עדכוני פסיקה

בעת האחרונה ניתנו מספר החלטות, העשויות לעניין את קוראי הבלוג.

1. בפוסט קודם, משנת 2011, עמדנו על השאלה מהי דרך התקיפה של החלטה המאשרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בקצרה, נציין, כי עד לתיקון חוק בתי המשפט בשנת 2010, בעל דין שאושרה בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגדו, היה צריך לתקוף את ההחלטה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, לערכאה הגבוהה יותר. במסגרת התיקון נקבע, כי דרך ההשגה על החלטה כזו תהיה על-ידי הגשת בקשה לאותה ערכאה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", בהרכב מורחב יותר של שופטים. באותו פוסט, עמדנו על כך שקיימת פסיקה סותרת של בית המשפט העליון לגבי השאלה האם התיקון האמור חל על כל החלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת שתינתן מעתה או שמא רק על החלטה כזו שניתנה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה לאחר התיקון. בהחלטה חדשה – רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי – מביע  השופט עמית את עמדתו, ושלפיה, התיקון יחול רק לגבי החלטות שתינתנה במסגרת בקשות לאישור תביעה נגזרת שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. כלומר, לפי עמדתו, ככל שניתנה החלטה בגדר בקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה טרם התיקון, הדרך היא עדיין הגשת בקשת רשות ערעור.   

2. בפוסט קודם תהינו האם טענת היעדר סמכות מקומית (כלומר, טענה שלפיה התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט במקום אחר בארץ) משיבה לעצמה את מעמדה, לאחר שהיה נראה כי אבד עליה הכלח. זאת, לאחר החלטה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת גרסטל, שקיבלה טענת סמכות מקומית, תוך שהיא מאמצת את העמדה שהובאה במאמר שנכתב על-ידי עו"ד אסף טבקה. כזכור, במסגרת מאמר זה מבקר עו"ד טבקה את הפסיקה, שלפיה "תביעות אינטרנט" יכולות להיות מוגשות לכל בית משפט בארץ. והנה, כדאי לעדכן כי טענת סמכות מקומית נדונה לאחרונה - ושוב, תוך הסתמכות על המאמר הנ"ל - במסגרת ת.א. 7148-07-13 קלס נ' ערוץ הספורט בע"מ. אלא, שבמסגרת ההחלטה האמורה, דווקא נדחתה טענת הסמכות המקומית, תוך שבית המשפט המחוזי בחיפה מביע עמדתו שאין הוא חופשי "לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה", מפיו של בית המשפט העליון. ניתן להניח, גם בהקשר זה, כי לא נאמרה המילה האחרונה.

3. הנושא של "הפסקת תובענה" נדון לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ). המבקשת שם הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. במהלך דיוני ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה ניתנה החלטה של בית המשפט, שלפיה "... אני מורה בזאת על הפסקת התובענה. היה והתובענה תחודש, ימשיך ההליך מהמקום בו הופסק, לרבות כתבי טענות, תצהירים, עדויות ומוצגים שהוגשו, ובכלל זה אף תיקון כתבי טענות כמוסכם על הצדדים". בחלוף כשנתיים, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי "לחידוש הליכי תביעה ולתיקון כתב תביעה". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, הפסקת תובענה "כמוה כמחיקת תובענה", ועל כן, לא ניתן, כביכול, לחדש את התובענה במסגרת ההליך שהופסק, אלא ניתן רק להגיש את התובענה במסגרת הליך חדש (דבר, אשר יש לציין, עשוי היה לחייב את המבקשת בתשלום אגרת משפט נוספת). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון נתקבלה. בית המשפט העליון מציין שעל-פי תקנה 153(א) לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות תובענה ללא מועד, ובהתאמה, להוציא אותה מרשימת המשפטים התלויים ועומדים. בעל דין אף רשאי לבקש את החזרת המשפט לרשימה, אך אם לא עשה כן בתוך שישה חודשים מיום הדחייה האחרונה, רשאי בית המשפט למוחקה, לאחר קבלת עמדות הצדדים. לעומת זאת, החלטה בדבר הפסקת תובענה, על-פי תקנה 154(א) לתקנות, כמוה כמחיקתה והתובע רשאי להגיש בעתיד תובענה חדשה, מבלי שתישמע נגדה טענה של השתק עילה.

בית המשפט העליון מוסיף, כי בהחלטתו עשה אמנם בית המשפט המחוזי שימוש במונח "הפסקת תובענה", אך עם זאת, מהאופן שבו נוסחה החלטתו, וכן מן הדברים שנאמרו לפרוטוקול (בעניין קיום הסכמה על תיקון כתב הטענות, לאחר חידוש ההליכים), ניתן להבין כי כוונתו של בית המשפט, כמו גם כוונת הצדדים, הייתה לאפשר להם להמשיך את הדיון במסגרת אותו הליך.   

האם רשאי בית המשפט של הערעור להיעזר בנט המשפט?

העידן המודרני מקנה לבית המשפט של הערעור אפשרות טובה יותר לעקוב אחרי התפתחויות בתיק המתנהל בערכאה הדיונית. ואכן, במספר החלטות שניתנו בתקופה האחרונה הסתמכו שופטי בית המשפט העליון על עיון במערכת "נט המשפט", שממנה למדו על התפתחויות כאמור בערכאה הדיונית. מהלך זה מעלה שאלה מעניינת לגבי גבולות היכולת של שופט הדן בערכאת ערעור.

כידוע, במרבית בתי המשפט בארץ מותקנת מערכת "נט המשפט", שעיון בה מאפשר לראות את ההחלטות השונות שניתנו בגדר התיק המתנהל, וכן את כתבי הטענות השונים שהוגשו על-ידי הצדדים. אין ספק, כי השופט שמנהל את ההליך בערכאה הדיונית חשוף, ובצדק, לכל המסמכים בתיק זה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם גם השופט בערכאת הערעור צריך (או זכאי) להיות חשוף למערכת זו. שאלה זו עולה לאחר שלאחרונה ניתנו על-ידי בית המשפט העליון מספר החלטות (ראו, למשל, כאן, כאן, כאן, וכאן), רובם ככולם במסגרת ערעורים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית. באותן החלטות, הסתמך בית המשפט העליון על אירועים שאירעו בערכאה הדיונית, ושעליהם למד בית המשפט של הערעור ממערכת "נט המשפט" (וזאת, ככל הנראה, מבלי שהצדדים שלפניו העלו טענות בנדון). מהלך זה מעלה את השאלה האם התפתחויות אלה נכללות בגדר מה שנחשב "הידיעה השיפוטית" של בית המשפט? האם חייבת להיות מועלית על-ידי הצדדים טענה לגבי אירוע או התפתחות כאלה או אחרים בערכאה הדיונית כדי שבית המשפט של הערעור יוכל להסתמך עליה.

אכן, מחד גיסא, מאחר שעל התפתחויות אלה לא למד בית המשפט מראיות שהובאו בפניו על-ידי הצדדים עצמם, הדבר עשוי לסמן מעבר לשיטה מעין אינקוויזטורית (להבדיל, מהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל). לפי עמדה זו, שופט ערעור הנעזר במערכת "נט המשפט", הוא שופט "חוקר", שנותן הכרעתו גם על בסיס חקירה שערך, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם גבולות סמכותו של השופט,  לפי המשפט הישראלי. ויודגש – כחיזוק לטענה זו, ניתן לטעון שהידרשות בית המשפט לדברים שלא נטענו בפניו באופן מפורש, עלולה להביא לקבלת החלטה בלתי נכונה, מבלי שהצדדים נדרשו לנושא. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי (הדנה בערעור על פסקי דין), שבה נקבע כי – "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט".

מאידך גיסא, לא יכול להיות ספק, שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת לערכאת הערעור להיות מודעת באופן טוב יותר להתפתחויות בערכאה הדיונית, ובכך מתאפשר לה לתת החלטות "טובות" ועדכניות יותר. בפני בית המשפט של הערעור, קיימת אפשרות כיום לקבל תמונה שלמה, כמעט כאילו היו שופטי הערכאה הדיונית, ללא הצורך להמתין לקבלת תיק הנייר המלא מהערכאה הדיונית (דבר שספק אם היה אפשרי או ריאלי בעבר). יתרה מכך, ההתפתחויות בהליך דלמטה הן בוודאי חלק מידיעתו של השופט בערכאה הדיונית, וממילא, ניתן לטעון שהן גם חלק מידיעתו של השופט הדן בערעור.

אז מה דעתכם?

תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה הותקן  תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק במספר נושאים.

בין יתר הנושאים, שלגביהם מתייחס תיקון זה - תקנה 75 לתקנות תתוקן, כך שהיא תורה כי "בעל דין יצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו" ;תקנה 198 לתקנות הדנה במתן פסיקתה תתוקן אף היא - במסגרת התיקון, נקבעו באופן מפורט סדרי הדין הנוגעים למתן פסיקתה, לרבות באשר לשאלת חובת המצאת הבקשה למתן פסיקתה לצד שכנגד, כמו גם מועד הגשת תגובתו.

שני תיקונים חשובים נוספים נוגעים לעיכוב ביצוע ומתן סעד זמני בערעור. בפוסט קודם עמדנו על התועלת העשויה לצמוח מאיחוד הוראות הדין החלות על החלטה בעניין עיכוב ביצוע ועל החלטה בעניין מתן סעד זמני בערעור. בהמשך, כפי שעמדנו על כך בפוסט נוסף, אכן הוכנס תיקון בתקנות, המשווה בין הוראות הדין החלות בעניין שני סוגי החלטות אלה. והנה, על פניו, במסגרת התיקון הנזכר לעיל, מתקין התקנות אף פעל לאחד חלק מהוראות הדין החלות בעניין שני סוגי ההחלטות האמורות עם הוראות הדין החלות על החלטה בעניין מתן סעד זמני "רגיל" - במסגרת התיקון, מחיל מחוקק המשנה על החלטות של עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, את החובות החלות על בעל-דין הזוכה בסעד זמני "רגיל", בכל הנוגע להפקדת התחייבות עצמית, ערבות ועירבון (זאת, בניגוד לנוסח הקודם של התקנות, אשר היקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר בנדון).

תיקון נוסף ואחרון, אליו כדאי להתייחס, הוא הוספת תקנה 503(א) לתקנות, העוסקת דווקא במשפט בינלאומי פרטי. התקנה שהוספה נועדה להתמודד עם המצב הבא: כתב תביעה מומצא לנתבע זר עצמו (באמצעות, קבלת היתר המצאה) או לגורם כלשהו אחר בישראל בעבור הנתבע הזר. לנתבע הזר יש טענות לגבי תוקף ההמצאה בישראל (ובמקרה החלופי, הוא מבקש לבטל את היתר ההמצאה שנעשתה אל מחוץ לתחום השיפוט של ישראל). לשם ביסוס טענותיו, נדרש הנתבע כמובן להיות בקשר כלשהו עם מדינת ישראל - אם על דרך הגעה לישראל (למשל, כדי לטפל בעניין), ואם על דרך מינוי עורך דין בישראל. אלא שבעבר, היו מקרים שבהם תובעים ניסו לנצל קשר זה על מנת לבסס את סמכותו של בית המשפט בישראל, בין אם על-ידי המצאת כתב התביעה לנתבע בעת הגעתו לישראל, ובין אם על-ידי המצאת כתב התביעה, פעם נוספת, לעורך הדין הישראלי של הנתבע הזר. יצוין במאמר מוסגר, כי הפיתרון (אף שחלקי) לכך היה מצוי במתן ייפוי כוח מוגבל בלבד על-ידי הנתבע הזר לעורך הדין הישראלי. כך או כך, בתקנה שהוספה בתקנות נקבע: "כפר הנתבע בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על פי סימן זה או מינה עורך דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה". בכך מבקש גם מחוקק המשנה להתמודד עם מצב דברים זה.

הרהור נוסף על בקשת רשות ערעור

מפרק מגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט קובע שההליך אינו מתאים להידון בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות, ומפנה את המפרק להגיש תביעה נפרדת, בפני בית משפט "רגיל". המפרק מעוניין להשיג על החלטה זו – האם עליו להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות?

בהחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי כבוד הרשמת ליאת בנמלך מבית המשפט העליון נדונה בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי המפרקים של החברות אייס אוטו דיפו בע"מ ואייס רשתות שיווק בע"מ, שבמסגרתה ביקשו המפרקים לחייב את בעלות השליטה בחברות בחלק מחובותיהן (מכוח סעיף 374 לפקודת החברות). בית המשפט שעל הפירוק קבע שההליך אינו מתאים להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, מכיוון שמדובר בתביעה המחייבת "בירור ראייתי יסודי", והמפרקים הופנו להגיש תביעה נפרדת בבית משפט "רגיל". המפרקים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם נתבקשה עמדת הצדדים לגבי אופן ההשגה הנכון - האם בקשת רשות ערעור או שמא דווקא ערעור בזכות. כל הצדדים להליך סברו שההשגה צריכה להיות בדרך של בקשת רשות ערעור. ואולם, כבוד הרשמת קבעה דווקא כי הערעור היה צריך להיות מוגש בדרך של ערעור בזכות.

במסגרת החלטתה, עומדת הרשמת על כך שבמסגרת הליכי פירוק מתקבלות לעיתים החלטות "הסוגרות יחידה דיונית", והמהוות "פסק דין" (המקנה ערעור בזכות), גם אם בפועל, הליכי הפירוק לא הגיעו לסיומם. על כן, כך נקבע, על בית המשפט לבחון האם "המשקל הסגולי" של ההחלטה הוא כשל פסק דין.

לגבי המקרה הספציפי קובע בית המשפט העליון, כי קיימים פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ההליך בפני בית המשפט שעל הפירוק "נסגר". מאידך גיסא, לא נסתם הגולל על טענות המפרקים לגופן, ואלה יבוררו בערכאה אחרת. עם זאת, בית המשפט דוחה את ההיקש שהוצע על-ידי המפרקים למצב המשפטי החל לגבי החלטות בדבר העברת מקום דיון בתוך מערכת בתי המשפט (שהערעור עליהן הוא ברשות). בהחלטות מסוג זה – כך נקבע – עובר תיק בית המשפט כמות שהוא, על כל כתבי הטענות שבו, ואילו במקרה הספציפי, קיים צורך להגשת הליך נפרד אשר דרך בירורו שונה מבקשה למתן הוראות. בנסיבות אלה, ראתה הרשמת דווקא דמיון בין ההחלטה הספציפית שניתנה על-ידי בית המשפט שעל הפירוק לבין החלטה המורה על מחיקת הליך על הסף (שגם בו לא מוכרעות הטענות לגופן, ושגם בו לא יבוררו טענות הצדדים במתכונת שהתבקשה).

הערה לסיום – בהחלט קיימים פנים לכאן ולכאן לגבי סיווג ההחלטה במקרה הספציפי, ולכן, כל ניתוח משפטי היה אפשרי. ואולם, ראוי להפנות לנקודה אחת חשובה: בית המשפט העליון קבע, שההשגה תהיה בדרך של ערעור בזכות, בפני שלושה שופטים. בהתחשב בעומס בבית המשפט העליון, ניתן להניח שדיון בערעור בזכות ייערך רק בעוד כשנה. כלומר, משמעות ההחלטה הינה כי ההכרעה בשאלה האם המחלוקת בין הצדדים לגופה תידון בבית המשפט שעל הפירוק או בבית משפט "רגיל" תיפול רק בעוד פרק זמן ארוך יחסית. עד אותה עת, יהיה קיים קושי למפרקים בקידום בירור המחלוקת לגופה. בפוסט קודם עמדתי על היתרון בבירור שאלות של סמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. הדברים לכאורה נכונים גם כאן. ולראיה, כפי שעולה מההחלטה, במסגרת תגובתם של מפרקי החברה לגבי אופן סיווג הערעור, נאלצו המפרקים להגיש בקשה להקדמת מועד הדיון.    

ומעניין גם לציין, שאתמול פורסמה החלטה אחרת של בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל), שבה נדונה לגופה השגה על החלטה דומה לזו שנדונה לעיל, בדרך של בקשת רשות ערעור דווקא, ולא כערעור בזכות (יצוין, שאופן ההשגה הנכון לא נדון באותה החלטה).

האם טענת היעדר הסמכות המקומית חוזרת לכותרות (וגם – לאיזה בית משפט יש להגיש תביעות אינטרנט?)

כידוע, בתקנות סדר הדין אזרחי נקבעו הוראות באשר להיקף סמכותם המקומית של בתי המשפט השונים ברחבי הארץ, דהיינו באשר לשאלה לאיזה בית משפט, ובאיזה מחוז שיפוט, צריכה להיות מוגשת כל תביעה ותביעה. זאת ועוד, עד לאחרונה, ניכרה בפסיקה מגמה של צמצום בקבלת טענות בדבר היעדר קיומה של סמכות מקומית.    

ואולם, החלטה שנתן לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל) - בגדר ת"א 47056-06-13 דוב'לה למען הסביבה נ' עיריית באר שבע - "מנערת את האבק" מעל טענת היעדר הסמכות המקומית, ועשויה לסמן רוח חדשה שתנשוב בהקשר זה. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך שפסיקה חדשה זו נוגעת לתביעות באשר למעשים ומחדלים הקשורים לרשת האינטרנט (תביעות שעד עתה, ניתנה פרשנות רחבה לגבי היקף סמכותם של בתי המשפט השונים לדון בהן).  

באותו עניין, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה כנגד עיריית באר שבע, בטענה כי זו מתכוונת לפתח קמפיין הסברה אקולוגי, המבוסס על ידע שקיבלה מהם, והנסמך על דמות של דוב ירוק שפותחה על-ידם. התובעים עתרו, בין היתר, לצו המורה על הסרת הדמות המועתקת מפרסומיה של עיריית באר-שבע במדיות השונות, לרבות ברשת האינטרנט.

הנתבעת הגישה בקשה להעברת מקום הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשל היעדר סמכות מקומית. הבקשה נתקבלה. בית המשפט מאזכר אמנם את המגמה הקיימת בפסיקה להפחתת החשיבות הטמונה בשאלת הסמכות המקומית, אך מציין שקיימת ביקורת על מגמה זו בכתיבה האקדמית [במאמרו של עו"ד אסף טבקה – "סמכות השיפוט המקומית ב-'תביעות אינטרנט'" הפרקליט נב (2013)]. על-פי ביקורת זו, ההפחתה המסתמנת בשאלה זו פוגעת באיזון הדיוני בין התובעים לנתבעים, מכיוון שהיא מעניקה יתרון ממשי לתובע, שיכול להגיש תביעתו למקום תביעה מרוחק, תוך גרירת הנתבע להתדיין שם, בעל כורחו. נדמה, שבית המשפט מקבל גישה זו, ומציין שלא ניתן לרוקן מתוכן את טענת היעדר הסמכות המקומית. בהמשך לכך, מצביע בית המשפט על כך שרוב האינדיקציות מצביעות על כך שמדובר בטענות להפרת זכויות קניין רוחני בתחומי העיר באר שבע, ועל-כן סמכות השיפוט צריכה להיות של בית המשפט בבאר-שבע.

אלא שכאן התעוררה שאלה נוספת, נוכח טענת התובעים להפרת זכויותיהם בפרסומים שנעשו ברשת האינטרנט. בהקשר זה יצוין, שקיימת פסיקה, שבה נקבע כי סמכות השיפוט המקומית בתביעות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט היא בכל הארץ, ולאו דווקא במחוז שיפוט מסוים [רע"א 530/12 יעקובוביץ' נ' זיאס (28.3.2013)]. בית המשפט מציין שבנסיבות מקרהו, טענת הפרסום באינטרנט היא טענה שולית ביחס ליתר הטענות, וכי מדובר בכל מקרה באתר אינטרנט הקשור לעיריית באר-שבע. אך חשוב מכך - בית המשפט מקבל את עמדתו של עו"ד טבקה במאמרו דלעיל, ושלפיה, בין היתר, יש להבדיל בין תביעות שונות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט, ולא ניתן לראותם כמקשה אחת. בנסיבות של התיק שלפניו - מאחר שהסעדים המבוקשים נדרשים לביצוע בעיר באר שבע, וקהל היעד של אתר האינטרנט מושא התביעה הוא תושבי באר שבע – הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי "אין לראות בתביעה זו כתביעה שנושאה המרכזי סב סביב פעילות מובהקת באינטרנט, ולכן אין לראות במעשה שבבסיס התביעה ככזה שבוצע בכל מקום ומקנה סמכות שיפוט בכל מקום".    

כך או כך, ניתן להניח שההחלטה האמורה פותחת פתח מחדש להעלאת טענות בעניין היעדר סמכות מקומית. ניתן להניח שגם בית המשפט העליון יצטרך להידרש, בקרוב, לעניין זה.

קריאה של בית המשפט העליון לתיקון התקנות בעניין שומת הוצאות

עידכון פסיקה קצר. ביום אתמול ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין (ע"א 1593/11 ניר שיתופי אגודה ארצית נ' דירות נ' שקד), ובו הערת אגב מעניינת של השופט י'  עמית. באותו עניין נדחתה תביעת המערערת בבית המשפט המחוזי, תוך פסיקת הוצאות משפט לזכות המשיבים, כפי שיישומו על-ידי רשם בית המשפט.

הערעור של המערערת נדחה לגופו של עניין. עם זאת, העיר בית המשפט העליון כדלקמן:

בסיומת פסק הדין קבע בית משפט קמא כי הנתבעים זכאים להחזר הוצאותיהם "אותן יישום הרשם". אכן, תקנות 518-511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), קובעות הוראות שונות לגבי הוצאות המשפט, המסורות לקביעת בית המשפט או הרשם, כאשר חלק מההוצאות אמורות להיקבע על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט (ראו בהקשר זה תקנה 513(1) ותקנה 518(א)). עם זאת, דומני כי ב-95% מהמקרים, לא מעוררת שומת הוצאות קושי מיוחד, ועל כן מן הראוי כי השופט הנותן את פסק הדין יעשה כן בעצמו, ובכך יחסוך מזמנם של המתדיינים ושל הרשמים. לטעמי, ראוי לעשות כן ככלל, גם במקרים שבהם מצריכה שומת ההוצאות בחינה מפורטת (כגון כאשר במשפט מופיעים מומחים רבים או שהמשפט כרוך בהוצאות חריגות כמו הגעת עדים מחו"ל). זאת, מטעמי יעילות, בהינתן העובדה שהשופט שכתב את פסק הדין, מכיר את התיק לפני ולפנים, ועל כן יוכל להכריע בסוגיית ההוצאות במהירות. בעוד אשר הטלת המשימה על הרשם, תחייבו בקריאת פסק דין של עשרות או מאות עמודים, על מנת להיכנס לעובי הקורה, ומטלה זו עשויה לגזול ממנו שעות עבודה יקרות. יתרה מזו. לעיתים הצדדים חלוקים בשאלה האם הוצאה מסויימת הייתה מוצדקת אם לאו. שאלה זו צריכה לידון בפני המותב שנתן את פסק הדין והיא אינה שאלה של שומת הוצאות. קשה להלום כי נושא שומת ההוצאות יפוצל אפוא לשניים, חלק יידון בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין והחלק "הטכני" לכאורה של שומת ההוצאות, במובן הצר של המונח, יידון בפני הרשם. מה גם, שהסיווג של השאלה כ"מהותית" או "טכנית" עלול ליצור מחלוקת, ותמיהה בעיני מדוע הרשם, שאינו מכיר את התיק, את התנהלות הצדדים, ואת חשיבותן של עדות מומחה פלוני או ראיה פלונית בכלל מסכת הראיות, יידרש להכניס את ראשו למחלוקות בין הצדדים בשאלות של סיווג ההוצאות והיקפן. לפנינו מרשם בדוק לסיבוך הדיון ולחוסר יעילות. מן הטעמים שפורטו, אני סבור כי מן הראוי שועדת סדר הדין האזרחי תיתן דעתה לסוגיה זו ותעשה לתיקון התקנות, באופן שישלול את האפשרות להעביר לרשם את המטלה של שומת הוצאות, להוציא מקרים חריגים.

שקיעת (הלכת) שמש – פסק דין חדש של בית המשפט העליון

פסק דין חדש של העליון - רע"א 3749/12 עוז נ' סטר - אשר פורסם היום (1.8.2013) מהווה הזדמנות טובה מאוד לחדש את הכתיבה בבלוג, לאחר תקופה ארוכה של היעדרות.

מזה זמן רב דובר על כך שהגיעה העת שבית המשפט העליון יעשה סדר בשאלת תוקפה של הלכת שמש – הלכה העוסקת בנושא סמכותם העניינית של בתי משפט השלום והמחוזי בתביעות שימוש במקרקעין – ורגע זה הגיע עתה.

נושא סמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום לעניין תביעות מקרקעין מוסדר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, שבו נקבע כי בית משפט השלום ידון, בין היתר, ב-"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם...".

פרשנותו של המונח "שימוש במקרקעין" בהקשר זה נדונה על-ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין עוד לפני עשרות שנים, בגלגול הקודם של חוק בתי המשפט. בפסקי-הדין משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ובראשם הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא), נקבע כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות שבהן מתבקש סעד שאין בו "שמירה על גוף הנכס" נתונה לבית המשפט המחוזי. על-כן, על-פי הלכת שמש, תובענה שבה נתבקש סעד של צו מניעה (למשל, צו המבקש למנוע המשך של בנייה או שימוש מסוים במקרקעין) הייתה בסמכותו של בית משפט השלום. מנגד, אם הסעד המבוקש היה צו הריסה, הוקנתה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בסעד הכרוך ב-"שמירה על גוף הנכס".

ברבות השנים, בפסיקה ובספרות הובעה ביקורת רבה על הלכת שמש. על-פי פסיקה וספרות זו, לא קיים כל טעם – בלשון החוק או בתכליתו – המצדיק אבחנה זו לגבי שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענות. הגדיל לעשות השופט י' עמית, שמונה לימים כשופט בית המשפט העליון, אשר הכריז על בטלותה של הלכת שמש במספר החלטות פרי עטו, עוד כשופט בית המשפט המחוזי  (ת"א 348/03 (מחוזי – חיפה) קעדאן נ' לחאם (23.3.2003)).

ואכן, בפסק דינו של בית המשפט העליון מהיום נהפכה הלכת שמש.

חוות הדעת המרכזית נכתבה על-ידי השופט נ' סולברג. טעמיו לביטול הלכת שמש הינם, בתמצית, כדלקמן:

ראשית, לגישתו, הכלל המונע מבית משפט השלום לדון בהליכים בהם מבוקש סעד של הריסה או סעד אחר שאינו כרוך בשמירה על גוף הנכס, אינו הולם את היקף סמכויותיו הרחב של בית משפט השלום בעת הנוכחית, בהשוואה למצב בשנת 1959, עת נפסקה הלכת שמש;

שנית, ביטול הלכת שמש מוצדק לטעמו, על רקע השאיפה הפרשנית להסמיך את בית משפט השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין;

שלישית, הלכת שמש אינה מתיישבת, כך לטעמו, עם מבחן הסעד, שהוא המבחן המרכזי לצורך קביעת הסמכות העניינית. בהקשר זה צוין, כי במסגרת פסק הדין בעניין שמש בחן בית המשפט העליון את עילת התובענה באותו מקרה, ולא את הסעד שנתבקש;

רביעית, מגמתו של בית המשפט העליון, לאורך השנים, הייתה לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש (אף שזו לא בוטלה עד לפסק הדין הנוכחי). גם על רקע האמור, קיים מקום לביטול הלכת שמש.

בחוות דעתו, הצטרף הנשיא א' גרוניס לתוצאת פסק הדין, אך ציין כי "...חלק מהשיקולים שמנה חברי אינם מצדיקים, כשלעצמם, את ביטול הלכת שמש". הטעם המרכזי שהוביל את הנשיא גרוניס להסכים לתוצאה האמורה הייתה רצונו לשאוף לצמצם, ככל הניתן, את ההתדיינות המקדמית הנדרשת, לעיתים, לצורך קביעת הסמכות העניינית שעה שמבוקש בהליך מסוים יותר מסעד אחד.

נבהיר טעם זה של הנשיא גרוניס - על-פי הפסיקה, כאשר נדרש יותר מסעד אחד במקרקעין (להבדיל מסעד כספי), על בית המשפט לבחון איזה מהסעדים הוא הסעד העיקרי. המבחן הננקט בהקשר זה - "הטפל הולך אחרי העיקר" - הינו מבחן בעייתי, עמום ושרירותי, המצריך לעתים התדיינות מקדמית מורכבת. ביטולה של הלכת שמש, כך לדברי הנשיא גרוניס, ימנע את הצורך ליישם מבחן זה בהליכים בהם עותר התובע לצו מניעה (שעניינו שימוש או חזקה במקרקעין), לצד צו הריסה (שעניינו שימוש במקרקעין שאינו כרוך ב"שמירה על גוף הנכס").

טעם נוסף לביטול הלכת שמש מוצא הנשיא גרוניס ב-"ריבוי הגישות, היעדר האחידות והבלבול שנוצר עקב פסיקה בלתי אחידה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום". בעניין זה נסמך הנשיא גרוניס על מאמרו של עו"ד אסף טבקה, שבו הובאה כדוגמה להיעדר האחידות והבלבול מקרה שבו החליט בית משפט השלום בתל-אביב שלא לפעול לפי הלכת שמש, כאשר למחרת היום החליט בית משפט השלום באילת, במקרה אחר, לפעול לפי אותה הלכה.

הנשיא גרוניס ציין שאין לייחס כוונה רעה לשופטים אשר הכריזו על הלכת שמש כבטלה, או לשופטים אשר בחרו להתעלם ממנה. אך הוסיף, כי כאשר ביטול ההלכה, או הסטייה ממנה, נעשים שלא על ידי בית המשפט העליון, עלול להיווצר מצב המוביל להכרעות שרירותיות, תוך יצירת אי ודאות קשה בסוגיה דיונית בסיסית. ומי שנפגע מכך, בראש ובראשונה, הינו ציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט.

כך או כך, עם ביטול הלכת שמש, מתמחי חודש ספטמבר, שאמורים לסיים בזמן הקרוב את התמחותם, יכולים בהסתברות גבוהה לשער לפחות שאלה אחת עליה יישאלו בבחינה הקרובה...

נוכחות עד בחקירתו של עד אחר – אסור? מותר?

החלטה חדשה של בית המשפט העליון (רע"א 1238/13 יושיע נ' רז) דנה בשאלות הקשורות לנוכחותו של עד באולם בית המשפט בעת חקירתו של עד אחר. בכלל זה, נדונו השאלות האם נוכחות שכזו פוסלת כליל את עדותו של העד הנוכח באולם הדיונים? והאם יש חשיבות לשאלה האם מדובר בעד "רגיל" או עד מומחה?

במסגרת אותו עניין, איפשר בית המשפט המחוזי בירושלים למומחה רפואי מטעם המשיבים (הנתבעים) להיות נוכח באולם בית המשפט, במהלך חקירתו הנגדית של המבקש (התובע). על רקע זה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהגיעה לפיתחו של השופט צבי זילברטל.

בית המשפט העליון עומד על כך כי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ניתנה במהלך שמיעת ההוכחות (להבדיל, מהחלטה דיונית שניתנת במהלך קדם המשפט). בית המשפט עומד על כך כי הפסקת שמיעת ההוכחות לצורך הגשת הליך השגה לערכאת הערעור (כפי שהיה המצב במקרה זה) תהא מוצדקת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, שכן הדבר פוגע ברצף שמיעת ההוכחות, עניין שהינו, בין היתר, בעייתי מבחינה מערכתית.

בכל הנוגע לשאלות המשפטיות שמתעוררות בעניין ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, עמד בית המשפט העליון על כך שעל-פי הוראות סדר הדין הפלילי, עדים לא יעידו זה בפני זה (סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי). הטעם לכך – חשש מ-"זיהום" עדויות או תיאום עדויות. בית המשפט מוסיף כי הפרתו של כלל זה אינה פוסלת את העדות, או פוגעת בקבילותה, אלא משליכה על משקלה בלבד (כפי שנקבע בסעיף האמור בחוק סדר הדין הפלילי).

בית המשפט העליון מציין, כי הרציונל העומד מאחורי כלל זה חל גם בהליכים אזרחיים, ועל כן, חרף היעדר הוראת חיקוק בנדון, נהוג להחילו גם בהליכים שכאלה. 

בשלב זה עובר בית המשפט העליון לבחון את תקפותו של כלל זה בכל הנוגע לעדים מומחים. בית המשפט מציין כי הרציונל העומד בבסיס כלל זה חל בעיקר לגבי עדים "עובדתיים", ובמיוחד כאשר יש משמעות רבה להתרשמותו של בית המשפט ממהימנותם (כגון עדי ראייה, להבדיל מעדים שעדותם מבוססת על ראיות אובייקטיביות), וכאשר מדובר בעדים שלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם.  בית המשפט מציין, כי רציונל זה נחלש, אם לא מתאיין, כאשר מדובר בעדים מומחים, שכן מדובר בעדים המבססים את עדותם על מומחיותם, ולא על עובדות (שאמורות להיות מוכחות באמצעות עדים "עובדתיים"), ואשר עדותם הראשית נמסרת מבעוד מועד (במסגרת חוות דעת כתובה). טעם נוסף לאימוץ גישה אחרת לגבי עדים מומחים, נובע מכך כי קיים יתרון בלתי מבוטל בנוכחותם במהלך מסירת עדויות אחרות. המומחה, מעצם טיבו, הוא בעל מומחיות, ולכן יכול לסייע לפרקליט החוקר (שאינו בעל מומחיות כאמור) בהצגת שאלות למומחה הנחקר ובהתמודדות עם תשובותיו. העד המומחה אף יכול להגיב ישירות בעדותו שבהמשך לאשר נאמר במסגרת העדות של העד הקודם. בית המשפט מציין, כי דברים אלה נכונים גם לגבי נוכחותו של עד מומחה, במהלך חקירתו של עד "רגיל".

על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון כי "לא קיימת חובה מוחלטת להוציא מאולם המשפטים עד מומחה במהלך עדותו של עד הצד שכנגד, יהא זה עד רגיל או עד מומחה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי".

האם קיים חיסיון למסמכים הקשורים לבוררות?

האם מסמכים שמקורם בהליך בוררות, כגון פרוטוקולים, כתבי בי-דין והחלטות, ואשר  גילויים התבקש במסגרת הליך גילוי מסמכים על-ידי צד שלישי שלא היה צד להליכי הבוררות, נהנים מחיסיון ולא ייחשפו לעיני אותו צד שלישי? פסק דין חדש של בית המשפט העליון - רע"א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ  - דן ומכריע בסוגייה זו. 

השאלה המשפטית האמורה (להבדיל, מההכרעה בה) הינה פשוטה יחסית. שני צדדים מנהלים הליך בוררות. לאחר מכן, מתקיים הליך משפטי נוסף בין אחד מהצדדים האמורים (או שניהם) לבין צד שלישי. במסגרת הליכי הגילוי והעיון במסמכים, מבקש אותו צד שלישי לקבל לעיונו את מסמכי הבוררות, דוגמת הפרוטוקולים, כתבי בי-הדין וההחלטות.

במסגרת פסק דינו, קובע בית המשפט העליון כי מקרה כאמור עשוי להצדיק להסיג לאחור את זכותו של בעל-דין לעיין במסמכי הצד שכנגד.

נקודת המוצא לפסק הדין הינה כי הסודיות הינה אחד היתרונות המרכזיים שנהוג לייחס להליכי הבוררות. אכן, פעמים רבות מעדיפים צדדים להפנות מחלוקת ביניהם לבוררות, על מנת למנוע פומביות שלה. ואולם, כפי שבית המשפט העליון מציין, סודיות והיעדר פומביות הנוגעות למסמכים מסוימים אינן בהכרח מקימות להם חיסיון. בית המשפט העליון מציין בהקשר זה, כי הצורך בפומביות נובע מזכות הציבור לדעת, ואילו חיסיון עוסק באינטרס של צד להליך משפטי לעיין במסמך, לצורך ניהול מיטבי של ההליך על-ידו. 

  

על אף האמור, על-פי פסק הדין, קיימים שני טעמים המצדיקים הכרה בהסגת הזכות לעיין במסמכי הבוררות. 

ראשית, בית המשפט העליון מציין, כי "ההיגיון מורה כי מאפיין החשאיות של מוסד הבוררות צריך שישפיע על ההיבט העוסק בחשיפת מסמכים הקשורים לבוררות". בהקשר זה, מפנה בית המשפט העליון לזכות לפרטיות הקיימת לפי חוקי היסוד, תוך שהוא מוסיף כי "ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים לבוררות שבה עסקינן היו כי תכניה יוותרו חסויים."

ושנית - טעם נוסף המועלה על-ידי בית המשפט העליון, על מנת לבסס את פסיקתו, הינו "הרצון לעודד ולחזק קיומן של מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין". זאת, מאחר שידיעתם של הצדדים כי תוצרי הליך הבוררות יוותרו חסויים, תתמרץ אותם להעדיף פנייה לאפיק של בוררות.

בית המשפט מציין, כי שני הטעמים הנזכרים לעיל עשויים להצדיק חסימת הזכות לעיון במסמכים, אך מציין כי סוגייה זו צריכה להיבחן בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. בית המשפט מוסיף, כי יהיה צורך לבחון בכל מקרה, בין היתר, את השאלה האם מידת הנחיצות של המסמכים הינה "משמעותית", והאם אין באפשרות הצד השלישי להתבסס על ראיות חלופיות. 

שתי הערות:

ראשית, בית המשפט העליון מציין שני טעמים המצדיקה הכרה בפטור היחסי מזכות העיון במסמכים. הטעם האחד נוגע להסכמת הצדדים לגבי חשאיות ההליך ופרטיותם של הצדדים, ואילו הטעם השני נוגע לרצון לעודד צדדים לפנות לבוררות.

על פניו, הטעם הראשון הנזכר לעיל הינו חזק פחות. במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים, פעמים רבות, נחשפים מסמכים, אשר הצד המגלה לא חפץ מלכתחילה בגילויים, ורצה שיהיו פרטיים בלבד. ההנחה של אותו צד כי מדובר במסמך "סודי" או "פרטי", לא בהכרח תביא למניעת גילויו. ראוי לציין בהקשר זה, כי בפסק דין אחר קבע בית המשפט העליון, כי המיקום שבו נכנסת הזכות לפרטיות לדיון בהליכי גילוי מסמכים הינו בבחינת מידת ההכבדה שמכביד הגילוי על מי שממנו הוא נדרש. בפסק הדין הנוכחי, בית המשפט העליון אמנם קבע, כאמור, כי ציפיותיהם של הצדדים לכך שתכניה של הבוררות יוותרו חסויים הינן "לגיטימיות". ואולם, שאלת הלגיטימיות של ציפיות אלה הינה בדיוק השאלה שיש להכריע בה.

הטעם השני, כאמור, נוגע לאינטרס הכללי בעידוד צדדים לפנות לבוררות. מדובר בטעם חזק יותר. ראוי לציין, שבפסק הדין לא נדונה השאלה האם אין די בהיעדר הפומביות על מנת לתמרץ צדדים להפנות את המחלוקת ביניהם לבוררות.

שנית, מדובר בפסק דין נוסף של כבוד השופט דנציגר, אשר מיועד לחזק את מוסד הבוררות ולעודד השימוש בו.

תיקון חדש בתקנות סדר הדין - עם או בלי קשר לבלוג זה

תיקון חדש (ומבורך) בתקנות סדר הדין הוא הזדמנות טובה לפרסם פוסט חדש, אחרי תקופה ארוכה של היעדרות. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך כי שלושת התיקונים שנכללים במסגרת התיקון האמור (מיום 14.2.2013) קשורים לדברים שנדונו כבר בבלוג זה.

1. תיקון אחד נוגע לשעות ההגשה באמצעות מערכת "נט המשפט". על-פי התיקון החדש, ניתן יהיה להגיש כתבי בי-דין עד השעה 17:00 בלבד, כאשר הגשה לאחר שעה זו תיחשב כהגשה ביום שלמחרת. יצוין, כי ההצעה שעמדה בבסיס תיקון זה כבר נדונה בפוסט קודם בבלוג זה. יוער, כי בפוסט האמור צוין, כי הגבלת ההגשות במערכת "נט המשפט" עד השעה 13:30 (כפי שדובר בהצעת התיקון) עשויה לפגוע בחלק מיתרונותיה של המערכת, אשר מאפשרת הגשת כתבי בי-דין שלא בשעות הבוקר, שבהן רבים מעורכי הדין נמצאים בבית המשפט עצמו. ואכן, התיקון שינה את השעה האמורה.

2. תיקון שני נוגע לקביעת חובה להגשת תשובה להמרצת הפתיחה (ולכל הפחות, להגשת בקשה לקיים דיון בהמרצת הפתיחה). זאת, לאחר פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון לאחרונה, שקבע כי במצב החוקי בעבר לא הייתה קיימת חובה כאמור. פסק דין זה נדון בפוסט קודם, שבו תהינו האם מחוקק המשנה ירים את הכפפה ויביא לתיקון התקנות. וכך אכן נעשה.

3. תיקון שלישי נוגע לאיחוד הדינים הקשורים להגשת בקשת עיכוב ביצוע והגשת בקשה למתן סעד זמני בערעור. נושא זה נדון בפוסט קודם, תחת הכותרת "עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור - האם הגיעה השעה ליצור הרמוניה ביניהם". ואכן, עם או בלי קשר לפוסט זה, תוקנו התקנות, תוך התבססות על אותם טעמים הנזכרים בפוסט. בכלל זה, אוחדו הדינים בין שני סוגי ההליכים, כאשר שאלת בית המשפט בעל הסמכות לדון בהליך נחתכת לפי השאלה האם הוגש כבר הליך ערעורי.

יצוין, כי על פי האמור בו, התיקון ייכנס לתוקף החל מלאחר 30 ימים לאחר פרסומו. למיטב ידיעתי, התיקון טרם פורסם ברשומות.