דיון נוסף על דיון נוסף? אין חיה כזאת

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

השבוע (ביום 22 באפריל 2014) ניתן פסק דין בבש"א 834/14 פלונית נ' פלוני, אשר דן בשאלה האם ניתן להגיש בקשה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. מדובר במקרה שזכה לכינוי "תינוק המריבה" ובו עמד במרכז המחלוקת ילד שהוצא מחזקת אמו והועבר לאומנה אצל משפחה כאשר מאוחר יותר דודתו ביקשה לאמץ אותו. הדיון בתיק החל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיך בערעור לבית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שהוגשה, וקבע בדעת רוב כי יש לאפשר את האימוץ בידי הדודה, ולאחר שהוגשו בקשות לדיון נוסף, הורה הנשיא גרוניס על קיום דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים ובו נקבע בדעת הרוב כי הילד יאומץ על ידי משפחת האומנה באימוץ סגור.

האם הביולוגית והדודים לא השלימו עם פסק הדין שניתן בדיון הנוסף, והגישו בקשת אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף. רשמת בית המשפט העליון, ליאת בנמלך, קבעה שלא ניתן לקבל את הבקשה מאחר שלא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף, והמערערים ערערו על ההחלטה.

הנשיא גרוניס דחה את הערעור וקבע, כי אכן לא ניתן לקיים דיון נוסף ביחס לפסק דין שניתן בדיון נוסף. הבסיס החוקי לקיומו של דיון נוסף קבוע בסעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה, המפורט בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. חוק יסוד: השפיטה מעניק סמכות לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב ב"עניין שפסק בית המשפט העליון בשלושה" בעילות שייקבעו בחוק. חוק בתי המשפט מציג שתי אפשרויות להחלטה בדבר עריכת דיון נוסף. הראשונה – כאשר ב"ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה" מחליט ההרכב עם מתן פסק הדין על קיומו של דיון נוסף (סעיף 30(א)). דוגמה בולטת למצב זה היתה בעניין עזבון המנוח ארידור, כאשר שלושת שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביניהם ביחס לשאלה המשפטית שנדונה שם והורו בסוף פסק הדין על עריכת דיון נוסף. האפשרות השניה היא שאחד מבעלי הדין יבקש שיתקיים דיון נוסף, ואז נשיא בית המשפט העליון או שופט שהוסמך לכך רשאים להיענות לבקשה "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב)).

גרוניס הדגיש, כי בשתי האפשרויות מדובר על פסק דין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, אף על פי שהדבר מצוין מפורשות רק בסעיף קטן (א). על כן, לשיטתו, על פי תורת הפרשנות הנהוגה ניתן לקיים דיון נוסף רק כאשר פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים, ולא בכל הרכב אחר – כלומר דן יחיד או הרכב מורחב. עם זאת, בעניין נחמני (בש"א 1481/96) קבע בית המשפט העליון, כי ניתן לקיים דיון נוסף גם כאשר פסק הדין ניתן בהרכב מורחב, שכן – לפי דעת הרוב שם – המונח "שלושה שופטים" מתאר את המינימום ולא את המקסימום. גרוניס ציין, כי אילו היה נדרש לסוגיה, היה מצטרף לדעת המיעוט בעניין נחמני, ומצטט בהקשר זה את דברי השופט אור שלפיהם "'שלושה' אינם 'חמישה', אינם 'שבעה' ואינם כל מספר אחר שאינו שלושה". הוא מוסיף ומביע את דעתו, כי ההכרעה בעניין נחמני נפלה על רקע הסוגיה הסבוכה שנדונה בו.

ואולם, גרוניס מאבחן את המקרה שבפניו מעניין נחמני, שכן בעוד בעניין נחמני הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביחס לערעור אזרחי "רגיל" שנדון בהרכב מורחב, המקרה הנוכחי עוסק בפסק דין שניתן בדיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כלומר בעניין שנדון כבר בבית המשפט העליון בשני גלגולים. כבר בעניין נחמני נקבע, כי פסק דין שניתן בדיון נוסף אינו "עניין שפסק בית המשפט העליון" ולכן אינו מסוג פסקי הדין שניתן להגיש ביחס אליהם בקשה לדיון נוסף.

בסיום פסק דינו תאר גרוניס את הפרשה כ"אחת מפרשות האימוץ המורכבות ביותר שידענו", וזאת כאשר תחום האימוץ הוא מלכתחילה מהתחומים הקשים שבית המשפט נדרש להכריע בהם. אולם, גם כאן יש חשיבות רבה לעקרון סופיות הדיון, ובמיוחד – אומר גרוניס – כאשר ההכרעה ניתנה בדיון נוסף בהרכב מורחב.

מספר הערות ביחס לפסק הדין. ראשית, לא היה כל צורך בחלק המרכזי של פסק הדין שבו דן גרוניס בהלכת נחמני, שכן כפי שהוא ציין – קיימת כבר גישה מבוססת שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. עם זאת, הנשיא גרוניס הקדיש לפרשת נחמני מקום רב יחסית, דבר המעיד על חוסר הנחת שחש גרוניס מהקביעה בפרשת נחמני ביחס לאפשרות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב מורחב.

הנשיא גרוניס איבחן אמנם את המקרה שבפניו מפרשת נחמני, שכן באותה פרשה היה מדובר על ערעור "רגיל" בעוד שבמקרה הזה מדובר על פסק דין בדיון נוסף. אולם, באופן כללי, פסק הדין מעלה מספר תהיות ושאלות. כך, למשל, עולה השאלה כיצד ניתן להפוך את הלכת נחמני שניתנה בעצמה בהרכב מורחב, והאם נדרש לצורך כך הרכב שופטים (ואם כן, איזה הרכב בדיוק), או שדי בדן יחיד.

בנוסף, עולה התהייה האם אין מקום לשנות מהקביעה שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. כפי שנאמר בהקשר דומה (שאלת התקדימיות של החלטה שניתנה בדן יחיד): "במציאות היומיומית של בתי המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית משפט זה בדן יחיד אינה נטולת 'תקדימיות'... הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית משפט זה, ולוא בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית משפט אחר את המשקל הראוי, ויהא אליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת" (רע"א 2996/06 שלום נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקה ה(2) (לא פורסם, 18.10.2006)). לאור כך עולה השאלה האם אין מקום – במקרה המתאים – לקיים דיון נוסף גם כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. מובן, כי לשופט הדן בבקשה לדיון נוסף יינתן שיקול הדעת להחליט האם יש הצדקה לכך.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב.

האם צו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור, או רק מקשה על כך?

כידוע, דרך ההשגה על "החלטה אחרת" של בית המשפט היא בדרך של הגשת בקשות רשות ערעור. אלא שסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק"), קובעים, ש-"לא תינתן רשות ערעור" על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מכוח הסמכה זו הותקן לפני מספר שנים צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, שמונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (כגון, החלטה המקבלת בקשה לזימון עדים; החלטה בעניין סדר שמיעת עדים או בעניין שאלות המוצגות לעדים ועוד). מה היקף המחסום הדיוני שנוצר מכוח צו זה כנגד הגשת בקשת רשות ערעור? האם מדובר במחסום מוחלט או חלקי בלבד? מסתבר, שהתשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה.

דיון מעמיק בסוגיה זו ניתן למצוא בגדר רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, שבה הביע כב' הנשיא א' גרוניס את דעתו, שהצו האמור מקים מחסום דיוני מוחלט, המונע כל אפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מהסוגים המנויים בצו. על כך ניתן ללמוד, כך נקבע, מלשונם של חוק בתי המשפט והצו, הנוקטת לשון ציווי, וקובעת על אילו סוגים של החלטות אין לתת רשות ערעור. על כך ניתן גם ללמוד, כך נקבע, מתכליתו של הצו, שהינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה...". לפי עמדה זו, אפוא, הוראות הצו מיועדות למנוע כליל את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות (ובכך אף לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור, שלא תידרש להשקיע מזמנה בעניין החלטות דיוניות מובהקות, שניתן על דרך הכלל לבוחנן בסוף ההליך, לכשיינתן פסק הדין הסופי). ואולם, כפי שעולה גם מהחלטה זו, עמדה זו אינה העמדה היחידה בבית המשפט העליון:

ראשית, בגדר רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, הביע כב' השופט א' רובינשטיין עמדה לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות בצו. זאת, מקום בו מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין;

שנית, בגדר רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, הביעה כב' השופטת ארבל עמדתה, שלפיה, "...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק – אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה".

אמנם, בהחלטה בעניין אי די בי פיתוח, קובע הנשיא גרוניס, כי עמדות אלה אינן מקובלות עליו, שכן הן פותחות פתח להגשת בקשות רשות ערעור, תוך שייקשה על בית המשפט לקבוע מתי מדובר בהחלטה המעוררת "חשש לפגיעה ממשית" במגיש הבקשה (כלשונו של השופט רובינשטיין), ומתי מדובר בהחלטה מנומקת (כעמדתה של השופטת ארבל). חילוקי דעות אלה עתידים, כך ניתן להניח, להתברר שוב, ובקרוב, וגם הנשיא גרוניס הביע עמדתו, שלהבא, בנסיבות המתאימות, יועבר הדיון בשאלה זו להרכב של שלושה שופטים, על מנת לקבוע הלכה ברורה בנדון.  

לקריאה נוספת:

טרם מועד התקנת הצו - גיא שני "רשות לערער על בקשת  הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006) (מאמר, שלמיטב הבנתי, יש לו חלק לא קטן בתיקון חוק בתי המשפט)

לאחר מועד התקנת הצו - מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012)

ולסיום, הערה מנהלתית: קוראים המעוניינים בכך מוזמנים להקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם בתיבה שבצד ימין לקבלת עדכונים על רשומות חדשות שמתפרסמות.

איך תוקפים החלטה בעניין חוסר סמכות עניינית?

בית משפט מקבל החלטה להעביר דיון בתיק המתנהל בפניו מחמת חוסר סמכות עניינית, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט – האם תקיפת החלטה זו צריכה להיעשות על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור או בדרך של הגשת ערעור בזכות? שאלה זו נדונה בהחלטה חדשה של בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר (16.9.2012).

כזכור, סעיף 79(א) קובע: "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם."

בהחלטה זו קבע הנשיא גרוניס, כי יש להבחין בין שני סוגי מקרים:

במקרה מהסוג הראשון, מועבר הדיון בתובענה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי (או להיפך). במילים אחרות, מדובר בהעברת דיון בין ערכאות שיפוט "רגילות", שסמכויותיהן קבועות בחוק בתי המשפט. במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, ההחלטה בדבר העברת הדיון אינה מסיימת את הדיון לעניין הערעור, שכן בתום ההליך ניתן יהיה להשיג על החלטת ההעברה לפני ערכאת הערעור, לפי דרכי ההשגה הקבועות בחוק בתי המשפט. נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי החלטה מסוג זה הינה החלטה אחרת, ועל כן ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור.

במקרה מהסוג השני, מועבר הדיון מבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בהוראות דין "חיצוניות" (דוגמת בית הדין הרבני או בית הדין לעבודה). במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, על בעל-הדין שתוקף את ההחלטה להגיש ערעור בזכות. הטעם לכך, כפי שמוסבר בהחלטת העליון, הינה כי "לא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין 'הנעבר' בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט". לפיכך, בטרם ייצא ההליך "מגבולותיו של חוק בתי המשפט" (כלשונו של בית המשפט העליון), קיימת לבעלי הדין זכות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון.    

הערה:

על פני הדברים, גם החלטות מהסוג הראשון וגם החלטות מהסוג השני, כמתואר לעיל, דומות למדי. בשני סוגי המקרים – ההחלטות אינן מסיימות את התיק לגופו, והוא ימשיך להתברר בפני ערכאה אחרת.

על אף האמור, החלטתו של בית המשפט העליון יוצרת אבחנה בין שני סוגי המקרים, תוך שהיא קובעת כללים בלתי אחידים לעניין זה. הכלל שנקבע, אפוא, פחות "ידידותי למשתמש" מכיוון שהוא בלתי אחיד. מה הטעם לכך?

התוצאה שנקבעה, על פני הדברים, מיועדת לבוא לקראת בעל-דין המבקש לתקוף החלטה שכזו במקרה מהסוג השני, שכן ניתנת לו זכות ערעור על החלטה - זכות שלא תהיה קיימת בסוף ההליך בפני הערכאה הנעברת החדשה.

אך הסבר זה לא בהכרח מצדיק את האבחנה - גם במקרים מהסוג הראשון, זכות הערעור הניתנת לבעל-דין לתקוף החלטה זו בסוף ההליך אינה בהכרח רבת משמעות. שהרי, המתנה של בעל-דין לסוף ההליך על מנת לתקוף החלטה זו עשויה להביא לדחיית טענותיו, בשל העובדה שהוא איפשר ניהול הליך שלם בפני ערכאה שלטענתו הינה בלתי מוסמכת.

יתרה מכך, בעניין זה של סמכות עניינית, קיים יתרון בבירור שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. על פי פסק הדין של בית המשפט העליון, דרך זו אפשרית במקרה מהסוג הראשון המתואר. עולה השאלה האם לא היה ראוי לקבוע כלל דומה גם לגבי המקרה מהסוג השני. ובמילים אחרות, על אף שהכלל שנקבע מיועד לבוא לקראתו של בעל-דין במקרה השני (שכן מקנים לו זכות ערעור), כלל זה עשוי בפועל לפעול לחובתו, שכן הוא מונע ממנו את האפשרות להביא להכרעה של שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. 

סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט - סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני

פוסט אורח נוסף מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים.

פעמים רבות אני שומע כי אנשים מתקשים וטועים לחשוב כי לבתי המשפט המחוזיים בישראל סמכות בלעדית לדון בתביעות הנוגעות לקניין רוחני. כמובן, שאין זה המצב, אלא שסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט מסמיך את בתי המשפט המחוזיים לדון בתביעות בענייני זכויות קניין רוחני במצבים שברגיל לא היתה להם סמכות מתאימה. ברשימה זו אבקש להבהיר סוגיה זו.

כללי הסמכות העניינית הרגילים

המבחן הרגיל לעניין סמכות עניינית נגזר משאלת הסעד המבוקש בתביעה והשווי שלו. הסמכות לדון בתביעה אשר עותרת לסעד כספי, אשר שוויו אינו עולה על 2.5 מיליון ₪, נתונה בידי בתי משפט השלום בישראל. אם שווי הסעד גבוהה יותר – לבתי המשפט המחוזיים תקנה הסמכות. אך מה הדין כאשר הסעד המבוקש הינו צו מניעה? סעד כזה נחשב כסעד שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף, וככזה נופל בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בתביעות קניין רוחני: הכלל הרגיל מחייב פיצול הדיון

ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, נקבע כי כאשר תובעים שני סעדים שאינם נמצאים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מפיצול הדיון לשתי הערכאות השונות. כך, תביעה לסעד כספי שאינו עולה על 2.5 מיליון ₪ ובמקביל לו עתירה לצו מניעה תחייב, דרך כלל, הגשת שתי תביעות לשתי הערכאות השונות.

יובהר. בענייני קניין רוחני שני סעדים אלו – צו מניעה וסעד כספי נמוך מ-2.5 מיליון ₪, מתבקשים פעמים רבות יחדיו. לשם הדוגמה, כאשר מוגשת תביעה בשל הפרת זכויות יוצרים, הסעדים המתבקשים במסגרתה הם לרוב צו מניעה שיאסור המשך ההפרה וכן פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה של 100,000 ₪, כגבולות החוק. אף אם בוצעו מספר הפרות נפרדות, בכדי לחרוג מסמכותו של בית משפט השלום נדרשות 25 הפרות שונות (!) או נזק שניתן להוכיחו בגובה של 2.5 מיליון ₪ או יותר. מצב זה, כמובן, אינו ייחודי לתביעות בגין הפרת זכות יוצרים. הדבר מתרחש אף בתביעות בגין הפרת פטנט, הפרת מדגם, גזל סוד מסחרי וכיוצא באלה. 

סעיף 40(4) – כלל חריג המונע פיצול דיון

ברור לכל שניהול שני הליכים באותו עניין בשתי ערכאות שונות אינו עניין רצוי, וזאת, בראש ובראשונה, בשל חוסר היעילות הכרוך בכך. המחוקק ביקש למנוע את הפיכתו של מצב זה לעניין שכיח וחוקק את סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט. סעיף זה קובע שמקום בו ישנן שתי תביעות אוי יותר בעניינים ההכרוכים זה בזה, ואשר אחת התביעות הינה בסמכות בית המשפט המחוזי, אזי כל התביעות יהיו בסמכותו. ובלשון הסעיף, תהא לבית המשפט המחוזי סמכות לדון ב-:

"תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);

בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:

(א)        חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;

(ב)        (נמחק)

(ג)         פקודת הפטנטים והמדגמים;

(ד)        חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;

(ה)        חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;

(ו)         פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;

(ז)         חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;

(ח)        חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;

(ט)        חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.

המחוקק הבהיר את מטרת הסעיף בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003:

"תביעות בתחום הקנין הרוחני מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן כוללות סעד כספי בצד צו מניעה נגד המשך הפרת הזכויות. כללי הסמכות הענינית הקיימים, כפי שפורשו לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון רע״א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע״מ נ׳ שוורץ, פ"ד נג(1) בעמ' 670), מובילים פעמים רבות לפיצול של תביעות בעניני קנין רוחני בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום: פיצול זה מכביד על הצדדים ועל המערכת המשפטית, בלא הצדקה ענינית. הצעת חוק זו באה למנוע את הצורך בפיצול סעדים במקרים האמורים, על ידי מתן אפשרות לכרוך סעדים כספיים בתביעות לצו מניעה וצו עשה בתחום הקנין הרוחני, המוגשות לבית משפט מחוזי"

כלומר, בזכות הכלל החדש, מקום בו בעל דין תובע ועותר לקבלת שני סעדים או יותר בענייני קניין רוחני, אם בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לדון בסעד אחד  (למשל, כיוון שמדובר בצו מניעה שנמצא בתחום סמכותו) הרי שהוא יהיה מוסמך לדון בכלל הסעדים, אפילו אם על פי כללי הסמכות הרגילים הם לא בגדרי סמכותו.

יודגש. סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט אינו קובע שכל תביעה בענייני קניין רוחני היא בסמכותם הבלעדית של בתי המשפט המחוזיים, כפי שאנשים טועים לחשוב לפעמים.

לעניין זה יוער, כי אף שהמחוקק פתר את הבעיה ביחס לתביעות בענייני קניין רוחני, בתביעות אחרות, דוגמת לשון הרע, אותה בעיה של פיצול סעדים המחייבת הגשת שתי תביעות נפרדות, עשויה עדיין להתקיים.

האם בוטלה האפשרות להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת תביעה נגזרת (ואף ייצוגית)?

ביום 27.7.2010 נתקבל תיקון 59 לחוק בתי המשפט. אחד הסעיפים החשובים שהוסף במסגרת תיקון זה הינו סעיף 41(ה) לחוק, במסגרתו נקבע:

                 (1)  ... לא תינתן רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לאשר תובענה ייצוגית לפי פרט 5 לתוספת השנייה לחוק האמור או לאשר תביעה נגזרת לפי סעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;

(2)  לבקשת בעל דין, יקיים בית המשפט דיון חוזר בהחלטה כאמור בפסקה (1) בהרכב של שלושה שופטים...;

מדובר בתיקון חשוב, לפיו לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לאישור תובענות ייצוגיות מסוגים מסוימים או לאישור תביעה נגזרת. דרך ההשגה על החלטות אלה הינה כיום אחרת – ראשית, כאמור בסעיף 41(ה)(2) לחוק, ניתן לבקש מאותו בית משפט לקיים "דיון חוזר בהחלטה" בהרכב של שלושה שופטים. שנית, כאמור בסעיף 41(ה)(3), ניתן להשיג על ההחלטה במסגרת פסק הדין הסופי.

עולה השאלה מה תחולת תיקון זה על הליכים תלויים ועומדים. בסעיף 13 לתיקון האמור, נקבע כי "תחילתו של חוק זה ביום... 15 בדצמבר, 2010... והוא יחול על הליכים שיוגשו לבית משפט מיום זה ואילך". 

פרשנותו של סעיף התחולה נדונה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 23.10.2011 במסגרת רע"א 6270/11 משעור נ' רוזנברג. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה בקשה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", לפי סעיף 41(ה)(2) לחוק, תוך שנקבע כי הסעיף האמור כלל אינו חל על ההליך, נוכח קיומו של סעיף התחולה האמור.

בית המשפט בהחלטתו דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מאמץ את טעמיו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט מציין בהקשר זה, כי הכוונה במונח "הליכים" שבסעיף התחולה הינה להליך עיקרי בלבד, היינו לתביעה הייצוגית או הנגזרת עצמה. יחד עם זאת, בית המשפט הותיר בצריך עיון את השאלה "אילו דרכי תקיפה, אם בכלל, נתונות כיום בידי המבקש" להשיג על החלטות אלה (תוך שבית המשפט העליון מרמז, ככל הנראה, לשאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, כפי שהיה ניתן לעשות טרם התיקון).

והנה, אתמול ניתנה על-ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת רע"א 7109/11 רידניק נ' זמיר. בהחלטה זו דובר על תביעה, אשר בקשה לאישורה כתביעה נגזרת הוגשה בשנת 2006. ביום 28.7.2011 נתקבלה בקשה זו במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון בהחלטה קצרה דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מפנה לנוסחו החדש של סעיף 41(ה)(1) לחוק. כפי שניתן להבין, בית המשפט מפרש את המונח "הליכים" המופיע בסעיף התחולה כמתייחס גם להליך שאינו הליך עיקרי, כלומר לבקשת רשות הערעור.

המצב שנוצר מעורר שאלות – מחד גיסא, לפי ההחלטה בעניין רוזנברג, סעיף 41(ה) אינו חל אלא במסגרת תביעות (ייצוגיות או נגזרות), אשר הוגשו לאחר 15.12.2010. מאידך גיסא, לפי ההחלטה בעניין רידניק, הסעיף האמור חל גם על הליכים שנפתחו קודם לכן.

שילוב שתי ההחלטות מוביל לכך, כי אין כל אפשרות להשיג על החלטה המאשרת תובענות ייצוגיות (מסוגים מסוימים), כמו גם תביעות נגזרות.

נוכח האמור, ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש פעם נוספת לפרשנות הוראות אלה. 

האם בית המשפט המחוזי יכול לדון בערעור על עצמו?

לאחר תקופת החגים, הבלוג חוזר מהפגרה, בפוסט אורח של קרן ילין-מור.

לאחרונה העניק בית המשפט העליון החלטה ברע"א 8296/08 עטר נ' אשל. עובדות המקרה הרלבנטיות הן שהמשיבה, יעל אשל, הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקש, ראש המועצה האזורית גלבוע, בגין אמירות שלו שנאמרו במהלך ישיבות המועצה. בית משפט השלום קבע, כי למבקש עומדת הגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולכן דחה את התביעה. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור, וקבע כי ההגנה אינה חלה וכי קיימת חבות. לפיכך, החזיר בית המשפט המחוזי את התיק לבית משפט השלום, על מנת שזה יקבע את גובה הפיצוי. המבקש הגיש כנגד החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים ניתן פסק דין בבית משפט השלום, שקבע את שיעור הפיצוי.

דני עטר

כל שופטי ההרכב בבית המשפט העליון פסקו, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אולם הם נחלקו בדעותיהם ביחס לטעם לדחיה. השופט הנדל (בדעת יחיד) כתב את פסק הדין המרכזי, שבו הוא קבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. הוא טען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה החלטת ביניים בהליך, אשר ניתנת לערעור ברשות, ולאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום נבלעת בתוכו וניתנת לערעור במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. לשיטתו, המבקש, שהפסיד בערעור במחוזי, יכול לערער במסגרת הערעור על פסק הדין השני הן על החבות והן על הפיצוי, אולם המשיבה תוכל לטעון כטענת הגנה, כי הסוגיה כבר הוכרעה בערעור הראשון לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט צריך להימנע מלדון בסוגיה זו, כך שמדובר, לדבריו, ב"ערעור פורמלי".

השופט הנדל הציג גם נימוקים שבמדיניות משפטית להצדקת עמדתו. ראשית, טען, כי הדבר מתחייב מכללי סדר הדין, אשר יש לשמור עליהם כדי לשמור על הסדר. שנית, כלל "הבליעה" הינו כלל מושרש, ויש לשמור על אחידות ככל שניתן. ושלישית, הדבר מאפשר למשיבה, שאף היא צד להליך, לשמור על זכויותיה, שכן היא תוכל להגיש ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי, ככל שהיא מעוניינת בכך. בנוסף, קיימת עדיפות להכרעה בערעור במאוחד בשאלות החבות והנזק, ולא לנתק בין השתיים, מכיוון שהדבר חוטא לאמת הדיונית, אינו יעיל ומגביל שלא לצורך את ספקטרום הבחינה של בית המשפט העליון.

יעל אשל

השופט ריבלין נקט בעמדה שונה, שלפיה, החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה פסק דין (ולא החלטה אחרת), וממילא אינה יכולה להיבלע במסגרת פסק הדין של בית משפט השלום. הדרך הנכונה להשיג על החלטה זו היא במסגרת בקשת רשות ערעור, ולא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין השני. לדבריו, עקרון זה אינו משתנה גם אם ניתן כבר פסק הדין השני. הדבר אף נובע במפורש מסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שלפיו "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי..., ופסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך...". לכן, החזרת הדיון לבית משפט השלום, אינה מאפשרת ערעור בזכות בכל רוחב החזית לאחר מתן פסק הדין השני, אלא רק בנושאים החדשים.

השופט ריבלין ממשיך ומציין, כי ככלל בית המשפט יימנע מדיון בערעור בשאלת האחריות עד שתוכרע שאלת הפיצויים, מטעמי יעילות. על מנת להגשים זאת, ניתן יהיה, במקרים המתאימים, לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור עד להכרעה בשאלת הפיצויים, לרבות ערעור לבית המשפט המחוזי.

על כן, השופט ריבלין קבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה כדין, אולם דינה להידחות, שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה זאת.

השופטת ארבל הצטרפה לעמדתו של השופט ריבלין, מטעמים של סופיות הדיון וקשיים ביישום, אף על פי שמצאה טעם בעמדתו של השופט הנדל.

ועתה להערותיי על פסק הדין. עם כל הכבוד לעמדתו של השופט הנדל, אני סבורה כי היא מוטעית. כפי שציין, ובצדק, השופט ריבלין, כאשר בית המשפט המחוזי דן בערעור בזכות שהוגש אליו, הרי שתוצאת הדיון היא פסק דין, וככזו הדרך להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור שתוגש לבית המשפט העליון.

התוצאה שהגיע אליה השופט הנדל אינה מתיישבת, לטעמי, עם כללי סדר הדין ועם ההגיון הישר. היא אינה מתיישבת עם סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שקובע מתי תוגש בקשת רשות לערער, ולא עם ההגיון, שלפיו הערעור על החלטה שיפוטית יישמע בפני ערכאה גבוהה יותר. הפתרון של ערעור פורמלי, כפי שמציע השופט הנדל, נראה לי חסר טעם, והגיוני פחות מאשר האופציה של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין המחוזי.

הצידוק המרכזי שניתן למצוא לדעתו של השופט הנדל הוא יעילות הדיון ומניעת דיונים מיותרים. עם זאת, גם צידוק זה אינו עומד לטעמי. ראשית, כפי שציין השופט ריבלין, ניתן במקרים המתאימים לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור, על מנת לדון בה לאחר שניתן פסק הדין השני או הערעור עליו (במאוחד עם בקשת רשות ערעור נוספת שתוגש ביחס לפסק הדין השני). שנית, במקרים המתאימים יכול בית המשפט העליון לדון בבקשת רשות הערעור תוך עיכוב ההליכים בבית משפט השלום, כך שיימנע כפל דיונים. במצב שכזה, אם בית המשפט העליון ימצא מקום להתערב בפסק הדין, הדבר עשוי למנוע דיונים מיותרים.

בשולי הדברים אציין, כי פעם נוספת מזכיר בית המשפט "היבט דיוני מושרש" שלפיו בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים שבהם יש עילה משפטית המצדיקה זאת, ובכל זאת בוחר לדון בבקשה גם לגופם של דברים, ולקבוע כי אין כל דופי או קושי במסקנת פסק הדין.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

האם שופט יכול להשפיע על ההחלטה הקובעת כשאין רוב לדעה אחת?

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

חוק בתי המשפט:

בית משפט שנחלקו בו הדעות [תיקון: תשנ"ב]	80.	(א)	בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב.
		(ב)	באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי, תכריע דעת אב-בית-הדין.
		(ג)	...

בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בבית המשפט העליון נחלקו השופטים בדעותיהם ביחס להכרעה בתיק, ואי אפשר היה לומר כי התגבש רוב לדעה אחת. בשני המקרים הללו בחרו חלק משופטי ההרכב לצרף את עמדתם לעמדה הקרובה אליהם ובכך להשיג רוב לאותה דעה. כך בפסק הדין שניתן בבג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם, 15.6.2011) בנושא חוקיות תיקון שנעשה לתקנות הדרכונים סבר השופט דנציגר, שכתב את העמדה העיקרית בפסק הדין, כי התיקון אינו מידתי, על אף שנעשה בסמכות, וקבע כי בטלות התיקון תיכנס לתוקף בתוך חצי שנה ממתן פסק הדין. השופט לוי, שעמד בראש ההרכב סבר, כי התיקון נעשה בחוסר סמכות, ולאור הפגם החמור יש להכריז על בטלות מיידית. ואילו השופטת נאור סברה כי התיקון נעשה בסמכות והוא עומד בתנאי פסקת ההגבלה, ולכן לשיטתה צריך היה לדחות את העתירה. כדי להימנע מתוצאה אחרת, הצטרפה השופטת נאור "לחלק האופרטיבי של השופט דנציגר ולתוצאה אליה הגיע", וכך הפכה דעתו לדעת רוב.

במקרה נוסף, דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (טרם פורסם, 14.7.2011) נאמר בסוף פסק הדין, לאחר דעות כל השופטים שישבו בדין:

"בתיק זה הובעו שלוש דעות – זו המקבלת את העתירה לדיון נוסף (מפי שלושה שופטים- פרוקצ'יה, גרוניס וארבל), זו הדוחה אותה (מפי שלושה שופטים-נאור, רובינשטיין וג'ובראן), וזו הדוחה אותה אך בכפוף לקביעת נקודת זמן ספציפית לתחולת ההלכה שבפסק הדין נשוא הדיון הנוסף (השופטת חיות). לשם תוצאה אופרטיבית ובת ביצוע בדיון הנוסף, החליטו שלושת השופטים בעלי הדעה הדוחה את הדיון הנוסף ליתן ביטוי למיצוע כולל שבין הדעות בתיק, ועל כן להצטרף בתוצאה האופרטיבית לדעת השופטת חיות. על כן יוכרע הדין בדעת רוב כמותה."

בשני המקרים הללו הצטרפו השופטים לתוצאה שונה מזו שהגיעו אליה בפסק דינם המנומק, ובכך עקפו למעשה את הוראת סעיף 80(ב) לחוק בתי המשפט, הקובעת, כי "באין רוב לדעה אחת בענין אזרחי – תכריע דעת אב-בית-הדין". אם השופטת נאור לא היתה מצטרפת להכרעתו האופרטיבית של השופט דנציגר, אזי העמדה שהיתה מתקבלת היא עמדתו של השופט לוי, שהיה אב בת הדין. באותה מידה, בעניין איקאפוד, העמדה שהיתה מתקבלת היתה עמדתה של השופטת פרוקצ'יה.

כפי שציינה השופטת נאור בעניין האגודה לזכויות האזרח הנ"ל, מהלך שכזה בוצע כבר בעבר בפסיקת בית המשפט העליון, ואף קיבל גושפנקא (גם אם לא במעמד של הלכה מחייבת) בדנ"א 3730/03 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון (לא פורסם, 29.5.2003), שבו נדחתה בקשה לדיון נוסף ונאמרו הדברים הבאים:

"סעיף 80(ב) הינו כלל הכרעה טכני. הוא מהווה 'פתרון פשוט ובלתי-דמוקרטי'... בבחינת 'הרע במיעוטו', שכל מטרתו למנוע מבוי סתום ומבוכה במצבים שבהם אין רוב לאף אחת מדעות שופטי ההרכב. מאופיו זה של הסעיף מתחייב, כי הפעלתו תיעשה רק כמוצא אחרון, כאשר אין שופטי ההרכב מצליחים להגיע למכנה משותף מוסכם כלשהו, אשר יאפשר הכרעת רוב מהותית ומושכלת. מכאן, שהחלטתו של שופט להצטרף לדעת חברו, שאותה הוא מוצא כקרובה ביותר לדעתו שלו - אף שהיא שונה ממנה - הינה רצויה ומבורכת. יצירה זו של 'קואליציה' בין רוב שופטי ההרכב מאפשרת גיבושה של תוצאה סופית מושכלת ומכוונת, אשר איננה נגזרת מכלל טכני שרירותי. תוקפה המוסרי והחברתי של תוצאה כזו רב מזה של החלטה המבוססת על דעת יחיד. הכרעה כזו תואמת את תכליתו העיקרית של סעיף 80, הבאה לידי ביטוי בסעיף-קטן (א), שלפיו 'בית משפט הדן במותב ונחלקו דעות השופטים, תכריע דעת הרוב'... דברים אלה פשוטים הם וברורים מאליהם."

לדעתי, ניתן להרהר שוב אחרי קביעה זו, ממספר סיבות. ראשית, ניתן לטעון, כי תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק כפי שהובעה בסעיף 80(ב) הנ"ל, ולא יכולה להוות פרשנות סבירה ללשון הסעיף, שכן מבחינה מהותית קשה לטעון שנוצר רוב לדעה אחת. שנית, תוצאה אפשרית של הסעיף, כפי שאכן קרה בעניין איקאפוד, היא שהעמדה שנתקבלה בסופו של דבר נתמכה על ידי שופטת אחת בלבד מתוך שבעת השופטים. תוצאה זו מעוררת קושי ביחס ללגיטימיות ההחלטה. שלישית, מהלך שכזה מעורר קשיים פרקטיים, שכן לא ברור מהי ההנמקה המחייבת הנגזרת מפסק הדין. אמנם ישנם מקרים אחרים שבהם לא ניתן לגזור הלכה מחייבת מפסק הדין, שכן השופטים נחלקו בדעותיהם ביחס להנמקה, אולם במקרים שהוצגו אין אפילו הסכמה אמיתית ביחס לתוצאה האופרטיבית של פסק הדין, אלא התוצאה הושגה רק באמצעות סטיה מהעמדה של חלק מהשופטים.

לטעמי, גם שאלת "התוקף המוסרי והחברתי" של החלטה שכזו (בהתייחס לדבריו של השופט מצא בעניין רובינשטיין הנ"ל) שנויה במחלוקת, וראויה לעיון ודיון. אין ספק כי קיימים מספר פתרונות אפשריים למצב שבו השופטים נחלקו בדעותיהם, והפתרון שנבחר בסעיף 80(ב) אינו היחיד, ואולי לא האופטימלי, אולם כל עוד לא תוקן הסעיף, יש ללכת בעקבותיו.

בשולי הדברים נציין, כי ה"טקטיקה" שננקטה בעניין האגודה לזכויות האזרח ובעניין איקאפוד אינה האופציה היחידה שבה נוקט בית המשפט על מנת לפתור מצבים של מחלוקת בין השופטים. בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (טרם פורסם, 16.2.2006) נחלקו שלושת השופטים בדעותיהם, ועל כן החליטו על עריכת דיון נוסף בתיק. ברע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (טרם פורסם, 12.11.2006) הוחלט בדעת רוב שיש לקבל את הערעור, אולם בעוד שהשופטת פרוקצ'יה סברה כי יש לפסוק לזכות המערער סכום של 15,000 ₪, השופטת ארבל סברה כי סכום הפיצויים צריך לעמוד על 1 ₪. נקבע בפסק הדין, כי יש מכנה משותף בדעת רוב לפסיקת הסכום שהציעה השופטת ארבל, ולכן עמדתה התקבלה. מובן, כי ישנם גם מקרים שבהם פועל בית המשפט העליון בהתאם לקבוע בסעיף 80(ב), וניתן לציין כדוגמאות את בג"ץ 8111/96 הסתדרות העובדים החדשה נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נח(6) 481 (2004), וכן את ע"א 1445/04 בייזמן השקעות בע"מ נ' חליוה (טרם פורסם, 13.11.08) (פסק הדין בדיון נוסף בתיק ניתן ביום 17.7.2011).

לקריאה נוספת ראו: רפאל יעקובי "על תחבולות שופטים והרכבים שיפוטיים: 'אחרי רבים להטות'"

לדיון בסעיף 80 לחוק בתי המשפט ראו: רון שפירא "אחרי רבים להטות – סעיף 80 לחוק בתי המשפט" עיוני משפט י"ז 393 (1993)

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.