כונס נכסים זמני - מספיק שזה "צודק ונוח" או שצריך גם "חשש ממשי"?

במסגרת הפוסט הקצר הבא, אטען שקיים צורך בביצוע תיקון בתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת להבהיר חוסר בהירות הקיימת בהן בכל הנוגע לתנאים למינוי כונס נכסים זמני.

במסגרת התקנות, קיימות שתי תקנות מרכזיות הדנות במינוי כונס נכסים. התקנה האחת, תקנה 387ב(א), קובעת שבית המשפט רשאי למנות כונס נכסים זמני על נכסים מסוימים, וזאת "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם... וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". כפי שניתן להיווכח, התנאים למינוי כונס נכסים זמני, על פי התקנה האמורה, מטילים נטל כבד יחסית על מבקש המינוי.

התקנה השנייה הדנה במינוי כונס נכסים היא תקנה 388(א), ובה נקבע כי ניתן "למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו", וזאת "אם הדבר נראה... צודק ונוח". על פניו, הנטל הנדרש כדי למנות כונס נכסים על-פי התקנה האמורה אינו גבוה במיוחד, ומכל מקום, הוא בוודאי נמוך יחסית בהשוואה לנטל העומד בפני צד המבקש מינוי כונס נכסים על-פי תקנה 387ב(א).

אם כך, מה הסיבה שהתקנות מציעות, כביכול, שתי חלופות למינוי כונס נכסים. האם אין מדובר באותו בעל-תפקיד?!

הסיבה לסתירה האמורה נובעת, למיטב הבנתי, ממועד התקנתן השונה של שתי התקנות. תקנה 388(א) היא התקנה המוקדמת בזמן. תקנה זו הותקנה עם התקנתן לראשונה של התקנות, והיא איפשרה לבתי המשפט למנות כונסי נכסים, "בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו".

כידוע, בשנת 2001 עברו התקנות מהפכה של ממש בנושא הסעדים הזמניים, וזאת במסגרת תיקון 6 לתקנות, שהסדיר את נושא הסעדים הזמניים, על רקע חקיקת חוקי היסוד החדשים. במסגרת תיקון זה הותקנה תקנה 387ב(א). בהתחשב בעידן החוקתי שבו אנו חיים, הציב מחוקק המשנה סף גבוה במיוחד לעניין מינוי כונס נכסים זמני, נוכח הפגיעה המהותית הנגרמת לזכויות הקניין וזכויות אחרות של הצד שכנגד. יחד עם זאת, מחוקק המשנה - ככל הנראה, מבלי משים - לא ביצע במקביל כל תיקון בתקנה 388(א), הממשיכה לדון אף היא, בין היתר, במינוי כונס נכסים "לפני מתן פסק הדין".

מדובר בטעות שיש לתקנה, על מנת להבהיר את השוני בין המצב לפני פסק דין, ולאחריו: טרם מתן פסק דין, הזכויות המהותיות טרם הוכרעו, ומכאן, קיימת הצדקה להטלת נטל כבד יחסית על מבקש מינוי כונס נכסים זמני (כאמור בתקנה 387ב(א)). נטל זה יכול להתרכך רק לאחר מתן פסק הדין, ולאחר ששאלת הזכויות המהותיות הוכרעה (וכאן יכולה להיכנס לתמונה תקנה 388(א), לאחר שתתוקן).

טרם סיום, ואף שרבים מכם בוודאי שמעו, כדאי לעדכן, כי ביום 16.1.2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס. כפי שהוצג בפתח פסק הדין, השאלה שנדונה בו, בעיקרו של דבר, היא האם ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של נתבע לקבלת אשראי בחשבון שהוא מנהל, עד לסכום היתרה הבלתי מנוצלת עליה הוסכם בינו לבין הבנק. בית המשפט השיב על כך – בשלילה. כדאי לקרוא.

כונס נכסים ותופס נכסים זמני – כיצד הם ממונים ומי צריך לשלם את שכרם?

בשבוע שעבר ניתנה על-ידי בית המשפט העליון (כב' השופט גרוניס) החלטה סדורה במסגרת רע"א 8459/11 אגיאר נ' פרזנטי, אשר בה נדונה "השאלה העקרונית... ביחס לאופן שבו מתמנים תופסי נכסים זמניים על ידי בית המשפט", ובפרט ביחס לזהות הגורם הנושא בשכרם.

באותו עניין, לאחר הגשת תביעה, ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי סעד זמני של מינוי כונס נכסים, וזאת לצורך חיפוש ותפיסת מסמכי מחשב וחומרי מחשב אצל הנתבעים. שנתיים לאחר מינוי הכונס הוגשה בקשה מטעם אחד הנתבעים להעברת הכונס מתפקידו, וזאת בטענה של חשש ממשי לניגוד עניינים. טענה זו הועלתה לאחר שנתברר כי הכונס קיבל מבא-כוח התובעים (המשיבים בבקשת רשות הערעור) מאז מינויו שכר בסך כולל של כ-700,000 ₪. בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון, אשר מבקש בהחלטתו לקבוע קווים מנחים ביחס לאופן המינוי של כונסי נכסים ותופסי נכסים זמניים.  

בית המשפט העליון פותח הכרעתו בתיאור המסגרת הנורמטיבית. כך, בהתאם לתקנה 387א לתקנות סדר הדין האזרחי, בית המשפט רשאי למנות בצו אדם לשם ביצוע "חיפוש, צילום, העתקה או תפיסה של נכסים המצויים בחצרים" וזאת כדי לשמור על נכסים אלו לצורך ניהול ההליך המשפטי. סעד זמני זה של תפיסת נכסים ניתן, אפוא, בעיקרו של דבר, מתוך מטרה לסייע לבעל-דין למנוע העלמת ראיות העשויות לשרתו בהליך.

תקנה 389(א) לתקנות קובעת, כי בית המשפט או רשם שהוא שופט רשאי לקבוע את שכר שירותיו של כונס הנכסים וכיצד ועל מי לשלמו. תקנה זו חלה גם על מינויו של תופס נכסים זמני (תקנה 387א(ג) לתקנות).

בהקשר זה ניטשה מחלוקת בין בעלי-הדין במסגרת בקשת רשות הערעור האם התפתח נוהג, לפיו מבקש הסעד הזמני הוא זה אשר נושא בעלויותיו של כונס הנכסים או תופס הנכסים הזמני, וזאת עד מתן החלטה אחרת על-ידי בית המשפט בנושא. על רקע מחלוקת זו, קובע בית המשפט העליון מהי הדרך הראויה למינוי כונס או תופס נכסים זמני:

"לשיטתי, בעל דין המעוניין במינויו של כונס נכסים זמני לצורך תפיסת נכסים רשאי להציע לבית המשפט בעל תפקיד אחד, או יותר, אותו יוכל בית המשפט למנות. בהחלט ראוי שיוצגו בפני בית המשפט מספר מועמדים לתפקיד. ככל שמוצע בעל תפקיד אחד בלבד, על הבקשה למינוי לכלול את פרטי ההסכמה עם בעל התפקיד ביחס לתשלום שכר טרחה (ככל שישנה הסכמה כזו), לרבות סכום שכר הטרחה המוסכם. בית המשפט רשאי, כמובן, למנות אדם אחר מזה שהוצע על ידי בעל הדין. מכל מקום, כאשר מורה בית המשפט על מינויו של כונס נכסים זמני עליו לקבוע, עוד במסגרת החלטת המינוי, מועד בו תוגש בקשה מטעם בעל התפקיד לקביעת שכרו. מוטב, כי המועד שייקבע יהא תוך זמן קצר ממועד מינויו של הכונס, וזאת בהתחשב בנתוניו הספציפיים של ההליך. במסגרת הדיון בבקשת השכר יוכלו כל בעלי הדין להביע עמדתם לעניין שכרו של הכונס, הן באשר לגובה השכר והן לגבי השאלה מי יישא בו. מובן, כי בית המשפט לא יהא כבול בהסכמה אליה הגיע מבקש המינוי עם הכונס, לרבות באשר לגובה השכר, ככל שאכן הגיעו להסכמה כלשהי. כן יודגש, כי מרגע שבית המשפט הכריע בסוגיית השכר, הרי שכל הסכמה קודמת בין הכונס לבין מי מבעלי הדין לא תהא תקפה עוד."

בדרך זו, כך מציין השופט גרוניס, יצומצם החשש מפני פגיעה באובייקטיביות של כונס הנכסים או תופס הנכסים הזמני, וזאת במסגרת הליך שיפוטי מהיר יחסית.

במאמר מוסגר יצוין, כי בקשת רשות הערעור נדחתה, וזאת חרף תשלום הכספים באותו מקרה לכונס על-ידי התובעים. זאת, בין היתר, נוכח הנחתו של בית המשפט כי המבקשים היו יכולים להניח כי כונס הנכסים לא פעל במשך שנתיים ימים מעת מינויו מבלי ששכרו משולם כלל.

הערה:

סעד זמני של מינוי כונס נכסים או תופס נכסים זמני הינו אחד הסעדים הזמניים הפוגעניים ביותר. חומרתם של סעדים זמניים אלה מחריפה נוכח העובדה כי אלה ניתנים, על דרך הכלל ונוכח תכליתם, במעמד צד אחד. על אף האמור, קיימות בדין הישראלי הוראות חוק מועטות בלבד המסדירות את אופן המינוי של כונסי נכסים ותופסי נכסים זמניים, כמו גם את אופן פעולתם. החלטתו האמורה של בית המשפט העליון הינה צעד מבורך להסדרת הנושא. ואולם, כפי שאף מודגש בהחלטה זו, ראוי כי השאלות המשפטיות הרבות המתעוררות בהקשר זה תוסדרנה גם על דרך של חקיקת משנה מקיפה יותר.

לקריאה נוספת:

על ההבדלים בין כונס נכסים זמני לבין תופס נכסים זמני, ראו רע"א 11356/05 דף רץ שירותי הדפסה בע"מ נ' D&B - דן אנד בראדסטריט (ישראל) בע"מ (פורסם בנבו, 10.4.2007), בפס' 9;

על צו "אנטון פילר" (צו למינוי תופס נכסים זמני)  - http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%95_%D7%90%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%9F_%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%A8

על הדין החל על צווי "אנטון פילר" וצווי חיפוש מסוגים דומים בדין הזר -

http://en.wikipedia.org/wiki/Anton_Piller_order

מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל

בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).

במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.

פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 

ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 

בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  

המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629

עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור – האם הגיעה השעה ליצור הרמוניה ביניהם?

בתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו הסדרים הנוגעים לעיכוב ביצוע של החלטה וכן למתן סעד זמני לתקופת הערעור בהליכים אזרחיים. בהחלטות שונות של בית המשפט העליון צוין, כי הסדרים אלה אחוזים ושלובים אחד בשני, וכי "המבחנים העומדים ביסוד בקשה למתן סעד זמני בערעור... דומים לאלו העומדים בבסיס בקשה לעיכוב ביצוע...: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות" (ראו, ע"א 3023/10 גילמן נ' שפירא (לא פורסם, 4.10.2010), בפס' 7).

על אף האמור, קיימים מספר הבדלים בין הסדרים דיוניים אלה, אשר ראוי לעמוד עליהם בקצרה:

ראשית, קיים שוני בתכלית של סעד זמני בערעור לעומת תכליתו של עיכוב ביצוע. כפי שצוין באחת ההחלטות, "ההבחנה שבמהות היא שבעוד במקרה האחרון ניתן פסק-דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררותו בערעור, במקרה הראשון המדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש 'להחיות' – בתקופת הערעור – סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית" (ע"א 10645/07 אלקונין נ' וולנץ (לא פורסם, 16.1.2008)). לצרכי רשימה זו, ניתן להסתפק בדברים כלליים אלה בנושא תכלית ההסדרים, אף שהם אינם בהכרח ממצים. 

שנית, קיימות תקנות נפרדות המסדירות כל אחד מהסדרים אלה. ההסדר הנוגע לעיכוב ביצוע של החלטה שיפוטית מוסדר בתקנות 468-467 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו ההסדר הנוגע ל"סעד זמני לתקופת הערעור", מוסדר בתקנה 471.  

שלישית, קיימים הבדלים מבחינת אופן הטיפול וההכרעה בבקשות מסוג זה. מבלי למצות, ניתן למנות הבדלים אלה:

1. בית המשפט המוסמך לדון בבקשה – בקשה לעיכוב ביצוע צריכה להיות מוגשת לערכאה נותנת ההחלטה, ורק לאחר דחייתה, ניתן להגישה לערכאת הערעור. לעניין זה, אין חשיבות לשאלה האם הוגש כבר ערעור או לא. לעומת זאת, בקשה לסעד זמני צריכה על דרך הכלל להיות מוגשת ישירות לערכאת הערעור, וזאת ככל שהוגש ערעור קודם לכן (ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (לא פורסם, 22.10.00), בפס' 5.א.).

2. "טעמים מיוחדים" – מתן סעד זמני בתקופת הערעור בהתאם לתקנה 471 מחייב קיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". אין בתקנות הנוגעות לעיכוב ביצוע תנאי דומה.

3. השגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לעומת החלטה בבקשה לסעד זמני בערעור – דרך ההשגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מושפעת מתוכנה של ההחלטה. ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ההשגה נעשית באמצעות הגשת בקשה חדשה לערכאת הערעור. לעומת זאת, כאשר בקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת, על הצד המשיג להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי פ"ד נו(4) 505 (2002), בפס' 6). לעומת זאת, כשמדובר בהחלטה בבקשה לסעד זמני, הובעה הדעה כי הדרך להשיג עליה הינה באמצעות בקשת רשות ערעור, בין אם התקבלה ובין אם לאו (ע"א 7682/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות (לא פורסם, 7.11.2010)).

אם כן, קיימת אבחנה בין בקשה לעיכוב ביצוע לבין בקשה לסעד זמני בערעור. אבחנה זו עשויה לעורר לעיתים אצל מתדיינים קשיים בסיווג בקשתם (האם כבקשה לעיכוב ביצוע או כבקשה לסעד זמני בערעור). לשם המחשה  ניתן דוגמה – ביום א' ניתן צו לכינוס נכסיו של חייב. ביום ב' מחליט בית המשפט על ביטול הליכי פשיטת הרגל. האם במקרה כזה על החייב להגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום ב' המבטלת את הליכי פשיטת הרגל (וזאת על מנת שההחלטה הראשונה – והיא בלבד – תמשיך לחול) או שמא עליו להגיש בקשה לסעד זמני בערעור (שכן, אין למעשה מה לעכב בהחלטה מיום ב'). בית המשפט העליון בעניין אלקונין לעיל התחבט בשאלה זו ובחר להשאירה בצריך עיון, תוך שהוא מציין כי מדובר במקרה זה "בהבדל דק מן הדק".   

נוכח האמור, אף שהאבחנה וההבדלים בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני קיימים שנים על גבי שנים, עולה השאלה האם הגיעה השעה לשקול יצירת הרמוניה או לפחות צמצום ההבדלים ביניהם, וזאת על מנת לפשט את סדרי הדין ולהקל על המתדיינים. אין הכרח, לטעמי, להפוך את ההסדרים לזהים, אך יש לבחון האם כל אחד מההבדלים שצוינו לעיל מוצדק. מעניין לציין, כי צעד בנושא זה נעשה בתקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (אשר הינן תקנות חדשות יחסית). במסגרת תקנה זו הוסדרו הסדרי עיכוב הביצוע והסעד הזמני בערעור בהליכים מינהליים יחד, באותה תקנה, מבלי שנערכה אבחנה ביניהם. האם כך יעשה המחוקק בקרוב גם בהליכים אזרחיים? ימים יגידו.