פסק דין בבג"ץ – מעשה בית דין בהליך אזרחי?

לפני כשבוע פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין בע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי העוסק בשאלה האם קם "מעשה בית דין" – בין אם השתק פלוגתא ובין אם השתק עילה – כתוצאה מפסקי דין הניתנים על-ידי בג"ץ.

באותו עניין, דובר על תביעה אזרחית של שלושה עשר אזרחים עיראקיים כנגד מדינת ישראל בשל מעצרם לתקופת זמן בלתי סבירה, לאחר כניסתם שלא כדין לישראל - כאשר בעניין זה ממש הוגשו על ידי התובעים גם עתירות לבג"ץ. בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה נקבע, כי אף אם הוצא צו גירוש נגד התובעים, אין לעוצרם לתקופה העולה על הנדרש. עוד נקבע, כי "אם הגירוש אינו מתבצע תוך זמן סביר (שאינו נמדד בשנים או בחודשים ארוכים), ניתן להצדיק את המשך המעצר אך בחשש כי תכלית הגירוש לא תוגשם - אם משום שהמגורש יימלט מאימת הגירוש, אם משום שבהיותו משוחרר הוא יפגע בביטחון הציבור ובשלומו (ובשל כך יחשוש להתייצב לביצוע הגירוש), ואם מטעם אחר". על רקע זה צוין בפסק הדין בבג"ץ לגבי שישה מתוך שלושה עשר התובעים כי עמדת המדינה היא שעליהם להמשיך לשהות במעצר עד לגירושם נוכח ראיות מהן עולה כי ביצעו פעילות עוינת נגד ישראל. יחד עם זאת, בעשותו את הצו על תנאי שהוצא לצו מוחלט, קבע בית המשפט כי התובעים "מצויים במעצר תקופה ארוכה מאוד, ארוכה הרבה מדיי", וכי על המדינה לחזור ולשקול, במהירות הראויה, את אפשרות גירושם מישראל. עוד נקבע כי אם הגירוש לא יתממש, על המדינה לקבל במהירות הראויה החלטה באשר להמשך מעצרם לפי העקרונות שנקבעו בפסק הדין.

יצוין, כי עתירה נוספת שהוגשה על-ידי ששת התובעים שלא שוחררו מן המעצר נדחתה, תוך שנקבע כי אין מקום לשחרר את ששת התובעים מן המעצר, מכיוון שמחומר החקירה שהוצג לבית המשפט (בין היתר, במעמד צד אחד) עולה כי שחרורם טומן בחובו סיכון לביטחון המדינה.

בנסיבות אלה, עלתה השאלה מה גורלה של התביעה האזרחית – בין לגבי ששת התובעים שעתירתם נדחתה בשל מסוכנותם הביטחונית ובין לגבי יתר התובעים. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את תביעתם של ששת התובעים, בין היתר, על רקע "מעשה בית הדין" שנוצר, אך קיבל את תביעתם של יתר התובעים, תוך שנקבע כי "לאור הרציונאל של החזקה במשמורת של מי שהוא מועמד לגירוש, ולאור קביעות של בית המשפט העליון במסגרת פסקי הדין בבג"צים...  המחייבות כ'מעשה בית דין', ניתן לקבוע כי [המשיבים] (למעט ששת [המשיבים]) הוחזקו במעצר למשך תקופות העולות על הסביר".

בפסק דינו דן בית המשפט העליון בשאלת התחולה של דוקטרינת "מעשה בית דין" על פסקי דין של בג"ץ, תוך שנקבע כי פסק דין הניתן על-ידי בג"ץ עשוי להוות מעשה בית דין בהתדיינות מאוחרת. זאת משום שהרציונאלים העומדים ביסוד הכלל בדבר מעשה בית דין שעיקרם ברצון למנוע כפל התדיינויות ופסיקות סותרות וכן ברצון למנוע הטרדתם של בעלי דין בעניין שכבר הוכרע – ראויים ליישום במידה רבה גם ככל שמדובר בפסק דין הניתן בבג"ץ.

בית המשפט ערך לעניין זה אבחנה בין שני סוגים שונים של "מעשה בית דין" – השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה הוא השתק החוסם את הדרך בפני ניהול תביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מבוססת על אותה עילת תביעה. השתק זה מבוסס, בין היתר, על הרעיון כי בעל-דין צריך לרכז את מלוא טענותיו ומלוא הסעדים המבוקשים על-ידו בהליך אחד, אחרת הוא יהיה מנוע מלהעלותן בהליך מאוחר יותר (אלא אם כן, למשל, נתבקש פיצול סעדים). נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי קיים קושי לקבוע כי התדיינות בבג"ץ יוצרת השתק עילה. שהרי, החלת הכלל בדבר השתק עילה תוביל לתוצאה לפיה פסק דין אשר ניתן בעתירה לבג"ץ בקשר עם פעולה או מחדל של רשות, ימצה גם את ההליכים האזרחיים ובכלל זה תביעות נזיקין הנוגעים לאותה פעולה או מחדל. מאחר שברור כי הטענות במישור הנזיקי לא היו צריכות להידון בפני בג"ץ מלכתחילה, אין מקום לקבוע כי התדיינות בו יוצרת השתק עילה.

לעומת זאת, השתק פלוגתא הינו כלל המשתיק בעל-דין מלשוב ולהתדיין לגבי פלוגתא מסוימת שכבר הוכרעה בהליך אחר. בית המשפט ציין, כי קיימים ארבעה תנאים להתקיימותו של השתק פלוגתא: (1)הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; (2) בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; (3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; (4) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה.

בית המשפט העליון ציין, כי לא קיים קושי עקרוני בהחלת כלל השתק פלוגתא בכל הקשור לפסקי דין של בג"ץ. יחד עם זאת, במסגרת פסק הדין ניתנה התייחסות לכך כי חלק מהקביעות העובדתיות במסגרת העתירות (שנטען כי מהוות השתק פלוגתא) נתקבלו בהתבסס על חומר חסוי שהוצג לבית המשפט העליון במעמד צד אחד בלבד. בית המשפט קבע כי אף שאי הצגת החומר עשויה לתמוך בטענה כי לא ניתן לששת התובעים יומם בבית המשפט (ועל כן, לא קם השתק פלוגתא), אין מקום לשלול תחולתו של הכלל בדבר השתק פלוגתא במקרה בנסיבות המקרה, וזאת משני טעמים: ראשית, פסקי הדין והעתירות נתקבלו גם על סמך טיעונים בעל-פה וגם על סמך ראיות שהיו חשופות לכל הצדדים. שנית, חומר חסוי המוצג לבית המשפט נבחן על ידו, על דרך הכלל, בקפידה ובדקדקנות. על כן, אין מקום לשלול את תחולת כלל השתק הפלוגתא בנסיבות המקרה.

הערות:

1. השאלה האם קם השתק פלוגתא גם מכוח החלטות של בית הדין הגבוה לצדק אינה פשוטה כלל ועיקר. במסגרת הליכים בפני בית המשפט העליון לא מתקיימים הליכים מקדמיים (לפחות לא לפני מתן צו על-תנאי); לא נערכות חקירות נגדיות; ובמקרים מסוימים (כפי שהיה בפסק הדין) חלק מהראיות אינן נחשפות בפני העותר. מעשה בית-דין הינה דוקטרינה נוקשה יחסית, ולכן החלתה בנסיבות שכאלה אינה מובנת מאליה (ומכאן - ככל הנראה - גם הניסוח היחסית זהיר בפסק הדין). ניתן להניח כי בפסקי הדין הבאים תידון השאלה האם על דוקטרינה זו להיות נוקשה אף במקרה דוגמת זה שבפסק הדין או שמא יש מקום לאמץ דוקטרינה המותירה שיקול דעת רב יותר בידי בית המשפט. 

2. זמן קצר ביותר לאחר מתן פסק הדין האמור, ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין אחר, העוסק בשאלת מעשה בית דין בהליכים בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. למתעניינים כדאי  אפוא לעיין גם בפסק הדין שניתן במסגרת עע"מ 1370/07 קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה.