יום חמישי, 8 באוגוסט 2013

קריאה של בית המשפט העליון לתיקון התקנות בעניין שומת הוצאות

עידכון פסיקה קצר. ביום אתמול ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין (ע"א 1593/11 ניר שיתופי אגודה ארצית נ' דירות נ' שקד), ובו הערת אגב מעניינת של השופט י'  עמית. באותו עניין נדחתה תביעת המערערת בבית המשפט המחוזי, תוך פסיקת הוצאות משפט לזכות המשיבים, כפי שיישומו על-ידי רשם בית המשפט.
הערעור של המערערת נדחה לגופו של עניין. עם זאת, העיר בית המשפט העליון כדלקמן:
בסיומת פסק הדין קבע בית משפט קמא כי הנתבעים זכאים להחזר הוצאותיהם "אותן יישום הרשם". אכן, תקנות 518-511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), קובעות הוראות שונות לגבי הוצאות המשפט, המסורות לקביעת בית המשפט או הרשם, כאשר חלק מההוצאות אמורות להיקבע על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט (ראו בהקשר זה תקנה 513(1) ותקנה 518(א)). עם זאת, דומני כי ב-95% מהמקרים, לא מעוררת שומת הוצאות קושי מיוחד, ועל כן מן הראוי כי השופט הנותן את פסק הדין יעשה כן בעצמו, ובכך יחסוך מזמנם של המתדיינים ושל הרשמים. לטעמי, ראוי לעשות כן ככלל, גם במקרים שבהם מצריכה שומת ההוצאות בחינה מפורטת (כגון כאשר במשפט מופיעים מומחים רבים או שהמשפט כרוך בהוצאות חריגות כמו הגעת עדים מחו"ל). זאת, מטעמי יעילות, בהינתן העובדה שהשופט שכתב את פסק הדין, מכיר את התיק לפני ולפנים, ועל כן יוכל להכריע בסוגיית ההוצאות במהירות. בעוד אשר הטלת המשימה על הרשם, תחייבו בקריאת פסק דין של עשרות או מאות עמודים, על מנת להיכנס לעובי הקורה, ומטלה זו עשויה לגזול ממנו שעות עבודה יקרות. יתרה מזו. לעיתים הצדדים חלוקים בשאלה האם הוצאה מסויימת הייתה מוצדקת אם לאו. שאלה זו צריכה לידון בפני המותב שנתן את פסק הדין והיא אינה שאלה של שומת הוצאות. קשה להלום כי נושא שומת ההוצאות יפוצל אפוא לשניים, חלק יידון בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין והחלק "הטכני" לכאורה של שומת ההוצאות, במובן הצר של המונח, יידון בפני הרשם. מה גם, שהסיווג של השאלה כ"מהותית" או "טכנית" עלול ליצור מחלוקת, ותמיהה בעיני מדוע הרשם, שאינו מכיר את התיק, את התנהלות הצדדים, ואת חשיבותן של עדות מומחה פלוני או ראיה פלונית בכלל מסכת הראיות, יידרש להכניס את ראשו למחלוקות בין הצדדים בשאלות של סיווג ההוצאות והיקפן. לפנינו מרשם בדוק לסיבוך הדיון ולחוסר יעילות. מן הטעמים שפורטו, אני סבור כי מן הראוי שועדת סדר הדין האזרחי תיתן דעתה לסוגיה זו ותעשה לתיקון התקנות, באופן שישלול את האפשרות להעביר לרשם את המטלה של שומת הוצאות, להוציא מקרים חריגים.

יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

שקיעת (הלכת) שמש – פסק דין חדש של בית המשפט העליון

פסק דין חדש של העליון - רע"א 3749/12 עוז נ' סטר - אשר פורסם היום (1.8.2013) מהווה הזדמנות טובה מאוד לחדש את הכתיבה בבלוג, לאחר תקופה ארוכה של היעדרות.

מזה זמן רב דובר על כך שהגיעה העת שבית המשפט העליון יעשה סדר בשאלת תוקפה של הלכת שמש – הלכה העוסקת בנושא סמכותם העניינית של בתי משפט השלום והמחוזי בתביעות שימוש במקרקעין – ורגע זה הגיע עתה.

נושא סמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום לעניין תביעות מקרקעין מוסדר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, שבו נקבע כי בית משפט השלום ידון, בין היתר, ב-"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם...".

פרשנותו של המונח "שימוש במקרקעין" בהקשר זה נדונה על-ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין עוד לפני עשרות שנים, בגלגול הקודם של חוק בתי המשפט. בפסקי-הדין משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ובראשם הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא), נקבע כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות שבהן מתבקש סעד שאין בו "שמירה על גוף הנכס" נתונה לבית המשפט המחוזי. על-כן, על-פי הלכת שמש, תובענה שבה נתבקש סעד של צו מניעה (למשל, צו המבקש למנוע המשך של בנייה או שימוש מסוים במקרקעין) הייתה בסמכותו של בית משפט השלום. מנגד, אם הסעד המבוקש היה צו הריסה, הוקנתה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בסעד הכרוך ב-"שמירה על גוף הנכס".

ברבות השנים, בפסיקה ובספרות הובעה ביקורת רבה על הלכת שמש. על-פי פסיקה וספרות זו, לא קיים כל טעם – בלשון החוק או בתכליתו – המצדיק אבחנה זו לגבי שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענות. הגדיל לעשות השופט י' עמית, שמונה לימים כשופט בית המשפט העליון, אשר הכריז על בטלותה של הלכת שמש במספר החלטות פרי עטו, עוד כשופט בית המשפט המחוזי  (ת"א 348/03 (מחוזי – חיפה) קעדאן נ' לחאם (23.3.2003)).

ואכן, בפסק דינו של בית המשפט העליון מהיום נהפכה הלכת שמש.

חוות הדעת המרכזית נכתבה על-ידי השופט נ' סולברג. טעמיו לביטול הלכת שמש הינם, בתמצית, כדלקמן:

ראשית, לגישתו, הכלל המונע מבית משפט השלום לדון בהליכים בהם מבוקש סעד של הריסה או סעד אחר שאינו כרוך בשמירה על גוף הנכס, אינו הולם את היקף סמכויותיו הרחב של בית משפט השלום בעת הנוכחית, בהשוואה למצב בשנת 1959, עת נפסקה הלכת שמש;

שנית, ביטול הלכת שמש מוצדק לטעמו, על רקע השאיפה הפרשנית להסמיך את בית משפט השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין;

שלישית, הלכת שמש אינה מתיישבת, כך לטעמו, עם מבחן הסעד, שהוא המבחן המרכזי לצורך קביעת הסמכות העניינית. בהקשר זה צוין, כי במסגרת פסק הדין בעניין שמש בחן בית המשפט העליון את עילת התובענה באותו מקרה, ולא את הסעד שנתבקש;

רביעית, מגמתו של בית המשפט העליון, לאורך השנים, הייתה לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש (אף שזו לא בוטלה עד לפסק הדין הנוכחי). גם על רקע האמור, קיים מקום לביטול הלכת שמש.

בחוות דעתו, הצטרף הנשיא א' גרוניס לתוצאת פסק הדין, אך ציין כי "...חלק מהשיקולים שמנה חברי אינם מצדיקים, כשלעצמם, את ביטול הלכת שמש". הטעם המרכזי שהוביל את הנשיא גרוניס להסכים לתוצאה האמורה הייתה רצונו לשאוף לצמצם, ככל הניתן, את ההתדיינות המקדמית הנדרשת, לעיתים, לצורך קביעת הסמכות העניינית שעה שמבוקש בהליך מסוים יותר מסעד אחד.

נבהיר טעם זה של הנשיא גרוניס - על-פי הפסיקה, כאשר נדרש יותר מסעד אחד במקרקעין (להבדיל מסעד כספי), על בית המשפט לבחון איזה מהסעדים הוא הסעד העיקרי. המבחן הננקט בהקשר זה - "הטפל הולך אחרי העיקר" - הינו מבחן בעייתי, עמום ושרירותי, המצריך לעתים התדיינות מקדמית מורכבת. ביטולה של הלכת שמש, כך לדברי הנשיא גרוניס, ימנע את הצורך ליישם מבחן זה בהליכים בהם עותר התובע לצו מניעה (שעניינו שימוש או חזקה במקרקעין), לצד צו הריסה (שעניינו שימוש במקרקעין שאינו כרוך ב"שמירה על גוף הנכס").

טעם נוסף לביטול הלכת שמש מוצא הנשיא גרוניס ב-"ריבוי הגישות, היעדר האחידות והבלבול שנוצר עקב פסיקה בלתי אחידה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום". בעניין זה נסמך הנשיא גרוניס על מאמרו של עו"ד אסף טבקה, שבו הובאה כדוגמה להיעדר האחידות והבלבול מקרה שבו החליט בית משפט השלום בתל-אביב שלא לפעול לפי הלכת שמש, כאשר למחרת היום החליט בית משפט השלום באילת, במקרה אחר, לפעול לפי אותה הלכה.

הנשיא גרוניס ציין שאין לייחס כוונה רעה לשופטים אשר הכריזו על הלכת שמש כבטלה, או לשופטים אשר בחרו להתעלם ממנה. אך הוסיף, כי כאשר ביטול ההלכה, או הסטייה ממנה, נעשים שלא על ידי בית המשפט העליון, עלול להיווצר מצב המוביל להכרעות שרירותיות, תוך יצירת אי ודאות קשה בסוגיה דיונית בסיסית. ומי שנפגע מכך, בראש ובראשונה, הינו ציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט.

כך או כך, עם ביטול הלכת שמש, מתמחי חודש ספטמבר, שאמורים לסיים בזמן הקרוב את התמחותם, יכולים בהסתברות גבוהה לשער לפחות שאלה אחת עליה יישאלו בבחינה הקרובה...