קריאה של בית המשפט העליון לתיקון התקנות בעניין שומת הוצאות

עידכון פסיקה קצר. ביום אתמול ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין (ע"א 1593/11 ניר שיתופי אגודה ארצית נ' דירות נ' שקד), ובו הערת אגב מעניינת של השופט י'  עמית. באותו עניין נדחתה תביעת המערערת בבית המשפט המחוזי, תוך פסיקת הוצאות משפט לזכות המשיבים, כפי שיישומו על-ידי רשם בית המשפט.

הערעור של המערערת נדחה לגופו של עניין. עם זאת, העיר בית המשפט העליון כדלקמן:

בסיומת פסק הדין קבע בית משפט קמא כי הנתבעים זכאים להחזר הוצאותיהם "אותן יישום הרשם". אכן, תקנות 518-511 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), קובעות הוראות שונות לגבי הוצאות המשפט, המסורות לקביעת בית המשפט או הרשם, כאשר חלק מההוצאות אמורות להיקבע על ידי המזכיר הראשי של בית המשפט (ראו בהקשר זה תקנה 513(1) ותקנה 518(א)). עם זאת, דומני כי ב-95% מהמקרים, לא מעוררת שומת הוצאות קושי מיוחד, ועל כן מן הראוי כי השופט הנותן את פסק הדין יעשה כן בעצמו, ובכך יחסוך מזמנם של המתדיינים ושל הרשמים. לטעמי, ראוי לעשות כן ככלל, גם במקרים שבהם מצריכה שומת ההוצאות בחינה מפורטת (כגון כאשר במשפט מופיעים מומחים רבים או שהמשפט כרוך בהוצאות חריגות כמו הגעת עדים מחו"ל). זאת, מטעמי יעילות, בהינתן העובדה שהשופט שכתב את פסק הדין, מכיר את התיק לפני ולפנים, ועל כן יוכל להכריע בסוגיית ההוצאות במהירות. בעוד אשר הטלת המשימה על הרשם, תחייבו בקריאת פסק דין של עשרות או מאות עמודים, על מנת להיכנס לעובי הקורה, ומטלה זו עשויה לגזול ממנו שעות עבודה יקרות. יתרה מזו. לעיתים הצדדים חלוקים בשאלה האם הוצאה מסויימת הייתה מוצדקת אם לאו. שאלה זו צריכה לידון בפני המותב שנתן את פסק הדין והיא אינה שאלה של שומת הוצאות. קשה להלום כי נושא שומת ההוצאות יפוצל אפוא לשניים, חלק יידון בפני בית המשפט שנתן את פסק הדין והחלק "הטכני" לכאורה של שומת ההוצאות, במובן הצר של המונח, יידון בפני הרשם. מה גם, שהסיווג של השאלה כ"מהותית" או "טכנית" עלול ליצור מחלוקת, ותמיהה בעיני מדוע הרשם, שאינו מכיר את התיק, את התנהלות הצדדים, ואת חשיבותן של עדות מומחה פלוני או ראיה פלונית בכלל מסכת הראיות, יידרש להכניס את ראשו למחלוקות בין הצדדים בשאלות של סיווג ההוצאות והיקפן. לפנינו מרשם בדוק לסיבוך הדיון ולחוסר יעילות. מן הטעמים שפורטו, אני סבור כי מן הראוי שועדת סדר הדין האזרחי תיתן דעתה לסוגיה זו ותעשה לתיקון התקנות, באופן שישלול את האפשרות להעביר לרשם את המטלה של שומת הוצאות, להוציא מקרים חריגים.

שקיעת (הלכת) שמש – פסק דין חדש של בית המשפט העליון

פסק דין חדש של העליון - רע"א 3749/12 עוז נ' סטר - אשר פורסם היום (1.8.2013) מהווה הזדמנות טובה מאוד לחדש את הכתיבה בבלוג, לאחר תקופה ארוכה של היעדרות.

מזה זמן רב דובר על כך שהגיעה העת שבית המשפט העליון יעשה סדר בשאלת תוקפה של הלכת שמש – הלכה העוסקת בנושא סמכותם העניינית של בתי משפט השלום והמחוזי בתביעות שימוש במקרקעין – ורגע זה הגיע עתה.

נושא סמכות השיפוט העניינית של בית משפט השלום לעניין תביעות מקרקעין מוסדר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, שבו נקבע כי בית משפט השלום ידון, בין היתר, ב-"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם...".

פרשנותו של המונח "שימוש במקרקעין" בהקשר זה נדונה על-ידי בית המשפט העליון במספר פסקי דין עוד לפני עשרות שנים, בגלגול הקודם של חוק בתי המשפט. בפסקי-הדין משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, ובראשם הלכת שמש (ע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא), נקבע כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות שבהן מתבקש סעד שאין בו "שמירה על גוף הנכס" נתונה לבית המשפט המחוזי. על-כן, על-פי הלכת שמש, תובענה שבה נתבקש סעד של צו מניעה (למשל, צו המבקש למנוע המשך של בנייה או שימוש מסוים במקרקעין) הייתה בסמכותו של בית משפט השלום. מנגד, אם הסעד המבוקש היה צו הריסה, הוקנתה הסמכות העניינית לבית המשפט המחוזי, שכן אין מדובר בסעד הכרוך ב-"שמירה על גוף הנכס".

ברבות השנים, בפסיקה ובספרות הובעה ביקורת רבה על הלכת שמש. על-פי פסיקה וספרות זו, לא קיים כל טעם – בלשון החוק או בתכליתו – המצדיק אבחנה זו לגבי שאלת סמכותו של בית משפט השלום לדון בתובענות. הגדיל לעשות השופט י' עמית, שמונה לימים כשופט בית המשפט העליון, אשר הכריז על בטלותה של הלכת שמש במספר החלטות פרי עטו, עוד כשופט בית המשפט המחוזי  (ת"א 348/03 (מחוזי – חיפה) קעדאן נ' לחאם (23.3.2003)).

ואכן, בפסק דינו של בית המשפט העליון מהיום נהפכה הלכת שמש.

חוות הדעת המרכזית נכתבה על-ידי השופט נ' סולברג. טעמיו לביטול הלכת שמש הינם, בתמצית, כדלקמן:

ראשית, לגישתו, הכלל המונע מבית משפט השלום לדון בהליכים בהם מבוקש סעד של הריסה או סעד אחר שאינו כרוך בשמירה על גוף הנכס, אינו הולם את היקף סמכויותיו הרחב של בית משפט השלום בעת הנוכחית, בהשוואה למצב בשנת 1959, עת נפסקה הלכת שמש;

שנית, ביטול הלכת שמש מוצדק לטעמו, על רקע השאיפה הפרשנית להסמיך את בית משפט השלום לדון בכלל הנושאים הנוגעים לזכויות במקרקעין;

שלישית, הלכת שמש אינה מתיישבת, כך לטעמו, עם מבחן הסעד, שהוא המבחן המרכזי לצורך קביעת הסמכות העניינית. בהקשר זה צוין, כי במסגרת פסק הדין בעניין שמש בחן בית המשפט העליון את עילת התובענה באותו מקרה, ולא את הסעד שנתבקש;

רביעית, מגמתו של בית המשפט העליון, לאורך השנים, הייתה לצמצם את תחום התפרשותה של הלכת שמש (אף שזו לא בוטלה עד לפסק הדין הנוכחי). גם על רקע האמור, קיים מקום לביטול הלכת שמש.

בחוות דעתו, הצטרף הנשיא א' גרוניס לתוצאת פסק הדין, אך ציין כי "...חלק מהשיקולים שמנה חברי אינם מצדיקים, כשלעצמם, את ביטול הלכת שמש". הטעם המרכזי שהוביל את הנשיא גרוניס להסכים לתוצאה האמורה הייתה רצונו לשאוף לצמצם, ככל הניתן, את ההתדיינות המקדמית הנדרשת, לעיתים, לצורך קביעת הסמכות העניינית שעה שמבוקש בהליך מסוים יותר מסעד אחד.

נבהיר טעם זה של הנשיא גרוניס - על-פי הפסיקה, כאשר נדרש יותר מסעד אחד במקרקעין (להבדיל מסעד כספי), על בית המשפט לבחון איזה מהסעדים הוא הסעד העיקרי. המבחן הננקט בהקשר זה - "הטפל הולך אחרי העיקר" - הינו מבחן בעייתי, עמום ושרירותי, המצריך לעתים התדיינות מקדמית מורכבת. ביטולה של הלכת שמש, כך לדברי הנשיא גרוניס, ימנע את הצורך ליישם מבחן זה בהליכים בהם עותר התובע לצו מניעה (שעניינו שימוש או חזקה במקרקעין), לצד צו הריסה (שעניינו שימוש במקרקעין שאינו כרוך ב"שמירה על גוף הנכס").

טעם נוסף לביטול הלכת שמש מוצא הנשיא גרוניס ב-"ריבוי הגישות, היעדר האחידות והבלבול שנוצר עקב פסיקה בלתי אחידה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום". בעניין זה נסמך הנשיא גרוניס על מאמרו של עו"ד אסף טבקה, שבו הובאה כדוגמה להיעדר האחידות והבלבול מקרה שבו החליט בית משפט השלום בתל-אביב שלא לפעול לפי הלכת שמש, כאשר למחרת היום החליט בית משפט השלום באילת, במקרה אחר, לפעול לפי אותה הלכה.

הנשיא גרוניס ציין שאין לייחס כוונה רעה לשופטים אשר הכריזו על הלכת שמש כבטלה, או לשופטים אשר בחרו להתעלם ממנה. אך הוסיף, כי כאשר ביטול ההלכה, או הסטייה ממנה, נעשים שלא על ידי בית המשפט העליון, עלול להיווצר מצב המוביל להכרעות שרירותיות, תוך יצירת אי ודאות קשה בסוגיה דיונית בסיסית. ומי שנפגע מכך, בראש ובראשונה, הינו ציבור המתדיינים הנזקק לשירותיה של מערכת המשפט.

כך או כך, עם ביטול הלכת שמש, מתמחי חודש ספטמבר, שאמורים לסיים בזמן הקרוב את התמחותם, יכולים בהסתברות גבוהה לשער לפחות שאלה אחת עליה יישאלו בבחינה הקרובה...

נוכחות עד בחקירתו של עד אחר – אסור? מותר?

החלטה חדשה של בית המשפט העליון (רע"א 1238/13 יושיע נ' רז) דנה בשאלות הקשורות לנוכחותו של עד באולם בית המשפט בעת חקירתו של עד אחר. בכלל זה, נדונו השאלות האם נוכחות שכזו פוסלת כליל את עדותו של העד הנוכח באולם הדיונים? והאם יש חשיבות לשאלה האם מדובר בעד "רגיל" או עד מומחה?

במסגרת אותו עניין, איפשר בית המשפט המחוזי בירושלים למומחה רפואי מטעם המשיבים (הנתבעים) להיות נוכח באולם בית המשפט, במהלך חקירתו הנגדית של המבקש (התובע). על רקע זה, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שהגיעה לפיתחו של השופט צבי זילברטל.

בית המשפט העליון עומד על כך כי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור ניתנה במהלך שמיעת ההוכחות (להבדיל, מהחלטה דיונית שניתנת במהלך קדם המשפט). בית המשפט עומד על כך כי הפסקת שמיעת ההוכחות לצורך הגשת הליך השגה לערכאת הערעור (כפי שהיה המצב במקרה זה) תהא מוצדקת רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, שכן הדבר פוגע ברצף שמיעת ההוכחות, עניין שהינו, בין היתר, בעייתי מבחינה מערכתית.

בכל הנוגע לשאלות המשפטיות שמתעוררות בעניין ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור, עמד בית המשפט העליון על כך שעל-פי הוראות סדר הדין הפלילי, עדים לא יעידו זה בפני זה (סעיף 172 לחוק סדר הדין הפלילי). הטעם לכך – חשש מ-"זיהום" עדויות או תיאום עדויות. בית המשפט מוסיף כי הפרתו של כלל זה אינה פוסלת את העדות, או פוגעת בקבילותה, אלא משליכה על משקלה בלבד (כפי שנקבע בסעיף האמור בחוק סדר הדין הפלילי).

בית המשפט העליון מציין, כי הרציונל העומד מאחורי כלל זה חל גם בהליכים אזרחיים, ועל כן, חרף היעדר הוראת חיקוק בנדון, נהוג להחילו גם בהליכים שכאלה. 

בשלב זה עובר בית המשפט העליון לבחון את תקפותו של כלל זה בכל הנוגע לעדים מומחים. בית המשפט מציין כי הרציונל העומד בבסיס כלל זה חל בעיקר לגבי עדים "עובדתיים", ובמיוחד כאשר יש משמעות רבה להתרשמותו של בית המשפט ממהימנותם (כגון עדי ראייה, להבדיל מעדים שעדותם מבוססת על ראיות אובייקטיביות), וכאשר מדובר בעדים שלא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמם.  בית המשפט מציין, כי רציונל זה נחלש, אם לא מתאיין, כאשר מדובר בעדים מומחים, שכן מדובר בעדים המבססים את עדותם על מומחיותם, ולא על עובדות (שאמורות להיות מוכחות באמצעות עדים "עובדתיים"), ואשר עדותם הראשית נמסרת מבעוד מועד (במסגרת חוות דעת כתובה). טעם נוסף לאימוץ גישה אחרת לגבי עדים מומחים, נובע מכך כי קיים יתרון בלתי מבוטל בנוכחותם במהלך מסירת עדויות אחרות. המומחה, מעצם טיבו, הוא בעל מומחיות, ולכן יכול לסייע לפרקליט החוקר (שאינו בעל מומחיות כאמור) בהצגת שאלות למומחה הנחקר ובהתמודדות עם תשובותיו. העד המומחה אף יכול להגיב ישירות בעדותו שבהמשך לאשר נאמר במסגרת העדות של העד הקודם. בית המשפט מציין, כי דברים אלה נכונים גם לגבי נוכחותו של עד מומחה, במהלך חקירתו של עד "רגיל".

על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון כי "לא קיימת חובה מוחלטת להוציא מאולם המשפטים עד מומחה במהלך עדותו של עד הצד שכנגד, יהא זה עד רגיל או עד מומחה, וההחלטה מסורה לשיקול דעת בית המשפט על-פי נסיבות המקרה הקונקרטי".

האם קיים חיסיון למסמכים הקשורים לבוררות?

האם מסמכים שמקורם בהליך בוררות, כגון פרוטוקולים, כתבי בי-דין והחלטות, ואשר  גילויים התבקש במסגרת הליך גילוי מסמכים על-ידי צד שלישי שלא היה צד להליכי הבוררות, נהנים מחיסיון ולא ייחשפו לעיני אותו צד שלישי? פסק דין חדש של בית המשפט העליון - רע"א 4781/12 י.מ. עיני קונדיטוריה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ  - דן ומכריע בסוגייה זו. 

השאלה המשפטית האמורה (להבדיל, מההכרעה בה) הינה פשוטה יחסית. שני צדדים מנהלים הליך בוררות. לאחר מכן, מתקיים הליך משפטי נוסף בין אחד מהצדדים האמורים (או שניהם) לבין צד שלישי. במסגרת הליכי הגילוי והעיון במסמכים, מבקש אותו צד שלישי לקבל לעיונו את מסמכי הבוררות, דוגמת הפרוטוקולים, כתבי בי-הדין וההחלטות.

במסגרת פסק דינו, קובע בית המשפט העליון כי מקרה כאמור עשוי להצדיק להסיג לאחור את זכותו של בעל-דין לעיין במסמכי הצד שכנגד.

נקודת המוצא לפסק הדין הינה כי הסודיות הינה אחד היתרונות המרכזיים שנהוג לייחס להליכי הבוררות. אכן, פעמים רבות מעדיפים צדדים להפנות מחלוקת ביניהם לבוררות, על מנת למנוע פומביות שלה. ואולם, כפי שבית המשפט העליון מציין, סודיות והיעדר פומביות הנוגעות למסמכים מסוימים אינן בהכרח מקימות להם חיסיון. בית המשפט העליון מציין בהקשר זה, כי הצורך בפומביות נובע מזכות הציבור לדעת, ואילו חיסיון עוסק באינטרס של צד להליך משפטי לעיין במסמך, לצורך ניהול מיטבי של ההליך על-ידו. 

  

על אף האמור, על-פי פסק הדין, קיימים שני טעמים המצדיקים הכרה בהסגת הזכות לעיין במסמכי הבוררות. 

ראשית, בית המשפט העליון מציין, כי "ההיגיון מורה כי מאפיין החשאיות של מוסד הבוררות צריך שישפיע על ההיבט העוסק בחשיפת מסמכים הקשורים לבוררות". בהקשר זה, מפנה בית המשפט העליון לזכות לפרטיות הקיימת לפי חוקי היסוד, תוך שהוא מוסיף כי "ציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים לבוררות שבה עסקינן היו כי תכניה יוותרו חסויים."

ושנית - טעם נוסף המועלה על-ידי בית המשפט העליון, על מנת לבסס את פסיקתו, הינו "הרצון לעודד ולחזק קיומן של מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין". זאת, מאחר שידיעתם של הצדדים כי תוצרי הליך הבוררות יוותרו חסויים, תתמרץ אותם להעדיף פנייה לאפיק של בוררות.

בית המשפט מציין, כי שני הטעמים הנזכרים לעיל עשויים להצדיק חסימת הזכות לעיון במסמכים, אך מציין כי סוגייה זו צריכה להיבחן בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. בית המשפט מוסיף, כי יהיה צורך לבחון בכל מקרה, בין היתר, את השאלה האם מידת הנחיצות של המסמכים הינה "משמעותית", והאם אין באפשרות הצד השלישי להתבסס על ראיות חלופיות. 

שתי הערות:

ראשית, בית המשפט העליון מציין שני טעמים המצדיקה הכרה בפטור היחסי מזכות העיון במסמכים. הטעם האחד נוגע להסכמת הצדדים לגבי חשאיות ההליך ופרטיותם של הצדדים, ואילו הטעם השני נוגע לרצון לעודד צדדים לפנות לבוררות.

על פניו, הטעם הראשון הנזכר לעיל הינו חזק פחות. במסגרת הליכי גילוי ועיון במסמכים, פעמים רבות, נחשפים מסמכים, אשר הצד המגלה לא חפץ מלכתחילה בגילויים, ורצה שיהיו פרטיים בלבד. ההנחה של אותו צד כי מדובר במסמך "סודי" או "פרטי", לא בהכרח תביא למניעת גילויו. ראוי לציין בהקשר זה, כי בפסק דין אחר קבע בית המשפט העליון, כי המיקום שבו נכנסת הזכות לפרטיות לדיון בהליכי גילוי מסמכים הינו בבחינת מידת ההכבדה שמכביד הגילוי על מי שממנו הוא נדרש. בפסק הדין הנוכחי, בית המשפט העליון אמנם קבע, כאמור, כי ציפיותיהם של הצדדים לכך שתכניה של הבוררות יוותרו חסויים הינן "לגיטימיות". ואולם, שאלת הלגיטימיות של ציפיות אלה הינה בדיוק השאלה שיש להכריע בה.

הטעם השני, כאמור, נוגע לאינטרס הכללי בעידוד צדדים לפנות לבוררות. מדובר בטעם חזק יותר. ראוי לציין, שבפסק הדין לא נדונה השאלה האם אין די בהיעדר הפומביות על מנת לתמרץ צדדים להפנות את המחלוקת ביניהם לבוררות.

שנית, מדובר בפסק דין נוסף של כבוד השופט דנציגר, אשר מיועד לחזק את מוסד הבוררות ולעודד השימוש בו.

תיקון חדש בתקנות סדר הדין - עם או בלי קשר לבלוג זה

תיקון חדש (ומבורך) בתקנות סדר הדין הוא הזדמנות טובה לפרסם פוסט חדש, אחרי תקופה ארוכה של היעדרות. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך כי שלושת התיקונים שנכללים במסגרת התיקון האמור (מיום 14.2.2013) קשורים לדברים שנדונו כבר בבלוג זה.

1. תיקון אחד נוגע לשעות ההגשה באמצעות מערכת "נט המשפט". על-פי התיקון החדש, ניתן יהיה להגיש כתבי בי-דין עד השעה 17:00 בלבד, כאשר הגשה לאחר שעה זו תיחשב כהגשה ביום שלמחרת. יצוין, כי ההצעה שעמדה בבסיס תיקון זה כבר נדונה בפוסט קודם בבלוג זה. יוער, כי בפוסט האמור צוין, כי הגבלת ההגשות במערכת "נט המשפט" עד השעה 13:30 (כפי שדובר בהצעת התיקון) עשויה לפגוע בחלק מיתרונותיה של המערכת, אשר מאפשרת הגשת כתבי בי-דין שלא בשעות הבוקר, שבהן רבים מעורכי הדין נמצאים בבית המשפט עצמו. ואכן, התיקון שינה את השעה האמורה.

2. תיקון שני נוגע לקביעת חובה להגשת תשובה להמרצת הפתיחה (ולכל הפחות, להגשת בקשה לקיים דיון בהמרצת הפתיחה). זאת, לאחר פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון לאחרונה, שקבע כי במצב החוקי בעבר לא הייתה קיימת חובה כאמור. פסק דין זה נדון בפוסט קודם, שבו תהינו האם מחוקק המשנה ירים את הכפפה ויביא לתיקון התקנות. וכך אכן נעשה.

3. תיקון שלישי נוגע לאיחוד הדינים הקשורים להגשת בקשת עיכוב ביצוע והגשת בקשה למתן סעד זמני בערעור. נושא זה נדון בפוסט קודם, תחת הכותרת "עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור - האם הגיעה השעה ליצור הרמוניה ביניהם". ואכן, עם או בלי קשר לפוסט זה, תוקנו התקנות, תוך התבססות על אותם טעמים הנזכרים בפוסט. בכלל זה, אוחדו הדינים בין שני סוגי ההליכים, כאשר שאלת בית המשפט בעל הסמכות לדון בהליך נחתכת לפי השאלה האם הוגש כבר הליך ערעורי.

יצוין, כי על פי האמור בו, התיקון ייכנס לתוקף החל מלאחר 30 ימים לאחר פרסומו. למיטב ידיעתי, התיקון טרם פורסם ברשומות.

 

תיקון חדש בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה התפרסם תיקון לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 5), התשע"ב-2012). התיקון נכנס לתוקפו בתחילת ספטמבר.

בתיקון כלולים מספר שינויים. השינוי הראשון הוא כי במקרה שבעל דין הוא קטין חלה חובה לציין זאת בכתבי בי-דין לצד שמו, וכי אם כתב הטענות כולל מידע על מצבו הגופני או הנפשי של קטין, או שיש חשש שהוא כולל מידע אסור, יש להגיש על כך הודעה לבית המשפט (תיקון תקנה 9 לתקסד"א והוספת תקנה 520א).

שינוי נוסף הוא כי במקרה שבו מתבקשת הצגת מוצג וידאו כראיה יש להודיע על כך שלושה ימים לפני מועד הדיון, לכל המאוחר. בהמשך עתיד מנהל בתי המשפט לפרסם הודעה שתכלול פורמט להגשת מוצגי וידאו (הוספת תקנה 173א לתקסד"א).

השינוי השלישי הוא כי במקרה של חוסר מעש המונע מבית המשפט לדון בתובענה, הסמכות להודיע על כך לצדדים ולבקש כי יתנו טעם מדוע לא תימחק התובענה נתונה גם למזכיר הראשי של בית המשפט, ולא רק לבית המשפט או לרשם כפי שהיה עד כה (תיקון תקנה 156(א) לתקסד"א). 

איך תוקפים החלטה בעניין חוסר סמכות עניינית?

בית משפט מקבל החלטה להעביר דיון בתיק המתנהל בפניו מחמת חוסר סמכות עניינית, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט – האם תקיפת החלטה זו צריכה להיעשות על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור או בדרך של הגשת ערעור בזכות? שאלה זו נדונה בהחלטה חדשה של בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר (16.9.2012).

כזכור, סעיף 79(א) קובע: "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם."

בהחלטה זו קבע הנשיא גרוניס, כי יש להבחין בין שני סוגי מקרים:

במקרה מהסוג הראשון, מועבר הדיון בתובענה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי (או להיפך). במילים אחרות, מדובר בהעברת דיון בין ערכאות שיפוט "רגילות", שסמכויותיהן קבועות בחוק בתי המשפט. במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, ההחלטה בדבר העברת הדיון אינה מסיימת את הדיון לעניין הערעור, שכן בתום ההליך ניתן יהיה להשיג על החלטת ההעברה לפני ערכאת הערעור, לפי דרכי ההשגה הקבועות בחוק בתי המשפט. נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי החלטה מסוג זה הינה החלטה אחרת, ועל כן ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור.

במקרה מהסוג השני, מועבר הדיון מבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בהוראות דין "חיצוניות" (דוגמת בית הדין הרבני או בית הדין לעבודה). במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, על בעל-הדין שתוקף את ההחלטה להגיש ערעור בזכות. הטעם לכך, כפי שמוסבר בהחלטת העליון, הינה כי "לא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין 'הנעבר' בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט". לפיכך, בטרם ייצא ההליך "מגבולותיו של חוק בתי המשפט" (כלשונו של בית המשפט העליון), קיימת לבעלי הדין זכות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון.    

הערה:

על פני הדברים, גם החלטות מהסוג הראשון וגם החלטות מהסוג השני, כמתואר לעיל, דומות למדי. בשני סוגי המקרים – ההחלטות אינן מסיימות את התיק לגופו, והוא ימשיך להתברר בפני ערכאה אחרת.

על אף האמור, החלטתו של בית המשפט העליון יוצרת אבחנה בין שני סוגי המקרים, תוך שהיא קובעת כללים בלתי אחידים לעניין זה. הכלל שנקבע, אפוא, פחות "ידידותי למשתמש" מכיוון שהוא בלתי אחיד. מה הטעם לכך?

התוצאה שנקבעה, על פני הדברים, מיועדת לבוא לקראת בעל-דין המבקש לתקוף החלטה שכזו במקרה מהסוג השני, שכן ניתנת לו זכות ערעור על החלטה - זכות שלא תהיה קיימת בסוף ההליך בפני הערכאה הנעברת החדשה.

אך הסבר זה לא בהכרח מצדיק את האבחנה - גם במקרים מהסוג הראשון, זכות הערעור הניתנת לבעל-דין לתקוף החלטה זו בסוף ההליך אינה בהכרח רבת משמעות. שהרי, המתנה של בעל-דין לסוף ההליך על מנת לתקוף החלטה זו עשויה להביא לדחיית טענותיו, בשל העובדה שהוא איפשר ניהול הליך שלם בפני ערכאה שלטענתו הינה בלתי מוסמכת.

יתרה מכך, בעניין זה של סמכות עניינית, קיים יתרון בבירור שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. על פי פסק הדין של בית המשפט העליון, דרך זו אפשרית במקרה מהסוג הראשון המתואר. עולה השאלה האם לא היה ראוי לקבוע כלל דומה גם לגבי המקרה מהסוג השני. ובמילים אחרות, על אף שהכלל שנקבע מיועד לבוא לקראתו של בעל-דין במקרה השני (שכן מקנים לו זכות ערעור), כלל זה עשוי בפועל לפעול לחובתו, שכן הוא מונע ממנו את האפשרות להביא להכרעה של שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור.