גמישות ועמימות: מתי מותר להגיש ראיות בערעור על רשם הפטנטים?

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

עניין עמינח, יזכרו קוראי הבלוג, עסק במזרן שאף שהוכח כי הוא חדש ובעל התקדמות המצאתית, נקבע כי הוא אינו עומדת בדרישת היעילות. על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדחה תוך שבית המשפט תומך במסקנות סגנית הרשם. במסגרת הליך הערעור ביקשו המערערים, בעלי האמצאה, להביא ראיות חדשות לדיון וזאת בכדי לאפשר להם להתמודד עם הטענה ולהוכיח כי בניגוד לדבריו של המומחה מטעמה של עמינח – אמצאתם הינה יעילה, כמשמעות מונח זה בדין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו תוך שהוא מבהיר:

"המערערים לא הוכיחו, לצורך הגשת הראיות החדשות בערעור, כי לא ניתן היה בשקידה סבירה להשיג ולהגיש את הראיות החדשות הללו במועד, במסגרת ההליכים בפני הפוסקת שהיא הערכאה הדיונית ואשר לה יש הרקע והניסיון הדרוש לניתוח הממצאים המדעיים המובאים בפניה"

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדונה והתקבלה. בית המשפט העיר כי בדיני הפטנטים, להבדיל מהדין הכללי, קיים כלל מיוחד, lex specialis, המתיר שיקול דעת רחב בשמיעת ראיות חדשות בערעור. בעוד שתקנות סדר הדין האזרחי, ותקנה 457 בראשן, מצמצמות את האפשרות להגיש ראיות בערעור למקרים חרגים בלבד, סעיף 177 לחוק הפטנטים קובע כי לבית המשפט שיקול דעת רחב לשמוע ראיות במסגרת הערעור:

"בית המשפט הדן בערעור רשאי לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה; הובאו ראיות בתצהיר, יחול סעיף 163(א) בשינויים המחוייבים."

כלומר, לא רק שניתן לשמוע במסגרת הערעור ראיות חדשות, אלא שניתן אף לשמוע מחדש את אותן הראיות ממש שנשמעו כבר בדיון בפני הרשם או הפוסקים.

בית המשפט קבע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הנמקות התואמות את תקנות סדרי הדין האזרחי ולא את הכלל המיוחד החל בדיני פטנטים, שהוא, כאמור, גמיש יותר. כיוון שכך, בית המשפט החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שיתן החלטתו מחדש בשים דגש על השיקולים המתאימים לדיני הפטנטים. ובלשונו של בית המשפט:

"מטרת ההליך הערעורי נועדה גם לבחון לא רק את התוצאה אלא את דרך ההכרעה. בנסיבות תיק זה נראה כי נכון יהיה להחזיר את הדיון על מנת שבית המשפט המחוזי ינמק מחדש את מסקנתו בדבר הראיות החדשות שביקשו המבקשים להגיש על פי המבחן המשפטי הרלוונטי ביחס להליך שמתנהל לפי חוק הפטנטים. ודוק: אין בהכרעה זו כדי להוביל בית משפט מחוזי להגיע למסקנה לפיה יש לקבל את הראיות, כפי שאין בהכרעה זו להוביל לתוצאה ההפוכה. שיקול נוסף הוא כי בניגוד לסוגיית הגשת ראיות נוספות בהליך אזרחי רגיל, הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה במסגרת הליך לפי חוק הפטנטים"

 בשולי הדברים בית המשפט העליון העיר שאין בפסיקתו הנוכחית כדי לשנות את ההלכה לפיה ההתערבות הערעורית בקביעותיו של רשם הפטנטים היא מצומצמת, נוכח היותו בגדר ערכאה דיונית מומחית. אלא, שבמקרה הנוכחי אין מדובר בהתערבות בקביעות עובדתיות לאחר שמיעת הראיות הללו, אלא בבקשה לשמוע ראיות שסגנית הרשם לא זכתה להיחשף אליהן.

(רע"א 5041/13 גבאי נ' עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ (21.1.2014))

הערות:

חשיפת הקושי מבלי להציג דרכי פתרון

על פניו, נדמה לי כי מדובר בהחלטה נכונה. אכן, נראה כי הנימוקים של בית המשפט המחוזי נדרש אליהם התכתבו עם הדרישות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. ברם, אף שבית המשפט העליון מבהיר כי הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה של הגשת ראיות נוספות במסגרת הליך ערעור לפי חוק הפטנטים, הוא אינו מציג ולו הכוונה כלשהי למבחנים אותם יש ליישם. למעשה, בית המשפט קובע, באופן שהוא, לטעמי ובכל הכבוד, סתום, כי:

"אין זה אומר כי בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים מחויבת ערכאת הערעור לקבל כל בקשה להגשת ראיות חדשות. רחוק מכך. על ערכאת הערעור להפעיל שיקול דעת. ואולם, אין להתעלם מכך כי המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר, על-פי לשון החוק והתקנות."

ובהמשך מרחיב מבלי להבהיר באומרו כי:

"ושוב יובהר: אין בפסק דין זה כדי לקבוע שהשיקול בדבר "שקידה ראויה" אינו שיקול רלוונטי, אלא שככלל, אין חפיפה בין דרך בחינת הסוגיה בהליך אזרחי רגיל לעומת הליך לפי חוק הפטנטים" 

כזכור, הלכת חניון חיפה המפורסמת מלמדת אותנו כי רשות ערעור יש ליתן, על דרך הכלל, מקום בו התיק מעורר סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אכן, נראה כי זה בהחלט היה המצב במקרה זה שכן הדין בסוגיה זו אינו ברור, ויש בה להשליך על ציבור המתדיינים. ברם, תחת הבהרת הנקודה ולמצער מתן הכוונות כלליות, העליון בחר להחזיר את הכדור לידיו של בית המשפט המחוזי ולקוות שבפעם השנייה יפעל טוב יותר. לטעמי, במסגרת החלטה שכזו היה מקום לפחות להצביע על שיקולים אפשריים אותם יתכן ויש מקום לשקול ולא להותיר את הפיתוח המשפטי לערכאה דלמטה בלבד. ההכוונה היחידה שבית המשפט נותן היא כי המבחן צריך להיות גמיש יותר מאשר בדין הכללי. למעשה, בית המשפט אף חושף טפח ומכסה טפחיים, שכן ביחס לשיקול המשמעותי היחיד המוכר – "שקידה ראויה" – הוא מעיר כי ייתכן שהוא רלוונטי. כלומר, ייתכן שכן, וייתכן שלא. למחוזי, מסתבר, פתרונים.

הרשם – ערכאה מומחית שיש לשקול היטב את ההתערבות בממצאיה?

לטעמי, בית המשפט פספס גם את ההזדמנות לקרוא תיגר על ההלכה לפיה יש לנקוט משנה זהירות בהתערבות בממצאיהם של הרשם ושל הפוסקים האחרים, וזאת נוכח מומחיותם בנושא הפטנטים. התיק הנוכחי האיר בזרקור על קושי מהותי בהלכה זו שכן חוק הפטנטים עצמו קובע לבית המשפט סמכות לא רק להתערב בקביעותיו של הרשם אלא אף לשמוע מחדש את אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ולפסוק לאורן כערכאה דיונית. בית המשפט העליון מבהיר כי במקרה הנוכחי אין כל בקשה לבחון מחדש עניינים שנשמעו על ידי סגנית הרשם, אלא לשמוע ראיות חדשות שלא נשמעו. אלא, שהחוק אינו מבחין בין שני עניינים אלה – זה כמו זה הם בסמכותו של בית המשפט ונשארת השאלה כיצד מתיישבת ההלכה האמורה עם הסמכות יוצאת הדופן שחוק הפטנטים מעניק לערכאה הערעורית.

ההיסטוריה החקיקתית מבהירה שהמחוקק ראה בעיניי רוחו את ההליך אצל רשם הפטנטים כהליך מהיר, זול וזמין לכל, להבדיל מההליך בבתי המשפט היקרים. כיוון שכך, ביקש הוא כי בעלי הדין לא ייפגעו מכך שהערכאה הראשונה הינה טריביונאל שאינו בית משפט, ועשוי להתנהל שלא על פי סדרי דין קשיחים, והתירה שמיעה מחודשת בערעור אף של אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ובהתאם לסדרי דין בערכאה דיונית. אמת – החזון והמציאות שונים מאוד זה מזו, והליכים ברשות הפטנטים אינם בהכרח זולים במיוחד, ועל כך יעידו ההוצאות הגבוהות שנפסקות במסגרת הליכים ברשות הפטנטים לפי חוק הפטנטים. יחד עם זאת, נראה לי כי אף אם כיום אין מקום למהר ולהתערב בהכרעותיו של רשם הפטנטים, אין צורך להיזהר במיוחד בהתערבות בהחלטותיו, להבדיל מערכאות דיוניות אחרות במערכת המשפט.

לעמדתי, התיק הנוכחי היה בהחלט מתאים לעורר את הסוגיה. תחת זאת, בית המשפט העליון בחר לתמוך ידיו בהלכה זו ולהבהיר כי אינו מבקש ולו להרהר בדבר נכונתה, וחבל.

פורסם לראשונה בבלוג פיטפוטנטים

כונס נכסים זמני - מספיק שזה "צודק ונוח" או שצריך גם "חשש ממשי"?

במסגרת הפוסט הקצר הבא, אטען שקיים צורך בביצוע תיקון בתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת להבהיר חוסר בהירות הקיימת בהן בכל הנוגע לתנאים למינוי כונס נכסים זמני.

במסגרת התקנות, קיימות שתי תקנות מרכזיות הדנות במינוי כונס נכסים. התקנה האחת, תקנה 387ב(א), קובעת שבית המשפט רשאי למנות כונס נכסים זמני על נכסים מסוימים, וזאת "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם... וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". כפי שניתן להיווכח, התנאים למינוי כונס נכסים זמני, על פי התקנה האמורה, מטילים נטל כבד יחסית על מבקש המינוי.

התקנה השנייה הדנה במינוי כונס נכסים היא תקנה 388(א), ובה נקבע כי ניתן "למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו", וזאת "אם הדבר נראה... צודק ונוח". על פניו, הנטל הנדרש כדי למנות כונס נכסים על-פי התקנה האמורה אינו גבוה במיוחד, ומכל מקום, הוא בוודאי נמוך יחסית בהשוואה לנטל העומד בפני צד המבקש מינוי כונס נכסים על-פי תקנה 387ב(א).

אם כך, מה הסיבה שהתקנות מציעות, כביכול, שתי חלופות למינוי כונס נכסים. האם אין מדובר באותו בעל-תפקיד?!

הסיבה לסתירה האמורה נובעת, למיטב הבנתי, ממועד התקנתן השונה של שתי התקנות. תקנה 388(א) היא התקנה המוקדמת בזמן. תקנה זו הותקנה עם התקנתן לראשונה של התקנות, והיא איפשרה לבתי המשפט למנות כונסי נכסים, "בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו".

כידוע, בשנת 2001 עברו התקנות מהפכה של ממש בנושא הסעדים הזמניים, וזאת במסגרת תיקון 6 לתקנות, שהסדיר את נושא הסעדים הזמניים, על רקע חקיקת חוקי היסוד החדשים. במסגרת תיקון זה הותקנה תקנה 387ב(א). בהתחשב בעידן החוקתי שבו אנו חיים, הציב מחוקק המשנה סף גבוה במיוחד לעניין מינוי כונס נכסים זמני, נוכח הפגיעה המהותית הנגרמת לזכויות הקניין וזכויות אחרות של הצד שכנגד. יחד עם זאת, מחוקק המשנה - ככל הנראה, מבלי משים - לא ביצע במקביל כל תיקון בתקנה 388(א), הממשיכה לדון אף היא, בין היתר, במינוי כונס נכסים "לפני מתן פסק הדין".

מדובר בטעות שיש לתקנה, על מנת להבהיר את השוני בין המצב לפני פסק דין, ולאחריו: טרם מתן פסק דין, הזכויות המהותיות טרם הוכרעו, ומכאן, קיימת הצדקה להטלת נטל כבד יחסית על מבקש מינוי כונס נכסים זמני (כאמור בתקנה 387ב(א)). נטל זה יכול להתרכך רק לאחר מתן פסק הדין, ולאחר ששאלת הזכויות המהותיות הוכרעה (וכאן יכולה להיכנס לתמונה תקנה 388(א), לאחר שתתוקן).

טרם סיום, ואף שרבים מכם בוודאי שמעו, כדאי לעדכן, כי ביום 16.1.2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס. כפי שהוצג בפתח פסק הדין, השאלה שנדונה בו, בעיקרו של דבר, היא האם ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של נתבע לקבלת אשראי בחשבון שהוא מנהל, עד לסכום היתרה הבלתי מנוצלת עליה הוסכם בינו לבין הבנק. בית המשפט השיב על כך – בשלילה. כדאי לקרוא.

האם צו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור, או רק מקשה על כך?

כידוע, דרך ההשגה על "החלטה אחרת" של בית המשפט היא בדרך של הגשת בקשות רשות ערעור. אלא שסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק"), קובעים, ש-"לא תינתן רשות ערעור" על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מכוח הסמכה זו הותקן לפני מספר שנים צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, שמונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (כגון, החלטה המקבלת בקשה לזימון עדים; החלטה בעניין סדר שמיעת עדים או בעניין שאלות המוצגות לעדים ועוד). מה היקף המחסום הדיוני שנוצר מכוח צו זה כנגד הגשת בקשת רשות ערעור? האם מדובר במחסום מוחלט או חלקי בלבד? מסתבר, שהתשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה.

דיון מעמיק בסוגיה זו ניתן למצוא בגדר רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, שבה הביע כב' הנשיא א' גרוניס את דעתו, שהצו האמור מקים מחסום דיוני מוחלט, המונע כל אפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מהסוגים המנויים בצו. על כך ניתן ללמוד, כך נקבע, מלשונם של חוק בתי המשפט והצו, הנוקטת לשון ציווי, וקובעת על אילו סוגים של החלטות אין לתת רשות ערעור. על כך ניתן גם ללמוד, כך נקבע, מתכליתו של הצו, שהינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה...". לפי עמדה זו, אפוא, הוראות הצו מיועדות למנוע כליל את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות (ובכך אף לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור, שלא תידרש להשקיע מזמנה בעניין החלטות דיוניות מובהקות, שניתן על דרך הכלל לבוחנן בסוף ההליך, לכשיינתן פסק הדין הסופי). ואולם, כפי שעולה גם מהחלטה זו, עמדה זו אינה העמדה היחידה בבית המשפט העליון:

ראשית, בגדר רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, הביע כב' השופט א' רובינשטיין עמדה לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות בצו. זאת, מקום בו מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין;

שנית, בגדר רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, הביעה כב' השופטת ארבל עמדתה, שלפיה, "...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק – אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה".

אמנם, בהחלטה בעניין אי די בי פיתוח, קובע הנשיא גרוניס, כי עמדות אלה אינן מקובלות עליו, שכן הן פותחות פתח להגשת בקשות רשות ערעור, תוך שייקשה על בית המשפט לקבוע מתי מדובר בהחלטה המעוררת "חשש לפגיעה ממשית" במגיש הבקשה (כלשונו של השופט רובינשטיין), ומתי מדובר בהחלטה מנומקת (כעמדתה של השופטת ארבל). חילוקי דעות אלה עתידים, כך ניתן להניח, להתברר שוב, ובקרוב, וגם הנשיא גרוניס הביע עמדתו, שלהבא, בנסיבות המתאימות, יועבר הדיון בשאלה זו להרכב של שלושה שופטים, על מנת לקבוע הלכה ברורה בנדון.  

לקריאה נוספת:

טרם מועד התקנת הצו - גיא שני "רשות לערער על בקשת  הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006) (מאמר, שלמיטב הבנתי, יש לו חלק לא קטן בתיקון חוק בתי המשפט)

לאחר מועד התקנת הצו - מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012)

ולסיום, הערה מנהלתית: קוראים המעוניינים בכך מוזמנים להקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם בתיבה שבצד ימין לקבלת עדכונים על רשומות חדשות שמתפרסמות.

עדכוני פסיקה

בעת האחרונה ניתנו מספר החלטות, העשויות לעניין את קוראי הבלוג.

1. בפוסט קודם, משנת 2011, עמדנו על השאלה מהי דרך התקיפה של החלטה המאשרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בקצרה, נציין, כי עד לתיקון חוק בתי המשפט בשנת 2010, בעל דין שאושרה בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגדו, היה צריך לתקוף את ההחלטה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, לערכאה הגבוהה יותר. במסגרת התיקון נקבע, כי דרך ההשגה על החלטה כזו תהיה על-ידי הגשת בקשה לאותה ערכאה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", בהרכב מורחב יותר של שופטים. באותו פוסט, עמדנו על כך שקיימת פסיקה סותרת של בית המשפט העליון לגבי השאלה האם התיקון האמור חל על כל החלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת שתינתן מעתה או שמא רק על החלטה כזו שניתנה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה לאחר התיקון. בהחלטה חדשה – רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי – מביע  השופט עמית את עמדתו, ושלפיה, התיקון יחול רק לגבי החלטות שתינתנה במסגרת בקשות לאישור תביעה נגזרת שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. כלומר, לפי עמדתו, ככל שניתנה החלטה בגדר בקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה טרם התיקון, הדרך היא עדיין הגשת בקשת רשות ערעור.   

2. בפוסט קודם תהינו האם טענת היעדר סמכות מקומית (כלומר, טענה שלפיה התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט במקום אחר בארץ) משיבה לעצמה את מעמדה, לאחר שהיה נראה כי אבד עליה הכלח. זאת, לאחר החלטה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת גרסטל, שקיבלה טענת סמכות מקומית, תוך שהיא מאמצת את העמדה שהובאה במאמר שנכתב על-ידי עו"ד אסף טבקה. כזכור, במסגרת מאמר זה מבקר עו"ד טבקה את הפסיקה, שלפיה "תביעות אינטרנט" יכולות להיות מוגשות לכל בית משפט בארץ. והנה, כדאי לעדכן כי טענת סמכות מקומית נדונה לאחרונה - ושוב, תוך הסתמכות על המאמר הנ"ל - במסגרת ת.א. 7148-07-13 קלס נ' ערוץ הספורט בע"מ. אלא, שבמסגרת ההחלטה האמורה, דווקא נדחתה טענת הסמכות המקומית, תוך שבית המשפט המחוזי בחיפה מביע עמדתו שאין הוא חופשי "לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה", מפיו של בית המשפט העליון. ניתן להניח, גם בהקשר זה, כי לא נאמרה המילה האחרונה.

3. הנושא של "הפסקת תובענה" נדון לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ). המבקשת שם הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. במהלך דיוני ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה ניתנה החלטה של בית המשפט, שלפיה "... אני מורה בזאת על הפסקת התובענה. היה והתובענה תחודש, ימשיך ההליך מהמקום בו הופסק, לרבות כתבי טענות, תצהירים, עדויות ומוצגים שהוגשו, ובכלל זה אף תיקון כתבי טענות כמוסכם על הצדדים". בחלוף כשנתיים, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי "לחידוש הליכי תביעה ולתיקון כתב תביעה". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, הפסקת תובענה "כמוה כמחיקת תובענה", ועל כן, לא ניתן, כביכול, לחדש את התובענה במסגרת ההליך שהופסק, אלא ניתן רק להגיש את התובענה במסגרת הליך חדש (דבר, אשר יש לציין, עשוי היה לחייב את המבקשת בתשלום אגרת משפט נוספת). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון נתקבלה. בית המשפט העליון מציין שעל-פי תקנה 153(א) לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות תובענה ללא מועד, ובהתאמה, להוציא אותה מרשימת המשפטים התלויים ועומדים. בעל דין אף רשאי לבקש את החזרת המשפט לרשימה, אך אם לא עשה כן בתוך שישה חודשים מיום הדחייה האחרונה, רשאי בית המשפט למוחקה, לאחר קבלת עמדות הצדדים. לעומת זאת, החלטה בדבר הפסקת תובענה, על-פי תקנה 154(א) לתקנות, כמוה כמחיקתה והתובע רשאי להגיש בעתיד תובענה חדשה, מבלי שתישמע נגדה טענה של השתק עילה.

בית המשפט העליון מוסיף, כי בהחלטתו עשה אמנם בית המשפט המחוזי שימוש במונח "הפסקת תובענה", אך עם זאת, מהאופן שבו נוסחה החלטתו, וכן מן הדברים שנאמרו לפרוטוקול (בעניין קיום הסכמה על תיקון כתב הטענות, לאחר חידוש ההליכים), ניתן להבין כי כוונתו של בית המשפט, כמו גם כוונת הצדדים, הייתה לאפשר להם להמשיך את הדיון במסגרת אותו הליך.   

האם רשאי בית המשפט של הערעור להיעזר בנט המשפט?

העידן המודרני מקנה לבית המשפט של הערעור אפשרות טובה יותר לעקוב אחרי התפתחויות בתיק המתנהל בערכאה הדיונית. ואכן, במספר החלטות שניתנו בתקופה האחרונה הסתמכו שופטי בית המשפט העליון על עיון במערכת "נט המשפט", שממנה למדו על התפתחויות כאמור בערכאה הדיונית. מהלך זה מעלה שאלה מעניינת לגבי גבולות היכולת של שופט הדן בערכאת ערעור.

כידוע, במרבית בתי המשפט בארץ מותקנת מערכת "נט המשפט", שעיון בה מאפשר לראות את ההחלטות השונות שניתנו בגדר התיק המתנהל, וכן את כתבי הטענות השונים שהוגשו על-ידי הצדדים. אין ספק, כי השופט שמנהל את ההליך בערכאה הדיונית חשוף, ובצדק, לכל המסמכים בתיק זה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם גם השופט בערכאת הערעור צריך (או זכאי) להיות חשוף למערכת זו. שאלה זו עולה לאחר שלאחרונה ניתנו על-ידי בית המשפט העליון מספר החלטות (ראו, למשל, כאן, כאן, כאן, וכאן), רובם ככולם במסגרת ערעורים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית. באותן החלטות, הסתמך בית המשפט העליון על אירועים שאירעו בערכאה הדיונית, ושעליהם למד בית המשפט של הערעור ממערכת "נט המשפט" (וזאת, ככל הנראה, מבלי שהצדדים שלפניו העלו טענות בנדון). מהלך זה מעלה את השאלה האם התפתחויות אלה נכללות בגדר מה שנחשב "הידיעה השיפוטית" של בית המשפט? האם חייבת להיות מועלית על-ידי הצדדים טענה לגבי אירוע או התפתחות כאלה או אחרים בערכאה הדיונית כדי שבית המשפט של הערעור יוכל להסתמך עליה.

אכן, מחד גיסא, מאחר שעל התפתחויות אלה לא למד בית המשפט מראיות שהובאו בפניו על-ידי הצדדים עצמם, הדבר עשוי לסמן מעבר לשיטה מעין אינקוויזטורית (להבדיל, מהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל). לפי עמדה זו, שופט ערעור הנעזר במערכת "נט המשפט", הוא שופט "חוקר", שנותן הכרעתו גם על בסיס חקירה שערך, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם גבולות סמכותו של השופט,  לפי המשפט הישראלי. ויודגש – כחיזוק לטענה זו, ניתן לטעון שהידרשות בית המשפט לדברים שלא נטענו בפניו באופן מפורש, עלולה להביא לקבלת החלטה בלתי נכונה, מבלי שהצדדים נדרשו לנושא. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי (הדנה בערעור על פסקי דין), שבה נקבע כי – "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט".

מאידך גיסא, לא יכול להיות ספק, שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת לערכאת הערעור להיות מודעת באופן טוב יותר להתפתחויות בערכאה הדיונית, ובכך מתאפשר לה לתת החלטות "טובות" ועדכניות יותר. בפני בית המשפט של הערעור, קיימת אפשרות כיום לקבל תמונה שלמה, כמעט כאילו היו שופטי הערכאה הדיונית, ללא הצורך להמתין לקבלת תיק הנייר המלא מהערכאה הדיונית (דבר שספק אם היה אפשרי או ריאלי בעבר). יתרה מכך, ההתפתחויות בהליך דלמטה הן בוודאי חלק מידיעתו של השופט בערכאה הדיונית, וממילא, ניתן לטעון שהן גם חלק מידיעתו של השופט הדן בערעור.

אז מה דעתכם?

תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה הותקן  תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק במספר נושאים.

בין יתר הנושאים, שלגביהם מתייחס תיקון זה - תקנה 75 לתקנות תתוקן, כך שהיא תורה כי "בעל דין יצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו" ;תקנה 198 לתקנות הדנה במתן פסיקתה תתוקן אף היא - במסגרת התיקון, נקבעו באופן מפורט סדרי הדין הנוגעים למתן פסיקתה, לרבות באשר לשאלת חובת המצאת הבקשה למתן פסיקתה לצד שכנגד, כמו גם מועד הגשת תגובתו.

שני תיקונים חשובים נוספים נוגעים לעיכוב ביצוע ומתן סעד זמני בערעור. בפוסט קודם עמדנו על התועלת העשויה לצמוח מאיחוד הוראות הדין החלות על החלטה בעניין עיכוב ביצוע ועל החלטה בעניין מתן סעד זמני בערעור. בהמשך, כפי שעמדנו על כך בפוסט נוסף, אכן הוכנס תיקון בתקנות, המשווה בין הוראות הדין החלות בעניין שני סוגי החלטות אלה. והנה, על פניו, במסגרת התיקון הנזכר לעיל, מתקין התקנות אף פעל לאחד חלק מהוראות הדין החלות בעניין שני סוגי ההחלטות האמורות עם הוראות הדין החלות על החלטה בעניין מתן סעד זמני "רגיל" - במסגרת התיקון, מחיל מחוקק המשנה על החלטות של עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, את החובות החלות על בעל-דין הזוכה בסעד זמני "רגיל", בכל הנוגע להפקדת התחייבות עצמית, ערבות ועירבון (זאת, בניגוד לנוסח הקודם של התקנות, אשר היקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר בנדון).

תיקון נוסף ואחרון, אליו כדאי להתייחס, הוא הוספת תקנה 503(א) לתקנות, העוסקת דווקא במשפט בינלאומי פרטי. התקנה שהוספה נועדה להתמודד עם המצב הבא: כתב תביעה מומצא לנתבע זר עצמו (באמצעות, קבלת היתר המצאה) או לגורם כלשהו אחר בישראל בעבור הנתבע הזר. לנתבע הזר יש טענות לגבי תוקף ההמצאה בישראל (ובמקרה החלופי, הוא מבקש לבטל את היתר ההמצאה שנעשתה אל מחוץ לתחום השיפוט של ישראל). לשם ביסוס טענותיו, נדרש הנתבע כמובן להיות בקשר כלשהו עם מדינת ישראל - אם על דרך הגעה לישראל (למשל, כדי לטפל בעניין), ואם על דרך מינוי עורך דין בישראל. אלא שבעבר, היו מקרים שבהם תובעים ניסו לנצל קשר זה על מנת לבסס את סמכותו של בית המשפט בישראל, בין אם על-ידי המצאת כתב התביעה לנתבע בעת הגעתו לישראל, ובין אם על-ידי המצאת כתב התביעה, פעם נוספת, לעורך הדין הישראלי של הנתבע הזר. יצוין במאמר מוסגר, כי הפיתרון (אף שחלקי) לכך היה מצוי במתן ייפוי כוח מוגבל בלבד על-ידי הנתבע הזר לעורך הדין הישראלי. כך או כך, בתקנה שהוספה בתקנות נקבע: "כפר הנתבע בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על פי סימן זה או מינה עורך דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה". בכך מבקש גם מחוקק המשנה להתמודד עם מצב דברים זה.

הרהור נוסף על בקשת רשות ערעור

מפרק מגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט קובע שההליך אינו מתאים להידון בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות, ומפנה את המפרק להגיש תביעה נפרדת, בפני בית משפט "רגיל". המפרק מעוניין להשיג על החלטה זו – האם עליו להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות?

בהחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי כבוד הרשמת ליאת בנמלך מבית המשפט העליון נדונה בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי המפרקים של החברות אייס אוטו דיפו בע"מ ואייס רשתות שיווק בע"מ, שבמסגרתה ביקשו המפרקים לחייב את בעלות השליטה בחברות בחלק מחובותיהן (מכוח סעיף 374 לפקודת החברות). בית המשפט שעל הפירוק קבע שההליך אינו מתאים להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, מכיוון שמדובר בתביעה המחייבת "בירור ראייתי יסודי", והמפרקים הופנו להגיש תביעה נפרדת בבית משפט "רגיל". המפרקים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם נתבקשה עמדת הצדדים לגבי אופן ההשגה הנכון - האם בקשת רשות ערעור או שמא דווקא ערעור בזכות. כל הצדדים להליך סברו שההשגה צריכה להיות בדרך של בקשת רשות ערעור. ואולם, כבוד הרשמת קבעה דווקא כי הערעור היה צריך להיות מוגש בדרך של ערעור בזכות.

במסגרת החלטתה, עומדת הרשמת על כך שבמסגרת הליכי פירוק מתקבלות לעיתים החלטות "הסוגרות יחידה דיונית", והמהוות "פסק דין" (המקנה ערעור בזכות), גם אם בפועל, הליכי הפירוק לא הגיעו לסיומם. על כן, כך נקבע, על בית המשפט לבחון האם "המשקל הסגולי" של ההחלטה הוא כשל פסק דין.

לגבי המקרה הספציפי קובע בית המשפט העליון, כי קיימים פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ההליך בפני בית המשפט שעל הפירוק "נסגר". מאידך גיסא, לא נסתם הגולל על טענות המפרקים לגופן, ואלה יבוררו בערכאה אחרת. עם זאת, בית המשפט דוחה את ההיקש שהוצע על-ידי המפרקים למצב המשפטי החל לגבי החלטות בדבר העברת מקום דיון בתוך מערכת בתי המשפט (שהערעור עליהן הוא ברשות). בהחלטות מסוג זה – כך נקבע – עובר תיק בית המשפט כמות שהוא, על כל כתבי הטענות שבו, ואילו במקרה הספציפי, קיים צורך להגשת הליך נפרד אשר דרך בירורו שונה מבקשה למתן הוראות. בנסיבות אלה, ראתה הרשמת דווקא דמיון בין ההחלטה הספציפית שניתנה על-ידי בית המשפט שעל הפירוק לבין החלטה המורה על מחיקת הליך על הסף (שגם בו לא מוכרעות הטענות לגופן, ושגם בו לא יבוררו טענות הצדדים במתכונת שהתבקשה).

הערה לסיום – בהחלט קיימים פנים לכאן ולכאן לגבי סיווג ההחלטה במקרה הספציפי, ולכן, כל ניתוח משפטי היה אפשרי. ואולם, ראוי להפנות לנקודה אחת חשובה: בית המשפט העליון קבע, שההשגה תהיה בדרך של ערעור בזכות, בפני שלושה שופטים. בהתחשב בעומס בבית המשפט העליון, ניתן להניח שדיון בערעור בזכות ייערך רק בעוד כשנה. כלומר, משמעות ההחלטה הינה כי ההכרעה בשאלה האם המחלוקת בין הצדדים לגופה תידון בבית המשפט שעל הפירוק או בבית משפט "רגיל" תיפול רק בעוד פרק זמן ארוך יחסית. עד אותה עת, יהיה קיים קושי למפרקים בקידום בירור המחלוקת לגופה. בפוסט קודם עמדתי על היתרון בבירור שאלות של סמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. הדברים לכאורה נכונים גם כאן. ולראיה, כפי שעולה מההחלטה, במסגרת תגובתם של מפרקי החברה לגבי אופן סיווג הערעור, נאלצו המפרקים להגיש בקשה להקדמת מועד הדיון.    

ומעניין גם לציין, שאתמול פורסמה החלטה אחרת של בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל), שבה נדונה לגופה השגה על החלטה דומה לזו שנדונה לעיל, בדרך של בקשת רשות ערעור דווקא, ולא כערעור בזכות (יצוין, שאופן ההשגה הנכון לא נדון באותה החלטה).