פוסט אורח נוסף מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים.
פעמים רבות אני שומע כי אנשים מתקשים וטועים לחשוב כי לבתי המשפט המחוזיים בישראל סמכות בלעדית לדון בתביעות הנוגעות לקניין רוחני. כמובן, שאין זה המצב, אלא שסעיף 40(4) לחוק בתי המשפט מסמיך את בתי המשפט המחוזיים לדון בתביעות בענייני זכויות קניין רוחני במצבים שברגיל לא היתה להם סמכות מתאימה. ברשימה זו אבקש להבהיר סוגיה זו.
כללי הסמכות העניינית הרגילים
המבחן הרגיל לעניין סמכות עניינית נגזר משאלת הסעד המבוקש בתביעה והשווי שלו. הסמכות לדון בתביעה אשר עותרת לסעד כספי, אשר שוויו אינו עולה על 2.5 מיליון ₪, נתונה בידי בתי משפט השלום בישראל. אם שווי הסעד גבוהה יותר – לבתי המשפט המחוזיים תקנה הסמכות. אך מה הדין כאשר הסעד המבוקש הינו צו מניעה? סעד כזה נחשב כסעד שלא ניתן להעריך את שוויו בכסף, וככזה נופל בסמכותו של בית המשפט המחוזי.
בתביעות קניין רוחני: הכלל הרגיל מחייב פיצול הדיון
ברע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שוורץ, נקבע כי כאשר תובעים שני סעדים שאינם נמצאים בסמכותו של בית משפט אחד, אין מנוס מפיצול הדיון לשתי הערכאות השונות. כך, תביעה לסעד כספי שאינו עולה על 2.5 מיליון ₪ ובמקביל לו עתירה לצו מניעה תחייב, דרך כלל, הגשת שתי תביעות לשתי הערכאות השונות.
יובהר. בענייני קניין רוחני שני סעדים אלו – צו מניעה וסעד כספי נמוך מ-2.5 מיליון ₪, מתבקשים פעמים רבות יחדיו. לשם הדוגמה, כאשר מוגשת תביעה בשל הפרת זכויות יוצרים, הסעדים המתבקשים במסגרתה הם לרוב צו מניעה שיאסור המשך ההפרה וכן פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה של 100,000 ₪, כגבולות החוק. אף אם בוצעו מספר הפרות נפרדות, בכדי לחרוג מסמכותו של בית משפט השלום נדרשות 25 הפרות שונות (!) או נזק שניתן להוכיחו בגובה של 2.5 מיליון ₪ או יותר. מצב זה, כמובן, אינו ייחודי לתביעות בגין הפרת זכות יוצרים. הדבר מתרחש אף בתביעות בגין הפרת פטנט, הפרת מדגם, גזל סוד מסחרי וכיוצא באלה.
סעיף 40(4) – כלל חריג המונע פיצול דיון
ברור לכל שניהול שני הליכים באותו עניין בשתי ערכאות שונות אינו עניין רצוי, וזאת, בראש ובראשונה, בשל חוסר היעילות הכרוך בכך. המחוקק ביקש למנוע את הפיכתו של מצב זה לעניין שכיח וחוקק את סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט. סעיף זה קובע שמקום בו ישנן שתי תביעות אוי יותר בעניינים ההכרוכים זה בזה, ואשר אחת התביעות הינה בסמכות בית המשפט המחוזי, אזי כל התביעות יהיו בסמכותו. ובלשון הסעיף, תהא לבית המשפט המחוזי סמכות לדון ב-:
"תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2);
בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(ב) (נמחק)
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
המחוקק הבהיר את מטרת הסעיף בהצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג-2003:
"תביעות בתחום הקנין הרוחני מתאפיינות, בדרך כלל, בכך שהן כוללות סעד כספי בצד צו מניעה נגד המשך הפרת הזכויות. כללי הסמכות הענינית הקיימים, כפי שפורשו לאחרונה בפסיקת בית המשפט העליון רע״א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע״מ נ׳ שוורץ, פ"ד נג(1) בעמ' 670), מובילים פעמים רבות לפיצול של תביעות בעניני קנין רוחני בין בית המשפט המחוזי לבין בית משפט השלום: פיצול זה מכביד על הצדדים ועל המערכת המשפטית, בלא הצדקה ענינית. הצעת חוק זו באה למנוע את הצורך בפיצול סעדים במקרים האמורים, על ידי מתן אפשרות לכרוך סעדים כספיים בתביעות לצו מניעה וצו עשה בתחום הקנין הרוחני, המוגשות לבית משפט מחוזי"
כלומר, בזכות הכלל החדש, מקום בו בעל דין תובע ועותר לקבלת שני סעדים או יותר בענייני קניין רוחני, אם בית המשפט המחוזי יהיה מוסמך לדון בסעד אחד (למשל, כיוון שמדובר בצו מניעה שנמצא בתחום סמכותו) הרי שהוא יהיה מוסמך לדון בכלל הסעדים, אפילו אם על פי כללי הסמכות הרגילים הם לא בגדרי סמכותו.
יודגש. סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט אינו קובע שכל תביעה בענייני קניין רוחני היא בסמכותם הבלעדית של בתי המשפט המחוזיים, כפי שאנשים טועים לחשוב לפעמים.
לעניין זה יוער, כי אף שהמחוקק פתר את הבעיה ביחס לתביעות בענייני קניין רוחני, בתביעות אחרות, דוגמת לשון הרע, אותה בעיה של פיצול סעדים המחייבת הגשת שתי תביעות נפרדות, עשויה עדיין להתקיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה