האם חברה בקשיים כלכליים צריכה לפנות לבעלי מניותיה כדי לזכות בפטור מאגרה?

אתמול פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין תקדימי (רע"א 6344/10 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ), הנוגע לשאלה האם לצורך קבלת פטור מאגרה, חברה הנמצאת במצב פיננסי קשה צריכה להוכיח כי בעלי מניותיה או מנהליה סירבו או אינם יכולים להזרים לה כספים לתשלום האגרה.

באותו עניין, דחתה רשמת בית המשפט המחוזי את בקשת הפטור שהוגשה על-ידי החברה התובעת (המצויה בקשיים כלכליים), וזאת מאחר שלא הוצגו ראיות ש-"קרוביה" של החברה – היינו בעלי מניותיה - נעדרים יכולת כלכלית או כי נעשתה פנייה אליהם לשלם עבור החברה את סכום האגרה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נתקבל ברובו. באופן כללי, נקבע כי אין הכרח בפנייה של החברה לבעלי מניותיה על מנת לגייס את סכום האגרה. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון. 

בפסק דינו דן בית המשפט העליון בשינוי שחל בנוסח תקנות האגרות. לפי התקנות הישנות (תקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987), על מבקש פטור מאגרה שהוא "בשר ודם" היה להראות כי ניסה להסתייע לא רק בבני משפחתו הקרובים ביותר – הורים ובני זוג – לצורך גיוס סכום האגרה, אלא אף במכרים ובידידים. כפי שצוין בפסק הדין, קיימת פסיקה מהתקופה בה חלו התקנות הישנות, במסגרתה נקבע כי תאגיד המגיש תביעה צריך להוכיח כי פנה לבעלי מניותיו ומנהליו לצורך גיוס סכום התביעה כתנאי לקבלת פטור מאגרה.

ואולם, בשנת 2007 תוקנו תקנות אלה ובוטל הצורך לפנות לקרובים ולידידים לשם קבלת פטור מאגרה לעניין אדם "בשר ודם". תחת זאת, בסעיף 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, נקבע - 

"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד"

בפסק דינו דחה בית המשפט את הטענה, לפיה יש לערוך היקש מהתקנות, אשר לפיו - על החברה לפנות לבעלי מניותיה ומנהליה לצורך גיוס כספים לתשלום אגרה בדיוק באותו אופן בו בן אדם "בשר ודם" צריך לפנות לקרוביו. בית המשפט העליון מציין כי נערך תיקון חקיקתי, אך המחוקק בחר שלא להשוות את המצב המשפטי בין שני המקרים. עוד צוין, כי גם פרשנות לשונית אינה מאפשרת לראות במונחים "בן זוג" או "הורה" כ-"בעל מניות" או "מנהל".

יחד עם זאת, נדמה כי בית המשפט לא סגר את הדלת מפני הידרשות לשאלת יכולתה של החברה לגייס כספים מבעלי מניותיה ומנהליה. כפי שנקבע, על מנת לקבל פטור מתשלום אגרה, מוטל על חברה שמגישה בקשה שכזו לשכנע את בית המשפט כי מצבה הכלכלי ירוד וכי אינה יכולה לגייס כספים ממקורותיה העצמיים. בית המשפט העליון מציין, כי על בית המשפט הדן בבקשה לפטור מאגרה "לבצע בדיקה יסודית של יכולותיה הכלכליות של החברה, בין היתר, בהתאם לסוגה, מאפייניה, מבנה ההתאגדות שלה ונסיבותיה המיוחדות. בהקשר זה – בחינה המצב האמיתי של החברה - יהיה מקום להתייחס אף לבעלי מניותיה ומנהליה".

כלומר, על-פי קביעתו של בית המשפט העליון, השאלה האם בעלי מניותיה ומנהליה של החברה יכולים להזרים לה כספים נוגעת ליכולתה האישית של החברה מבקשת הפטור, ולכן יש לבוחנה כשיקול אחד מבין שיקולים נוספים הקיימים.

המצאת תביעה למדינה באמצעות משרד החוץ – פסק דין חדש

בשבוע שעבר פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין ברע"א 1104/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' Alan B Steen, במסגרתו נדונה השאלה כיצד להמציא כתבי בי-דין למדינה נתבעת בכלל, ובפרט כאשר מדובר במדינת אויב.

באותו עניין, דובר בתביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בישראל לאכיפת פסקי דין זרים, אשר נפסקו לזכות התובעים כנגד איראן בגין מעשי טרור שבוצעו. בבית המשפט המחוזי עלתה השאלה כיצד תומצאנה התביעות לאיראן. בהקשר זה נדרש בית המשפט לפרשנותה של תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

"היה הנמען מדינת חוץ או מחלקה, נציגות או סוכנות של מדינת חוץ, או עובד בהן שהוא בעל חסינות דיפלומטית או קונסולרית, ישלח בית המשפט או הרשם שני עתקים של הכתב למשרד החוץ לשם המצאת אחד מהם לנמען; תעודת משרד החוץ בדבר ההמצאה וזמנה תהא ראיה לכך ויראו את הכתב כאילו הומצא כדין."

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנה 494 מהווה "הסדר מיוחד להמצאה למדינה זרה. הדרך להמצאה למדינה זרה הינה באמצעות משרד החוץ בלבד". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי "תקנה 494 לא מוגבלת למצבים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין המדינה הזרה, כך שעל משרד החוץ להמציא את המסמכים בכל דרך אפשרית על פי תקנות סדר הדין האזרחי". על בסיס קביעות אלה, הורה בית המשפט המחוזי למשרד החוץ להמציא את כתבי בי-הדין לאיראן, בין אם באמצעות משלוח דואר לרשויות באיראן ובין אם במישרין לנציגי איראן באו"ם. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור, תוך שצוין כי הכפפתה של מדינה זרה לסמכות שיפוטה של מדינת ישראל הינה עניין מורכב, אשר השלכותיו ניכרות הן בשדה המשפט הבינלאומי והן בשדה יחסי החוץ והדיפלומטיה. הסמכתו של משרד החוץ באמצעות תקנה 494 נעשתה, בין היתר, על רקע היותו הגורם האמון על יחסי החוץ של ישראל, אשר באפשרותו לבצע את ההמצאה באופן שיעלה בקנה אחד עם המורכבות המשפטית והבינלאומית המתוארת לעיל. בהקשר זה, כפי שקבע בית המשפט העליון, "פועל משרד החוץ על-פי קונבנציות בינלאומיות המעוגנות גם בהסכמים בינלאומיים ובהסכמים בילטראליים. לפיכך, על דרך ההמצאה למדינה זרה לעלות בקנה אחד עם עקרון ההדדיות, השוויון בין הריבונים (Sovereign equality of state) והנימוס המקובל ביחסי החוץ בין מדינות העולם".

נוכח דברים אלה, קיבל בית המשפט העליון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה – "כשם שישראל חפצה לקבל כתבי בי-דין הממוענים אליה בדרך דיפלומטית מקובלת, ולא בדרכים עקלקלות שיקשו על התנהלותה, כך גם עליה לפעול בהדדיות ובאופן דומה בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-דין נגד מדינות זרות בהליכים המוגשים בישראל".

לאור האמור נקבע, כי משנשלחו כתבי הבי-דין לידי משרד החוץ לשם מסירתם, הופך משרד החוץ לאוטונומי בבחירת דרך ביצוע ההמצאה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, בהתחשב בכך כי "להמצאת כתבי בי-דין למדינות אויב, שלא על-פי הערוצים הדיפלומטיים בהם נוקט המשרד ברגיל, עלולות להיות השלכות על יחסי החוץ של ישראל, על מעמדה של המדינה ועל מידת חשיפתה להליכים דומים מקבילים."

משמעות הדברים, הלכה למעשה, הינה שלא ניתן להגיש בישראל תביעה כנגד מדינת אויב, שכן באין המצאה, לא רכש בית המשפט בישראל סמכות לדון בה.

הערות:

1. באופן מעט אבסורדי, תוצאת פסק הדין עשויה להיות כי המקום הבטוח ביותר למדינת אויב למקם את נכסיה מאימת נושיה הוא במדינת ישראל. שהרי, במדינת ישראל לא ניתן לנקוט הליכים כנגדה. יחד עם זאת, תוצאת פסק הדין נכונה וראויה, לטעמי.

2. כפי שמצוין בפסק הדין, ביום 16.11.2008 נכנס לתוקפו חוק חסינות מדינות זרות, אשר כולל, בין היתר, הוראות גם בנושא המצאה למדינות זרות. בסעיף 24 לחוק זה נקבע הוראת תחולה הקובעת כי "חוק זה יחול גם על הליכים שהוגשו לבית המשפט לפני תחילתו, ובלבד שטרם החל הדיון בהם". על אף האמור, במסגרת פסק הדין לעיל לא הוחל החוק, וזאת "מן הטעם שהבקשות לאכיפת פסקי החוץ הוגשו והדיון בהן החל להתברר טרם כניסת החוק לתוקף".

ואולם, השאלה האם בנסיבות פסק הדין ניתן לומר כי "החל הדיון" (ולכן החוק לא חל) אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, משלא בוצעה המצאה, ומשברור כי איראן לא התייצבה להליכים, כלל לא ברור האם ניתן לומר כי "החל הדיון". בפסיקה ניתן למצוא בהקשר זה גם פסקי דין עם קביעות הפוכות (כך למשל נקבע, בת.א. (ב"ש) 5006/08 יוספוב נ' הרפובליקה הערבית של מצרים). שנית, השאלה מה פירוש המונח "החל דיון" הינה מורכבת ומעוררת מחלוקת (כך למשל היה במסגרת דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, שם נדונה בדיון נוסף השאלה האם שופט שניהל קדם משפט "החל בדיון" לעניין פרשנותו של סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט).

לפיכך ראוי היה כי הדיון בסוגיה זו יהיה רחב יותר (אף אם כנראה לא היה מביא לשינוי בתוצאה המשפטית הסופית).

3. מעניין להשוות את פסק הדין הנ"ל לפסק הדין שניתן לאחרונה במסגרת רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני, שם נמנע בית המשפט העליון (בדעת רוב) לאמץ לדין הישראלי את העיקרון מהמשפט המקובל האנגלי לפיו "אין מבררים תביעת אויב". השוואה זו מעלה, כי מדינת ישראל עלולה להיתבע על-ידי אויביה באמצעות המצאת כתבי בי-הדין לידיה בישראל. לעומת זאת, מדינת ישראל (או גורמים אחרים בה) אינם יכולים, הלכה למעשה, לנהל תביעה נגד מדינת אויב. ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש להשוואה זו, בעת הכרעתו בעתירה לדיון נוסף התלויה ועומדת על פסק הדין בעניין דיראני. 

ערעור בהליכי פשיטת רגל - פסק דין חדש

לאחרונה פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין במסגרת רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, אשר עשוי לעניין מתדיינים בתחום הליכי חדלות פירעון, ובפרט בתחום הליכי פשיטת רגל. במוקד פסק הדין עמדה השאלה כיצד יש להשיג על החלטה, שבמסגרתה שוּנה גובה התשלום החודשי שבו עליו לשאת פושט רגל. ההלכה הקודמת, שנקבעה לפני כעשרים שנה, קבעה כי מדובר בערעור בזכות.

בראשית פסק הדין סוקר בית המשפט העליון את הדין הספציפי החל בהליכי פשיטת רגל לעניין ערעור. כפי שמצוין בפסק הדין, בשלב הראשון, בהליכי פשיטת רגל, על המתדיין לבחון האם ההחלטה נשוא התקיפה הערעורית הינה "צו פשיטת רגל". הכוונה ב-"צו פשיטת רגל" הינה לצו שבו בית המשפט מפעיל את סמכותו המיוחדת כבית משפט לפשיטת רגל (דוגמת צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל והפטר).  

ככל שמדובר ב-"צו פשיטת רגל", מוקנית לבעל הדין זכות ערעור (לפי סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל). יחד עם זאת, גם אם אין מדובר ב-"צו פשיטת רגל", אין משמעות הדבר כי לא מוקנית לבעל הדין זכות ערעור, אלא יש לבחון, כפי שנעשה בהליכים אחרים, האם ההחלטה הינה "פסק דין" (שאז מוקנית לו בכל זאת זכות ערעור) או שמא "החלטה אחרת" (שאז יש להגיש בקשת רשות ערעור).

בית המשפט העליון קובע בפסק דינו כי כאשר גובה התשלום החודשי נקבע במסגרת צו כינוס, דרך ההשגה על ההחלטה הינה במסגרת ערעור בזכות (שכן צו הכינוס הינו "צו פשיטת רגל").

לעומת זאת, ככל שניתנת החלטה בהמשך ההליכים לשנות את גובה התשלום החודשי, הערעור עליה הוא ברשות בלבד – ראשית, מכיוון שההחלטה אינה מהווה "צו בפשיטת רגל", בשל היותה החלטה בלתי מרכזית במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל; ושנית, מכיוון שההחלטה אינה מהווה אף "פסק דין", שכן קביעה של בית משפט שעל החייב לשלם מעתה סכום פלוני במקום סכום אלמוני אינה סוגרת את תיק פשיטת הרגל.

הערות:

1. פסק הדין משקף מגמה של בית המשפט העליון להעביר השגות שונות בתחום פשיטת הרגל לתקיפה בדרך של בקשות רשות ערעור, ולא כערעור בזכות, וזאת משיקולי יעילות ועל מנת למנוע את הצורך בדיון במותב תלתא. לעניין זה ראו גם ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי ר.א. בע"מ (בפירוק), פיסקה 15 (לא פורסם, 13.7.08) (שם נקבע, כי החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת מפרק או נאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון).

2. הגיעה העת לבחון את השאלה מדוע קיים בכלל מקום לאבחנה הקיימת בין הליכי פשיטת רגל לבין הליכים אחרים, כולל הליכי פירוק של חברה, לעניין ערעור. כלומר, לא ברור מדוע עדיין יש צורך במבחן הדו-שלבי, כמוסבר לעיל, ולא ראוי להסתפק בבדיקה האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת. קריאותיו של בית המשפט העליון למחוקק לערוך רביזיה בנושא זה טרם נענו (וראו לעניין זה, פסק הדין בעניין הבנק הבינלאומי, בפס' 17).