הרחבה על הרחבת חזית

על פי הכלל בדבר איסור הרחבת חזית, אסור לבעל דין להעלות טענות החורגות מגדר המחלוקת, כפי שזו נקבעה בכתבי הטענות של הצדדים, וזאת אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אלא אם כן נתן בעל הדין שכנגד הסכמתו לכך, במפורש או מכללא.

על אף שמדובר באחד מהכללים הבסיסיים ביותר שבסדרי הדין האזרחי, דומה כי בלא מעט מקרים הכלל האמור אינו זוכה למשקל המגיע לו, דבר המונע ניהול הוגן ויעיל של ההליכים המשפטיים. 

בשבועיים האחרונים ניתנו על ידי בית המשפט העליון מספר פסקי דין, אשר עוסקים בנושא הרחבת חזית. חלקם עשויים לסייע בהעלאת טענות כנגד ביצוע הרחבת חזית על-ידי בעל דין שכנגד, בעוד חלקם עשויים לאפשר לבעל דין לסטות מהחזית, אשר נקבעה על-ידי בעלי הדין בכתבי טענותיהם. על אף שאין מדובר בהלכות פורצות דרך בתחום, מדובר בפסקי דין שיכולים לסייע לעורך דין הנדרש לטענות מסוג זה.

כך, במסגרת ע"א 1653/08 ליפץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם ביום 14.7.2011) נדון על ידי בית המשפט העליון ערעור על פסק דין, במסגרתו נדחתה תביעת המערער לביטול משכנתא. פסק דינו של בית המשפט העליון מוקדש כמעט כולו לשאלת הרחבת החזית, תוך עמידה מפורטת על התכליות העומדות בבסיסו של כלל זה. בין היתר, נקבע על ידי בית המשפט העליון (בפס' 5) כדלקמן:

"בל נשכח, כי שני צדדים להליך האזרחי. הגיונו של הכלל בדבר שינוי החזית נתחם בשאלת הפלוגתות שהעלו הצדדים בתחילת הדיון, ובצורך לשמור על אינטרס הצד שכנגד, שהכין את מסלול טיעונו בהתאם לטענות שהעלה יריבו. עוד עולה החשש ממצב בו בהיעדר הכלל בדבר שינוי חזית, יתגוננו צדדים מפני טענה שכלל לא הועלתה כנגדם, וכך עלול שיוענק לתובע יתרון בלתי הוגן, שייהנה מיצירתיות חברו."

פסק דין נוסף, אשר עשוי לסייע בהדיפת ניסיון להרחבת חזית המבוצעת על ידי הצד שכנגד ניתן על ידי בית המשפט העליון במסגרת ע"א 8871/07 יודפת מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' נגוהות בע"מ (פורסם ביום 12.7.2011). בפסק דין זה נדחו טענות המערער, בעיקרו של דבר, מן הטעם כי הועלו תוך ביצוע הרחבת חזית פסולה.  

עם זאת, כאמור, במסגרת פסקי הדין החדשים של בית המשפט העליון יכולים למצוא בשורה אף עורכי דין, המבקשים לנסות להעלות טענות חדשות, בניגוד לחזית שנקבעה בכתבי הטענות בין בעלי הדין. כך, במסגרת ע"א 8305/06 הקודחים שבת בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 5.7.2011) היה מדובר בנישום, אשר הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי על שומה לפי מיטב השפיטה שהוצאה לו, אך מצא עצמו מחויב, בסופם של ההליכים בבית המשפט המחוזי, בסכום גבוה בהרבה מזה שנקבע תחילה בשומה. בנסיבות המפורטות בפסק הדין מצא בית המשפט לאפשר את העלאת הטענות החדשות, תוך שנקבע (בפס' 40):

"ראוי בהקשר זה להזכיר מהם הטעמים העיקריים שבבסיס הכלל האוסר על שינוי חזית: חיוב בעלי הדין בהיצמדות להגדרת השאלות שבמחלוקת ולניהול דיון ממוקד ויעיל, ומתן הגנה לבעל הדין, ובפרט – לנתבע, מפני עיוות דין, בכך שהוא מאפשר לו להיערך להתמודדות עם הסוגיות העולות בכתבי הטענות, ולהתמודד עימן עובדתית ומשפטית (ראו: עניין אדמוב; עניין משאבות השלום). טעמים אלה אינם מתקיימים כאן. זאת, כיוון שהמשיב, שהתגונן בבית המשפט המחוזי מפני טענות המערערת, הפך מעשית בסיום ההליך לתובע (שסכום תביעתו לא פורש), אשר יש לברר את תביעתו. לפיכך דווקא המערערת היא זו שיש להגן עליה ולאפשר לה להיערך להתמודדות עם הסוגיות העולות בתביעתו החדשה של המשיב. יפה לכאן ההערה, שצוטטה לעיל, בעניין מלכוב, לפיה שעה שנדרש בית המשפט להגדלת השומה, הרי שיש ליתן לנישום: 'הזדמנות הוגנת לשכנע את בית המשפט, בדרך טענות וגם בדרך הבאת ראיות נוספות, שאין מקום להגדלה'".

לסיכום – פסקי הדין החדשים של בית המשפט העליון מקנים לעורכי הדין מבינינו כלים בהתמודדות עם ניסיון הרחבת חזית, אך מאפשרים לאחרים לנסות לבצע הרחבת חזית בנסיבות מסוימות ומוגדרות.

שאלה לא פחות מעניינת מאשר באיזה מקרים תותר על-ידי בית המשפט הרחבת חזית, הינה מתי ייקבע כי טענה מסוג מסוים אכן מהווה בכלל הרחבת חזית. לכך אני מקווה להקדיש פוסט נוסף בעתיד.