אנו שמחים לעדכן את קוראי הבלוג, כי מעתה יפורסמו בו, מעת לעת, עדכונים קצרים לגבי פסיקה וחקיקה בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקו של בלוג זה. העדכונים יינתנו על קצה המזלג, ומי שיהיו מעוניינים בהרחבה, יוכלו להיכנס ללינקים שיצורפו ולקרוא.
וכך, לצד כתיבה מפורטת (ולפעמים ביקורתית) על הפסיקה והחקיקה, תינתן למנויי הבלוג אפשרות להתעדכן בפסיקה וחקיקה "חמה".
נפתח מסורת זו בעדכון על פסק שניתן היום בגדרי ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים. במסגרת פסק דין זה נדונה השאלה מהי הדרך הדיונית המתאימה לתקוף חוב מס, כאשר בעל-הדין טוען כי מקורו של חוב המס הנדרש ממנו על-ידי הרשויות אינו ידוע לו.
כלומר, בניגוד למצב הרגיל, הטענה שאמורה להידון בהליך אינה כי השומה שהוצאה לנישום אינה נכונה, אלא כי השומה נכונה, אך היקף החוב הנטען על-ידי רשויות המס אינו תואם את השומות שהוצאו לו והתשלומים שבוצעו על-ידו.
בפסק הדין נבחנה השאלה האם תקיפת המס במקרה שכזה צריכה להיעשות על דרך של הגשת "השגה"; על דרך של טענת "פרעתי" בהוצאה לפועל; על דרך של הגשת המרצת פתיחה לבית משפט אזרחי או על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. מסקנותיה של השופטת ברק-ארז - למי שקצר בזמן - מופיעות בפס' 26 ו-28 לפסק הדין.
אני קצת מתקשה להבין את פסק הדין. כיום יותר ויותר גופים זונחים את הליכי הגבייה בהוצל"פ ופונים להליכי גבייה מנהליים באמצעות מנגנון פקודת המיסים. שני המנגנונים המשפטיים הללו הם מקבילים, לרשם ההוצל"פ אשר דן אך ורק בתיקי הוצל"פ אין סמכות או יכולת לדון בפעולות גביה לפי הפקודה אשר בעצם אין כל גורם שיפוטי המפקח אליהם. לכן הטענה של השופט רובינשטיין וארז כי דרך המלך היא לפנות לרשם ההוצל"פ בטענת פרעתי כלל לא רלוונטית לחובות מס .
השבמחק