוגעניים ביותר. חומרתם של סעדים זמניים אלה מחריפה נוכח העובדה כי אלה ניתנים, על דרך הכלל ונוכח תכליתם, במעמד צד אחד. על אף האמור, קיימות בדין הישראלי הוראות חוק מועטות בלבד המסדירות את אופן המינוי של כונסי נכסים ותופסי נכסים זמניים, כמו גם את אופן פעולתם. החלטתו האמורה של בית המשפט העליון הינה צעד מבורך להסדרת הנושא. ואולם, כפי שאף מודגש בהחלטה זו, ראוי כי השאלות המשפטיות הרבות המתעוררות בהקשר זה תוסדרנה גם על דרך של חקיקת משנה מקיפה יותר.

לקריאה נוספת:

על ההבדלים בין כונס נכסים זמני לבין תופס נכסים זמני, ראו רע"א 11356/05 דף רץ שירותי הדפסה בע"מ נ' D&B - דן אנד בראדסטריט (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2007), בפס' 9;

על צו "אנטון פילר" (צו למינוי תופס נכסים זמני)  - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%95_%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%A8

על הדין החל על צווי "אנטון פילר" וצווי חיפוש מסוגים דומים בדין הזר -

http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Piller_order

"אפקט החלוק הלבן" vs. "אפקט המצלמה" - האם יש לאפשר לתובע להקליט את הבדיקה הרפואית אצל המומחה מטעם הנתבע?

פוסט אורח של עו"ד נועה בר-מנחמוב לגבי פסק דין מעניין של בית המשפט העליון מהשבוע החולף. יצוין, כי במסגרת תפקידה הקודם כעורכת דין במשרד נשיץ ברנדס ושות', ייצגה נועה את אחד הצדדים בתיק זה, לצידו של עו"ד גיל עטר.

  

בסוף השבוע שעבר ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין תקדימי במסגרת רע"א 2948/10 גליצנשטיין נ' מדינת ישראל. על חשיבותו של פסק דין זה יעידו בקשות הצטרפות כידידי בית המשפט, אשר הוגשו טרם מתן פסק הדין על-ידי גופים שונים, לרבות לשכת עורכי הדין. בפסק הדין נדונה השאלה האם תובע רשאי להתנות את בדיקתו אצל מומחה רפואי מטעם הנתבע בהקלטתה. 

טרם אעבור לדון בפסק הדין, ראוי לפתוח ברקע משפטי קצר. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לצרף לכל תביעה בנזקי גוף (למעט בתביעות בגין תאונות דרכים) חוות דעת של מומחה רפואי. תובע שעשה כן מקנה לנתבע את הזכות לפנות בבקשה להעמיד את נושא חוות הדעת לבדיקה על-ידי מומחה רפואי מטעמו. המחוקק לא קבע הוראות נוספות באשר לבדיקה זו על-ידי המומחה הרפואי מטעם הנתבע, אלא רק שעל הנתבע להמציא לתובע העתק של חוות הדעת מטעמו תוך זמן סביר לאחר הבדיקה וכן כי תובע שסירב להיבדק "ללא הצדק סביר", בית המשפט לא ייזקק להוכחת עניין שברפואה מטעמו.

וכך, גם במסגרת ההליכים בבית המשפט המחוזי בפסק הדין האמור, הוגשו על-ידי התובע חוות דעת רפואיות לשם ביסוס טענתו לקיום נכות רפואית ונפשית. התובע היתנה את הסכמתו להיבדק על-ידי המומחים מטעם הנתבעים בכך שיקליט את מהלך הבדיקות אצלם. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו, והעניין נתגלגל לפיתחו של בית המשפט העליון.

טרם מתן פסק-הדין, הוגשו לבית המשפט העליון בקשות שונות להצטרף להליך כידידי בית המשפט. כך, למשל, לשכת עורכי הדין ביקשה להצטרף להליך, תוך שהיא טוענת כי הקלטת הבדיקה קשורה בחובת ייצוג עורך הדין כלפי הלקוח ויש להתירה, שכן בכך יתאפשר לעורך הדין להיות עד לפגישה שבין הלקוח לבין המומחה, עובדה שתסייע לו להגן על מרשו בדרך הטובה ביותר. מנגד, ההסתדרות הרפואית, אשר אף היא ביקשה להצטרף להליך, טענה כי התרת ההקלטה תסמל גישה חשדנית כלפי מומחים ויש בכך כדי לפגוע במעמדם ולהביא לרפואה מתגוננת.

לאור פסיקה סותרת בנושא זה, בית המשפט העליון החליט לדון בערעור לגופו, תוך שהוא מציין כי מדובר בשאלה עקרונית (אשר מצויה בתחום סמכותו הטבועה של בית המשפט), וכי אין בנמצא מסגרת נורמטיבית מחייבת. החלטתו של בית המשפט העליון נסובה, אפוא, בעיקר סביב שאלת המדיניות המשפטית הראויה.

בשורה התחתונה, קובע בית המשפט העליון כי ככלל אין לאפשר הקלטה של בדיקת מומחה הנתבע (אלא אם כל המעורבים מסכימים להקלטה) וכן כי אין לתובע רשות להקליטה בסתר. עם זאת, במקרים קיצוניים יש מקום לשקול את מתן ההיתר.

בית המשפט (השופט נ' הנדל) קבע כי בניגוד לשיקול של פומביות הדיון המאפשר להקליט אירוע משפטי בשל האינטרס הציבורי לדלתיים פתוחות, בשאלה הנדונה לא מדובר בתיעוד אשר התובע מבקש שיהיה פומבי אלא בתיעוד שיסייע לבא כוחו במהלך המשפט. ואולם, לבא כוח התובע עומדים כלים אחרים שיסייעו לו במהלך המשפט, ובכלל זה חקירה נגדית של המומחה הרפואי.

עוד נקבע כי לא בהכרח נכון הדבר שההקלטה תביא לבדיקה אותנטית ומדויקת יותר והיא דווקא עשויה לפגוע באיכותה, בשל העובדה שהתובע יהיה מושפע ממנה.

בנוסף מתייחס בית המשפט לשאלת השוויון בין הצדדים  וקובע כי אין להתיר לתובע לקבל הקלטה של המומחה מטעם הנתבע גם מכיוון שהנתבע לא זכאי לקבל את הקלטת המומחה מטעם התובע (ואף לשיטת התובע  הקלטת המומחה מטעם התובע אינה מעשית, מאחר וזו חשופה לחשש כי כל שנאמר בה תואם מראש בין בעל הדין והמומחה שמינה).

ולבסוף קובע השופט הנדל, כי השיקול העיקרי לתוצאת פסק הדין הינו השיקול המעשי בדבר ניהול המשפט והעובדה שהקלטת המומחה תסרבל את ההליך. בית המשפט מעדיף את יעילות ההליך על פני הרצון של עורכי הדין לתעד כל דבר בראיה אובייקטיבית וקובע בצדק כי ייתכן ורצון זה לא יסתיים בהקלטה ועשוי להביא בעתיד לדרישה להקליט את מומחה בית המשפט או מומחה שאינו מתחום הרפואה. ובמילים אחרות - "המדרון החלקלק".

המשנה לנשיאה א' ריבלין, אשר הצטרף בהסכמה לחוות דעתו של השופט הנדל, הרחיב בחוות דעתו על הפגיעה בשוויון הטמונה במתן אפשרות לתובע להקליט את המומחה מטעם הנתבע. זאת מאחר ובדרך זו יכול יהיה התובע, בחוקרו את המומחה הרפואי מטעם הנתבע, לעמתו עם תוכן השיחה שנוהלה ולערער את אמינותו בבית המשפט (דבר שהנתבע עצמו לא יוכל לעשות).  

ועכשיו בנימה אישית. לטעמי, מרבית האנשים נכונים לשתף בפרטים הקשורים למצבם הגופני והנפשי ונוטים לומר את כל אשר על ליבם כאשר עומד מולם מומחה רפואי ("אפקט החלוק הלבן"), אף אם הינו "מומחה מטעם". "אפקט המצלמה" יפגע בנטייה זו, שכן קשה להניח כי נכונותו של המטופל לשתף את המומחה הרפואי לא תהיה מושפעת מנוכחותו של מכשיר ההקלטה. לכן, לדעתי, השיקול העיקרי הוא בשאלת ההשפעה שיש להקלטה על איכות הבדיקה. השכל הישר אומר שכאשר אנו מודעים למצלמה או למכשיר הקלטה, ניטה לשנות התנהגותנו; לומר דברים שלא היינו אומרים ולא לומר דברים שהיינו מוכנים לומר "שלא לפרוטוקול", כך שהלכה למעשה - ההקלטה לא רק שלא תשקף את המציאות אלא גם עלולה לעוות אותה.

מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל

בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).

במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.

פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 

ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 

בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  

המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629

האם חברה בקשיים כלכליים צריכה לפנות לבעלי מניותיה כדי לזכות בפטור מאגרה?

אתמול פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין תקדימי (רע"א 6344/10 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ), הנוגע לשאלה האם לצורך קבלת פטור מאגרה, חברה הנמצאת במצב פיננסי קשה צריכה להוכיח כי בעלי מניותיה או מנהליה סירבו או אינם יכולים להזרים לה כספים לתשלום האגרה.

באותו עניין, דחתה רשמת בית המשפט המחוזי את בקשת הפטור שהוגשה על-ידי החברה התובעת (המצויה בקשיים כלכליים), וזאת מאחר שלא הוצגו ראיות ש-"קרוביה" של החברה – היינו בעלי מניותיה - נעדרים יכולת כלכלית או כי נעשתה פנייה אליהם לשלם עבור החברה את סכום האגרה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נתקבל ברובו. באופן כללי, נקבע כי אין הכרח בפנייה של החברה לבעלי מניותיה על מנת לגייס את סכום האגרה. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון. 

בפסק דינו דן בית המשפט העליון בשינוי שחל בנוסח תקנות האגרות. לפי התקנות הישנות (תקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987), על מבקש פטור מאגרה שהוא "בשר ודם" היה להראות כי ניסה להסתייע לא רק בבני משפחתו הקרובים ביותר – הורים ובני זוג – לצורך גיוס סכום האגרה, אלא אף במכרים ובידידים. כפי שצוין בפסק הדין, קיימת פסיקה מהתקופה בה חלו התקנות הישנות, במסגרתה נקבע כי תאגיד המגיש תביעה צריך להוכיח כי פנה לבעלי מניותיו ומנהליו לצורך גיוס סכום התביעה כתנאי לקבלת פטור מאגרה.

ואולם, בשנת 2007 תוקנו תקנות אלה ובוטל הצורך לפנות לקרובים ולידידים לשם קבלת פטור מאגרה לעניין אדם "בשר ודם". תחת זאת, בסעיף 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, נקבע - 

"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד"

בפסק דינו דחה בית המשפט את הטענה, לפיה יש לערוך היקש מהתקנות, אשר לפיו - על החברה לפנות לבעלי מניותיה ומנהליה לצורך גיוס כספים לתשלום אגרה בדיוק באותו אופן בו בן אדם "בשר ודם" צריך לפנות לקרוביו. בית המשפט העליון מציין כי נערך תיקון חקיקתי, אך המחוקק בחר שלא להשוות את המצב המשפטי בין שני המקרים. עוד צוין, כי גם פרשנות לשונית אינה מאפשרת לראות במונחים "בן זוג" או "הורה" כ-"בעל מניות" או "מנהל".

יחד עם זאת, נדמה כי בית המשפט לא סגר את הדלת מפני הידרשות לשאלת יכולתה של החברה לגייס כספים מבעלי מניותיה ומנהליה. כפי שנקבע, על מנת לקבל פטור מתשלום אגרה, מוטל על חברה שמגישה בקשה שכזו לשכנע את בית המשפט כי מצבה הכלכלי ירוד וכי אינה יכולה לגייס כספים ממקורותיה העצמיים. בית המשפט העליון מציין, כי על בית המשפט הדן בבקשה לפטור מאגרה "לבצע בדיקה יסודית של יכולותיה הכלכליות של החברה, בין היתר, בהתאם לסוגה, מאפייניה, מבנה ההתאגדות שלה ונסיבותיה המיוחדות. בהקשר זה – בחינה המצב האמיתי של החברה - יהיה מקום להתייחס אף לבעלי מניותיה ומנהליה".

כלומר, על-פי קביעתו של בית המשפט העליון, השאלה האם בעלי מניותיה ומנהליה של החברה יכולים להזרים לה כספים נוגעת ליכולתה האישית של החברה מבקשת הפטור, ולכן יש לבוחנה כשיקול אחד מבין שיקולים נוספים הקיימים.

המצאת תביעה למדינה באמצעות משרד החוץ – פסק דין חדש

בשבוע שעבר פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין ברע"א 1104/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' Alan B Steen, במסגרתו נדונה השאלה כיצד להמציא כתבי בי-דין למדינה נתבעת בכלל, ובפרט כאשר מדובר במדינת אויב.

באותו עניין, דובר בתביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בישראל לאכיפת פסקי דין זרים, אשר נפסקו לזכות התובעים כנגד איראן בגין מעשי טרור שבוצעו. בבית המשפט המחוזי עלתה השאלה כיצד תומצאנה התביעות לאיראן. בהקשר זה נדרש בית המשפט לפרשנותה של תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

"היה הנמען מדינת חוץ או מחלקה, נציגות או סוכנות של מדינת חוץ, או עובד בהן שהוא בעל חסינות דיפלומטית או קונסולרית, ישלח בית המשפט או הרשם שני עתקים של הכתב למשרד החוץ לשם המצאת אחד מהם לנמען; תעודת משרד החוץ בדבר ההמצאה וזמנה תהא ראיה לכך ויראו את הכתב כאילו הומצא כדין."

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנה 494 מהווה "הסדר מיוחד להמצאה למדינה זרה. הדרך להמצאה למדינה זרה הינה באמצעות משרד החוץ בלבד". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי "תקנה 494 לא מוגבלת למצבים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין המדינה הזרה, כך שעל משרד החוץ להמציא את המסמכים בכל דרך אפשרית על פי תקנות סדר הדין האזרחי". על בסיס קביעות אלה, הורה בית המשפט המחוזי למשרד החוץ להמציא את כתבי בי-הדין לאיראן, בין אם באמצעות משלוח דואר לרשויות באיראן ובין אם במישרין לנציגי איראן באו"ם. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור, תוך שצוין כי הכפפתה של מדינה זרה לסמכות שיפוטה של מדינת ישראל הינה עניין מורכב, אשר השלכותיו ניכרות הן בשדה המשפט הבינלאומי והן בשדה יחסי החוץ והדיפלומטיה. הסמכתו של משרד החוץ באמצעות תקנה 494 נעשתה, בין היתר, על רקע היותו הגורם האמון על יחסי החוץ של ישראל, אשר באפשרותו לבצע את ההמצאה באופן שיעלה בקנה אחד עם המורכבות המשפטית והבינלאומית המתוארת לעיל. בהקשר זה, כפי שקבע בית המשפט העליון, "פועל משרד החוץ על-פי קונבנציות בינלאומיות המעוגנות גם בהסכמים בינלאומיים ובהסכמים בילטראליים. לפיכך, על דרך ההמצאה למדינה זרה לעלות בקנה אחד עם עקרון ההדדיות, השוויון בין הריבונים (Sovereign equality of state) והנימוס המקובל ביחסי החוץ בין מדינות העולם".

נוכח דברים אלה, קיבל בית המשפט העליון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה – "כשם שישראל חפצה לקבל כתבי בי-דין הממוענים אליה בדרך דיפלומטית מקובלת, ולא בדרכים עקלקלות שיקשו על התנהלותה, כך גם עליה לפעול בהדדיות ובאופן דומה בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-דין נגד מדינות זרות בהליכים המוגשים בישראל".

לאור האמור נקבע, כי משנשלחו כתבי הבי-דין לידי משרד החוץ לשם מסירתם, הופך משרד החוץ לאוטונומי בבחירת דרך ביצוע ההמצאה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, בהתחשב בכך כי "להמצאת כתבי בי-דין למדינות אויב, שלא על-פי הערוצים הדיפלומטיים בהם נוקט המשרד ברגיל, עלולות להיות השלכות על יחסי החוץ של ישראל, על מעמדה של המדינה ועל מידת חשיפתה להליכים דומים מקבילים."

משמעות הדברים, הלכה למעשה, הינה שלא ניתן להגיש בישראל תביעה כנגד מדינת אויב, שכן באין המצאה, לא רכש בית המשפט בישראל סמכות לדון בה.

הערות:

1. באופן מעט אבסורדי, תוצאת פסק הדין עשויה להיות כי המקום הבטוח ביותר למדינת אויב למקם את נכסיה מאימת נושיה הוא במדינת ישראל. שהרי, במדינת ישראל לא ניתן לנקוט הליכים כנגדה. יחד עם זאת, תוצאת פסק הדין נכונה וראויה, לטעמי.

2. כפי שמצוין בפסק הדין, ביום 16.11.2008 נכנס לתוקפו חוק חסינות מדינות זרות, אשר כולל, בין היתר, הוראות גם בנושא המצאה למדינות זרות. בסעיף 24 לחוק זה נקבע הוראת תחולה הקובעת כי "חוק זה יחול גם על הליכים שהוגשו לבית המשפט לפני תחילתו, ובלבד שטרם החל הדיון בהם". על אף האמור, במסגרת פסק הדין לעיל לא הוחל החוק, וזאת "מן הטעם שהבקשות לאכיפת פסקי החוץ הוגשו והדיון בהן החל להתברר טרם כניסת החוק לתוקף".

ואולם, השאלה האם בנסיבות פסק הדין ניתן לומר כי "החל הדיון" (ולכן החוק לא חל) אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, משלא בוצעה המצאה, ומשברור כי איראן לא התייצבה להליכים, כלל לא ברור האם ניתן לומר כי "החל הדיון". בפסיקה ניתן למצוא בהקשר זה גם פסקי דין עם קביעות הפוכות (כך למשל נקבע, בת.א. (ב"ש) 5006/08 יוספוב נ' הרפובליקה הערבית של מצרים). שנית, השאלה מה פירוש המונח "החל דיון" הינה מורכבת ומעוררת מחלוקת (כך למשל היה במסגרת דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, שם נדונה בדיון נוסף השאלה האם שופט שניהל קדם משפט "החל בדיון" לעניין פרשנותו של סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט).

לפיכך ראוי היה כי הדיון בסוגיה זו יהיה רחב יותר (אף אם כנראה לא היה מביא לשינוי בתוצאה המשפטית הסופית).

3. מעניין להשוות את פסק הדין הנ"ל לפסק הדין שניתן לאחרונה במסגרת רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני, שם נמנע בית המשפט העליון (בדעת רוב) לאמץ לדין הישראלי את העיקרון מהמשפט המקובל האנגלי לפיו "אין מבררים תביעת אויב". השוואה זו מעלה, כי מדינת ישראל עלולה להיתבע על-ידי אויביה באמצעות המצאת כתבי בי-הדין לידיה בישראל. לעומת זאת, מדינת ישראל (או גורמים אחרים בה) אינם יכולים, הלכה למעשה, לנהל תביעה נגד מדינת אויב. ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש להשוואה זו, בעת הכרעתו בעתירה לדיון נוסף התלויה ועומדת על פסק הדין בעניין דיראני. 

ערך מוסף על הוספת מס ערך מוסף לשכר טרחת עורך דין

ביום 18.10.2010 נכנס לתוקף תיקון לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. בעוד על-פי נוסח התקנה לפני תיקון זה, היה על בית המשפט להוסיף מע"מ לסכום שכר-טירחת עורך-דין שנפסק, קובעת התקנה לאחר התיקון כדלקמן:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע".

פרשנותה והיקף תחולתה של תקנה זו עמדה לאחרונה לדיון במסגרת ע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל (2011). באותו מקרה נפסק בבית המשפט המחוזי שכר-טרחה בשיעור 13% מסכום הפיצויים (ללא שהוסף על שיעור זה מע"מ). המערערת הגישה לבית המשפט העליון ערעור, במסגרתו הלינה על אי הוספת מע"מ על סכום שכר-הטירחה.

בפתח פסק דינו הסביר כבוד השופט י' עמית את הרציונאלים העומדים מאחורי תיקון התקנה, כפי שעולים מדברי ההסבר לתיקון:

ראשית, מניעת התדיינות סרק בנושא השאלה האם צד מפסיד זכאי לקבל מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ;

שנית, בחלק מההליכים בהם מעורבת המדינה נפסק מע"מ לטובתה, על אף כי כאשר המדינה מיוצגת על-ידי עובדיה (כפי שהוא המצב בדרך כלל) אין היא משלמת מע"מ (בניגוד, למצב בו אדם פרטי או חברה שוכרים עורך-דין פרטי);

שלישית, המע"מ ניתן לקיזוז כמס תשומות על-ידי צד זוכה שהינו "עוסק", ולכן פסיקת מע"מ יוצרת מצב בו גוף זה הן מקזז את מס התשומות והן מקבל את המע"מ שנפסק על שכר-הטירחה (כלומר, הוא זוכה למרכיב המע"מ פעמיים).

השופט עמית קובע כי התיקון האמור עשוי לגרום לחיסרון כיס למתדיין פרטי (אשר אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות, אך עדיין צריך לשלם מע"מ על שכר הטירחה לעורך דינו).

באופן כללי, השופט עמית מביע תהייה כיצד תיקון זה עולה בקנה אחד עם תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין, לפיה על בית המשפט לפסוק שכר-טירחה שלא יפחת משכר הטירחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 – שהרי בכללים האמורים של לשכת עורכי הדין הוסף מע"מ לשכר המינימאלי.

כיוון שבאותו מקרה היה מדובר בתאונת דרכים, לגביה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("חוק הפיצויים"), עבר השופט עמית לבחון כיצד התיקון עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הרלוונטיות - לפי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים, הוסמכה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע שכר-טירחה מקסימאלי לעורך דין בטיפול בתביעות פלת"ד של עד 8% או עד 13% (אם התנהלו הליכים משפטיים). המועצה הארצית עשתה שימוש בסמכותה זו והתקינה את כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977, אשר מאמצים את השיעורים הנקובים בחוק הפיצויים, כאמור לעיל. בסעיף 5 לכללים אלה נקבע, כי יש להוסיף מע"מ לשיעורים הנזכרים (יצוין, כי השיעורים האלה בתוספת מע"מ הם השיעורים הנהוגים בפרקטיקה, על אף היותם שיעורי מקסימום).

על רקע זה, הגיע השופט עמית למסקנה כי הוראות החוק האמורות עומדות בסתירה לתיקון; וכי יש להעדיף את הוראת חוק הפיצויים וכללי לשכת עורכי הדין. זאת, שכן אי פסיקת מע"מ פוגעת בתובע הפרטי (אשר אינו מהווה "עוסק" לעניין חוק מס ערך מוסף, וממילא אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות). על כן, על-פי פסק דינו של השופט עמית, יש לראות בכללי לשכת עורכי הדין כנורמה ספציפית הגוברת על הנורמה הכללית בתקנה 512(ג), ולכן, כך נקבע, בתביעות על-פי חוק הפיצויים יש להוסיף מע"מ על שכר הטירחה.

נוכח דברים אלה, קרא השופט עמית למחוקק המשנה לתקן פעם נוספת את תקנה 512(ג) באופן שניתן יהא לפסוק מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בכל תביעת נזיקין (ואולי אף בכל תביעה).

השופט עמית נותר בנושא זה בדעת מיעוט. המשנה לנשיאה א' ריבלין (אשר היה שותף לעמדתו של השופט עמית כי מבחינת דין רצוי, יש לפסוק מע"מ על שכר-טירחה של תובע פרטי בתביעת נזיקין), קבע כי אין סתירה בין תיקון התקנה לבין חוק הפיצויים, וממילא אין להוסיף מע"מ לסכום שנפסק.

השופט ע' פוגלמן – אשר הצטרף לעמדתו של השופט ריבלין - קבע כי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים למערכת היחסים שבין עורך-הדין ללקוח, בהגבילם את עורך הדין מלגבות שכר-טירחה העולה על השיעור הנקוב בהם בתוספת מע"מ. לעומת זאת, תקנה 512 עוסקת במישור היחסים שבין בית המשפט לבעלי הדין.

הערות:

1. פסק הדין המובא לעיל הינה דוגמה לעליונותן של הוראות החוק על עמדתו האישית של השופט, גם במסגרת סדרי הדין. במסגרת פסק דינו ניסה השופט עמית להפוך את הדין הרצוי מבחינתו (רצון למנוע חיסרון כיס מתובעים נזיקיים – שמצבם הכלכלי באופן פרדיגמטי קשה יחסית) לדין המצוי, אך לשווא.

2. עולה השאלה כיצד ניתן היה לקבוע כי הוראות חוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו – הדנות בשיעורים


מקסימאליים, ולא מינימאליים – יכולות לסתור תיקון לתקנה, לפיו יש לשלם שכר טירחה בגובה מופחת.