מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל

בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).

במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.

פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 

ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 

בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  

המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629