גמישות ועמימות: מתי מותר להגיש ראיות בערעור על רשם הפטנטים?

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

עניין עמינח, יזכרו קוראי הבלוג, עסק במזרן שאף שהוכח כי הוא חדש ובעל התקדמות המצאתית, נקבע כי הוא אינו עומדת בדרישת היעילות. על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדחה תוך שבית המשפט תומך במסקנות סגנית הרשם. במסגרת הליך הערעור ביקשו המערערים, בעלי האמצאה, להביא ראיות חדשות לדיון וזאת בכדי לאפשר להם להתמודד עם הטענה ולהוכיח כי בניגוד לדבריו של המומחה מטעמה של עמינח – אמצאתם הינה יעילה, כמשמעות מונח זה בדין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו תוך שהוא מבהיר:

"המערערים לא הוכיחו, לצורך הגשת הראיות החדשות בערעור, כי לא ניתן היה בשקידה סבירה להשיג ולהגיש את הראיות החדשות הללו במועד, במסגרת ההליכים בפני הפוסקת שהיא הערכאה הדיונית ואשר לה יש הרקע והניסיון הדרוש לניתוח הממצאים המדעיים המובאים בפניה"

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדונה והתקבלה. בית המשפט העיר כי בדיני הפטנטים, להבדיל מהדין הכללי, קיים כלל מיוחד, lex specialis, המתיר שיקול דעת רחב בשמיעת ראיות חדשות בערעור. בעוד שתקנות סדר הדין האזרחי, ותקנה 457 בראשן, מצמצמות את האפשרות להגיש ראיות בערעור למקרים חרגים בלבד, סעיף 177 לחוק הפטנטים קובע כי לבית המשפט שיקול דעת רחב לשמוע ראיות במסגרת הערעור:

"בית המשפט הדן בערעור רשאי לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה; הובאו ראיות בתצהיר, יחול סעיף 163(א) בשינויים המחוייבים."

כלומר, לא רק שניתן לשמוע במסגרת הערעור ראיות חדשות, אלא שניתן אף לשמוע מחדש את אותן הראיות ממש שנשמעו כבר בדיון בפני הרשם או הפוסקים.

בית המשפט קבע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הנמקות התואמות את תקנות סדרי הדין האזרחי ולא את הכלל המיוחד החל בדיני פטנטים, שהוא, כאמור, גמיש יותר. כיוון שכך, בית המשפט החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שיתן החלטתו מחדש בשים דגש על השיקולים המתאימים לדיני הפטנטים. ובלשונו של בית המשפט:

"מטרת ההליך הערעורי נועדה גם לבחון לא רק את התוצאה אלא את דרך ההכרעה. בנסיבות תיק זה נראה כי נכון יהיה להחזיר את הדיון על מנת שבית המשפט המחוזי ינמק מחדש את מסקנתו בדבר הראיות החדשות שביקשו המבקשים להגיש על פי המבחן המשפטי הרלוונטי ביחס להליך שמתנהל לפי חוק הפטנטים. ודוק: אין בהכרעה זו כדי להוביל בית משפט מחוזי להגיע למסקנה לפיה יש לקבל את הראיות, כפי שאין בהכרעה זו להוביל לתוצאה ההפוכה. שיקול נוסף הוא כי בניגוד לסוגיית הגשת ראיות נוספות בהליך אזרחי רגיל, הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה במסגרת הליך לפי חוק הפטנטים"

 בשולי הדברים בית המשפט העליון העיר שאין בפסיקתו הנוכחית כדי לשנות את ההלכה לפיה ההתערבות הערעורית בקביעותיו של רשם הפטנטים היא מצומצמת, נוכח היותו בגדר ערכאה דיונית מומחית. אלא, שבמקרה הנוכחי אין מדובר בהתערבות בקביעות עובדתיות לאחר שמיעת הראיות הללו, אלא בבקשה לשמוע ראיות שסגנית הרשם לא זכתה להיחשף אליהן.

(רע"א 5041/13 גבאי נ' עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ (21.1.2014))

הערות:

חשיפת הקושי מבלי להציג דרכי פתרון

על פניו, נדמה לי כי מדובר בהחלטה נכונה. אכן, נראה כי הנימוקים של בית המשפט המחוזי נדרש אליהם התכתבו עם הדרישות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. ברם, אף שבית המשפט העליון מבהיר כי הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה של הגשת ראיות נוספות במסגרת הליך ערעור לפי חוק הפטנטים, הוא אינו מציג ולו הכוונה כלשהי למבחנים אותם יש ליישם. למעשה, בית המשפט קובע, באופן שהוא, לטעמי ובכל הכבוד, סתום, כי:

"אין זה אומר כי בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים מחויבת ערכאת הערעור לקבל כל בקשה להגשת ראיות חדשות. רחוק מכך. על ערכאת הערעור להפעיל שיקול דעת. ואולם, אין להתעלם מכך כי המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר, על-פי לשון החוק והתקנות."

ובהמשך מרחיב מבלי להבהיר באומרו כי:

"ושוב יובהר: אין בפסק דין זה כדי לקבוע שהשיקול בדבר "שקידה ראויה" אינו שיקול רלוונטי, אלא שככלל, אין חפיפה בין דרך בחינת הסוגיה בהליך אזרחי רגיל לעומת הליך לפי חוק הפטנטים" 

כזכור, הלכת חניון חיפה המפורסמת מלמדת אותנו כי רשות ערעור יש ליתן, על דרך הכלל, מקום בו התיק מעורר סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אכן, נראה כי זה בהחלט היה המצב במקרה זה שכן הדין בסוגיה זו אינו ברור, ויש בה להשליך על ציבור המתדיינים. ברם, תחת הבהרת הנקודה ולמצער מתן הכוונות כלליות, העליון בחר להחזיר את הכדור לידיו של בית המשפט המחוזי ולקוות שבפעם השנייה יפעל טוב יותר. לטעמי, במסגרת החלטה שכזו היה מקום לפחות להצביע על שיקולים אפשריים אותם יתכן ויש מקום לשקול ולא להותיר את הפיתוח המשפטי לערכאה דלמטה בלבד. ההכוונה היחידה שבית המשפט נותן היא כי המבחן צריך להיות גמיש יותר מאשר בדין הכללי. למעשה, בית המשפט אף חושף טפח ומכסה טפחיים, שכן ביחס לשיקול המשמעותי היחיד המוכר – "שקידה ראויה" – הוא מעיר כי ייתכן שהוא רלוונטי. כלומר, ייתכן שכן, וייתכן שלא. למחוזי, מסתבר, פתרונים.

הרשם – ערכאה מומחית שיש לשקול היטב את ההתערבות בממצאיה?

לטעמי, בית המשפט פספס גם את ההזדמנות לקרוא תיגר על ההלכה לפיה יש לנקוט משנה זהירות בהתערבות בממצאיהם של הרשם ושל הפוסקים האחרים, וזאת נוכח מומחיותם בנושא הפטנטים. התיק הנוכחי האיר בזרקור על קושי מהותי בהלכה זו שכן חוק הפטנטים עצמו קובע לבית המשפט סמכות לא רק להתערב בקביעותיו של הרשם אלא אף לשמוע מחדש את אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ולפסוק לאורן כערכאה דיונית. בית המשפט העליון מבהיר כי במקרה הנוכחי אין כל בקשה לבחון מחדש עניינים שנשמעו על ידי סגנית הרשם, אלא לשמוע ראיות חדשות שלא נשמעו. אלא, שהחוק אינו מבחין בין שני עניינים אלה – זה כמו זה הם בסמכותו של בית המשפט ונשארת השאלה כיצד מתיישבת ההלכה האמורה עם הסמכות יוצאת הדופן שחוק הפטנטים מעניק לערכאה הערעורית.

ההיסטוריה החקיקתית מבהירה שהמחוקק ראה בעיניי רוחו את ההליך אצל רשם הפטנטים כהליך מהיר, זול וזמין לכל, להבדיל מההליך בבתי המשפט היקרים. כיוון שכך, ביקש הוא כי בעלי הדין לא ייפגעו מכך שהערכאה הראשונה הינה טריביונאל שאינו בית משפט, ועשוי להתנהל שלא על פי סדרי דין קשיחים, והתירה שמיעה מחודשת בערעור אף של אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ובהתאם לסדרי דין בערכאה דיונית. אמת – החזון והמציאות שונים מאוד זה מזו, והליכים ברשות הפטנטים אינם בהכרח זולים במיוחד, ועל כך יעידו ההוצאות הגבוהות שנפסקות במסגרת הליכים ברשות הפטנטים לפי חוק הפטנטים. יחד עם זאת, נראה לי כי אף אם כיום אין מקום למהר ולהתערב בהכרעותיו של רשם הפטנטים, אין צורך להיזהר במיוחד בהתערבות בהחלטותיו, להבדיל מערכאות דיוניות אחרות במערכת המשפט.

לעמדתי, התיק הנוכחי היה בהחלט מתאים לעורר את הסוגיה. תחת זאת, בית המשפט העליון בחר לתמוך ידיו בהלכה זו ולהבהיר כי אינו מבקש ולו להרהר בדבר נכונתה, וחבל.

פורסם לראשונה בבלוג פיטפוטנטים

פסק הדין בעניין אילנה דיין – השפעת דיני הראיות על הדין המהותי

רבות דובר, וודאי עוד ידובר, על פסק הדין שניתן לפני כשבועיים בעניינה של אילנה דיין (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך). בפוסט זה אבקש לשים את הדגש על נקודה מעט שונה מהנקודות עליהן הושם דגש עד עתה.

אם כן, למי מביניכם שלא נכנס בעובי הקורה המשפטית של פסק דין זה נספר בקצרה מה עיקר חשיבותו. כך, עד מתן פסק הדין בעניין אילנה דיין ההגנה המרכזית, אשר עמדה לכלי תקשורת, שפרסמו דברי דיבה, הייתה הגנת "אמת דיברתי" (הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). לפי הדין הישראלי כיום, נטל ההוכחה של הגנת "אמת דיברתי" מוטל על הנתבע, אשר חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: ראשית, עובדת היותו של הפרסום הדיבתי "אמת", ושנית, קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום זה.

כידוע, בחוק איסור לשון הרע קבועות הגנות נוספות, ובכלל זה "הגנת תום הלב" (סעיף 15 לחוק). הגנה זו חלה בהתקיים שני יסודות מצטברים: ראשית, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, ושנית, כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15. אחת מנסיבות אלה (הקבועה בסעיף 15(2) לחוק), ואשר מאפשרת למפרסם תם-לב לזכות בהגנה, הינה קיומה של "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" מצידו לבצע את הפרסום.

במסגרת ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87 (1969) ("הלכת עיתון 'הארץ'") נדונה השאלה האם רשאי עיתון להסתמך על ההגנה המוקנית מכוח סעיף 15(2) לחוק, ולטעון כי היחסים בינו לבין קוראיו מטילים עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסם את הכתבה הכוללת לשון הרע. בית המשפט העליון קבע באותו עניין כי לא מוטלת על עיתונאים חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, מעבר לחובה הרגילה המוטלת על כל אזרח. על כן, פרסום עיתונאי יחסה תחת ההגנה שבסעיף 15(2) – כך נפסק שם – רק לעיתים נדירות, וזאת כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון מקום בו התייחס הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו.

למעלה מארבעים שנים לאחר מכן, במסגרת פסק הדין בעניין אילנה דיין, נהפכה הלכת עיתון "הארץ" על פיה. נקבע, כי ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה יותר מאשר זו הנוגעת לאותם מקרים מצומצמים של סכנה לחיים או לרכוש. תחת זאת, קבע בית המשפט העליון כי כלי תקשורת יזכו מעתה להגנה רחבה יותר, באופן בו גם פרסום בתום לב שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של "עיתונאות אחראית" (Responsible Journalism), יזכה להגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק. כפי שנקבע, במסגרת בחינת שאלת העמידה בסטנדרטים אלה, על בית המשפט לבחון את אופן התנהלותו של העיתונאי וטיבו של הפרסום (אך לא את אמיתות תוכנו), דבר הדומה במידה מסוימת לבחינה הנעשית במסגרת עוולת הרשלנות.

אם כן, לאחר פסק הדין בעניין אילנה דיין יוכלו אמצעי תקשורת לזכות בתנאים מסוימים בחסינות מפני תביעת לשון הרע, וזאת אף בקשר לפרסום עובדתי שאינו אמת (ואשר אינו חוסה תחת ההגנה העיקרית שהייתה קיימת בעבר - הגנת "אמת דיברתי"). מדוע מצא בית המשפט העליון להפוך את הלכת עיתון "הארץ" על פיה? מדוע הורחבו ההגנות המוקנות לכלי תקשורת מעבר להגנת "אמת דיברתי"?

דומה, כי הפיכת הלכת עיתון "הארץ" אינה נובעת מכך כי הדין המהותי איבד ממשקלו והגיונו.  אדרבא, אף השופט ריבלין בפסק הדין בעניין אילנה דיין מצא לציין, כי "אמיתותו של הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בו מבטיחים 'כי בפרסום טמון המשקל הסגולי הנחוץ כדי להצדיק את הפגיעה בשם הטוב'". תחת זאת, כפי שעולה מפסק הדין בעניין אילנה דיין, הפיכת הלכת "עיתון הארץ" נובעת מכך כי דיני הראיות החלים לא איפשרו לבתי המשפט ליתן משקל הולם לחופש הביטוי במסגרת בחינת התקיימות תנאי הגנת "אמת דיברתי".

כך, במקרים לא מעטים, היסוד הראשון מבין יסודות הגנת "אמת דיברתי" (עובדת היותו של הפרסום הדיבתי "אמת") עורר קשיים הוכחתיים. על הקושי הטמון בהוכחתו של יסוד זה עמד בית המשפט העליון עוד במסגרת דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 40 (1998):  

"לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע, לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע. כך, לא פעם, עשויות להיות ברשותו של כלי התקשורת ראיות להוכחת אמיתות הפרסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית משפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמיתות הפרסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפרסום: כעיקרון, הן אינן קבילות בבית משפט... זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים."

על קשיים אלה עומד בית המשפט העליון אף במסגרת פסק הדין בעניין אילנה דיין (פס' 92 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין; פס' 23 לחוות דעתו של השופט פוגלמן). כפי שמציין השופט פוגלמן, נוכח קשיים אלה, קיים חשש ל-"אפקט מצנן" על פעילותם של כלי התקשורת. כלשונו, "אם ההגנה היחידה העומדת לרשותו של עיתונאי מפני תביעת לשון הרע, בגין פרסום עובדות היא 'אמת הפרסום' כפי שפורשה בפסיקה, ואין בלתה, עלול להיווצר מצב שבו עיתונאים יימנעו מפרסום ידיעות אמת שיש בהן עניין ציבורי, בשל החשש שמא לא יוכלו להוכיח את דבר אמיתותן בבית המשפט".  

דבריו האמורים של בית המשפט העליון אכן בעלי היגיון ותוקף. ואולם, בהחלט עולה השאלה האם הדרך לטפל בקשיים אלה (הנובעים מהדין הראייתי) היא באמצעות שינוי כללי המשחק המהותיים, תוך צמצום כללי החבות של עוולת לשון הרע, ולא באמצעות עריכת שינויים בדיני הראיות (כגון, במקרים מסוימים, קבלת ראיות בלתי קבילות; העברת הנטל להוכחת האמיתות לכתפי התובע ויצירת דרכים סבירות להעדת מקורות עיתונאיים) או שינויים אחרים (כפי שיפורט להלן). 

שאלה זו מתעוררת ראשית נוכח החשש כי השינוי שחל בדין המהותי יגרום אחריו קשיים ראייתים מהותיים ביותר, אך זו הפעם לתובעים. שהרי, בעקבות פסק הדין בעניין אילנה דיין עתיד לעבור מרכז הכובד בתיקי לשון הרע משאלת הוכחתן של עובדות במישור תוכן הכתבה לשאלת הוכחת עובדות במישור אופן הכנתה של אותה כתבה. במצב זה, על מנת להביא לדחיית התביעה, פעמים רבות די יהיה במתן עדות על-ידי העיתונאי, במסגרתה תינתן גרסתו לדברים, כאשר מבחינת התובע נשוא הפרסום העובדות הקשורות בהכנת הכתבה תהווינה לרוב עדות מפי השמועה.

אך יותר מזאת, שאלה זו מתעוררת נוכח האופן בו הציבור הישראלי תופס את הכרעתם של בתי המשפט בתביעות לשון הרע. על-פי תפיסתו של הציבור, קבלת תביעת לשון הרע משמעה כי הוכח שהפרסום היה שיקרי, ולהיפך. על כן, במקרים בהם תידחה תביעת לשון הרע בשל תום ליבו של העיתונאי המפרסם, וזאת חרף הוכחת אי-אמיתות הפרסום, עשוי הציבור לסבור כי הוכח שהפרסום אמת (וממילא, התובע אשר הגיש תביעתו על מנת לנקות שמו ימצא עצמו נפגע בשנית).

דוגמה מעניינת לתפיסה זו ניתנה בשבוע שעבר, כאשר נדחתה על-ידי בית המשפט בצרפת תביעת לשון הרע אשר הוגשה כנגד ד"ר יהודה דוד, וזאת בעניין דברים שאמר בדבר היעדר אחריותו של צה"ל למותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה. בכותרת למוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הופיעה הכותרת "אמת דיברתי", ממנה ברור כי הוכח בבית המשפט בצרפת שצה"ל לא אחראי למותו של הילד הפלסטיני. ואולם, בגוף הכתבה צוין כי "בית המשפט [בצרפת] קבע, כי הרופא הישראלי אמר את דבריו בפרשה בתום לב וכי היה לו בסיס עובדתי מספק כדי לקבוע שפציעתו של א-דורה קדמה לאירוע בנצרים". הנה כי כן, בית המשפט בצרפת החיל על תביעת לשון הרע שהוגשה כנגד ד"ר דוד, דין הדומה להלכה שנפסקה בעניין אילנה דיין, וממילא לא נזקק הוא לשאלת אמיתות הפרסום. ואולם, בראייה הציבורית הישראלית עצם דחיית תביעת לשון הרע התקשרה לכך כי הוכחה גרסתו של ד"ר דוד לגבי אמיתות הפרסום. 

נוכח האמור, ראוי היה לטעמי להידרש בפסק הדין בעניין אילנה דיין לשאלה האם המקום הגיאומטרי למתן משקל עודף לחופש הביטוי על מנת למנוע "אפקט מצנן" לכלי התקשורת צריך להיות במישור החבות (קרי, במסגרת בחינת השאלה האם התקיימו יסודות עוולת לשון הרע), והאם אין די במתן משקל בכורה לחופש הביטוי במישור הסעד (קרי, במסגרת בחינת השאלה האם התובע זכאי לפיצוי כספי).

במילים אחרות, ניתן היה לקבוע כי פרסום דיבתי בתום לב בנושא שבו קיים עניין ציבורי משמעותי, לא יזכה להגנה מפני תביעת לשון הרע, וזאת אף אם יוכח כי העיתונאי עמד בסטנדרטים של  "עיתונאות אחראית". כלומר, בניגוד לאמור בפסק הדין בעניין אילנה דיין, ניתן לקבוע כי בוצעה עוולה של לשון הרע, וממילא התובע יוכל למרק את שמו. יחד עם זאת, באותה נשימה ניתן היה לקבוע כי נוכח חשיבותו של חופש הביטוי, בנסיבות אלה התובע אינו זכאי כלל לפיצוי. בדרך זו, הקביעה כי המפרסם לא הוכיח את אמיתות הפרסום וביצע עוולת לשון הרע לא תגרור אחריה "אפקט מצנן", בוודאי לא במידה רבה, שכן כלי התקשורת לא יהיה חשוף לחיוב כספי בגובה רב. 

שאלה היא האם האפשרות המועלית לעיל אכן משקפת טוב יותר את האיזון הנכון בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי. ואולם, אפשרות זו כלל לא נדונה בפסק הדין בערעור שהוגש על-ידי ד"ר דיין. ימים יגידו האם אפשרות זו תיבחן במסגרת דיון נוסף על פסק הדין האמור, אם וככל שיוגש. 

האם ניתן להגדיל את סכום הפיצויים באמצעות הרחבת חזית?

בפוסט קודם התייחסתי למספר פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בנושא הרחבת חזית. הפעם אבקש להתייחס לפסק דין חדש שניתן לאחרונה ועוסק אף הוא בשאלה של הרחבת חזית. 


במסגרת ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (2011) נדונו שני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעתם של המשיבים כנגד עיריית ראשון לציון לאכיפת הסכם, ולחלופין לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בחלקת מקרקעין שלהם.

במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתם החלופית של המשיבים, לפיה יש לפצותם בגין הפסד דמי השכירות בתקופה שבין העברת החזקה במקרקעין לעירייה, ועד למועד השבתם לידי המשיבים. שיעור הפיצוי נאמד על-בסיס חוזה שכירות, אשר נחתם בין המשיבים לבין בנק לאומי טרם מסירת המקרקעין לידי העירייה. הפיצוי הועמד על סך של כ-14,000 דולר לחודש.

במסגרת ערעורה לבית המשפט העליון הלינה העירייה על גובה הפיצוי האמור. בין היתר, נטען, כי המשיבים תבעו במקור סעד בגובה של 9,000 דולר לחודש בלבד, בעוד שבית המשפט המחוזי פסק סעד של 14,000 דולר לחודש, קרי סעד גבוה מזה שנתבקש בכתב התביעה בראש נזק זה.

בית המשפט העליון דחה טענה זו, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

"הלכה היא, שכאשר קיימת הסכמה מפורשת, או מכללא, של בעל הדין שכנגד להגשת ראיה, אין מניעה להרחבת היריעה. לשון אחר, בעל דין שאינו מתנגד לראיות שהוצגו בהליך, רואים אותו כאילו הסכים מכללא להרחבת גדרי הדיון, וזאת אף אם הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות... במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שהעירייה לא השיגה על צירופו של חוזה השכירות לתצהיר העדות הראשית מטעמם של המערערים ועל ההסתמכות עליו (שנמשכה גם בסיכומי המערערים) ניתן לראות בה כמסכימה מכללא להרחבת יריעת המחלוקת. כפי שנפסק, 'בהסכמתו של בעל דין להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא בית המשפט ממש בעילה הנוספת גם ייתן בגינה את הסעד המתבקש מכך' (ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397, 412 (1995). דברים אלה יפים אף לענייננו."

קביעתו של בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון מעניינת. משמעותה הינה כי בנסיבות מסוימות תובע יכול להרחיב חזית לא רק לגבי טענותיו העובדתיות בכתבי טענותיו, כי אם גם לגבי הסעד המבוקש בגין טענות אלה. קביעה זו מעוררת מספר קשיים:

ראשית, בהתאם לתקנות האגרות, התשס"ז-2007, בית המשפט לא ייזקק להליך בגינו לא שולמה מלוא האגרה. ואולם, כפועל היוצא מפסק הדין, תובע יכול לזכות בסעד הגבוה מזה בגינו שולמה אגרה (וזאת, עקב מחדלו, כביכול, של הנתבע, אשר לא התנגד להרחבת החזית);

שנית, על פי רוב, בתביעות כספיות נקבעת סמכותו של בית המשפט על-פי גובה התביעה. מתן אפשרות לתובע להרחיב חזית אף לגבי סכום התביעה עלול להביא למצב אשר בו הדיון במחלוקת ייצא מגדר סמכותו של בית המשפט הדן בתביעה, כמו גם למצב שבו בית המשפט יפסוק סעד שאינו בסמכותו (למשל, במצב בו מביא התובע – ללא התנגדות הנתבע - ראיות לנזקים בסך למעלה מ-2,500,000 ₪ במסגרת תביעה הנדונה בבית משפט השלום).

שלישית, ניתן לטעון, כי הרחבת חזית בנושא הסעד אינה עולה בקנה אחד עם הכלל, לפיו בית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבע בכתב התביעה. ואכן, בפסק הדין הנזכר לעיל אוזכר כלל זה, תוך שבית המשפט קובע כדלקמן:

"אמנם, ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת..."

בהמשך פסק דינו הגיע בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון למסקנה, כי באותו מקרה מתקיימים שלושת התנאים לקיום החריג לכלל. ואולם, עולה השאלה האם אכן מתקיים התנאי השני מבין התנאים לעיל (המחייב כי הסעד שניתן "נובע באופן ישיר" מהסעד שנתבע במקור). שהרי, אם כל סעד כספי בסכום הגבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה "נובע" ממנו "באופן ישיר", הרי עלול להיווצר מצב בו ירוקן הכלל האמור מתוכן.

פרשת פרחי – ראייה להיחלשותה של הלכת יששכרוב?

לאחר פוסטים קודמים בנושא אגרות, התיישנות, עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, בחרתי "לנוח" ולהקדיש את הפוסט היום לנושא שאינו מתקשר ישירות להליכים אזרחיים.

זה לא מכבר מלאו חמש שנים למתן פסק הדין בפרשת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)). למי שלא מכיר נספר בקצרה, כי במסגרת פרשה זו נקבעה על ידי בית המשפט העליון דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו". בהתבסס על דוקטרינה זו, זוכה הנאשם בפרשת יששכרוב מעבירות של שימוש בסמים, בשל אי מתן הודעה בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין.

דוקטרינה זו יושמה אף במסגרת ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009), שם זוכה נאשם (לאחר פטירתו) בשל פסילה של הודאתו בעבירת רצח, אשר הושגה לאחר שמדובבים הניאו אותו מלהיפגש עם עורך דינו. אך לא בכל המקרים נתקבלו טענות דומות.במאמרו מהעת האחרונה, הביע פרופ' בועז סנג'רו ביקורת על יישומה המצומצם של הלכת יששכרוב:

על רקע כל כך הרבה שיקולים… המוצבים על ידי בית המשפט אל מול זכויותיו של הנאשם אשר הופרו – כיצד ייתכן שאי פעם יפסלו הודאה? אפשרות אחת – כשמדובר במשפט ישן נושן, שהסתיים לפני כעשור, עסק בעבירה קלה והנאשם כבר ריצה את עונשו… – עיינו ערך טוראי יששכרוב. אפשרות שנייה, כשאמנם מדובר בעבירה חמורה, אך הנאשם כבר הלך לעולמו – עיינו ערך יוני אלזם ז"ל… שהרי המנוח כבר לא יכול להטריד אותנו בעבירות נוספות.

על רקע זה, ניתנה לבית המשפט העליון לאחרונה הזדמנות נוספת לעצב את היקף הלכת יששכרוב, וזאת במסגרת ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2011).

בפרשת פרחי הסכים המערער לתת דגימת רוק לשם הפקת ראיית DNA, וזאת על מנת לבחון קשר אפשרי שלו לתיק הרצח של עו"ד ענת פלינר. טרם מתן הסכמתו, הצהירה המשטרה כי תעשה שימוש בדגימה אך ורק לעניין חקירת תיק הרצח, אך לאחר הפקתו, פרופיל ה-DNA של המערער היה נראה מוכר לאנשי המשטרה, אשר בניגוד להתחייבותם, השוו אותו לפרופילים שנאספו בנוגע לעבירות אחרות. הדבר הוביל לזיהויו של המערער (ברמת התאמה של "אחד ללמעלה ממיליארד") כאחראי על ביצוע שורת עבירות מין.

הפרקליטות הייתה מודעת לבעייתיות שבהשגת ראייה זו. באת כוחה אף הצהירה בבית המשפט המחוזי, כי ראייה זו לא תשמש כראייה בתיק. תחת זאת, ביקשה המדינה לבסס הרשעתו של המערער על ראיות שהושגו בעקבותיה – (1) פרופיל DNA מבדל סיגריה שעישן המערער במהלך מעצרו; (2) איכון מכשיר הטלפון הנייד של המערער בסמוך לזירות הפשע; (3) תיאורו (הכללי) של התוקף על פי עדויות המתלוננות; (4) ראשית הודאה של המערער בפני חוקריו.

במוקד הערעור בבית המשפט העליון עמדה שאלת השפעת אי קבילותה של ראיית ה-DNA האמורה על קבילות שורת הראיות הנגזרות לעיל. חוות הדעת המרכזית נכתבה על ידי השופט א' לוי, אשר קבע כי ראיית ה-DNA שניטלה בחקירת תיק הרצח לוקה באי חוקיות המחייבת לפסול אותה, וזאת חרף חומרת העבירות בהן מואשם המערער. השופט לוי המשיך וקבע, כי יש לפסול אף את ראיית ה-DNA שהופקה מבדל הסיגריה, וזאת מכיוון "שזיקתה לראיה הפסולה הינה כה הדוקה" והיא הופקה על מנת "להלבין" את ראיית ה-DNA המקורית. על אף כי גם יתר הראיות הושגו אך ורק בעקבות "סיבוכו" של המערער בשל ראיית ה-DNA, לא מצא השופט לוי מקום לפסול אותן, תוך שהמערער מורשע על בסיסן. השופט דנציגר הצטרף לדרך ניתוחו האמורה של השופט לוי.

השופטת חיות לא הסכימה לקביעתם של יתר השופטים, לפיה יש להבחין בין הראיות הנגזרות השונות, וזאת שכן לטעמה הזיקה בין כל אחת מהראיות הנגזרות לבין ראיית ה-DNA מתיק הרצח הינה אותה זיקה. על אף האמור, לא פסלה השופטת חיות את קבילות הראיות, וזאת בשים לב, בין היתר, לחומרת העבירות בהן המערער מואשם.

מספר הערות לגבי פסק הדין בפרשת פרחי:

ראשית, קשה להתעלם מהפער בין הרטוריקה בפסק דינו של השופט לוי לבין התוצאה הסופית של הרשעת המערער. כך, בעוד השופט לוי מביע ביקורת על אי החוקיות, שהייתה כרוכה בהשגת ראיית ה-DNA, ובעוד הוא מציין כי חומרת העבירה שבה מואשם המערער אינה צריכה להוות שיקול לעניין קבילותה, הרי בסופו של יום הורשע המערער. פער זה בין הרטוריקה לבין התוצאה מקבל משנה תוקף, בהתחשב בכך כי על פני הדברים, חומרת אי החוקיות בהשגת הראייה בפרשת פרחי (הפרת התחייבות מפורשת של המשטרה) גדולה מהחומרה שהייתה בפרשת אלזם (ניסיון להניא נאשם להיפגש עם עורך דינו). ניתן אף אולי לומר כי חומרת העבירה בפרשת פרחי (עבירות מין) פחותה מזו שבפרשת אלזם (רצח). אך בעוד בפרשת אלזם זוכה הנאשם (שכבר נפטר), בפרשת פרחי הוא הורשע. לכן, עדיפה בעיניי עמדתה של השופטת חיות. בניגוד לשופט לוי אשר ניסה ליצור אבחנה בין הראיות השונות (אבחנה אשר לטעמי בצדק לא נתקבלה על ידי השופטת חיות), השופטת חיות מציגה בצורה חדה את שיקוליה, שחור על גבי לבן, ואינה מהססת לומר כי אין בכוונתה לשחרר עבריין מין סדרתי;

שנית, חוות דעתו של השופט לוי מדגישה ומחדדת, לטעמי, את הבעייתיות הטמונה בכך כי השופט המכריע בקבילות הראייה, הוא השופט הדן בתיק העיקרי (כך היה בבית המשפט המחוזי, וכך היה אף בבית המשפט העליון). כאמור, ראיות ה-DNA – אשר לדעת השופט לוי עצמו הושגו באופן פסול – הראו בצורה מוחלטת כי המערער אשם. בנסיבות המיוחדות של פרשת פרחי, יש בסיס לסברה, לפיה השופט הדן בתיק יתקשה לערוך ניתוק בין ידיעתו המוחלטת כי מדובר באדם אשם לבין ניסיונו לערוך ניתוח משפטי קר ונקי של יתר הראיות. יש אף שאולי ירחיקו לכת ויסברו, כי אין משמעות להלכת יששכרוב, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו", אם המותב הדן בתיק יודע מבראשית כי הנאשם – אשם.