דיון נוסף על דיון נוסף? אין חיה כזאת

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

השבוע (ביום 22 באפריל 2014) ניתן פסק דין בבש"א 834/14 פלונית נ' פלוני, אשר דן בשאלה האם ניתן להגיש בקשה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. מדובר במקרה שזכה לכינוי "תינוק המריבה" ובו עמד במרכז המחלוקת ילד שהוצא מחזקת אמו והועבר לאומנה אצל משפחה כאשר מאוחר יותר דודתו ביקשה לאמץ אותו. הדיון בתיק החל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיך בערעור לבית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שהוגשה, וקבע בדעת רוב כי יש לאפשר את האימוץ בידי הדודה, ולאחר שהוגשו בקשות לדיון נוסף, הורה הנשיא גרוניס על קיום דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים ובו נקבע בדעת הרוב כי הילד יאומץ על ידי משפחת האומנה באימוץ סגור.

האם הביולוגית והדודים לא השלימו עם פסק הדין שניתן בדיון הנוסף, והגישו בקשת אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף. רשמת בית המשפט העליון, ליאת בנמלך, קבעה שלא ניתן לקבל את הבקשה מאחר שלא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף, והמערערים ערערו על ההחלטה.

הנשיא גרוניס דחה את הערעור וקבע, כי אכן לא ניתן לקיים דיון נוסף ביחס לפסק דין שניתן בדיון נוסף. הבסיס החוקי לקיומו של דיון נוסף קבוע בסעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה, המפורט בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. חוק יסוד: השפיטה מעניק סמכות לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב ב"עניין שפסק בית המשפט העליון בשלושה" בעילות שייקבעו בחוק. חוק בתי המשפט מציג שתי אפשרויות להחלטה בדבר עריכת דיון נוסף. הראשונה – כאשר ב"ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה" מחליט ההרכב עם מתן פסק הדין על קיומו של דיון נוסף (סעיף 30(א)). דוגמה בולטת למצב זה היתה בעניין עזבון המנוח ארידור, כאשר שלושת שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביניהם ביחס לשאלה המשפטית שנדונה שם והורו בסוף פסק הדין על עריכת דיון נוסף. האפשרות השניה היא שאחד מבעלי הדין יבקש שיתקיים דיון נוסף, ואז נשיא בית המשפט העליון או שופט שהוסמך לכך רשאים להיענות לבקשה "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב)).

גרוניס הדגיש, כי בשתי האפשרויות מדובר על פסק דין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, אף על פי שהדבר מצוין מפורשות רק בסעיף קטן (א). על כן, לשיטתו, על פי תורת הפרשנות הנהוגה ניתן לקיים דיון נוסף רק כאשר פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים, ולא בכל הרכב אחר – כלומר דן יחיד או הרכב מורחב. עם זאת, בעניין נחמני (בש"א 1481/96) קבע בית המשפט העליון, כי ניתן לקיים דיון נוסף גם כאשר פסק הדין ניתן בהרכב מורחב, שכן – לפי דעת הרוב שם – המונח "שלושה שופטים" מתאר את המינימום ולא את המקסימום. גרוניס ציין, כי אילו היה נדרש לסוגיה, היה מצטרף לדעת המיעוט בעניין נחמני, ומצטט בהקשר זה את דברי השופט אור שלפיהם "'שלושה' אינם 'חמישה', אינם 'שבעה' ואינם כל מספר אחר שאינו שלושה". הוא מוסיף ומביע את דעתו, כי ההכרעה בעניין נחמני נפלה על רקע הסוגיה הסבוכה שנדונה בו.

ואולם, גרוניס מאבחן את המקרה שבפניו מעניין נחמני, שכן בעוד בעניין נחמני הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביחס לערעור אזרחי "רגיל" שנדון בהרכב מורחב, המקרה הנוכחי עוסק בפסק דין שניתן בדיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כלומר בעניין שנדון כבר בבית המשפט העליון בשני גלגולים. כבר בעניין נחמני נקבע, כי פסק דין שניתן בדיון נוסף אינו "עניין שפסק בית המשפט העליון" ולכן אינו מסוג פסקי הדין שניתן להגיש ביחס אליהם בקשה לדיון נוסף.

בסיום פסק דינו תאר גרוניס את הפרשה כ"אחת מפרשות האימוץ המורכבות ביותר שידענו", וזאת כאשר תחום האימוץ הוא מלכתחילה מהתחומים הקשים שבית המשפט נדרש להכריע בהם. אולם, גם כאן יש חשיבות רבה לעקרון סופיות הדיון, ובמיוחד – אומר גרוניס – כאשר ההכרעה ניתנה בדיון נוסף בהרכב מורחב.

מספר הערות ביחס לפסק הדין. ראשית, לא היה כל צורך בחלק המרכזי של פסק הדין שבו דן גרוניס בהלכת נחמני, שכן כפי שהוא ציין – קיימת כבר גישה מבוססת שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. עם זאת, הנשיא גרוניס הקדיש לפרשת נחמני מקום רב יחסית, דבר המעיד על חוסר הנחת שחש גרוניס מהקביעה בפרשת נחמני ביחס לאפשרות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב מורחב.

הנשיא גרוניס איבחן אמנם את המקרה שבפניו מפרשת נחמני, שכן באותה פרשה היה מדובר על ערעור "רגיל" בעוד שבמקרה הזה מדובר על פסק דין בדיון נוסף. אולם, באופן כללי, פסק הדין מעלה מספר תהיות ושאלות. כך, למשל, עולה השאלה כיצד ניתן להפוך את הלכת נחמני שניתנה בעצמה בהרכב מורחב, והאם נדרש לצורך כך הרכב שופטים (ואם כן, איזה הרכב בדיוק), או שדי בדן יחיד.

בנוסף, עולה התהייה האם אין מקום לשנות מהקביעה שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. כפי שנאמר בהקשר דומה (שאלת התקדימיות של החלטה שניתנה בדן יחיד): "במציאות היומיומית של בתי המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית משפט זה בדן יחיד אינה נטולת 'תקדימיות'... הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית משפט זה, ולוא בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית משפט אחר את המשקל הראוי, ויהא אליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת" (רע"א 2996/06 שלום נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקה ה(2) (לא פורסם, 18.10.2006)). לאור כך עולה השאלה האם אין מקום – במקרה המתאים – לקיים דיון נוסף גם כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. מובן, כי לשופט הדן בבקשה לדיון נוסף יינתן שיקול הדעת להחליט האם יש הצדקה לכך.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב.

פסק דין זר בלי שום תוקף בישראל – הרהור נוסף לפני דיון נוסף?

במסגרת ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח זוהר נדונה השאלה האם בית המשפט בישראל יכול לתת תוקף ולהכיר בצו פשיטת רגל שניתן מחוץ לישראל (בבריטניה, באותו מקרה). ההכרה בצו הזר נתבקשה כדי להביא למימוש נכסים בישראל, שנטען כי הוברחו על-ידי החייב הבריטי. בית המשפט העליון השיב על השאלה בשלילה, תוך שהוא קובע קביעות חשובות בנושא הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות בפרט, ובנושא המשפט הבינלאומי הפרטי בכלל. יוער, כי לאחרונה הוגשה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין), וטרם ניתנה בה החלטה.

על מנת להבין את פסק הדין, יש לתת רקע קצר בנושא אכיפה והכרה של פסקי דין זרים.

אם כן, פסקי דין שניתנים על-ידי בתי משפט מחוץ לישראל אינם נקלטים ואינם מקבלים תוקף באופן אוטומטי בישראל. לצורך קליטתם, נדרש פסק הדין לעבור הליך נוסף. המקור הסטטוטורי המרכזי המסדיר נושא זה הוא חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בחוק זה נקבעו שני מסלולי קליטה עיקריים: האחד, מסלול של אכיפה של פסק הדין הזר. מדובר במסלול שמיועד לקליטת פסקי חוץ המטילים חיוב אישי (לדוגמה, פסק דין שמחייב צד אחד לשלם סכום כסף מסוים לצד שכנגד). המסלול השני הוא מסלול של הכרה בפסק הדין הזר. מסלול זה מיועד לתת תוקף לפסקי חוץ שאינם מטילים חיוב אישי (לדוגמה, מתן תוקף לצו ירושה או צו אימוץ שניתן מחוץ לישראל).

בעניין המסלול השני - מסלול ההכרה - קובע החוק שני מסלולי משנה אפשריים: ראשית, כאשר פסק החוץ מהווה את עיקר עילת התביעה בישראל, באפשרותו של בית המשפט להכיר בו בצורה ישירה. כפי שנקבע בחוק, לצורך הכרה ישירה קיים צורך בקיום אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, והאמנה צריכה לחול על הפסק הזר שהכרתו מתבקשת. שנית, כאשר במהלך דיון בתובענה בישראל עולה פסק החוץ, והוא רלבנטי למחלוקת, רשאי בית המשפט להכיר בו בדרך של הכרה אגבית. בהתאם לחוק, לצורך הכרה אגבית אין צורך בקיום אמנה בין ישראל למדינה אחרת, אלא על המבקש להוכיח ש-"מן הדין והצדק" להכיר בדרך אגב בפסק החוץ.

כאמור, בפסק הדין נדונה השאלה האם וכיצד ניתן לתת תוקף לצו פשיטת רגל זר בישראל. מדובר בשאלה אקוטית בעניין המודרני, שבו הליכי הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית גורמים לכך שעסקיהם של גורמים שונים ינוהלו מלכתחילה במספר מדינות במקביל, ומאפשרים לחייבים זרים להבריח נכסים ממדינה למדינה בקלות רבה יותר לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינם (ולכך כבר התייחסנו בפוסט קודם בנושא מאמר פרי עטי שפורסם בכתב העת "משפטים" בקשר לסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני, לצורך תמיכה בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל). 

פסק הדין המרכזי בשאלה הנזכרת לעיל ניתן על-ידי כבוד השופט נ' הנדל. בחוות דעתו קובע השופט הנדל, כי התנאים להכרה ישירה מכוח החוק אינם מתקיימים בנסיבות המקרה. זאת, מכיוון שהאמנה בין ישראל לבריטניה "בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים" מחריגה מגדר תחולתה פסקי דין זרים הנוגעים להליכי פשיטת רגל.

השופט הנדל ממשיך ודוחה גם את הטענה, כאילו  ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך של הכרה אגבית. בית המשפט קובע כי המסלול של הכרה אגבית ניתן למימוש, רק כאשר בית המשפט בישראל עוסק בעניין המצוי מלכתחילה בסמכותו, ובמסגרת הדיון הוא נדרש להתייחס להכרה בפסק חוץ. בית המשפט מציין שכאשר הסעד של ההכרה בפסק החוץ הוא הסעד היחיד הנתבע, וכן במקרה שבו "ההכרה בפסק החוץ היא הכרחית לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט לדון בשאלה העיקרית", המסלול היחיד הפתוח הוא של הכרה ישירה, ולא אגבית. בהקשר לשאלה שעל הפרק, בית המשפט קובע כי הסעד המבוקש (ביטול הענקה של החייב להוריו מכוח פקודת פשיטת הרגל הישראלית) הוא סעד ייחודי מתחום פשיטת הרגל, ולכן הוא מותנה מיסודו בכך שהמעניק יוכרז פושט רגל. לכן, מציין השופט הנדל שאין מדובר במצב של הכרה אגבית. יצוין, שדברים דומים נזכרים בחוות דעתו של כבוד השופט ח' מלצר, שם צוין כי "בהיעדר הליך חדלות פירעון ישראלי, קשה לזהות עניין הנמצא בסמכות בית המשפט שאגב הדיון בו יש צורך להכיר בפסק הזר".

לאור קביעתו כי לא ניתן להכיר בצו פשיטת הרגל בהכרה ישירה או אגבית מכוח החוק, נדרש בית המשפט לשאלה המרכזית שעל הפרק - האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה חדש של הכרה ישירה מכוח הפסיקה (כלומר, הכרה ישירה "פסיקתית"). הצורך הברור בפיתוח מסלול כזה נובע מהיעדר קיומן של אמנות בין ישראל לבין מדינות זרות. בחלוף למעלה מחמישים שנים ממועד חקיקתו של חוק אכיפת פסקי חוץ, ישראל כרתה אמנות בנושא זה עם ארבע מדינות בלבד (אוסטריה, גרמניה, בריטניה וספרד). כלומר, המסלול הקיים בחוק של הכרה ישירה של פסקי חוץ אינו רלוונטי לגבי רוב רובם של פסקי החוץ הניתנים, שכן אין מדינות רבות שכרתו אמנות עם ישראל. יצוין, כי מצב דברים זה אינו ייחודי רק לישראל. למיטב ידיעתי, גם ארצות הברית אינה קשורה בכל אמנה בנדון.

השאלה האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה פסיקתי אינה חדשה. בפסק דין קודם של בית המשפט העליון - ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 (1995) - נקבע שאין ליצור מסלול של הכרה ישירה "פסיקתית", וכי הכרה או אכיפה של פסק חוץ תיתכנה רק מכוח החוק. ואולם, בהמשך, בעניין פלוני (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית), הביע הנשיא ברק את הצורך "לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם". בהמשך לכך, ניתנו תשובות סותרות בערכאות הדיוניות לגבי שאלת קיומו של מסלול משנה פסיקתי.

ואולם, בחוות דעתו קובע השופט הנדל כי אין מקום לפיתוח פסיקתי בעניין זה, וזאת, ממספר טעמים: ראשית, לטעמו, בסוגיה עדינה זו, שנוגעת לשיתוף פעולה של בית המשפט בישראל עם מערכת משפטית זרה, קיים הסדר חקיקתי מפורש של המחוקק, ואין חסר בחוק. ממילא, כפי שנקבע על-ידו, אין מקום לחקיקה שיפוטית עוקפת. שנית, קיימת עדיפות ברורה להסדרה של הנושא בחוק, על פני חקיקה שיפוטית, וזאת, מאחר שקיימות לנושא השלכות רוחב - למשל, על חייבים, על נושיהם ועל צדדים שלישיים. המחוקק מצויד בכלים טובים יותר כדי ליצור הסדר הולם. שלישית, רק במסגרת אמנות (ולא בפסקי דין של בתי המשפט), ניתן לשים לב לאופיו המורכב של הליך פשיטת הרגל חוצה הגבולות, ולמהות ההחלטות שישראל רוצה להכיר בהן.

לתמיכה בחוות דעתו, מביא השופט הנדל אסמכתאות מהמשפט המשווה, שלפיהן, אופן קליטת פסקי דין זרים בפשיטת רגל נעשה במדינות רבות על בסיס חקיקה מפורטת, הכוללת מנגנונים מורכבים, ולא על בסיס פסיקתי.

לעמדתו של השופט הנדל, הצטרף כבוד השופט א' שהם, תוך שהוא מפנה לאמנה הרלוונטית בענייננו בין ישראל לבריטניה, שהחריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי דין שעניינם פשיטת רגל. כלשונו, "אינני רואה כל סיבה וטעם 'לכפות' הכרה מעין זו בדרך פסיקתית, למרות כוונתם המוצהרת של הצדדים לאמנה".

בניגוד לעמדה זו, בחוות דעתו השופט מלצר אינו שולל לחלוטין פיתוח דוקטרינה של הכרה ישירה מכוח הפסיקה. בהקשר זה, מציין השופט מלצר כי סעיף 2 לחוק קובע כי "לא יאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה", ומציין ש-"מכאן משמע שבענייני הכרה – החוק איננו בלעדי". השופט מלצר הוסיף וציין מספר אבחנות שלדעתו יהיה צורך ליישמן, אם יוכר מסלול של הכרה ישירה פסיקתית: ראשית, ככל שקיימת אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, הרי שאמנה זו תחלוש על העניין, ולא תינתן הכרה בפסק החוץ מעבר לאמור באמנה. שנית, אם לא קיימת אמנה, ניתן יהיה לפתח "משפט מקובל תוצרת הארץ", אך לא ניתן בפסק הדין פירוט רב מה יכלול הדבר (והדבר מושאר להכרעה לעתיד).

השופט מלצר מוסיף שבעניין שלפניו, קיימת הוראה ספציפית באמנה בין ישראל לבריטניה המחריגה ענייני פשיטת רגל, ולכן, אין לסטות ממנה. על רקע זה, בנסיבות המקרה, צירף השופט מלצר את דעתו לדעתם של שני השופטים האחרים.

השיקולים האם צריך להכיר במסלול של הכרה ישירה פסיקתית מורכבים מדי לפיתוח ודיון בפוסט קצר. ואולם, לא ניתן לסיים פוסט זה, מבלי להתייחס דווקא לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, להבדיל מאשר לשאלה הכללית. כפי שעולה מפסק הדין, לפחות שניים מתוך שלושה מהשופטים קבעו שאין ליתן תוקף לצו פשיטת הרגל הזר, עקב האמנה בין ישראל לבריטניה, שהחריגה הכרה ישירה של פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל. אלא, שלטעמי, קביעה זו אינה בהכרח מתבקשת.

החרגת פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל בבריטניה מגדר תחולת האמנה אין משמעה בהכרח, כי שתי המדינות סברו שלא ניתן יהיה להכיר בכלל בפסקי דין בענייני פשיטת רגל במדינה זרה. על פניו, משמעות ההחרגה היא שהמדינות לא הגיעו להסכמה כי החלטות בהליכי פשיטת רגל יוכרו במסלול הקבוע באמנה ביניהן (מסלול שתנאיו מקלים על ההכרה). לכן, ההחרגה הנזכרת אינה צריכה בהכרח לסגור את הדלת בפני הכרה ישירה פסיקתית, גם אם תוכר בסופו של יום. קביעה אחרת משמעותה תהא – אם ייערך דיון נוסף וייקבע שיש מקום לפיתוח פסיקתי – שקל יותר להכיר בפסקי דין זרים, דווקא לגבי מדינות שעימן ישראל לא כרתה אמנה. ובסיכומו של דבר, אין מקום לקביעה בינארית בנושא זה, אלא יש לבחון מהו בדיוק הטעם להחרגת הנושא מגדר האמנה, והאם הוא מונע הכרה פסיקתית.

האם הגיעה השעה שהמועדים האחרונים להגשת ערעור ייקבעו עד תאריך ספציפי וברור?

כל מי שעוסק בתחום עריכת הדין, ודאי מצא את עצמו מחשב את המועד האחרון, שעד אליו ניתן לערער על פסק דין או החלטה אחרת. אף שהחישוב הוא לא פעם טכני, נכונות החישוב היא בעלת חשיבות רבה, שכן איחור בהגשת ערעור עשוי להוביל, בסופו של יום, לדחיית הערעור על הסף, מבלי שהוא נדון לגופו. בפוסט זה אבקש להציע שינוי בסדרי הדין הנוהגים, שימנע את הצורך בפעולת החישוב האמורה, יגביר את הודאות, ואולי אף יצמצם את הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי מועד הגשת ערעור. לפי הצעה זו, המועד האחרון והספציפי להגשת ערעור (למשל, יום 18.2.2014 או כל מועד אחר) יצוין כבר בהחלטה שניתנה בערכאה הדיונית, ושלגביה מוגש הערעור.   

אם כן, הסיבה לצורך בחישוב המועד האחרון להגשת ערעור נובעת מהפרקטיקה כיום, שלפיה המועד האחרון להגשת ערעור נקבע לפי מועד המצאת ההחלטה לידי בעל-הדין. לאחר המצאת ההחלטה לידיו, על עורך הדין לבחון מספר נושאים: ראשית, עליו לבחון כמה ימים מוקנים על-פי הדין להגשת ערעור - המדובר בשאלה המושפעת ממספר רב של גורמים (האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת? מה זהות הגורם שנתן את ההחלטה - האם רשם או שופט? באיזה ערכאה ניתנה ההחלטה - מינהלית, אזרחית וכו'? ועוד כהנה וכהנה שאלות); שנית, יש לבחון את המועד ממנו תחל הספירה (בהקשר זה, על עורך הדין לבחון לעיתים באיזה שעה בדיוק הומצאה לו ההחלטה, ולעיתים אף באיזה החלטה מדובר – כך, למשל, בכל הנוגע להגשת דיון נוסף, מניין הימים להגשתו מתחיל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ולא ממועד המצאתו); שלישית, יש לבחון האם מניין הימים להגשת הערעור כולל גם ימי פגרה, שאינם אמורים לפי הדין הרלוונטי להיספר (ושוב, גם בהקשר זה, עשויה להיות חשיבות למהות ההחלטה, כמו גם למהות החיקוק שמכוחו מוגש הערעור). אם כן, אף שמדובר בחישוב טכני, ברור גם מדוע נופלות לא אחת טעויות, ומדוע מועלות לא פעם טענות לאיחור בהגשת הליכי ערעור.

אלא שפני הדברים לא צריכים להיות בהכרח כך. פיתרון אפשרי, כאמור, הוא שההחלטה מושא הערעור תצטרך לכלול מלכתחילה מועד מוגדר וברור, שעד אליו יש להגיש את הליך הערעור. כך, למשל, במקום שנתבע יידע כי עליו להגיש ערעור תוך 30 ימים, כבר בהחלטה מושא הערעור יצוין המועד הספציפי שעד אליו הוא יהיה רשאי לעשות כן. בימינו, בעידן "נט המשפט", לא נראה שאמורה להיות בעייה למחשב את הנושא, באופן שבו כל החלטה שתינתן, תכלול בה גם מועד אחרון וספציפי להגשת ערעור (תוך שהשופט נותן ההחלטה מזין למערכת את הנתונים הרלוונטיים, והיא מחשבת את המועד האחרון להגשת ערעור).

הפיתרון המוצע הוא בעל יתרונות בעלי משקל רב, בעיניי - שהרי, בדרך זו ייקבע מועד חד וברור שימנע את הצורך בהתעסקות בשאלות סד"איות רבות מאוד; בדרך זו תגבר מאוד הוודאות של בעלי-הדין ובאי-כוחם, הן אלה המרוצים מההחלטה והן אלה שמעוניינים להשיג עליה; בדרך זו תתמעט הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי המועד האחרון להגשת ערעור ועוד.

חרף זאת, על פני הדברים, הפיתרון האמור אינו נקי מבעיות:

ראשית, ניתן לטעון כי השופט בערכאה הדיונית לא צריך להיות זה שמכריע בשאלה כמה ימים מוקנים לבעל-הדין המבקש להגיש ערעור על החלטתו. אלא שלטעמי, מספר הימים העומדים לזכות בעל-דין להגשת ערעור - האם 30 או 45, למשל - אינו נתון בעל חשיבות אינהרנטית, כשלעצמו. בלאו הכי עורכי הדין רגילים במלאכת "כיבוי שריפות", ובהתאם, עובדים על תיקים, לפי המשימה הבאה המוטלת בפניהם, ולעניין זה, בדרך כלל אין חשיבות רבה לשאלה כמה ימים מוקנים להכנת הערעור. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, באותם מקרים שבהם בעל-הדין יסבור כי הוא זכאי למספר רב יותר של ימים להכנת הערעור, הוא יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

שנית, ניתן לטעון כי קיים היגיון רב בדין הקיים כיום, שלפיו, המועד האחרון להגשת ערעור נקבע בדרך כלל ממועד המצאת ההחלטה לבעל-דין. לעומת זאת, בפיתרון המוצע לעיל אין כל ודאות שהמועד הספציפי האחרון להגשת ערעור שיינקב בהחלטה לא יחלוף עוד לפני שההחלטה עצמה תומצא לבעל-הדין, וייתכן גם שבמועד המצאת ההחלטה, יוותרו ימים ספורים בלבד להכנת הערעור. אלא שהפיתרון המוצע כלל אינו מתיימר להביא לכך שדלתות בתי המשפט ייסגרו בפני בעל-דין הנתקל במצב דברים שכזה – מצב דברים שבכל מקרה ניתן למנוע אותו על-ידי ייעול משלוח ההחלטות, באופן שאלה תישלחנה זמן קצר לאחר מועד הינתנן. כך או כך, ייתכן שניתן לחשוב על פיתרון חלופי המשלב בין שתי הגישות - ושלפיו, הערעור יוגש עד המועד הספציפי שננקב בהחלטה, אך בכל מקרה, לא לפני חלוף עשרה ימים ממועד המצאת כל החלטה (פרק זמן שיותיר לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה, ככל שיש בכך צורך, עקב אי המצאה של החלטה). ייתכן אף שניתן להאריך את המועד להגשת ערעורים על החלטות, על מנת לצמצם מקרים שבהם לא יוותר די זמן לבעל-דין להגיש ערעור עד המועד האחרון שננקב בהחלטה שהומצאה לו. 

שלישית, ניתן לטעון כי עשויות להיות תקלות במערכת "נט המשפט", באופן שייקבע למשל לבעל- דין מועד ערעור בלתי הגיוני (למשל, הגשת ערעור תוך שלושה ימים; הגשת ערעור עד שנת 1950 או תאריך שחלף זה מכבר וכו'). אלא שגם בהקשר זה, ההצעה דלעיל אין משמעותה כי מעתה תהיה סגורה דלתו של בית המשפט להגשת בקשות הנוגעות למועד הגשת ערעור. ואכן, ככל שמועד שייקבע לבעל-דין לא יהיה הגיוני, תהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה בנדון. ניתן להניח שככל שיגבר השימוש בפיתרון המוצע, יקטן מספר התקלות, ותגבר הודאות. 

אז מה דעתכם? מה הפיתרון העדיף?   

פורסם במקביל בבלוג "הטרקלין"

סעד הצהרתי: על מי נטל ההוכחה

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

על פי הדין האמריקאי, מי שניצב בסיכון של תביעה בגין הפרת פטנט רשאי לפנות לבית המשפט ולעתור לסעד הצהרתי לפיו הוא אינו מפר את הפטנט. ברגיל, אין ספק כי נטל השכנוע מוטל על כתפיו של בעל הפטנט הטוען במסגרת תביעתו כי הפטנט מופר. ברם, במצב שבו קיימת עתירה לסעד הצהרתי שכזו, האם נטל השכנוע נותר על כתפיו או שמא המוציא מחברו עליו הראיה והנטל רובץ לפתחו של מי שפתח בהליך? שאלה דיונית זו התבררה לאחרונה בבית המשפט העליון האמריקאי.

בית המשפט העליון מנה מספר כללים מושרשים בדין האמריקאי, אשר חיבורם יחדיו מוביל לתוצאה ברורה: ברגיל הנטל הוא על בעל הפטנט להוכיח את דבר ההפרה; החוק המאפשר הגשת תביעות לסעד הצהרתי הינו חוק בעל השלכות דיוניות בלבד, ולא מהותיות; ולבסוף, נטל השכנוע הינו רכיב מהותי, להבדיל מדיוני, של עילת התביעה. ובלשונו של בית המשפט:

It is well established that the burden of proving infringement generally rests upon the patentee….We have long considered “the operation of the Declaratory Judgment Act” to be only “procedural,” … And we have held that “the burden of proof” is a “'substantive' aspect of a claim"

שלושת הכללים הללו, כאשר נלקחים יחדיו, מובילים לתוצאה הברורה לפיה הנטל צריך להיוותר על כתפיו של בעל הפטנט גם בהליך של סעד הצהרתי.

בית המשפט העליון מביא אף טעמי מדיניות להכרעה זו. כך, במצב בו כפות המאזניים מעויינות, שינוי נטל השכנוע יוצר אי ודאות משפטית. בעוד שהמפר יגיש תביעה לסעד הצהרתי ויכשל בה, בעל הפטנט עדיין לא יוכל לאכוף את זכותו אם יבקש לתבוע בגין הפרת הפטנט. תוצאה מעין זו תיצור אי ודאות בין הצדדים אך גם תשפיע על הציבור כולו.

קושי נוסף שבית המשפט מעלה הוא הקושי של המפר לדעת מול איזו תיאוריית הפרה עליו להתמודד:

Moreover, to shift the burden can, at least on occasion, create unnecessary complexity by making it difficult for the licensee to understand upon just what theory the patentee’s infringement claim rests. A complex patent can contain many pages of claims and limitations. A patent holder is in a better position than an alleged infringer to know, and to be able to point out, just where, how, and why a product (or process) infringes a claim of that patent. Until he does so, however, the alleged infringer may have to work in the dark, seeking, in his declaratory judgment complaint, to negate every conceivable infringement theory.

(Medtronic, Inc. v. MIROWSKI FAMILY VENTURES, LLC, No. 12-1128 (U.S. Jan. 22, 2014((

מה המצב בדין הישראלי?

החוק הישראלי גם הוא מכיר בהליך של סעד הצהרתי בכל הנוגע להעדר הפרה (סעד הצהרתי בדבר בטלות הפטנט אינו זמין בבתי המשפט, אלא אך מצוי בסמכותו של רשם הפטנטים. ראו: ת"א (ת"א)   1153/99 AKTIEBOLAGET HASSEL נ' דקסל בע"מ). ברם, החוק הישראלי, אשר מבוסס על הבריטי, נוקט בגישה שונה.  סעיף 187 לחוק הפטנטים מסדיר פרוצדורה זו וקובע כך:

 (א) מי שיש בדעתו לנצל מוצר או תהליך כל שהוא, רשאי לבקש מבית המשפט הצהרה כי בניצול האמור אין משום הפרת פטנט פלוני שפורט בבקשה.(ב) בעל הפטנט ובעל רשיון יחודי עליו יהיו המשיבים בבקשה.(ג) בית המשפט לא יתן את ההצהרה אלא אם מסר המבקש לבעל הפטנט פרטים מלאים בדבר המוצר או התהליך שבהם הוא רוצה להשתמש, ביקש ממנו את ההצהרה שהוא מבקש עתה מבית המשפט והמשיב סירב לתיתה או לא נתן אותה תוך תקופה סבירה; אך לא ידחה בית המשפט בקשה מחמת זה בלבד שהוגשה בטרם עבר הזמן הסביר, לדעת בית המשפט, למתן ההצהרה על ידי המשיב.(ד) הוצאות של בעלי הדין יוטלו על מבקש ההצהרה, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.(ה) בהליכים לפי סעיף זה לא תישמע הטענה כי הפטנט הוא חסר-תוקף, ומתן ההצהרה או הסירוב לתיתה אין בהם כדי לקבוע בשאלת תוקף הפטנט. 

סעיף חוק זה אינו מתייחס לסוגיית הנטלים, אך על פניו הוא מטיל עול כבד על מבקש הסעד ההצהרתי. בפרט, הוא דורש פנייה מוקדמת תוך מסירת פרטים מלאים בדבר המוצר או התהליך. כיוון שכך, ייתכן שבדין הישראלי נטל השכנוע יהיה שונה מזה בדין האמריקאי, חרף העובדה שעל פני הדברים הרציונאלים זהים.

גמישות ועמימות: מתי מותר להגיש ראיות בערעור על רשם הפטנטים?

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

עניין עמינח, יזכרו קוראי הבלוג, עסק במזרן שאף שהוכח כי הוא חדש ובעל התקדמות המצאתית, נקבע כי הוא אינו עומדת בדרישת היעילות. על החלטה זו הוגש ערעור, אשר נדחה תוך שבית המשפט תומך במסקנות סגנית הרשם. במסגרת הליך הערעור ביקשו המערערים, בעלי האמצאה, להביא ראיות חדשות לדיון וזאת בכדי לאפשר להם להתמודד עם הטענה ולהוכיח כי בניגוד לדבריו של המומחה מטעמה של עמינח – אמצאתם הינה יעילה, כמשמעות מונח זה בדין. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו תוך שהוא מבהיר:

"המערערים לא הוכיחו, לצורך הגשת הראיות החדשות בערעור, כי לא ניתן היה בשקידה סבירה להשיג ולהגיש את הראיות החדשות הללו במועד, במסגרת ההליכים בפני הפוסקת שהיא הערכאה הדיונית ואשר לה יש הרקע והניסיון הדרוש לניתוח הממצאים המדעיים המובאים בפניה"

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון נדונה והתקבלה. בית המשפט העיר כי בדיני הפטנטים, להבדיל מהדין הכללי, קיים כלל מיוחד, lex specialis, המתיר שיקול דעת רחב בשמיעת ראיות חדשות בערעור. בעוד שתקנות סדר הדין האזרחי, ותקנה 457 בראשן, מצמצמות את האפשרות להגיש ראיות בערעור למקרים חרגים בלבד, סעיף 177 לחוק הפטנטים קובע כי לבית המשפט שיקול דעת רחב לשמוע ראיות במסגרת הערעור:

"בית המשפט הדן בערעור רשאי לגבות ראיות, בין ראיות שכבר נגבו על ידי הרשם ובין אחרות, והוא רשאי לדרוש שראיות אלה יובאו בתצהיר או בדרך אחרת שיראה; הובאו ראיות בתצהיר, יחול סעיף 163(א) בשינויים המחוייבים."

כלומר, לא רק שניתן לשמוע במסגרת הערעור ראיות חדשות, אלא שניתן אף לשמוע מחדש את אותן הראיות ממש שנשמעו כבר בדיון בפני הרשם או הפוסקים.

בית המשפט קבע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על הנמקות התואמות את תקנות סדרי הדין האזרחי ולא את הכלל המיוחד החל בדיני פטנטים, שהוא, כאמור, גמיש יותר. כיוון שכך, בית המשפט החזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי שיתן החלטתו מחדש בשים דגש על השיקולים המתאימים לדיני הפטנטים. ובלשונו של בית המשפט:

"מטרת ההליך הערעורי נועדה גם לבחון לא רק את התוצאה אלא את דרך ההכרעה. בנסיבות תיק זה נראה כי נכון יהיה להחזיר את הדיון על מנת שבית המשפט המחוזי ינמק מחדש את מסקנתו בדבר הראיות החדשות שביקשו המבקשים להגיש על פי המבחן המשפטי הרלוונטי ביחס להליך שמתנהל לפי חוק הפטנטים. ודוק: אין בהכרעה זו כדי להוביל בית משפט מחוזי להגיע למסקנה לפיה יש לקבל את הראיות, כפי שאין בהכרעה זו להוביל לתוצאה ההפוכה. שיקול נוסף הוא כי בניגוד לסוגיית הגשת ראיות נוספות בהליך אזרחי רגיל, הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה במסגרת הליך לפי חוק הפטנטים"

 בשולי הדברים בית המשפט העליון העיר שאין בפסיקתו הנוכחית כדי לשנות את ההלכה לפיה ההתערבות הערעורית בקביעותיו של רשם הפטנטים היא מצומצמת, נוכח היותו בגדר ערכאה דיונית מומחית. אלא, שבמקרה הנוכחי אין מדובר בהתערבות בקביעות עובדתיות לאחר שמיעת הראיות הללו, אלא בבקשה לשמוע ראיות שסגנית הרשם לא זכתה להיחשף אליהן.

(רע"א 5041/13 גבאי נ' עמינח תעשיית רהיטים ומזרונים בע"מ (21.1.2014))

הערות:

חשיפת הקושי מבלי להציג דרכי פתרון

על פניו, נדמה לי כי מדובר בהחלטה נכונה. אכן, נראה כי הנימוקים של בית המשפט המחוזי נדרש אליהם התכתבו עם הדרישות הקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי. ברם, אף שבית המשפט העליון מבהיר כי הפסיקה לא הרבתה לדון בסוגיה של הגשת ראיות נוספות במסגרת הליך ערעור לפי חוק הפטנטים, הוא אינו מציג ולו הכוונה כלשהי למבחנים אותם יש ליישם. למעשה, בית המשפט קובע, באופן שהוא, לטעמי ובכל הכבוד, סתום, כי:

"אין זה אומר כי בהליך המתנהל לפי חוק הפטנטים מחויבת ערכאת הערעור לקבל כל בקשה להגשת ראיות חדשות. רחוק מכך. על ערכאת הערעור להפעיל שיקול דעת. ואולם, אין להתעלם מכך כי המבחן המשפטי בקבלת ראיות על-ידי ערכאת הערעור גמיש יותר, על-פי לשון החוק והתקנות."

ובהמשך מרחיב מבלי להבהיר באומרו כי:

"ושוב יובהר: אין בפסק דין זה כדי לקבוע שהשיקול בדבר "שקידה ראויה" אינו שיקול רלוונטי, אלא שככלל, אין חפיפה בין דרך בחינת הסוגיה בהליך אזרחי רגיל לעומת הליך לפי חוק הפטנטים" 

כזכור, הלכת חניון חיפה המפורסמת מלמדת אותנו כי רשות ערעור יש ליתן, על דרך הכלל, מקום בו התיק מעורר סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. אכן, נראה כי זה בהחלט היה המצב במקרה זה שכן הדין בסוגיה זו אינו ברור, ויש בה להשליך על ציבור המתדיינים. ברם, תחת הבהרת הנקודה ולמצער מתן הכוונות כלליות, העליון בחר להחזיר את הכדור לידיו של בית המשפט המחוזי ולקוות שבפעם השנייה יפעל טוב יותר. לטעמי, במסגרת החלטה שכזו היה מקום לפחות להצביע על שיקולים אפשריים אותם יתכן ויש מקום לשקול ולא להותיר את הפיתוח המשפטי לערכאה דלמטה בלבד. ההכוונה היחידה שבית המשפט נותן היא כי המבחן צריך להיות גמיש יותר מאשר בדין הכללי. למעשה, בית המשפט אף חושף טפח ומכסה טפחיים, שכן ביחס לשיקול המשמעותי היחיד המוכר – "שקידה ראויה" – הוא מעיר כי ייתכן שהוא רלוונטי. כלומר, ייתכן שכן, וייתכן שלא. למחוזי, מסתבר, פתרונים.

הרשם – ערכאה מומחית שיש לשקול היטב את ההתערבות בממצאיה?

לטעמי, בית המשפט פספס גם את ההזדמנות לקרוא תיגר על ההלכה לפיה יש לנקוט משנה זהירות בהתערבות בממצאיהם של הרשם ושל הפוסקים האחרים, וזאת נוכח מומחיותם בנושא הפטנטים. התיק הנוכחי האיר בזרקור על קושי מהותי בהלכה זו שכן חוק הפטנטים עצמו קובע לבית המשפט סמכות לא רק להתערב בקביעותיו של הרשם אלא אף לשמוע מחדש את אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ולפסוק לאורן כערכאה דיונית. בית המשפט העליון מבהיר כי במקרה הנוכחי אין כל בקשה לבחון מחדש עניינים שנשמעו על ידי סגנית הרשם, אלא לשמוע ראיות חדשות שלא נשמעו. אלא, שהחוק אינו מבחין בין שני עניינים אלה – זה כמו זה הם בסמכותו של בית המשפט ונשארת השאלה כיצד מתיישבת ההלכה האמורה עם הסמכות יוצאת הדופן שחוק הפטנטים מעניק לערכאה הערעורית.

ההיסטוריה החקיקתית מבהירה שהמחוקק ראה בעיניי רוחו את ההליך אצל רשם הפטנטים כהליך מהיר, זול וזמין לכל, להבדיל מההליך בבתי המשפט היקרים. כיוון שכך, ביקש הוא כי בעלי הדין לא ייפגעו מכך שהערכאה הראשונה הינה טריביונאל שאינו בית משפט, ועשוי להתנהל שלא על פי סדרי דין קשיחים, והתירה שמיעה מחודשת בערעור אף של אותן הראיות שנשמעו זה מכבר ובהתאם לסדרי דין בערכאה דיונית. אמת – החזון והמציאות שונים מאוד זה מזו, והליכים ברשות הפטנטים אינם בהכרח זולים במיוחד, ועל כך יעידו ההוצאות הגבוהות שנפסקות במסגרת הליכים ברשות הפטנטים לפי חוק הפטנטים. יחד עם זאת, נראה לי כי אף אם כיום אין מקום למהר ולהתערב בהכרעותיו של רשם הפטנטים, אין צורך להיזהר במיוחד בהתערבות בהחלטותיו, להבדיל מערכאות דיוניות אחרות במערכת המשפט.

לעמדתי, התיק הנוכחי היה בהחלט מתאים לעורר את הסוגיה. תחת זאת, בית המשפט העליון בחר לתמוך ידיו בהלכה זו ולהבהיר כי אינו מבקש ולו להרהר בדבר נכונתה, וחבל.

פורסם לראשונה בבלוג פיטפוטנטים

כונס נכסים זמני - מספיק שזה "צודק ונוח" או שצריך גם "חשש ממשי"?

במסגרת הפוסט הקצר הבא, אטען שקיים צורך בביצוע תיקון בתקנות סדר הדין האזרחי, על מנת להבהיר חוסר בהירות הקיימת בהן בכל הנוגע לתנאים למינוי כונס נכסים זמני.

במסגרת התקנות, קיימות שתי תקנות מרכזיות הדנות במינוי כונס נכסים. התקנה האחת, תקנה 387ב(א), קובעת שבית המשפט רשאי למנות כונס נכסים זמני על נכסים מסוימים, וזאת "אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש ממשי לפגיעה ניכרת בערכם של הנכסים או לכך שהמשיב או אדם אחר מטעמו עומד להעלים את הנכסים או להשמידם... וכי אי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". כפי שניתן להיווכח, התנאים למינוי כונס נכסים זמני, על פי התקנה האמורה, מטילים נטל כבד יחסית על מבקש המינוי.

התקנה השנייה הדנה במינוי כונס נכסים היא תקנה 388(א), ובה נקבע כי ניתן "למנות כונס נכסים לכל רכוש, בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו", וזאת "אם הדבר נראה... צודק ונוח". על פניו, הנטל הנדרש כדי למנות כונס נכסים על-פי התקנה האמורה אינו גבוה במיוחד, ומכל מקום, הוא בוודאי נמוך יחסית בהשוואה לנטל העומד בפני צד המבקש מינוי כונס נכסים על-פי תקנה 387ב(א).

אם כך, מה הסיבה שהתקנות מציעות, כביכול, שתי חלופות למינוי כונס נכסים. האם אין מדובר באותו בעל-תפקיד?!

הסיבה לסתירה האמורה נובעת, למיטב הבנתי, ממועד התקנתן השונה של שתי התקנות. תקנה 388(א) היא התקנה המוקדמת בזמן. תקנה זו הותקנה עם התקנתן לראשונה של התקנות, והיא איפשרה לבתי המשפט למנות כונסי נכסים, "בין לפני מתן פסק הדין ובין לאחריו".

כידוע, בשנת 2001 עברו התקנות מהפכה של ממש בנושא הסעדים הזמניים, וזאת במסגרת תיקון 6 לתקנות, שהסדיר את נושא הסעדים הזמניים, על רקע חקיקת חוקי היסוד החדשים. במסגרת תיקון זה הותקנה תקנה 387ב(א). בהתחשב בעידן החוקתי שבו אנו חיים, הציב מחוקק המשנה סף גבוה במיוחד לעניין מינוי כונס נכסים זמני, נוכח הפגיעה המהותית הנגרמת לזכויות הקניין וזכויות אחרות של הצד שכנגד. יחד עם זאת, מחוקק המשנה - ככל הנראה, מבלי משים - לא ביצע במקביל כל תיקון בתקנה 388(א), הממשיכה לדון אף היא, בין היתר, במינוי כונס נכסים "לפני מתן פסק הדין".

מדובר בטעות שיש לתקנה, על מנת להבהיר את השוני בין המצב לפני פסק דין, ולאחריו: טרם מתן פסק דין, הזכויות המהותיות טרם הוכרעו, ומכאן, קיימת הצדקה להטלת נטל כבד יחסית על מבקש מינוי כונס נכסים זמני (כאמור בתקנה 387ב(א)). נטל זה יכול להתרכך רק לאחר מתן פסק הדין, ולאחר ששאלת הזכויות המהותיות הוכרעה (וכאן יכולה להיכנס לתמונה תקנה 388(א), לאחר שתתוקן).

טרם סיום, ואף שרבים מכם בוודאי שמעו, כדאי לעדכן, כי ביום 16.1.2014 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 1507/11 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס. כפי שהוצג בפתח פסק הדין, השאלה שנדונה בו, בעיקרו של דבר, היא האם ניתן להטיל עיקול זמני על זכותו של נתבע לקבלת אשראי בחשבון שהוא מנהל, עד לסכום היתרה הבלתי מנוצלת עליה הוסכם בינו לבין הבנק. בית המשפט השיב על כך – בשלילה. כדאי לקרוא.

האם צו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור, או רק מקשה על כך?

כידוע, דרך ההשגה על "החלטה אחרת" של בית המשפט היא בדרך של הגשת בקשות רשות ערעור. אלא שסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק"), קובעים, ש-"לא תינתן רשות ערעור" על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מכוח הסמכה זו הותקן לפני מספר שנים צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, שמונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (כגון, החלטה המקבלת בקשה לזימון עדים; החלטה בעניין סדר שמיעת עדים או בעניין שאלות המוצגות לעדים ועוד). מה היקף המחסום הדיוני שנוצר מכוח צו זה כנגד הגשת בקשת רשות ערעור? האם מדובר במחסום מוחלט או חלקי בלבד? מסתבר, שהתשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה.

דיון מעמיק בסוגיה זו ניתן למצוא בגדר רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, שבה הביע כב' הנשיא א' גרוניס את דעתו, שהצו האמור מקים מחסום דיוני מוחלט, המונע כל אפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מהסוגים המנויים בצו. על כך ניתן ללמוד, כך נקבע, מלשונם של חוק בתי המשפט והצו, הנוקטת לשון ציווי, וקובעת על אילו סוגים של החלטות אין לתת רשות ערעור. על כך ניתן גם ללמוד, כך נקבע, מתכליתו של הצו, שהינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה...". לפי עמדה זו, אפוא, הוראות הצו מיועדות למנוע כליל את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות (ובכך אף לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור, שלא תידרש להשקיע מזמנה בעניין החלטות דיוניות מובהקות, שניתן על דרך הכלל לבוחנן בסוף ההליך, לכשיינתן פסק הדין הסופי). ואולם, כפי שעולה גם מהחלטה זו, עמדה זו אינה העמדה היחידה בבית המשפט העליון:

ראשית, בגדר רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, הביע כב' השופט א' רובינשטיין עמדה לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות בצו. זאת, מקום בו מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין;

שנית, בגדר רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, הביעה כב' השופטת ארבל עמדתה, שלפיה, "...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק – אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה".

אמנם, בהחלטה בעניין אי די בי פיתוח, קובע הנשיא גרוניס, כי עמדות אלה אינן מקובלות עליו, שכן הן פותחות פתח להגשת בקשות רשות ערעור, תוך שייקשה על בית המשפט לקבוע מתי מדובר בהחלטה המעוררת "חשש לפגיעה ממשית" במגיש הבקשה (כלשונו של השופט רובינשטיין), ומתי מדובר בהחלטה מנומקת (כעמדתה של השופטת ארבל). חילוקי דעות אלה עתידים, כך ניתן להניח, להתברר שוב, ובקרוב, וגם הנשיא גרוניס הביע עמדתו, שלהבא, בנסיבות המתאימות, יועבר הדיון בשאלה זו להרכב של שלושה שופטים, על מנת לקבוע הלכה ברורה בנדון.  

לקריאה נוספת:

טרם מועד התקנת הצו - גיא שני "רשות לערער על בקשת  הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006) (מאמר, שלמיטב הבנתי, יש לו חלק לא קטן בתיקון חוק בתי המשפט)

לאחר מועד התקנת הצו - מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012)

ולסיום, הערה מנהלתית: קוראים המעוניינים בכך מוזמנים להקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם בתיבה שבצד ימין לקבלת עדכונים על רשומות חדשות שמתפרסמות.