האם ניתן להגדיל את סכום הפיצויים באמצעות הרחבת חזית?

בפוסט קודם התייחסתי למספר פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בנושא הרחבת חזית. הפעם אבקש להתייחס לפסק דין חדש שניתן לאחרונה ועוסק אף הוא בשאלה של הרחבת חזית. 


במסגרת ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (2011) נדונו שני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעתם של המשיבים כנגד עיריית ראשון לציון לאכיפת הסכם, ולחלופין לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בחלקת מקרקעין שלהם.

במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתם החלופית של המשיבים, לפיה יש לפצותם בגין הפסד דמי השכירות בתקופה שבין העברת החזקה במקרקעין לעירייה, ועד למועד השבתם לידי המשיבים. שיעור הפיצוי נאמד על-בסיס חוזה שכירות, אשר נחתם בין המשיבים לבין בנק לאומי טרם מסירת המקרקעין לידי העירייה. הפיצוי הועמד על סך של כ-14,000 דולר לחודש.

במסגרת ערעורה לבית המשפט העליון הלינה העירייה על גובה הפיצוי האמור. בין היתר, נטען, כי המשיבים תבעו במקור סעד בגובה של 9,000 דולר לחודש בלבד, בעוד שבית המשפט המחוזי פסק סעד של 14,000 דולר לחודש, קרי סעד גבוה מזה שנתבקש בכתב התביעה בראש נזק זה.

בית המשפט העליון דחה טענה זו, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

"הלכה היא, שכאשר קיימת הסכמה מפורשת, או מכללא, של בעל הדין שכנגד להגשת ראיה, אין מניעה להרחבת היריעה. לשון אחר, בעל דין שאינו מתנגד לראיות שהוצגו בהליך, רואים אותו כאילו הסכים מכללא להרחבת גדרי הדיון, וזאת אף אם הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות... במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שהעירייה לא השיגה על צירופו של חוזה השכירות לתצהיר העדות הראשית מטעמם של המערערים ועל ההסתמכות עליו (שנמשכה גם בסיכומי המערערים) ניתן לראות בה כמסכימה מכללא להרחבת יריעת המחלוקת. כפי שנפסק, 'בהסכמתו של בעל דין להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא בית המשפט ממש בעילה הנוספת גם ייתן בגינה את הסעד המתבקש מכך' (ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397, 412 (1995). דברים אלה יפים אף לענייננו."

קביעתו של בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון מעניינת. משמעותה הינה כי בנסיבות מסוימות תובע יכול להרחיב חזית לא רק לגבי טענותיו העובדתיות בכתבי טענותיו, כי אם גם לגבי הסעד המבוקש בגין טענות אלה. קביעה זו מעוררת מספר קשיים:

ראשית, בהתאם לתקנות האגרות, התשס"ז-2007, בית המשפט לא ייזקק להליך בגינו לא שולמה מלוא האגרה. ואולם, כפועל היוצא מפסק הדין, תובע יכול לזכות בסעד הגבוה מזה בגינו שולמה אגרה (וזאת, עקב מחדלו, כביכול, של הנתבע, אשר לא התנגד להרחבת החזית);

שנית, על פי רוב, בתביעות כספיות נקבעת סמכותו של בית המשפט על-פי גובה התביעה. מתן אפשרות לתובע להרחיב חזית אף לגבי סכום התביעה עלול להביא למצב אשר בו הדיון במחלוקת ייצא מגדר סמכותו של בית המשפט הדן בתביעה, כמו גם למצב שבו בית המשפט יפסוק סעד שאינו בסמכותו (למשל, במצב בו מביא התובע – ללא התנגדות הנתבע - ראיות לנזקים בסך למעלה מ-2,500,000 ₪ במסגרת תביעה הנדונה בבית משפט השלום).

שלישית, ניתן לטעון, כי הרחבת חזית בנושא הסעד אינה עולה בקנה אחד עם הכלל, לפיו בית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבע בכתב התביעה. ואכן, בפסק הדין הנזכר לעיל אוזכר כלל זה, תוך שבית המשפט קובע כדלקמן:

"אמנם, ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת..."

בהמשך פסק דינו הגיע בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון למסקנה, כי באותו מקרה מתקיימים שלושת התנאים לקיום החריג לכלל. ואולם, עולה השאלה האם אכן מתקיים התנאי השני מבין התנאים לעיל (המחייב כי הסעד שניתן "נובע באופן ישיר" מהסעד שנתבע במקור). שהרי, אם כל סעד כספי בסכום הגבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה "נובע" ממנו "באופן ישיר", הרי עלול להיווצר מצב בו ירוקן הכלל האמור מתוכן.

כתבי טענות ארוכים או קצרים – מה עדיף?

לקראת סיום לימודי המשפטים שלי השתתפתי בסמינר, אצל אחד הפרופסורים בפקולטה (אשר עובד גם כעורך דין בתחום האזרחי). באחד השיעורים נתגלגל הדיון לוויכוח בשאלה איזה טענות כדאי לעורך דין להעלות בכתבי טענותיו – האם להפריח כל טענה וטענה אפשרית או להתמקד רק בטענות החזקות. הפרופסור למוד הניסיון היה חד משמעי. העלו כל טענה, אשר יש סיכוי הכי קלוש שתתקבל. לעולם לא תדעו איזה טענה היא זו שתישא חן בעיני השופט ותחדור לליבו.

לא עברה שנה ונזדמן לי לנכוח בכינוס, שבו נשא דברים אחד מהשופטים בדימוס של בית המשפט העליון. גם בכינוס זה נדונה השאלה איזה טענות כדאי לעורך דין להעלות בכתבי טענותיו. השופט הוותיק היה אף הוא נחרץ – לא כדאי להעלות כל טענה אפשרית, מפני שהדבר פוגע ביכולתך לשכנע את השופט בצידקת טענתך המרכזית. לכן, כדאי להתמקד באותה טענה, אשר לדעתכם היא היא הנכונה ביותר.

אם כן – האופן שבו כדאי לעורך דין לערוך את כתב טענותיו הינו שנוי במחלוקת. והנה, ממש לאחרונה ניתנו על ידי בית המשפט העליון מספר החלטות המציגות סיכונים נוספים הנובעים מהארכת יתר בדברים, ואשר כדאי לעורכי דין לקחת בחשבון בעת ניסוח כתבי טענותיהם.

כך, במסגרת רע"א 5371/11 בנק איגוד נ' רד רוק הולדינגס לימיטד (פורסם ביום 3.8.2011) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לסלק על הסף תביעה, תוך שהוא קובע:

"בקשת רשות הערעור משתרעת על פני 24 עמודים. אפשר שדי בנתון זה על מנת להבהיר מדוע דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. אם נזקקות המבקשות לעמודים כה רבים כדי להסביר מדוע יש לסלק את התובענה על הסף, דומה שמתבקש כי התובענה תידון ותוכרע לאחר דיון מלא ושמיעת ראיות. כמו כן ייתכן ששפע הטיעונים שמעלות המבקשות מסביר מדוע בית משפט קמא נמנע מלדון בכל טענה וטענה שהוצגה בשתי הבקשות לסילוק על הסף."

המעניין בהחלטה זו הוא שאופן ניסוח כתב הטענות השפיע על ההחלטה המהותית של בית המשפט, לגופם של דברים, והביא לדחיית בקשת רשות הערעור. ואולם, במקרים אחרים קבע בית המשפט העליון כי הארכת יתר בדברים עלולה להביא תוצאות שליליות אחרות. 

כך, למשל, במסגרת רע"א 615/11 סופרמדיק (מדיק לייט) בע"מ נ' ANTON HUBNER GMBH & CO.KG (פורסם ביום 27.3.2011) נקבע, כי בית המשפט רשאי לחייב בעל דין בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ככל שאורך כתבי טענותיו הינו בלתי סביר. כך אף נעשה על ידי בית המשפט (כבוד השופט גרוניס) במסגרת רע"א 8307/10 רוזנטל נ' סולל בונה בע"מ (פורסם ביום 26.4.2011), שם נקבע:

"מאחר שקראתי את כל 59 העמודים של התשובה עם הגשתה, ברי כי האפשרות שהובאה על ידי המשיבה לקרוא רק את החלק הראשון שבתשובה, הוא פתח הדבר, באה באיחור. הרעיון המוצע, היינו שבית המשפט יקרא רק את החלק הראשון בתשובה – פתח דבר – אף מעורר תמיהה, אם לא מעבר לכך. כאמור, מדובר בתשובה שאורכה בלתי סביר."

  

בעניין סופרמדיק הנזכר לעיל עמד בית המשפט באופן כללי על התופעה של הגדלת היקף כתבי הטענות והרקע לכך:   

"כל המצוי בנעשה בבתי המשפט מודע לכך שבצד גידול במשקל הסגולי של הליכים (ובלא קשר למספרם של ההליכים המוגשים) קיימת תופעה של כתבי טענות, תצהירים, נספחים וכיו"ב המשתרעים על פני עוד ועוד עמודים. נתקלים אנו במסמכים בעלי היקף גדל והולך. במילים אחרות, הניירת מתרבה ומתרבה. שאלה מעניינת היא מה הסיבה לגידול הנמשך בהיקפם של המסמכים המוגשים. יהיו כאלה שיאמרו שהאשם הוא באמצעים הטכנולוגיים המשתכללים מעת לעת, מכונות צילום מהירות ומחשבים, לרבות האפשרות של 'גזור' (cut) ו-'הדבק' (paste) ניתן להעלות השערות נוספות לגבי הסיבות לתופעה, אך דומה שלא ניתן לחלוק על עצם קיומה."

סיכומו של דבר – השיקולים בעניין אופן ניסוח כתב טענות – האם לקצר או להאריך – הם מורכבים. בעולם המודרני, אין ספק כי המחשבים והאינטרנט הפכו את האפשרות של עורך הדין להאריך (ויש שיאמרו "לנפח") את כתבי טענותיו לקלה יותר.  ואולם, מהפסיקה עולה, כי לעיתים הארכת כתבי טענות יתר על המידה לא רק כי עשויה שלא לסייע לבעל הדין, אלא אף עלולה לפגוע בו – החל מחיובו בהוצאות (כפי שצוטט לעיל), עבור בהסטת אור הזרקורים מטענותיו החזקות וכלה בדחיית בקשתו. בכך, נוספו לעורך הדין מנסח כתב הטענות שיקולים נוספים, שעליו לשקול.

ומהפן האישי, לדעתי, כתב טענות צריך להימדד באיכותו, ולא בעוביו – כתיבה דקה, בהירה ועניינית, מגדילה את הסיכוי להעברת העובדות והטענות לבית המשפט. באחד מפסקי דינו ציין כבוד הנשיא ברק "צר לי על אורכו היתר של פסק הדין, אך לא עמד לרשותי זמן מספיק לכתב פסק-דין קצר יותר". ואכן, מלאכת קיצור וחידוד הנקודות אמנם אינה פשוטה, אך - לפי דעתי - כדאית.