שאלת התחולה בזמן של תיקון מס' 2 לחוק החוזים

אין לי ספק כי הפוסטים הבאים שלי יהיו מעשיים ופרקטיים יותר, אך בחרתי לחנוך את הבלוג דווקא בפוסט די תיאורטי, העוסק בתיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), אשר היה לאחרונה בכותרות.  
 במסגרת הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ) נקבע על ידי בית המשפט העליון, בין היתר, כי על מנת לפרש חוזה, על בית המשפט להידרש לנסיבותיו החיצוניות, מבלי שנדרשת בחינה מוקדמת של השאלה האם לשון החוזה היא ברורה. כלומר, על פי הלכה זו, תהליך הפרשנות של חוזה מחייב בחינה במקביל הן של לשון החוזה, והן של נסיבותיו החיצוניות. הלכה זו הינה אחת ההלכות הבסיסיות והמצוטטות ביותר בתחום דיני החוזים, אך גם אולי אחת השנויות במחלוקת מביניהן (וזאת, גם בקרב שופטי בית המשפט העליון כיום, כפי שפסקי דין מהעת האחרונה מעידים).

ביום 27.1.2011 נתקבל על-ידי הכנסת תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי). במסגרתו של תיקון זה תוקן סעיף 25(א) לחוק, העוסק בפרשנותם של חוזים, כך שהוא קובע כיום כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

אף פרשנות נוסחו הנוכחי של סעיף 25(א) לחוק החוזים שנויה במחלוקת, ומעת תיקונו נתקיים דיון ער ומעמיק בנושאו. מצידו האחד של המתרס עומד המחנה הגורס, כי במסגרת תיקון זה העבירה הכנסת מהעולם את הלכת אפרופים, ועל כן יש לפרש חוזה לפי לשונו בלבד (כך, למשל, סבורה פרופ' נילי כהן במאמרה "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה", אשר פורסם בכתב העת של לשכת עורכי הדין בעמ' 102 לגיליון אפריל 2011). מצידו השני של המתרס עומד המחנה הגורס, כי לשונו של סעיף 25(א) דווקא עולה בקנה אחד עם הלכת אפרופים, וממילא כי זו לא בוטלה כלל וכלל (כך, למשל, סבור פרופ' אייל זמיר, במאמרו "אפרופים עדיין כאן" מאותו גיליון עצמו).

ואולם, על אף הדיון הרב שנערך בשאלה (שטרם הוכרעה) כיצד יש לפרש את התיקון האמור, מעט מאוד נאמר ונכתב לגבי השאלה – המעניינת והחשובה לא פחות - האם תיקון זה חל אף על פרשנותם של חוזים, שנכרתו עוד קודם לעריכתו. התייחסות מעוררת עניין בנושא זה ניתן למצוא בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (ע"א 3375/06 קמטק מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון), ואשר דן בכללים הנוהגים בפרשנות חוזים, במסגרתו נקבע בצורה תמציתית כי אין מקום לבחון את השלכותיו של התיקון הנזכר על פרשנותו של החוזה נשוא פסק הדין, בין היתר, "היות שהאירועים נושא דיוננו אירעו טרם התיקון".

במבט ראשון, עמדה זו, לפיה התיקון האמור אינו חל על חוזים, אשר נכרתו טרם התקנתו, נראית מוקשית מעט. התיקון לחוק, כמו גם הלכת אפרופים לפניו, דנים בשאלה האם נסיבותיו החיצוניות של חוזה הינן רלוונטיות ואיזה משקל יש לתת להן, אם בכלל, בעת הכרעתו של בית המשפט בשאלה מהו אומד דעתם של הצדדים לחוזה. כלומר, כל שהשתנה במסגרת התיקון הינו האופן בו על תובע או נתבע להוכיח למה התכוונו הצדדים בחוזה, אך כוונתם של הצדדים במסגרת החוזה (וממילא, משמעותו) הייתה ונותרה זהה. במילים אחרות, מה שהשתנה הוא לא זכויותיהם המהותיות של הצדדים בהתאם לחוזה, אלא רק אופן הוכחתן. על כן, ניתן לטעון כי מדובר בתיקון בעל אופי פרוצדוראלי, אשר אמור לחול על הליכים תלויים ועומדים (וזאת, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לפיה חוק אשר אינו משנה מזכויותיהם המהותיות של הצדדים חל אף על הליכים תלויים ועומדים).

יחד עם זאת, מסקנה זו אינה פשוטה. החוזה הינו כלי להקצאת סיכונים וזכויות בין צדדים. אין ספק, כי אופן עריכתו וניסוחו של חוזה הינו, פעמים רבות, תוצאה של המשטר המשפטי החל אותה עת לגבי פרשנות חוזה.

כך, למשל, מנסחיו של חוזה הפועלים בעידן בו חלה הלכת אפרופים עשויים להסתפק בכך כי ברור מהנסיבות החיצוניות מהו אומד דעת הצדדים (גם אם זה אינה עולה בקנה אחד במפורש עם לשונו של החוזה עצמה). על כן, אם יחול על פרשנות החוזה האמור משטר פרשני אחר, המחייב להתעלם מנסיבותיו החיצוניות, עשוי הדבר להביא לפרשנות חוזה באופן הסותר את אומד דעתם המקורי של הצדדים לו (כלומר, הדבר עשוי להשפיע אף על הכרעות במישור הדין המהותי).

לאור האמור, כאשר יבוא יום ויידרש בית המשפט העליון פעם נוספת לתיקון מס' 2 לחוק החוזים, ראוי כי ייתן דעתו בצורה מנומקת גם לשאלת היקף תחולתו על חוזים, אשר נכרתו קודם לו. אין ספק, כי מדובר בשאלה בעלת חשיבות פרקטית ותיאורטית כאחת.