האם ניתן למנוע עיון במסמכים כהליך ביניים, כאשר הדבר מתבקש גם כסעד בהליך העיקרי?

זכותו של בעל-דין לקבל מסמכים לידיו עשויה להיווצר מכוח הסדרי חוק ודין שונים – הליכי גילוי ועיון במסמכים (מכוח תקנות סדר הדין האזרחי), תביעה למתן חשבונות, פנייה לפי חוק חופש המידע, הסדרים חוזיים בין צדדים ועוד.

לאחרונה ניתן פסק דין מעניין של בית המשפט העליון (רע"א 7802/10 עמירם גרופ נ' קרל אופנה גברים) בהקשר ליחס שבין הזכות לגילוי ועיון במסמכים לבין זכותו של בעל-דין לתבוע סעד זה מכוח זכות חוזית.

באותו עניין, המשיבה הייתה אחת מבעלות המניות במבקשת. בין השניים נכרת הסכם השקעה, שלפיו תוקצינה למשיבה מניות במבקשת, תמורת השקעת כסף בה. בהסכם זה אף הוסדרו זכויותיה של המשיבה בחברה (המבקשת). בכלל זה סוכם, כי החברה (המבקשת) תתנהל בשקיפות מלאה, כאשר המשקיע (המשיבה) יהיה זכאי לקבל לידיו את כל מסמכיה.

לימים, הוגש על-ידי המשיבה כנגד המבקשת (ובעל השליטה בה) כתב תביעה, ובו נטען, בין היתר, כי לא הוקצו למשיבה מניות בשיעור שלו היא זכאית לפי הסכם ההשקעה. בכתב התביעה התבקשו סעדים שונים, ובכלל זה, אכיפת הסכם ההשקעה, קבלת מסמכים ודו"חות שונים, הקצאת מניות, הסרת קיפוח ועוד.

במסגרת ההליכים המקדמיים, התנגדו המבקשים לגילוי המסמכים שנתבקשו, וזאת, בין היתר, בטענה שהגילוי התבקש גם כסעד העיקרי במסגרת תביעתה של המשיבה. טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן, בבית המשפט העליון.

בהחלטתו עומד בית המשפט העליון על כך, כי זכותה של המשיבה למסמכים נובעת לכאורה משני מקורות – הראשון, מכוח ההסכמה החוזית האמורה בהסכם ההשקעה, והשני, מכוח זכות העיון במסמכים העומדת לבעל-דין לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

בית המשפט העליון עומד בקצרה על כך כי הסעד של גילוי המסמכים בכתב התביעה שהוגש הינו טפל ליתר הסעדים המתבקשים, ומכל מקום, מוסיף, כי "אין לפסול את הסעד של גילוי ועיון במסמכים רק משום שנתבקש כאחד גם בתובענה העיקרית".