ערך מוסף על הוספת מס ערך מוסף לשכר טרחת עורך דין

ביום 18.10.2010 נכנס לתוקף תיקון לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. בעוד על-פי נוסח התקנה לפני תיקון זה, היה על בית המשפט להוסיף מע"מ לסכום שכר-טירחת עורך-דין שנפסק, קובעת התקנה לאחר התיקון כדלקמן:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע".

פרשנותה והיקף תחולתה של תקנה זו עמדה לאחרונה לדיון במסגרת ע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל (2011). באותו מקרה נפסק בבית המשפט המחוזי שכר-טרחה בשיעור 13% מסכום הפיצויים (ללא שהוסף על שיעור זה מע"מ). המערערת הגישה לבית המשפט העליון ערעור, במסגרתו הלינה על אי הוספת מע"מ על סכום שכר-הטירחה.

בפתח פסק דינו הסביר כבוד השופט י' עמית את הרציונאלים העומדים מאחורי תיקון התקנה, כפי שעולים מדברי ההסבר לתיקון:

ראשית, מניעת התדיינות סרק בנושא השאלה האם צד מפסיד זכאי לקבל מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ;

שנית, בחלק מההליכים בהם מעורבת המדינה נפסק מע"מ לטובתה, על אף כי כאשר המדינה מיוצגת על-ידי עובדיה (כפי שהוא המצב בדרך כלל) אין היא משלמת מע"מ (בניגוד, למצב בו אדם פרטי או חברה שוכרים עורך-דין פרטי);

שלישית, המע"מ ניתן לקיזוז כמס תשומות על-ידי צד זוכה שהינו "עוסק", ולכן פסיקת מע"מ יוצרת מצב בו גוף זה הן מקזז את מס התשומות והן מקבל את המע"מ שנפסק על שכר-הטירחה (כלומר, הוא זוכה למרכיב המע"מ פעמיים).

השופט עמית קובע כי התיקון האמור עשוי לגרום לחיסרון כיס למתדיין פרטי (אשר אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות, אך עדיין צריך לשלם מע"מ על שכר הטירחה לעורך דינו).

באופן כללי, השופט עמית מביע תהייה כיצד תיקון זה עולה בקנה אחד עם תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין, לפיה על בית המשפט לפסוק שכר-טירחה שלא יפחת משכר הטירחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 – שהרי בכללים האמורים של לשכת עורכי הדין הוסף מע"מ לשכר המינימאלי.

כיוון שבאותו מקרה היה מדובר בתאונת דרכים, לגביה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("חוק הפיצויים"), עבר השופט עמית לבחון כיצד התיקון עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הרלוונטיות - לפי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים, הוסמכה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע שכר-טירחה מקסימאלי לעורך דין בטיפול בתביעות פלת"ד של עד 8% או עד 13% (אם התנהלו הליכים משפטיים). המועצה הארצית עשתה שימוש בסמכותה זו והתקינה את כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977, אשר מאמצים את השיעורים הנקובים בחוק הפיצויים, כאמור לעיל. בסעיף 5 לכללים אלה נקבע, כי יש להוסיף מע"מ לשיעורים הנזכרים (יצוין, כי השיעורים האלה בתוספת מע"מ הם השיעורים הנהוגים בפרקטיקה, על אף היותם שיעורי מקסימום).

על רקע זה, הגיע השופט עמית למסקנה כי הוראות החוק האמורות עומדות בסתירה לתיקון; וכי יש להעדיף את הוראת חוק הפיצויים וכללי לשכת עורכי הדין. זאת, שכן אי פסיקת מע"מ פוגעת בתובע הפרטי (אשר אינו מהווה "עוסק" לעניין חוק מס ערך מוסף, וממילא אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות). על כן, על-פי פסק דינו של השופט עמית, יש לראות בכללי לשכת עורכי הדין כנורמה ספציפית הגוברת על הנורמה הכללית בתקנה 512(ג), ולכן, כך נקבע, בתביעות על-פי חוק הפיצויים יש להוסיף מע"מ על שכר הטירחה.

נוכח דברים אלה, קרא השופט עמית למחוקק המשנה לתקן פעם נוספת את תקנה 512(ג) באופן שניתן יהא לפסוק מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בכל תביעת נזיקין (ואולי אף בכל תביעה).

השופט עמית נותר בנושא זה בדעת מיעוט. המשנה לנשיאה א' ריבלין (אשר היה שותף לעמדתו של השופט עמית כי מבחינת דין רצוי, יש לפסוק מע"מ על שכר-טירחה של תובע פרטי בתביעת נזיקין), קבע כי אין סתירה בין תיקון התקנה לבין חוק הפיצויים, וממילא אין להוסיף מע"מ לסכום שנפסק.

השופט ע' פוגלמן – אשר הצטרף לעמדתו של השופט ריבלין - קבע כי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים למערכת היחסים שבין עורך-הדין ללקוח, בהגבילם את עורך הדין מלגבות שכר-טירחה העולה על השיעור הנקוב בהם בתוספת מע"מ. לעומת זאת, תקנה 512 עוסקת במישור היחסים שבין בית המשפט לבעלי הדין.

הערות:

1. פסק הדין המובא לעיל הינה דוגמה לעליונותן של הוראות החוק על עמדתו האישית של השופט, גם במסגרת סדרי הדין. במסגרת פסק דינו ניסה השופט עמית להפוך את הדין הרצוי מבחינתו (רצון למנוע חיסרון כיס מתובעים נזיקיים – שמצבם הכלכלי באופן פרדיגמטי קשה יחסית) לדין המצוי, אך לשווא.

2. עולה השאלה כיצד ניתן היה לקבוע כי הוראות חוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו – הדנות בשיעורים


מקסימאליים, ולא מינימאליים – יכולות לסתור תיקון לתקנה, לפיו יש לשלם שכר טירחה בגובה מופחת.

פסק בוררות על עילה שלא נטענה – האם חריגה מסמכותו של הבורר?

בית המשפט העליון דן בעבר לא פעם, וגם לא פעמיים, בשאלה האם רשאי בית משפט ליתן לתובע סעד בגין עילה שלא נטענה. כך, למשל, במספר פסקי דין נקבע כי אף כאשר הוגשה תביעה חוזית, רשאי בית המשפט ליתן לתובע סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (וקיימת גם פסיקה הפוכה בנדון). 

השאלה האמורה מקבלת זווית שונה כאשר מדובר במתן פסק בוררות על עילה שלא נטענה. במקרה שכזה, עשויה לעלות טענה כי הבורר חרג מסמכותו ועל כן יש לבטל את פסק הבוררות.

שלשום ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין העוסק בשאלה זו במסגרת רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (2011). באותו עניין הגיש המשיב תביעה נגד המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. התביעה הייתה חוזית ונטען בה כי המבקש לא העביר למשיב את מלוא התמורה בגין מניות שהועברו לו, בהתאם להסכם בין הצדדים. הצדדים הסכימו על העברת התביעה להליך של בוררות. בהסכם הבוררות נקבע, כי "הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה ואותה בלבד".

בתום הליכי הבוררות נקבע כי לא נכרת בין הצדדים הסכם – בעל-פה או בכתב. על אף האמור, נקבע כי על המבקש לפצות את המשיב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן המניות הועברו לידו חרף היעדר קיומו של הסכם. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לביטול פסק הבוררות שנתבססה על טענת חריגה מסמכות של הבוררים. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בפסק דינו מנתח בית המשפט העליון שתי שאלות:

ראשית, נבחנה השאלה האם מתן פסק בוררות בעילה שלא נטענה מהווה חריגה מהסמכות שנקבעה בהסכם הבוררות. בהקשר זה נקבע, כי הצדדים הסכימו על העברת הסכסוך ביניהם לבוררות. "סכסוך" בהקשר זה אינו מונח משפטי, אלא הכוונה למערכת עובדתית שיצרה מחלוקת בין הצדדים. חוק החוזים, חוק עשיית עושר ולא במשפט, וחוקים אחרים, הם כללי הכרעה שמסייעים ביישוב סכסוכים, אך אינם הסכסוכים לכשעצמם, וממילא לא הוגבלו הבוררים על-פי ההסכם לפסוק על-פי חוק מסוים.

שנית, נבחנה השאלה האם פסיקה בעילה שלא נטענה מהווה כשלעצמה חריגה מסמכות, וזאת אף אם סמכותם של הבוררים לא הוגבלה בהסכם לעילות מסוימות. בהקשר זה ניתן על ידי בית המשפט העליון לפני כחמש עשרה שנים פסק הדין בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996), במסגרתו ניתנה תשובה חיובית לשאלה האמורה. בפסק דינו החדש הפך בית המשפט העליון הלכה זה, תוך שנקבע כי ראוי להימנע מקביעת כלל גורף בשאלה שנדונה בפרשת עין גב, וממילא לא ניתן לקבוע באופן מוחלט כי סמכות בורר נתחמת על-ידי כתבי הטענות. תחת זאת, מאמץ בית המשפט מבחן לפיו יש לבדוק מהי הסכמת הצדדים באשר לסדרי הדין שיחולו בהתדיינות לפני הבורר וממנה יש להסיק מהי סמכותו לפסוק בעילה שלא נטענה.

כך, למשל, אם קובעים הצדדים כי הבורר רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה, אזי הדבר לא יהווה חריגה מסמכות. לעומת זאת, אם קובעים הצדדים כי יחולו על הבוררות סדרי הדין הנוהגים בבית המשפט, הדבר מעיד על היעדר הסכמה לפסיקת בורר בעילה שלא נטענה.

הערות:

1. בנסיבות המקרה, פסק הדין של המשנה לנשיאה א' ריבלין הינו נכון, לטעמי. יחד עם זאת, מניתוחו לא עולה תשובה ברורה די הצורך לשאלה מה תהיה התוצאה המשפטית במקרה השכיח, אשר בו הסכם הבוררות "שותק" לגבי סדרי הדין החלים (ראו לעניין זה ניתוחו בפס' 13 לפסק הדין).

2. בפסק דינו יוצא השופט ריבלין מנקודת הנחה, לפיה אם הוחלו על הבוררות סדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, אין הבורר רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה. לגישתו, אם כך היה נקבע בהסכם הבוררות בעניין שנדון לפניו, לא היה רשאי הבורר להסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, כפי שמודגם בפסק דינו של השופט י' עמית, תוצאה זו אינה "נקייה" מספקות. הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בהוראות תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, במסגרתה נקבע כי "מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו". 

האם בוטלה האפשרות להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת תביעה נגזרת (ואף ייצוגית)?

ביום 27.7.2010 נתקבל תיקון 59 לחוק בתי המשפט. אחד הסעיפים החשובים שהוסף במסגרת תיקון זה הינו סעיף 41(ה) לחוק, במסגרתו נקבע:

                 (1)  ... לא תינתן רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לאשר תובענה ייצוגית לפי פרט 5 לתוספת השנייה לחוק האמור או לאשר תביעה נגזרת לפי סעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;

(2)  לבקשת בעל דין, יקיים בית המשפט דיון חוזר בהחלטה כאמור בפסקה (1) בהרכב של שלושה שופטים...;

מדובר בתיקון חשוב, לפיו לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לאישור תובענות ייצוגיות מסוגים מסוימים או לאישור תביעה נגזרת. דרך ההשגה על החלטות אלה הינה כיום אחרת – ראשית, כאמור בסעיף 41(ה)(2) לחוק, ניתן לבקש מאותו בית משפט לקיים "דיון חוזר בהחלטה" בהרכב של שלושה שופטים. שנית, כאמור בסעיף 41(ה)(3), ניתן להשיג על ההחלטה במסגרת פסק הדין הסופי.

עולה השאלה מה תחולת תיקון זה על הליכים תלויים ועומדים. בסעיף 13 לתיקון האמור, נקבע כי "תחילתו של חוק זה ביום... 15 בדצמבר, 2010... והוא יחול על הליכים שיוגשו לבית משפט מיום זה ואילך". 

פרשנותו של סעיף התחולה נדונה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 23.10.2011 במסגרת רע"א 6270/11 משעור נ' רוזנברג. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה בקשה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", לפי סעיף 41(ה)(2) לחוק, תוך שנקבע כי הסעיף האמור כלל אינו חל על ההליך, נוכח קיומו של סעיף התחולה האמור.

בית המשפט בהחלטתו דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מאמץ את טעמיו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט מציין בהקשר זה, כי הכוונה במונח "הליכים" שבסעיף התחולה הינה להליך עיקרי בלבד, היינו לתביעה הייצוגית או הנגזרת עצמה. יחד עם זאת, בית המשפט הותיר בצריך עיון את השאלה "אילו דרכי תקיפה, אם בכלל, נתונות כיום בידי המבקש" להשיג על החלטות אלה (תוך שבית המשפט העליון מרמז, ככל הנראה, לשאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, כפי שהיה ניתן לעשות טרם התיקון).

והנה, אתמול ניתנה על-ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת רע"א 7109/11 רידניק נ' זמיר. בהחלטה זו דובר על תביעה, אשר בקשה לאישורה כתביעה נגזרת הוגשה בשנת 2006. ביום 28.7.2011 נתקבלה בקשה זו במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון בהחלטה קצרה דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מפנה לנוסחו החדש של סעיף 41(ה)(1) לחוק. כפי שניתן להבין, בית המשפט מפרש את המונח "הליכים" המופיע בסעיף התחולה כמתייחס גם להליך שאינו הליך עיקרי, כלומר לבקשת רשות הערעור.

המצב שנוצר מעורר שאלות – מחד גיסא, לפי ההחלטה בעניין רוזנברג, סעיף 41(ה) אינו חל אלא במסגרת תביעות (ייצוגיות או נגזרות), אשר הוגשו לאחר 15.12.2010. מאידך גיסא, לפי ההחלטה בעניין רידניק, הסעיף האמור חל גם על הליכים שנפתחו קודם לכן.

שילוב שתי ההחלטות מוביל לכך, כי אין כל אפשרות להשיג על החלטה המאשרת תובענות ייצוגיות (מסוגים מסוימים), כמו גם תביעות נגזרות.

נוכח האמור, ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש פעם נוספת לפרשנות הוראות אלה. 

האם בית המשפט המחוזי יכול לדון בערעור על עצמו?

לאחר תקופת החגים, הבלוג חוזר מהפגרה, בפוסט אורח של קרן ילין-מור.

לאחרונה העניק בית המשפט העליון החלטה ברע"א 8296/08 עטר נ' אשל. עובדות המקרה הרלבנטיות הן שהמשיבה, יעל אשל, הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקש, ראש המועצה האזורית גלבוע, בגין אמירות שלו שנאמרו במהלך ישיבות המועצה. בית משפט השלום קבע, כי למבקש עומדת הגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולכן דחה את התביעה. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור, וקבע כי ההגנה אינה חלה וכי קיימת חבות. לפיכך, החזיר בית המשפט המחוזי את התיק לבית משפט השלום, על מנת שזה יקבע את גובה הפיצוי. המבקש הגיש כנגד החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים ניתן פסק דין בבית משפט השלום, שקבע את שיעור הפיצוי.

דני עטר

כל שופטי ההרכב בבית המשפט העליון פסקו, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אולם הם נחלקו בדעותיהם ביחס לטעם לדחיה. השופט הנדל (בדעת יחיד) כתב את פסק הדין המרכזי, שבו הוא קבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. הוא טען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה החלטת ביניים בהליך, אשר ניתנת לערעור ברשות, ולאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום נבלעת בתוכו וניתנת לערעור במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. לשיטתו, המבקש, שהפסיד בערעור במחוזי, יכול לערער במסגרת הערעור על פסק הדין השני הן על החבות והן על הפיצוי, אולם המשיבה תוכל לטעון כטענת הגנה, כי הסוגיה כבר הוכרעה בערעור הראשון לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט צריך להימנע מלדון בסוגיה זו, כך שמדובר, לדבריו, ב"ערעור פורמלי".

השופט הנדל הציג גם נימוקים שבמדיניות משפטית להצדקת עמדתו. ראשית, טען, כי הדבר מתחייב מכללי סדר הדין, אשר יש לשמור עליהם כדי לשמור על הסדר. שנית, כלל "הבליעה" הינו כלל מושרש, ויש לשמור על אחידות ככל שניתן. ושלישית, הדבר מאפשר למשיבה, שאף היא צד להליך, לשמור על זכויותיה, שכן היא תוכל להגיש ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי, ככל שהיא מעוניינת בכך. בנוסף, קיימת עדיפות להכרעה בערעור במאוחד בשאלות החבות והנזק, ולא לנתק בין השתיים, מכיוון שהדבר חוטא לאמת הדיונית, אינו יעיל ומגביל שלא לצורך את ספקטרום הבחינה של בית המשפט העליון.

יעל אשל

השופט ריבלין נקט בעמדה שונה, שלפיה, החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה פסק דין (ולא החלטה אחרת), וממילא אינה יכולה להיבלע במסגרת פסק הדין של בית משפט השלום. הדרך הנכונה להשיג על החלטה זו היא במסגרת בקשת רשות ערעור, ולא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין השני. לדבריו, עקרון זה אינו משתנה גם אם ניתן כבר פסק הדין השני. הדבר אף נובע במפורש מסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שלפיו "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי..., ופסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך...". לכן, החזרת הדיון לבית משפט השלום, אינה מאפשרת ערעור בזכות בכל רוחב החזית לאחר מתן פסק הדין השני, אלא רק בנושאים החדשים.

השופט ריבלין ממשיך ומציין, כי ככלל בית המשפט יימנע מדיון בערעור בשאלת האחריות עד שתוכרע שאלת הפיצויים, מטעמי יעילות. על מנת להגשים זאת, ניתן יהיה, במקרים המתאימים, לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור עד להכרעה בשאלת הפיצויים, לרבות ערעור לבית המשפט המחוזי.

על כן, השופט ריבלין קבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה כדין, אולם דינה להידחות, שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה זאת.

השופטת ארבל הצטרפה לעמדתו של השופט ריבלין, מטעמים של סופיות הדיון וקשיים ביישום, אף על פי שמצאה טעם בעמדתו של השופט הנדל.

ועתה להערותיי על פסק הדין. עם כל הכבוד לעמדתו של השופט הנדל, אני סבורה כי היא מוטעית. כפי שציין, ובצדק, השופט ריבלין, כאשר בית המשפט המחוזי דן בערעור בזכות שהוגש אליו, הרי שתוצאת הדיון היא פסק דין, וככזו הדרך להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור שתוגש לבית המשפט העליון.

התוצאה שהגיע אליה השופט הנדל אינה מתיישבת, לטעמי, עם כללי סדר הדין ועם ההגיון הישר. היא אינה מתיישבת עם סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שקובע מתי תוגש בקשת רשות לערער, ולא עם ההגיון, שלפיו הערעור על החלטה שיפוטית יישמע בפני ערכאה גבוהה יותר. הפתרון של ערעור פורמלי, כפי שמציע השופט הנדל, נראה לי חסר טעם, והגיוני פחות מאשר האופציה של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין המחוזי.

הצידוק המרכזי שניתן למצוא לדעתו של השופט הנדל הוא יעילות הדיון ומניעת דיונים מיותרים. עם זאת, גם צידוק זה אינו עומד לטעמי. ראשית, כפי שציין השופט ריבלין, ניתן במקרים המתאימים לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור, על מנת לדון בה לאחר שניתן פסק הדין השני או הערעור עליו (במאוחד עם בקשת רשות ערעור נוספת שתוגש ביחס לפסק הדין השני). שנית, במקרים המתאימים יכול בית המשפט העליון לדון בבקשת רשות הערעור תוך עיכוב ההליכים בבית משפט השלום, כך שיימנע כפל דיונים. במצב שכזה, אם בית המשפט העליון ימצא מקום להתערב בפסק הדין, הדבר עשוי למנוע דיונים מיותרים.

בשולי הדברים אציין, כי פעם נוספת מזכיר בית המשפט "היבט דיוני מושרש" שלפיו בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים שבהם יש עילה משפטית המצדיקה זאת, ובכל זאת בוחר לדון בבקשה גם לגופם של דברים, ולקבוע כי אין כל דופי או קושי במסקנת פסק הדין.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

האם מערכת "נט המשפט" הולכת לאבד חלק מיתרונותיה (וגם – על "המעגל השוטה" בערעור על החלטה אחרת של רשם)?

באחרונה הופצה טיוטה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי להערות הציבור. המועד האחרון להגשת הערות הציבור הינו עד ליום 2.10.2011. במסגרת טיוטת התיקון נכללים מספר תיקונים אשר עשויים לעניין במיוחד עורכי דין. בחרתי להתמקד בשניים מתוכם.

התיקון הראשון נוגע לשעות ההגשה האפשריות של כתבי בי-דין על ידי המשתמשים במערכת נט-המשפט. כידוע, מאז כניסתה של מערכת זו לשימוש, חל שינוי משמעותי באופן הגשת כתבי טענות. אחד היתרונות המוענקים על-ידי מערכת זו הינה האפשרות להגיש את כתבי הטענות אף לאחר סגירת מזכירויות בתי המשפט. אפשרות זו חשובה במיוחד מאחר שרבים מעורכי הדין נמצאים בשעות הבוקר בבית המשפט, וממילא אינם יכולים לטפל בהגשת כתבי הטענות. בצורה זו אף נחסך פעמים רבות הלחץ המלווה הגשות לבתי המשפט. והנה, בתיקון לתקנות מוצע כי הגשה באמצעות המערכת לאחר השעה 13:30 תיחשב כהגשה ביום שלאחר מכן. על פי דברי ההסבר, הסיבה לתיקון המוצע הינה למנוע מצב בו כתב טענות יוגש לשופט לאחר שעות הפעילות, באופן בו השופט יראה אותו רק ביום הדיון. בעייה זו עשויה לכאורה להיפתר גם ללא תיקון בתקנות, אלא על ידי החלטה שיפוטית בתיקים ספציפיים, המקציבה מועדים מוגדרים להגשות יום לפני דיון. 

התיקון השני נוגע לחיוב בעל דין המגיש ערעור על החלטה אחרת של רשם להפקיד ערובה להוצאות. על דרך הכלל, בערכאת הערעור נדרש מערער להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד בערעור. חריג לכך מצוי בנוסח העדכני של התקנות, אשר פוטר בעל דין המגיש ערעור על החלטה אחרת של רשם מלהפקיד ערובה. בטיוטת התיקון מוצע לבטל "פטור" זה.

במסגרת דברי ההסבר לתיקון מצוין, כי הסיבה לתיקון הינה כי גם הוצאותיו של צד שכנגד בערעור על החלטה אחרת של רשם צריכות להיות מובטחות. הדברים אכן נכונים. עם זאת, ראוי שמנסחי התיקון ייקחו בחשבון נתון נוסף – אחת הסיבות בגינן נקבע בתקנות כיום שאין צורך להפקיד ערובה להוצאות בערעור על החלטה אחרת של רשם הינה למנוע יצירת "מעגל שוטה", ובפרט בערעור על החלטותיו בנושא ערובה ואגרות. דוגמה טיפוסית - מוגש ערעור בזכות לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי. המערער מגיש בקשה לפטור אותו מהפקדת ערובה להוצאות במסגרת הערעור, בטענה כי הוא עני. רשם בית המשפט העליון מחליט לדחות בקשה זו. המערער "העני" מחליט להגיש ערעור על החלטה אחרת זו, אשר אמור לידון בפני שופט של בית המשפט העליון. לפי התיקון המוצע בתקנות, יהיה על המערער לשלם ערובה להוצאות גם במסגרת הערעור על החלטת הרשם. בנסיבות אלה, לא תהיה למערער "העני" ברירה אלא לחזור ולהגיש בקשה לפטור מערובה. וחוזר חלילה. ראוי כי מנסחי התקנות ייקחו נתון זה בחשבון. 

לקריאה נוספת על "המעגל השוטה" העשוי להיווצר בערעור על החלטה אחרת של רשם ראו ההחלטה במסגרת רע"א 2240/07 עבדי נ' דובק בע"מ (2007), בפס' ד'.

תודה לעו"ד עדי אברונין, מפרקליטות מחוז תל-אביב אזרחי, שהיפנה את תשומת ליבי להעברת טיוטת התיקון להערות הציבור. ובהזדמנות זו – שנה טובה ומתוקה לכולם!

פסק דין בהיעדר הגנה – גם בהמרצת פתיחה?

בפסק דינו במסגרת רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד (2011) הכריע בית המשפט העליון (כבוד השופט א' גרוניס) בשאלה העקרונית האם רשאי בית משפט לתת פסק דין בהיעדר תשובה בהמרצת פתיחה, וזאת מבלי שנקבע דיון בהליך זה. 

לטענת המבקשות, שלא הגישו תשובה להמרצת הפתיחה בערכאה הדיונית, אי קביעת הדיון בהמרצת הפתיחה מחייבת לבטל את פסק הדין שניתן כנגדן מחובת הצדק. לעומת זאת, המשיבים טענו כי בהיעדר כתב תשובה, יש לתת פסק דין על בסיס המרצת הפתיחה (הנתמכת בתצהיר), בהתאם לגירסה העובדתית היחידה המצויה בפני בית המשפט.

לאחר פירוט סדור של ההיסטוריה העומדת מאחורי הליך המרצת הפתיחה, קבע בית המשפט העליון כי אין לתת פסק דין מבלי לקיים דיון בהמרצת הפתיחה, וזאת אף אם לא הגיש המשיב כתב תשובה. 

קביעתו של בית המשפט בוססה על שלושה אדנים – ראשית, נוסחן העדכני של תקנות סדר הדין האזרחי מקנה זכות למשיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה, אך לא מחייב אותו לעשות כן; שנית, בטופס הנלווה להמרצת פתיחה לא נכללת אזהרה למשיב לגבי האפשרות לקבל פסק דין בהיעדר תשובה כנגדו (בניגוד למצב בהליכים אחרים); שלישית, למשיב עומדת זכות לחקור את המבקש על האמור בתצהירו התומך בהמרצת הפתיחה, אף אם כלל לא הוגש תצהיר נגדי. 

בית המשפט ציין כי המסקנה המשפטית לעיל פוגעת באחידות המשפטית (לעומת הליכים אחרים), כמו גם ביעילות ניהול ההליך המשפטי (זאת, שכן הדיון שיתקיים ייערך ללא פרישת יריעת המחלוקת בפני בית המשפט). יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי מסקנה זו נדרשת "על פי המצב המשפטי דהיום", תוך שהוא פותח פתח להתערבות מחוקק המשנה בנושא זה.

הערות והארות:

1. מעניין יהיה לראות כיצד ישפיע פסק דין זה על יישום יתר ההלכות הנוגעות למתן פסק דין בהיעדר הגנה בהליך רגיל ביחס למצב בהמרצת פתיחה. כך, למשל, בהליך רגיל (שאינו המרצת פתיחה), אם בשעה שדן בית המשפט בבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה מצוי בתיק בית המשפט כתב הגנה שהוגש באיחור, אין להתעלם ממנו ואין לתת פסק דין (ראו, רע"א 8712/04 בן טוב נ' אורות הגליל, פ"ד נט(5) 693 (2005)). משמעות הלכה זו הינה כי הנתבע עשוי לזכות במעין ארכת חסד להגשת כתב ההגנה, ובלבד שבית המשפט לא דן בתיק עד הגשתו (המאוחרת) של כתב ההגנה. נוכח ביקורתו של בית המשפט העליון על אי חיובו של משיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה, עולה השאלה האם גם משיב בהמרצת פתיחה יוכל להגיש תשובה שלא במסגרת לוח הזמנים הקבוע בתקנות. ייתכן, כי במקרה שבהמרצת פתיחה יוגש כתב תשובה באיחור, בית המשפט יאפשר למבקש להוציאו מתיק בית המשפט (וזאת, בניגוד, כאמור, למצב בהליך רגיל).

2. האופן בו יש להשיג על פסק דין שניתן בהיעדר הגנה פורט בצורה יפה במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) (חוות דעתו של השופט גרוניס). כפי שנקבע שם – ראשית, ניתן להגיש ערעור על פסק הדין בהיעדר ההגנה עצמו (במסגרתו של ערעור זה תידון אך ורק השאלה האם היה מקום לתת פסק דין בהיעדר הגנה, נוכח כתבי הטענות בתיק). שנית, ניתן גם להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי הדוחה בקשה לביטול פסק הדין (במסגרתה של הבר"ע תידון אך ורק השאלה האם קמה עילה לבטל את פסק הדין, תוך בחינת סיכויי ההגנה והסיבה למחדל אי הגשת כתב ההגנה). נוכח אבחנה אנליטית זו עולה השאלה האם לא היה מקום במקרה לעיל להגיש ערעור בזכות, ולא בקשה לביטול פסק הדין ולאחריה בקשת רשות ערעור.      

3. מעניין אם מחוקק המשנה ירים את הכפפה ויביא לאחידות ביחס לחובה להגיש כתב הגנה וכתב תשובה, ובכל מקרה נראה כי זהו אינו אקורד הסיום בנוגע לנושא זה בהמרצת פתיחה.

האם ניתן להגדיל את סכום הפיצויים באמצעות הרחבת חזית?

בפוסט קודם התייחסתי למספר פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בנושא הרחבת חזית. הפעם אבקש להתייחס לפסק דין חדש שניתן לאחרונה ועוסק אף הוא בשאלה של הרחבת חזית. 


במסגרת ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (2011) נדונו שני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעתם של המשיבים כנגד עיריית ראשון לציון לאכיפת הסכם, ולחלופין לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בחלקת מקרקעין שלהם.

במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתם החלופית של המשיבים, לפיה יש לפצותם בגין הפסד דמי השכירות בתקופה שבין העברת החזקה במקרקעין לעירייה, ועד למועד השבתם לידי המשיבים. שיעור הפיצוי נאמד על-בסיס חוזה שכירות, אשר נחתם בין המשיבים לבין בנק לאומי טרם מסירת המקרקעין לידי העירייה. הפיצוי הועמד על סך של כ-14,000 דולר לחודש.

במסגרת ערעורה לבית המשפט העליון הלינה העירייה על גובה הפיצוי האמור. בין היתר, נטען, כי המשיבים תבעו במקור סעד בגובה של 9,000 דולר לחודש בלבד, בעוד שבית המשפט המחוזי פסק סעד של 14,000 דולר לחודש, קרי סעד גבוה מזה שנתבקש בכתב התביעה בראש נזק זה.

בית המשפט העליון דחה טענה זו, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

"הלכה היא, שכאשר קיימת הסכמה מפורשת, או מכללא, של בעל הדין שכנגד להגשת ראיה, אין מניעה להרחבת היריעה. לשון אחר, בעל דין שאינו מתנגד לראיות שהוצגו בהליך, רואים אותו כאילו הסכים מכללא להרחבת גדרי הדיון, וזאת אף אם הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות... במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שהעירייה לא השיגה על צירופו של חוזה השכירות לתצהיר העדות הראשית מטעמם של המערערים ועל ההסתמכות עליו (שנמשכה גם בסיכומי המערערים) ניתן לראות בה כמסכימה מכללא להרחבת יריעת המחלוקת. כפי שנפסק, 'בהסכמתו של בעל דין להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא בית המשפט ממש בעילה הנוספת גם ייתן בגינה את הסעד המתבקש מכך' (ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397, 412 (1995). דברים אלה יפים אף לענייננו."

קביעתו של בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון מעניינת. משמעותה הינה כי בנסיבות מסוימות תובע יכול להרחיב חזית לא רק לגבי טענותיו העובדתיות בכתבי טענותיו, כי אם גם לגבי הסעד המבוקש בגין טענות אלה. קביעה זו מעוררת מספר קשיים:

ראשית, בהתאם לתקנות האגרות, התשס"ז-2007, בית המשפט לא ייזקק להליך בגינו לא שולמה מלוא האגרה. ואולם, כפועל היוצא מפסק הדין, תובע יכול לזכות בסעד הגבוה מזה בגינו שולמה אגרה (וזאת, עקב מחדלו, כביכול, של הנתבע, אשר לא התנגד להרחבת החזית);

שנית, על פי רוב, בתביעות כספיות נקבעת סמכותו של בית המשפט על-פי גובה התביעה. מתן אפשרות לתובע להרחיב חזית אף לגבי סכום התביעה עלול להביא למצב אשר בו הדיון במחלוקת ייצא מגדר סמכותו של בית המשפט הדן בתביעה, כמו גם למצב שבו בית המשפט יפסוק סעד שאינו בסמכותו (למשל, במצב בו מביא התובע – ללא התנגדות הנתבע - ראיות לנזקים בסך למעלה מ-2,500,000 ₪ במסגרת תביעה הנדונה בבית משפט השלום).

שלישית, ניתן לטעון, כי הרחבת חזית בנושא הסעד אינה עולה בקנה אחד עם הכלל, לפיו בית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבע בכתב התביעה. ואכן, בפסק הדין הנזכר לעיל אוזכר כלל זה, תוך שבית המשפט קובע כדלקמן:

"אמנם, ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת..."

בהמשך פסק דינו הגיע בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון למסקנה, כי באותו מקרה מתקיימים שלושת התנאים לקיום החריג לכלל. ואולם, עולה השאלה האם אכן מתקיים התנאי השני מבין התנאים לעיל (המחייב כי הסעד שניתן "נובע באופן ישיר" מהסעד שנתבע במקור). שהרי, אם כל סעד כספי בסכום הגבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה "נובע" ממנו "באופן ישיר", הרי עלול להיווצר מצב בו ירוקן הכלל האמור מתוכן.