המצאת תביעה למדינה באמצעות משרד החוץ – פסק דין חדש

בשבוע שעבר פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין ברע"א 1104/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' Alan B Steen, במסגרתו נדונה השאלה כיצד להמציא כתבי בי-דין למדינה נתבעת בכלל, ובפרט כאשר מדובר במדינת אויב.

באותו עניין, דובר בתביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בישראל לאכיפת פסקי דין זרים, אשר נפסקו לזכות התובעים כנגד איראן בגין מעשי טרור שבוצעו. בבית המשפט המחוזי עלתה השאלה כיצד תומצאנה התביעות לאיראן. בהקשר זה נדרש בית המשפט לפרשנותה של תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

"היה הנמען מדינת חוץ או מחלקה, נציגות או סוכנות של מדינת חוץ, או עובד בהן שהוא בעל חסינות דיפלומטית או קונסולרית, ישלח בית המשפט או הרשם שני עתקים של הכתב למשרד החוץ לשם המצאת אחד מהם לנמען; תעודת משרד החוץ בדבר ההמצאה וזמנה תהא ראיה לכך ויראו את הכתב כאילו הומצא כדין."

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנה 494 מהווה "הסדר מיוחד להמצאה למדינה זרה. הדרך להמצאה למדינה זרה הינה באמצעות משרד החוץ בלבד". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי "תקנה 494 לא מוגבלת למצבים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין המדינה הזרה, כך שעל משרד החוץ להמציא את המסמכים בכל דרך אפשרית על פי תקנות סדר הדין האזרחי". על בסיס קביעות אלה, הורה בית המשפט המחוזי למשרד החוץ להמציא את כתבי בי-הדין לאיראן, בין אם באמצעות משלוח דואר לרשויות באיראן ובין אם במישרין לנציגי איראן באו"ם. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור, תוך שצוין כי הכפפתה של מדינה זרה לסמכות שיפוטה של מדינת ישראל הינה עניין מורכב, אשר השלכותיו ניכרות הן בשדה המשפט הבינלאומי והן בשדה יחסי החוץ והדיפלומטיה. הסמכתו של משרד החוץ באמצעות תקנה 494 נעשתה, בין היתר, על רקע היותו הגורם האמון על יחסי החוץ של ישראל, אשר באפשרותו לבצע את ההמצאה באופן שיעלה בקנה אחד עם המורכבות המשפטית והבינלאומית המתוארת לעיל. בהקשר זה, כפי שקבע בית המשפט העליון, "פועל משרד החוץ על-פי קונבנציות בינלאומיות המעוגנות גם בהסכמים בינלאומיים ובהסכמים בילטראליים. לפיכך, על דרך ההמצאה למדינה זרה לעלות בקנה אחד עם עקרון ההדדיות, השוויון בין הריבונים (Sovereign equality of state) והנימוס המקובל ביחסי החוץ בין מדינות העולם".

נוכח דברים אלה, קיבל בית המשפט העליון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה – "כשם שישראל חפצה לקבל כתבי בי-דין הממוענים אליה בדרך דיפלומטית מקובלת, ולא בדרכים עקלקלות שיקשו על התנהלותה, כך גם עליה לפעול בהדדיות ובאופן דומה בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-דין נגד מדינות זרות בהליכים המוגשים בישראל".

לאור האמור נקבע, כי משנשלחו כתבי הבי-דין לידי משרד החוץ לשם מסירתם, הופך משרד החוץ לאוטונומי בבחירת דרך ביצוע ההמצאה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, בהתחשב בכך כי "להמצאת כתבי בי-דין למדינות אויב, שלא על-פי הערוצים הדיפלומטיים בהם נוקט המשרד ברגיל, עלולות להיות השלכות על יחסי החוץ של ישראל, על מעמדה של המדינה ועל מידת חשיפתה להליכים דומים מקבילים."

משמעות הדברים, הלכה למעשה, הינה שלא ניתן להגיש בישראל תביעה כנגד מדינת אויב, שכן באין המצאה, לא רכש בית המשפט בישראל סמכות לדון בה.

הערות:

1. באופן מעט אבסורדי, תוצאת פסק הדין עשויה להיות כי המקום הבטוח ביותר למדינת אויב למקם את נכסיה מאימת נושיה הוא במדינת ישראל. שהרי, במדינת ישראל לא ניתן לנקוט הליכים כנגדה. יחד עם זאת, תוצאת פסק הדין נכונה וראויה, לטעמי.

2. כפי שמצוין בפסק הדין, ביום 16.11.2008 נכנס לתוקפו חוק חסינות מדינות זרות, אשר כולל, בין היתר, הוראות גם בנושא המצאה למדינות זרות. בסעיף 24 לחוק זה נקבע הוראת תחולה הקובעת כי "חוק זה יחול גם על הליכים שהוגשו לבית המשפט לפני תחילתו, ובלבד שטרם החל הדיון בהם". על אף האמור, במסגרת פסק הדין לעיל לא הוחל החוק, וזאת "מן הטעם שהבקשות לאכיפת פסקי החוץ הוגשו והדיון בהן החל להתברר טרם כניסת החוק לתוקף".

ואולם, השאלה האם בנסיבות פסק הדין ניתן לומר כי "החל הדיון" (ולכן החוק לא חל) אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, משלא בוצעה המצאה, ומשברור כי איראן לא התייצבה להליכים, כלל לא ברור האם ניתן לומר כי "החל הדיון". בפסיקה ניתן למצוא בהקשר זה גם פסקי דין עם קביעות הפוכות (כך למשל נקבע, בת.א. (ב"ש) 5006/08 יוספוב נ' הרפובליקה הערבית של מצרים). שנית, השאלה מה פירוש המונח "החל דיון" הינה מורכבת ומעוררת מחלוקת (כך למשל היה במסגרת דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, שם נדונה בדיון נוסף השאלה האם שופט שניהל קדם משפט "החל בדיון" לעניין פרשנותו של סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט).

לפיכך ראוי היה כי הדיון בסוגיה זו יהיה רחב יותר (אף אם כנראה לא היה מביא לשינוי בתוצאה המשפטית הסופית).

3. מעניין להשוות את פסק הדין הנ"ל לפסק הדין שניתן לאחרונה במסגרת רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני, שם נמנע בית המשפט העליון (בדעת רוב) לאמץ לדין הישראלי את העיקרון מהמשפט המקובל האנגלי לפיו "אין מבררים תביעת אויב". השוואה זו מעלה, כי מדינת ישראל עלולה להיתבע על-ידי אויביה באמצעות המצאת כתבי בי-הדין לידיה בישראל. לעומת זאת, מדינת ישראל (או גורמים אחרים בה) אינם יכולים, הלכה למעשה, לנהל תביעה נגד מדינת אויב. ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש להשוואה זו, בעת הכרעתו בעתירה לדיון נוסף התלויה ועומדת על פסק הדין בעניין דיראני. 

האם בוטלה האפשרות להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת תביעה נגזרת (ואף ייצוגית)?

ביום 27.7.2010 נתקבל תיקון 59 לחוק בתי המשפט. אחד הסעיפים החשובים שהוסף במסגרת תיקון זה הינו סעיף 41(ה) לחוק, במסגרתו נקבע:

                 (1)  ... לא תינתן רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לאשר תובענה ייצוגית לפי פרט 5 לתוספת השנייה לחוק האמור או לאשר תביעה נגזרת לפי סעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;

(2)  לבקשת בעל דין, יקיים בית המשפט דיון חוזר בהחלטה כאמור בפסקה (1) בהרכב של שלושה שופטים...;

מדובר בתיקון חשוב, לפיו לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לאישור תובענות ייצוגיות מסוגים מסוימים או לאישור תביעה נגזרת. דרך ההשגה על החלטות אלה הינה כיום אחרת – ראשית, כאמור בסעיף 41(ה)(2) לחוק, ניתן לבקש מאותו בית משפט לקיים "דיון חוזר בהחלטה" בהרכב של שלושה שופטים. שנית, כאמור בסעיף 41(ה)(3), ניתן להשיג על ההחלטה במסגרת פסק הדין הסופי.

עולה השאלה מה תחולת תיקון זה על הליכים תלויים ועומדים. בסעיף 13 לתיקון האמור, נקבע כי "תחילתו של חוק זה ביום... 15 בדצמבר, 2010... והוא יחול על הליכים שיוגשו לבית משפט מיום זה ואילך". 

פרשנותו של סעיף התחולה נדונה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 23.10.2011 במסגרת רע"א 6270/11 משעור נ' רוזנברג. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה בקשה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", לפי סעיף 41(ה)(2) לחוק, תוך שנקבע כי הסעיף האמור כלל אינו חל על ההליך, נוכח קיומו של סעיף התחולה האמור.

בית המשפט בהחלטתו דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מאמץ את טעמיו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט מציין בהקשר זה, כי הכוונה במונח "הליכים" שבסעיף התחולה הינה להליך עיקרי בלבד, היינו לתביעה הייצוגית או הנגזרת עצמה. יחד עם זאת, בית המשפט הותיר בצריך עיון את השאלה "אילו דרכי תקיפה, אם בכלל, נתונות כיום בידי המבקש" להשיג על החלטות אלה (תוך שבית המשפט העליון מרמז, ככל הנראה, לשאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, כפי שהיה ניתן לעשות טרם התיקון).

והנה, אתמול ניתנה על-ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת רע"א 7109/11 רידניק נ' זמיר. בהחלטה זו דובר על תביעה, אשר בקשה לאישורה כתביעה נגזרת הוגשה בשנת 2006. ביום 28.7.2011 נתקבלה בקשה זו במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון בהחלטה קצרה דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מפנה לנוסחו החדש של סעיף 41(ה)(1) לחוק. כפי שניתן להבין, בית המשפט מפרש את המונח "הליכים" המופיע בסעיף התחולה כמתייחס גם להליך שאינו הליך עיקרי, כלומר לבקשת רשות הערעור.

המצב שנוצר מעורר שאלות – מחד גיסא, לפי ההחלטה בעניין רוזנברג, סעיף 41(ה) אינו חל אלא במסגרת תביעות (ייצוגיות או נגזרות), אשר הוגשו לאחר 15.12.2010. מאידך גיסא, לפי ההחלטה בעניין רידניק, הסעיף האמור חל גם על הליכים שנפתחו קודם לכן.

שילוב שתי ההחלטות מוביל לכך, כי אין כל אפשרות להשיג על החלטה המאשרת תובענות ייצוגיות (מסוגים מסוימים), כמו גם תביעות נגזרות.

נוכח האמור, ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש פעם נוספת לפרשנות הוראות אלה. 

שאלת התחולה בזמן של תיקון מס' 2 לחוק החוזים

אין לי ספק כי הפוסטים הבאים שלי יהיו מעשיים ופרקטיים יותר, אך בחרתי לחנוך את הבלוג דווקא בפוסט די תיאורטי, העוסק בתיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), אשר היה לאחרונה בכותרות.  
 במסגרת הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ) נקבע על ידי בית המשפט העליון, בין היתר, כי על מנת לפרש חוזה, על בית המשפט להידרש לנסיבותיו החיצוניות, מבלי שנדרשת בחינה מוקדמת של השאלה האם לשון החוזה היא ברורה. כלומר, על פי הלכה זו, תהליך הפרשנות של חוזה מחייב בחינה במקביל הן של לשון החוזה, והן של נסיבותיו החיצוניות. הלכה זו הינה אחת ההלכות הבסיסיות והמצוטטות ביותר בתחום דיני החוזים, אך גם אולי אחת השנויות במחלוקת מביניהן (וזאת, גם בקרב שופטי בית המשפט העליון כיום, כפי שפסקי דין מהעת האחרונה מעידים).

ביום 27.1.2011 נתקבל על-ידי הכנסת תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי). במסגרתו של תיקון זה תוקן סעיף 25(א) לחוק, העוסק בפרשנותם של חוזים, כך שהוא קובע כיום כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

אף פרשנות נוסחו הנוכחי של סעיף 25(א) לחוק החוזים שנויה במחלוקת, ומעת תיקונו נתקיים דיון ער ומעמיק בנושאו. מצידו האחד של המתרס עומד המחנה הגורס, כי במסגרת תיקון זה העבירה הכנסת מהעולם את הלכת אפרופים, ועל כן יש לפרש חוזה לפי לשונו בלבד (כך, למשל, סבורה פרופ' נילי כהן במאמרה "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה", אשר פורסם בכתב העת של לשכת עורכי הדין בעמ' 102 לגיליון אפריל 2011). מצידו השני של המתרס עומד המחנה הגורס, כי לשונו של סעיף 25(א) דווקא עולה בקנה אחד עם הלכת אפרופים, וממילא כי זו לא בוטלה כלל וכלל (כך, למשל, סבור פרופ' אייל זמיר, במאמרו "אפרופים עדיין כאן" מאותו גיליון עצמו).

ואולם, על אף הדיון הרב שנערך בשאלה (שטרם הוכרעה) כיצד יש לפרש את התיקון האמור, מעט מאוד נאמר ונכתב לגבי השאלה – המעניינת והחשובה לא פחות - האם תיקון זה חל אף על פרשנותם של חוזים, שנכרתו עוד קודם לעריכתו. התייחסות מעוררת עניין בנושא זה ניתן למצוא בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון), ואשר דן בכללים הנוהגים בפרשנות חוזים, במסגרתו נקבע בצורה תמציתית כי אין מקום לבחון את השלכותיו של התיקון הנזכר על פרשנותו של החוזה נשוא פסק הדין, בין היתר, "היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון".

במבט ראשון, עמדה זו, לפיה התיקון האמור אינו חל על חוזים, אשר נכרתו טרם התקנתו, נראית מוקשית מעט. התיקון לחוק, כמו גם הלכת אפרופים לפניו, דנים בשאלה האם נסיבותיו החיצוניות של חוזה הינן רלוונטיות ואיזה משקל יש לתת להן, אם בכלל, בעת הכרעתו של בית המשפט בשאלה מהו אומד דעתם של הצדדים לחוזה. כלומר, כל שהשתנה במסגרת התיקון הינו האופן בו על תובע או נתבע להוכיח למה התכוונו הצדדים בחוזה, אך כוונתם של הצדדים במסגרת החוזה (וממילא, משמעותו) הייתה ונותרה זהה. במילים אחרות, מה שהשתנה הוא לא זכויותיהם המהותיות של הצדדים בהתאם לחוזה, אלא רק אופן הוכחתן. על כן, ניתן לטעון כי מדובר בתיקון בעל אופי פרוצדוראלי, אשר אמור לחול על הליכים תלויים ועומדים (וזאת, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לפיה חוק אשר אינו משנה מזכויותיהם המהותיות של הצדדים חל אף על הליכים תלויים ועומדים).

יחד עם זאת, מסקנה זו אינה פשוטה. החוזה הינו כלי להקצאת סיכונים וזכויות בין צדדים. אין ספק, כי אופן עריכתו וניסוחו של חוזה הינו, פעמים רבות, תוצאה של המשטר המשפטי החל אותה עת לגבי פרשנות חוזה.

כך, למשל, מנסחיו של חוזה הפועלים בעידן בו חלה הלכת אפרופים עשויים להסתפק בכך כי ברור מהנסיבות החיצוניות מהו אומד דעת הצדדים (גם אם זה אינה עולה בקנה אחד במפורש עם לשונו של החוזה עצמה). על כן, אם יחול על פרשנות החוזה האמור משטר פרשני אחר, המחייב להתעלם מנסיבותיו החיצוניות, עשוי הדבר להביא לפרשנות חוזה באופן הסותר את אומד דעתם המקורי של הצדדים לו (כלומר, הדבר עשוי להשפיע אף על הכרעות במישור הדין המהותי).

לאור האמור, כאשר יבוא יום ויידרש בית המשפט העליון פעם נוספת לתיקון מס' 2 לחוק החוזים, ראוי כי ייתן דעתו בצורה מנומקת גם לשאלת היקף תחולתו על חוזים, אשר נכרתו קודם לו. אין ספק, כי מדובר בשאלה בעלת חשיבות פרקטית ותיאורטית כאחת.