תיקון חדש בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה התפרסם תיקון לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 5), התשע"ב-2012). התיקון נכנס לתוקפו בתחילת ספטמבר.

בתיקון כלולים מספר שינויים. השינוי הראשון הוא כי במקרה שבעל דין הוא קטין חלה חובה לציין זאת בכתבי בי-דין לצד שמו, וכי אם כתב הטענות כולל מידע על מצבו הגופני או הנפשי של קטין, או שיש חשש שהוא כולל מידע אסור, יש להגיש על כך הודעה לבית המשפט (תיקון תקנה 9 לתקסד"א והוספת תקנה 520א).

שינוי נוסף הוא כי במקרה שבו מתבקשת הצגת מוצג וידאו כראיה יש להודיע על כך שלושה ימים לפני מועד הדיון, לכל המאוחר. בהמשך עתיד מנהל בתי המשפט לפרסם הודעה שתכלול פורמט להגשת מוצגי וידאו (הוספת תקנה 173א לתקסד"א).

השינוי השלישי הוא כי במקרה של חוסר מעש המונע מבית המשפט לדון בתובענה, הסמכות להודיע על כך לצדדים ולבקש כי יתנו טעם מדוע לא תימחק התובענה נתונה גם למזכיר הראשי של בית המשפט, ולא רק לבית המשפט או לרשם כפי שהיה עד כה (תיקון תקנה 156(א) לתקסד"א). 

איך תוקפים החלטה בעניין חוסר סמכות עניינית?

בית משפט מקבל החלטה להעביר דיון בתיק המתנהל בפניו מחמת חוסר סמכות עניינית, לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט – האם תקיפת החלטה זו צריכה להיעשות על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור או בדרך של הגשת ערעור בזכות? שאלה זו נדונה בהחלטה חדשה של בית המשפט העליון, במסגרת רע"א 4551/11 קו רציף טכנולוגיה בע"מ נ' בליאכר (16.9.2012).

כזכור, סעיף 79(א) קובע: "מצא בית משפט שאין הוא יכול לדון בענין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או הענינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, ורשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם."

בהחלטה זו קבע הנשיא גרוניס, כי יש להבחין בין שני סוגי מקרים:

במקרה מהסוג הראשון, מועבר הדיון בתובענה מבית משפט השלום לבית המשפט המחוזי (או להיפך). במילים אחרות, מדובר בהעברת דיון בין ערכאות שיפוט "רגילות", שסמכויותיהן קבועות בחוק בתי המשפט. במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, ההחלטה בדבר העברת הדיון אינה מסיימת את הדיון לעניין הערעור, שכן בתום ההליך ניתן יהיה להשיג על החלטת ההעברה לפני ערכאת הערעור, לפי דרכי ההשגה הקבועות בחוק בתי המשפט. נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי החלטה מסוג זה הינה החלטה אחרת, ועל כן ניתן להגיש עליה בקשת רשות ערעור.

במקרה מהסוג השני, מועבר הדיון מבית משפט השלום או בית המשפט המחוזי לערכאה שסמכויותיה אינן קבועות בחוק בתי המשפט, אלא בהוראות דין "חיצוניות" (דוגמת בית הדין הרבני או בית הדין לעבודה). במקרה שכזה, כך קובע בית המשפט העליון, על בעל-הדין שתוקף את ההחלטה להגיש ערעור בזכות. הטעם לכך, כפי שמוסבר בהחלטת העליון, הינה כי "לא ניתן יהיה לערער על פסק-הדין שיינתן בתום ההליך, על-ידי בית הדין 'הנעבר' בדרך הקבועה בחוק בתי המשפט". לפיכך, בטרם ייצא ההליך "מגבולותיו של חוק בתי המשפט" (כלשונו של בית המשפט העליון), קיימת לבעלי הדין זכות ערעור על ההחלטה המעבירה את הדיון.    

הערה:

על פני הדברים, גם החלטות מהסוג הראשון וגם החלטות מהסוג השני, כמתואר לעיל, דומות למדי. בשני סוגי המקרים – ההחלטות אינן מסיימות את התיק לגופו, והוא ימשיך להתברר בפני ערכאה אחרת.

על אף האמור, החלטתו של בית המשפט העליון יוצרת אבחנה בין שני סוגי המקרים, תוך שהיא קובעת כללים בלתי אחידים לעניין זה. הכלל שנקבע, אפוא, פחות "ידידותי למשתמש" מכיוון שהוא בלתי אחיד. מה הטעם לכך?

התוצאה שנקבעה, על פני הדברים, מיועדת לבוא לקראת בעל-דין המבקש לתקוף החלטה שכזו במקרה מהסוג השני, שכן ניתנת לו זכות ערעור על החלטה - זכות שלא תהיה קיימת בסוף ההליך בפני הערכאה הנעברת החדשה.

אך הסבר זה לא בהכרח מצדיק את האבחנה - גם במקרים מהסוג הראשון, זכות הערעור הניתנת לבעל-דין לתקוף החלטה זו בסוף ההליך אינה בהכרח רבת משמעות. שהרי, המתנה של בעל-דין לסוף ההליך על מנת לתקוף החלטה זו עשויה להביא לדחיית טענותיו, בשל העובדה שהוא איפשר ניהול הליך שלם בפני ערכאה שלטענתו הינה בלתי מוסמכת.

יתרה מכך, בעניין זה של סמכות עניינית, קיים יתרון בבירור שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. על פי פסק הדין של בית המשפט העליון, דרך זו אפשרית במקרה מהסוג הראשון המתואר. עולה השאלה האם לא היה ראוי לקבוע כלל דומה גם לגבי המקרה מהסוג השני. ובמילים אחרות, על אף שהכלל שנקבע מיועד לבוא לקראתו של בעל-דין במקרה השני (שכן מקנים לו זכות ערעור), כלל זה עשוי בפועל לפעול לחובתו, שכן הוא מונע ממנו את האפשרות להביא להכרעה של שאלת הסמכות באופן מהיר יחסית, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. 

האם ניתן למנוע עיון במסמכים כהליך ביניים, כאשר הדבר מתבקש גם כסעד בהליך העיקרי?

זכותו של בעל-דין לקבל מסמכים לידיו עשויה להיווצר מכוח הסדרי חוק ודין שונים – הליכי גילוי ועיון במסמכים (מכוח תקנות סדר הדין האזרחי), תביעה למתן חשבונות, פנייה לפי חוק חופש המידע, הסדרים חוזיים בין צדדים ועוד.

לאחרונה ניתן פסק דין מעניין של בית המשפט העליון (רע"א 7802/10 עמירם גרופ נ' קרל אופנה גברים) בהקשר ליחס שבין הזכות לגילוי ועיון במסמכים לבין זכותו של בעל-דין לתבוע סעד זה מכוח זכות חוזית.

באותו עניין, המשיבה הייתה אחת מבעלות המניות במבקשת. בין השניים נכרת הסכם השקעה, שלפיו תוקצינה למשיבה מניות במבקשת, תמורת השקעת כסף בה. בהסכם זה אף הוסדרו זכויותיה של המשיבה בחברה (המבקשת). בכלל זה סוכם, כי החברה (המבקשת) תתנהל בשקיפות מלאה, כאשר המשקיע (המשיבה) יהיה זכאי לקבל לידיו את כל מסמכיה.

לימים, הוגש על-ידי המשיבה כנגד המבקשת (ובעל השליטה בה) כתב תביעה, ובו נטען, בין היתר, כי לא הוקצו למשיבה מניות בשיעור שלו היא זכאית לפי הסכם ההשקעה. בכתב התביעה התבקשו סעדים שונים, ובכלל זה, אכיפת הסכם ההשקעה, קבלת מסמכים ודו"חות שונים, הקצאת מניות, הסרת קיפוח ועוד.

במסגרת ההליכים המקדמיים, התנגדו המבקשים לגילוי המסמכים שנתבקשו, וזאת, בין היתר, בטענה שהגילוי התבקש גם כסעד העיקרי במסגרת תביעתה של המשיבה. טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן, בבית המשפט העליון.

בהחלטתו עומד בית המשפט העליון על כך, כי זכותה של המשיבה למסמכים נובעת לכאורה משני מקורות – הראשון, מכוח ההסכמה החוזית האמורה בהסכם ההשקעה, והשני, מכוח זכות העיון במסמכים העומדת לבעל-דין לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

בית המשפט העליון עומד בקצרה על כך כי הסעד של גילוי המסמכים בכתב התביעה שהוגש הינו טפל ליתר הסעדים המתבקשים, ומכל מקום, מוסיף, כי "אין לפסול את הסעד של גילוי ועיון במסמכים רק משום שנתבקש כאחד גם בתובענה העיקרית". 

חדש - עדכוני פסיקה וחקיקה

אנו שמחים לעדכן את קוראי הבלוג, כי מעתה יפורסמו בו, מעת לעת, עדכונים קצרים לגבי פסיקה וחקיקה בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקו של בלוג זה. העדכונים יינתנו על קצה המזלג, ומי שיהיו מעוניינים בהרחבה, יוכלו להיכנס ללינקים שיצורפו ולקרוא.  

וכך, לצד כתיבה מפורטת (ולפעמים ביקורתית) על הפסיקה והחקיקה, תינתן למנויי הבלוג אפשרות להתעדכן בפסיקה וחקיקה "חמה".

נפתח מסורת זו בעדכון על פסק שניתן היום בגדרי ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים. במסגרת פסק דין זה נדונה השאלה מהי הדרך הדיונית המתאימה לתקוף חוב מס, כאשר בעל-הדין טוען כי מקורו של חוב המס הנדרש ממנו על-ידי הרשויות אינו ידוע לו.

כלומר, בניגוד למצב הרגיל, הטענה שאמורה להידון בהליך אינה כי השומה שהוצאה לנישום אינה נכונה, אלא כי השומה נכונה, אך היקף החוב הנטען על-ידי רשויות המס אינו תואם את השומות שהוצאו לו והתשלומים שבוצעו על-ידו.

בפסק הדין נבחנה השאלה האם תקיפת המס במקרה שכזה צריכה להיעשות על דרך של הגשת "השגה"; על דרך של טענת "פרעתי" בהוצאה לפועל; על דרך של הגשת המרצת פתיחה לבית משפט אזרחי או על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. מסקנותיה של השופטת ברק-ארז - למי שקצר בזמן - מופיעות בפס' 26 ו-28 לפסק הדין.

האם הקטנת סכום תביעה מטעמי אגרה מחייבת תובע למחוק חלק ממנה?

תובע מגיש תביעה בגין שני ראשי נזק נטענים, כל אחד בסך X ש"ח. מטעמי אגרה, בוחר התובע להעמיד את תביעתו על סך X ש"ח (במקום X2 ש"ח). האם במקרה כזה מחויב התובע להפחית מטעמי אגרה גם את כל אחד מראשי הנזק לחציX  כל אחד (או לכל חלוקה אחרת, כך שסכומם הכולל של שני ראשי הנזק יעמוד על X ₪)? האם יש למחוק חלק מראשי הנזק, אם לא יפעל כך? שאלה זו נדונה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת רע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ.

באותו עניין, הוגשה על-ידי המשיבה תביעה לתגמולי ביטוח כנגד המבקשת. בכתב התביעה פירטה המשיבה את ראשי הנזק השונים, תוך שהיא מעריכה כי סכומם הכולל עולה כדי 41 מיליון ₪. ואולם, משיקולי אגרת בית המשפט, הועמדה בסוף התביעה כולה על סך של כ-23 מיליון ₪. המשיבה לא הפחיתה את ראשי הנזק שפורטו (ולכן, סכומם הכולל עלה על סכום התביעה, אשר לפיו שולמה אגרת בית המשפט). מטעם זה, הוגשה על-ידי המבקשת בקשה למחיקת ראשי נזק מכתב התביעה. לטענת המבקשת, בעל דין המבקש להגביל את סכום התביעה מטעמי אגרה, צריך לפרט מהם ראשי הנזק שעליהם הוא מוותר, ולחלופין לתקן את סכומי הנזק הנתבעים, כך שסכומם לא יעלה על סכום התביעה.

המחלוקת בנדון נתגלגלה לפיתחו של בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא א' ריבלין). אף שהבקשה האמורה לקתה בשיהוי, בחר בית המשפט העליון לדון בה לגופה, וזאת נוכח קביעות סותרות שניתנו בסוגיה זו בבתי המשפט המחוזיים.

בפתח פסק דינו חזר בית המשפט העליון על התכליות העומדות בבסיס מנגנון האגרות – ראשית, מדובר בתשלום על השירותים המסופקים על-ידי המדינה; ושנית, מדובר בכלי לתמריץ תובעים להעמיד תביעתם מלכתחילה על סכום ריאלי ולמנוע הגשת תביעות סרק. כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון, על בסיס תכליות אלה, נתקבלה בעבר טענתה האמורה של המבקשת על-ידי ערכאות נמוכות יותר. זאת, מהטעם כי אי מחיקת חלק מראשי הנזק ואי הקטנת סכומם תביא לתשלום "בחסר" בגין השירותים המשפטיים הניתנים על-ידי המדינה לבירור התביעה, כמו גם מהטעם כי הדבר עשוי ליתן תמריץ שלילי לתובעים להעמיד תביעתם על סכום ריאלי.

על אף האמור, בית המשפט העליון לא קיבל את טענתה של המבקשת. בראש נימוקיו עומדת זכות הגישה לערכאות. בית המשפט העליון קבע, כי "בגישת המבקשת יש כדי לכפות על התובע סיכון בלתי ראוי כפועל יוצא מוויתור התובע על גביית חלק מסכום הפיצויים בעת הגשת התביעה, ויתור שבבסיסו מטרה אחת ויחידה – חסכון בהוצאות האגרה". כדוגמה לסיכון זה הביא בית המשפט העליון מצב שבו ייאלץ תובע לזנוח מראש את טענותיו הנוגעות לראשי נזק מסוימים, ובסופו של יום הוא יכשל בהוכחת ראשי הנזק האחרים. במצב כזה, כך נפסק, עלול להיפסק לזכותו פיצוי נמוך, אשר אינו משקף את היקף נזקיו של התובע במציאות, ואף לא את היקף אחריותו של הנתבע.

כיצד פסיקה זו עולה בקנה אחד עם שתי התכליות של מנגנון האגרות הנזכרות לעיל? בכל הנוגע לתכלית הראשונה (תשלום בגין שירותים משפטיים), ציין בית המשפט העליון כי גם אם תתקבל טענת המבקשת, יוכל תובע לצמצם את כל אחד מראשי הנזק (במקום למחוק חלק מהם), ובמצב כזה עדיין יהיה קיים צורך לבחון את כל ראשי הנזק. ממילא, גם על-פי גישת המבקשת, עשויה המדינה להיאלץ לספק שירותים משפטיים עבור תביעה "מלאה", כך נפסק.

בכל הנוגע לתכלית השנייה, הסכים בית המשפט העליון כי קביעתו עשויה ליתן תמריץ מסוים להגשת תביעות מנופחות. יחד עם זאת, נוכח הרצון למנוע פגיעה בגישה לערכאות, ונוכח האפשרות להרתיע תובעים פוטנציאליים מהגשת תביעות מנופחות (למשל, על-ידי פסיקת הוצאות בסוף המשפט), קבע בית המשפט העליון כי יש להעדיף את האינטרס של התובעים על פני זה של הנתבעים.

הערה:

במצב הפשוט, תובע אחד מגיש תביעה כנגד נתבע אחד, בגין עילת תביעה עובדתית אחת ומבקש סעד בגין ראש נזק אחד. במצב שכזה, על פני הדברים, הפחתת סכום התביעה מטעמי אגרה אינה מעוררת קשיים. הבעייתיות האפשרית הטמונה בהפחתת סכום התביעה מטעמי אגרה מתעוררת במצב של ריבוי תובעים/ריבוי נתבעים/ריבוי עילות/ריבוי ראשי נזק. זאת, שכן סכום האגרה המשולם בגין מרכיב אחד של התביעה עשוי "לסבסד" מרכיבים אחרים בה. נוכח הפסיקה הסותרת בנושא זה, עולה השאלה האם לא כדאי היה שתתקבל החלטה בנדון בפני מותב תלתא.

על התערבות בג"ץ בפסיקת בתי הדין לעבודה ועל היחס בין התיישנות לשביתה

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

לאחרונה ניתן פסק דין בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (31.5.2012), שהוגש כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. באותו מקרה הגישה המשיבה תביעה כנגד העותר לבית הדין לעבודה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב העובדה שהעותר הטריד אותה מינית בהיותו ממונה עליה. העותר טען כי הוא לא הטריד את המשיבה מינית, וכן כי התביעה התיישנה מאחר שהוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה, בעוד שבאותו זמן קבע החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד (סעיף 6(ג) לחוק; כיום לא קיימת מגבלה זו).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את הטענה המקדמית של העותר, וקבע כי "נוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי בית המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981..., ולהאריך את המועד להגשת התביעה". לחילופין נקבע, כי כאשר מדובר בהתיישנות בת יום אחד, יש להאריך את תקופת ההתיישנות "מטעמים של צדק". בסופו של דבר קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויים בסך 15,000 ₪.

העותר והמשיבה ערערו שניהם לבית הדין הארצי לעבודה, וזה קיבל את ערעור המשיבה והגדיל את סכום הפיצוי, ודחה את ערעור העותר. בעקבות כך הוגשה העתירה לבג"ץ.

מאחר שמדובר בעתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, פתח השופט זילברטל בציון התנאים המצטברים להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בית הדין הארצי: (1) כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין ו-(2) כאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

השופט זילברטל המשיך וציין, כי ברבות השנים הוצגו דעות שונות ביחס למידת ההתערבות הראויה של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. לפי עמדה אחת, שאלת פרשנותו של חוק היא בעקרון שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, וכי לא ניתן לפרש חוק בשתי דרכים שונות. מן העבר השני מצויה הדעה המצדדת בצמצום התערבותו של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תוך יצירת אבחנה בין המבחן המשמש לצורך הכרעה בשאלה זו לבין המבחן המשמש להכרעה בשאלת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השופט זילברטל מסכם באומרו:

"מכל מקום, ומבלי להיכנס לעובי המחלוקת שבין הגישות השונות, לא מצאתי אמירה מפורשת, לפיה נדחה עקרון היסוד כפי שנקבע בהלכת חטיב, לפיו טעות משפטית מהותית, לצורך בחינת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות וסבירות."

במקרה דנן השאלה היא האם השביתה במערכת בתי המשפט האריכה את המועד האחרון להגשת תביעה, או שמא, כפי שטוען העותר, היה על המשיבה לפעול לפי ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) בתקנות השביתה, ולשלוח לבית המשפט את כתב התביעה בדואר רשום. השופט זילברטל מציין, כי סוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, ואילו בפסיקת הערכאות הנמוכות ניתן למצוא מגוון של עמדות – כאלה הקובעות כי במצב זה ניתן להגיש את התביעה עד ליום הראשון שלאחר השביתה; כאלה המאריכות את תקופת ההתיישנות בהתאם לאורך השביתה וכאלה המחילות את ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) הנ"ל (פסקה 14 לפסק הדין). השופט זילברטל ממשיך וקובע, כי "פרשנותו של בית הדין הארצי אינה בלתי סבירה באופן העולה כדי טעות משפטית מהותית".

בית המשפט מוסיף ומציין, כי לו היה מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי הרי שהמקרה היה עונה על אחד מהמצבים שבהם תינתן רשות כאמור, אולם יש חשיבות בהבחנה בין סוגי המצבים השונים, וביקורתו של בית המשפט העליון על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה אינה ערעורית.

השופט זילברטל קובע, כי משלא התקיים התנאי בדבר טעות מהותית שנפלה בפסק הדין אין טעם להמשיך ולבחון את שיקולי הצדק במקרה, מאחר שהתנאים הם מצטברים. עם זאת, הוא מציין, כי גם גם בהקשר זה ידו של העותר אינה על העליונה. זאת מכיוון שתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה עם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הוארכה מאוחר יותר בתיקון מס' 7 לחוק משנת 2012, שהשווה אותה לתקופת ההתיישנות הרגילה, וכיום כלל לא היתה מתעוררת שאלת ההתיישנות במצב זה, דבר המקרין על שיקולי הצדק.

לבסוף מציין בית המשפט, כי התמשכות ההליכים בעניין זה, אשר החלו בשנת 2004 (והפרשה החלה עוד בשנת 2001) אף הם אינם מצדיקים את ההתערבות, וודאי שלא את החזרת הדיון לבית הדין לעבודה.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

ראשית, קשה בעיני קביעתו של בית המשפט, כי יתכנו פרשנויות מנוגדות לדבר חקיקה, וכי בחירה באחת הפרשנויות, בהנחה שקביעה זו היא שונה מעמדת בית המשפט העליון, אינה בגדר טעות משפטית מהותית המצדיקה דיון בבית המשפט העליון. זוהי אמירה ריאליסטית, אשר נדיר למצוא מקבילות לה בפסיקה, שכן שופטים לרוב נוקטים בעמדה פורמליסטית, שלפיה ישנה תוצאה משפטית אפשרית אחת, ופרשנויות אחרות הן מוטעות. עמדה זו גם מנוגדת לתפיסה המקובלת, הרואה בבית המשפט העליון את הסמכות העליונה בפרשנות חקיקה, ומערערת במידת מה על תפקיד זה.

בהמשך לכך ניתן לתהות האם המקרה של פסיקה סותרת הוא המקרה המתאים לעמידה על ההבחנה בין המקרים שבהם ידון בג"ץ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לבין המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם אם ראוי לשמור על הבחנה זו, שנוצרה בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט, ולקבוע כי מתחם ההתערבות של בית המשפט העליון בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצם יותר מאשר בשבתו כערכאת ערעור שניה, אני סבורה כי מקרה שבו יש פסיקה סותרת בערכאות השונות עשוי להיות מקרה מתאים להתערבות, גם כאשר מדובר בעתירה על בית הדין הארצי לעבודה. בנוסף, לפי העמדה שהוצגה בפסק הדין, קיים ממילא הבדל משמעותי בין המבחנים השונים (זה שנקבע בפרשת חטיב וזה שנקבע בפרשת חניון חיפה), שכן בעוד שהמבחן שנקבע בפרשת חטיב מציג שני תנאים מצטברים – קיומה של טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק, הרי שהלכת חניון חיפה אינה כוללת את התנאי בדבר שיקולי הצדק כתנאי נוסף ומצטבר. לפיכך, ניתן היה לקבוע במקרה דנן, כי גם אם נפלה בפסיקת בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית, הרי שבנסיבות העניין, שבהן לכל היותר מדובר באיחור של יום בהגשת התובענה, שיקולי הצדק אינם מצדיקים את הדיון (וראו דיון נוסף בשיקולי הצדק בהמשך).

השאלה המהותית, אשר בית המשפט לא דן בה, היא האם וכיצד יש להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תובענה כאשר התקופה מסתיימת בעת שביתה בבתי המשפט. ברצוני להתייחס בקיצור לשאלה זו. כאמור, ניתן למצוא בפסיקה שלוש גישות לפתרון השאלה: לפי הגישה הראשונה (שבה נקט בית הדין לעבודה), תקופת ההתיישנות תוארך עד יום למחרת סיום השביתה; לפי הגישה השניה, תקופת ההתיישנות תוארך על פי משך השביתה; ולפי הגישה השלישית תקופת ההתיישנות לא תוארך, אלא יש להגיש את התובענה לבית המשפט בדואר רשום. על פני הדברים, ומבלי להיכנס לעומקה של הסוגיה, נראה לי כי הגישה הראשונה היא הגישה שראוי לנקוט בה. מחד גיסא, איני סבורה כי שביתה בבתי המשפט מצדיקה הארכה של תקופת ההתיישנות, שכן אין היא שונה לעניין זה מתקופות אחרות שבהן בית המשפט מצוי בפגרה (ובהן כידוע תקופת ההתיישנות אינה מוארכת), ואין היא פוגעת ביכולתו של התובע ובא כוחו להכין את כתב התביעה. מאידך גיסא, קיים קושי באפשרות של הגשת התובענה באמצעות דואר רשום, שכן אין זו דרך מקובלת להגשת תובענות, והיא גם מקשה על תשלום האגרה – שהוא כידוע חלק אינטגרלי מהגשת תובענה חדשה. כמו כן, אפשרות זו מאזנת בעיני בצורה ראויה בין התכליות השונות של תקופת ההתיישנות, ואינה פוגעת באופן מהותי באינטרסים של התובע והנתבע. יתכן שכדאי לשקול (באמצעות קביעת הוראה מפורשת) לחייב את התובע להודיע לנתבע על כך שבכוונתו להגיש את התובענה, וכי הדבר נבצר ממנו עקב ההשבתה, ובכך להגן עוד יותר על אינטרס הנתבע בהתיישנות.

קושי מיוחד אני מוצאת בקביעתו של השופט זילברטל, שהיתה למעלה מן הנדרש בתיק, ביחס לשיקולי הצדק. איני סבורה כי הארכת תקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות בגין הטרדה מינית, אשר התרחשה שנים לאחר הגשת התביעה ואף כשנתיים לאחר שהוגשה העתירה לבית המשפט העליון, רלבנטית לעניינו של העותר. לא נטען, ואף אי אפשר לטעון, כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה במקרה דנן, ועל כן זכותו ליהנות מתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוק, גם אם מאוחר יותר הוארכה תקופה זו (וראו, גם אם בהקשר של התיישנות הפלילית, את עמדתו של השופט י' אלון בפסקה 8 בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007) אל מול עמדתו של השופט א' א' לוי בפרשה זו). להבדיל, אני סבורה כי העובדה שגם במקרה שהתביעה התיישנה, הרי שהיא הוגשה רק יום לאחר תום תקופת ההתיישנות, היא שמקרינה על שיקולי הצדק ומהווה שיקול כנגד קבלת העתירה.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

תודה לאולגה, רן ונועם על הסיוע בכתיבת הפוסט.

על אי סופיותם ועל אי חסינותם של פסקי דין של בית הדין לעבודה

כידוע, על פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה לא ניתן להגיש ערעור, כך שעתירה לבג"ץ היא הדרך היחידה העומדת בפני מי שמבקש לתקוף את פסק הדין. זהו מצב הדברים אף באשר לאפשרות התקיפה של פסק דין של בית הדין הרבני. האם בדומה למגבלות הזמן הקבועות להגשת ערעור על החלטות ופסקי דין בערכאות השונות, קיימת מגבלת זמן כלשהי להגשת עתירה שכזו? שאלה משפטית זו עלתה אגב הדיון בפסק הדין שניתן ביום חמישי האחרון, 17.5.2012, על-ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ.

באותו עניין זכתה העותרת בתביעה שהוגשה על-ידה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הן לתשלום הפרשי שכר מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, והן לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, וזאת לאחר שנמצא כי השכר שקיבלה בעבודתה אצל המשיבה נמוך משכרו של גבר שעבד אצל המשיבה באותו תפקיד, ומשלא עלה בידי המשיבה להראות הצדקה כלשהי להבחנה זו.

ערעור הוגש על-ידי המשיבה לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת הערעור נטען, בין היתר, כי בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, הוכחת תביעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד אינה מזכה בהכרח, באופן אוטומטי, את העובדת גם בפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. חשיבותה של טענה זו שהועלתה נובעת מהאפשרות הקיימת בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק (אפשרות שאינה קיימת בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד). בית הדין הארצי לעבודה קיבל ברוב דעות טענה זו, ועל כן גם את הערעור של המשיבה.

בנקודה זו ראוי לשוב להבהיר. ככלל, פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה אינו ניתן לתקיפה בערעור. יחד עם זאת, קיימת אפשרות לתקוף את פסק הדין, על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. מכיוון שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הוא אינו דן בכל עתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי. על-פי הלכת חטיב (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)), בג"ץ יתערב בפסיקת בית הדין אך במקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין של בית הדין לעבודה והצדק מחייב את התערבותו של בית המשפט. תנאים אלה מחייבים את בג"ץ לבחון האם לשאלה מושא העתירה יש חשיבות ציבורית כללית החורגת מעניינו הפרטני של העותר. 

נחזור לענייננו. העותרת לא השלימה עם תוצאות פסק הדין והגישה עתירה לבג"ץ. עתירתה אכן העלתה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינה הפרטני (כמפורט לעיל). ואולם, העתירה הוגשה רק למעלה משלוש שנים לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי. המדובר בפרק זמן ארוך ביותר לכל הדעות. וזאת, במיוחד בהתחשב בכך כי מגבלת הזמן הקבועה להגשת ערעור על פסקי דין של בתי משפט אחרים נמדדת בדרך כלל בפרק זמן של חודש עד חודשיים.  

ואכן, במסגרת פסק הדין בעתירה קובעת הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש כי "העותרת אמנם השתהתה בהגשת העתירה שלפנינו באופן שעשוי ללמד על ויתור על זכויותיה, ואף יש יסוד לטענה כי למשיבה קם אינטרס הסתמכות מסוים ביחס לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שהוא נשוא העתירה שלפנינו."

למרות זאת, על אף חלוף הזמן הרב וההשתהות, מצא בית המשפט העליון לדון בעתירה לגופה. נימוקו לכך היה "חשיבותה המשפטית והציבורית הרבה של השאלה המתעוררת בעתירה זו, הנוגעת ליחס בין דברי החקיקה השונים המסדירים את איסור ההפלייה בין גברים לנשים במקום העבודה". בית המשפט העליון אף הוסיף וציין, כי "חשיבותה של ההכרעה בעתירה שלפנינו חורגת... מעניינן הפרטני של העותרת והמשיבה, ועשויות להיות לה השלכות בלתי מבוטלות על היקף זכויותיהם וחובותיהם של עובדים ומעבידים במשק."

דברים אלה מחייבים ליתן מספר הערות.

ראשית, ניתן להבין את המניע העומד מאחורי קביעותיו האמורות של בית המשפט העליון, בדמות רצונו לדון בשאלה בעלת חשיבות ציבורית. ואולם, הנימוק היחיד שניתן לאי-דחייתה של העתירה עקב שיהוי (קיומה של אותה שאלה ציבורית) מעורר שאלות. שהרי, כאמור לעיל, על-פי הלכת חטיב, בלאו הכי עתירה לבית המשפט העליון מהסוג הנדון לא תידון לגופה, אם אין מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית (וזאת אף אם הוגשה יום לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי). השורה התחתונה של פסק הדין בעתירה עלולה להיות, אפוא, שאין כלל וכלל מגבלת זמן להגשת עתירה מהסוג הנדון, וזו יכולה להיות מוגשת שנים רבות לאחר מתן פסק הדין, שהרי, בלאו הכי, אם לא יצליח העותר לפסוח על משוכת הלכת חטיב, עתירתו תידחה על הסף, ואם יצליח לעשות כן, גם השיהוי בהגשת העתירה לא יוכל לסייע לצד שכנגד. 

דומה, כי גם השופט י' עמית היה מודע למצב דברים זה, על כן, מצא הוא לציין במסגרת פסק דינו כי – "ככלל, אני סבור כי יש להישמר מפני 'העלאה מן האוב' של החלטות ופסקי דין בחלוף זמן מעת נתינתם לשם תקיפתם בבג"ץ, אלא במקרים נדירים כגון, מקום בו מתברר בדיעבד כי לפסק דינו של בית הדין לעבודה יש השלכות רוחב שלא ניתן היה לצפותן בעת מתן פסק הדין, או שקיים אינטרס ציבורי ניכר ומשמעותי המצדיק את הדיון בעתירה למרות חלוף הזמן."

שנית, יש להזכיר נתון נוסף שלא נזכר בפסק הדין של בית המשפט העליון, ואשר עשוי להסביר מדוע פרק הזמן להגשת ערעורים מוגבל על דרך כלל בזמן מוגדר (ולא כך עתירות). ככלל, כאשר בעל דין מבקש להגיש ערעור, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה להארכת מועד לערכאה הרלוונטית. דומה, כי אפשרות זו אינה קיימת, ככל שמדובר במצב שבו קיימת כוונה להגיש עתירה לבית המשפט העליון. מצב דברים זה עשוי, אפוא, להסביר, ולו במעט, את מגבלות הזמן השונות הקיימות בנדון. אמנם, ניתן היה לפתור קושי זה בכך שהעותר לבג"ץ יצטרך להסביר מדוע עתירתו הוגשה בשיהוי. ואולם, כל הסבר כאמור לא ניתן, ומכל מקום לא נדון לעומק, בפסק הדין בעניין גורן.

שלישית, במסגרת פסק הדין, ובהסכמת באת כוח העותרת, קבע בית המשפט העליון כי נוכח השיהוי בהגשת העתירה, לא ייפסק לה פיצוי, על אף קבלת עתירתה. ואולם, בכך יש מענה חלקי בלבד לאינטרס ההסתמכות של המשיבה על פסק הדין. שהרי, הסתמכותה של המשיבה אינה רק על כך כי לא תידרש לפצות את המשיבה, אלא גם על כך כי לא תצטרך להתדיין מול העותרת פעם נוספת במחלוקת מהעבר.  

סיכומו של דבר – פסק הדין בעניין גורן עשוי היה להוות מקרה פרדיגמטי נוסף, שבו תנאים פורמאליים ומוגדרים, היו מונעים מבית המשפט להגיע לתוצאה, שאליה כיוון. ואולם, כאמור, בית המשפט העליון פסח על תנאים אלה. השאלה הנשאלת הינה האם בכך לא פרץ את הסכר ופגע יתר על המידה בסופיותם של פסקי הדין של בית הדין לעבודה.

לקריאה נוספת - על פסק הדין לגופו - ראו "בג"ץ: מעסיקים יידרשו לנמק מדוע אשה משתכרת פחות מגבר באותו תפקיד"

ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות

פוסט אורח של עו"ד אמיר ויצנבליט*

מה המשקל שיש לתת לאיכות ייצוגה של הקבוצה במסגרת אישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי? והאם בתי המשפט מקפידים על כך? שאלות אלו נדונות במאמר חדש פרי עטי, בשם "ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות", והעומד להתפרסם בקרוב בכתב העת "משפטים".

מספר דוגמאות יכולות לסייע בהמחשת המצבים הבעייתיים הנדונים במאמר. בת"א 1284/08 קריטנשטיין נ' מסעדת טורקיז בע"מ (פורסם בנבו, 30.3.2009; הסכם הפשרה נמצא בפנקס התובענות הייצוגיות), למשל, הוגשה תובענה ייצוגית נגד מסעדה בטענה שהכלילה בחשבון דמי שירות שלא כדין. הצדדים הגיעו לכדי הסדר הפשרה, שאושר על-ידי בית המשפט, במסגרתו המסעדה תיתן הנחה בגובה דמי השירות לחברי הקבוצה ברכישתם הבאה במסעדה. אולם, מעניין לבחון את פרטי ההסכם ביתר דקדקנות: נקבע, כי בכדי לזכות בהנחה, על כל חבר בקבוצה להמציא תצהיר חתום כדין כי הוא אכל במסעדה בתקופה הרלבנטית ואכן שילם את דמי השירות בלא שרצה. את התצהיר, כך נקבע בהסכם, יש להציג במסעדה או לשלוח אליה אותו בדואר תוך 45 ימים בלבד. רק מי שנקט בפרוצדורה זו במועדים האמורים, יקבל שוברי הנחה התקפים לשנה אחת. בכל ארוחה, יוכל חבר הקבוצה לממש שובר אחד בלבד. 

ניתן לראות, כי בפשרה זו נקבעו תנאים מכבידים למדי למימוש ההטבה הניתנת בהסכם. לאור הטרחה הנדרשת לשם חתימה על תצהיר לשם קבלת השובר, ספק רב אם לחבר בקבוצה באותו עניין כלל כדאי לטרוח לשם מימוש הפיצוי שניתן לו. יחד עם זאת, הוסכם בין הצדדים כי ישולמו לתובע המייצג ולבא-כוחו גמול ושכר טרחה בסכום של 105,000 ש"ח.

יש בפסיקה דוגמאות נוספות מסוג זה: בת"צ 855-01-08 ליגי נ' מ.ע.י.א חברה למסחר (1987) בע"מ, תק-מח 2010(1), 16259 (2010), למשל, טען התובע המייצג כי הנתבע נהג להסיר "באמצעות חומר ניקוי רעיל" את תאריכי התפוגה שהוטבעו על-ידי היצרן על-גבי אריזות המוצר, ולהחליפם בתאריכים מאוחרים יותר (הטענות כמובן לכאוריות, והוכחשו על-ידי הנתבעת). הסדר הפשרה (שאושר על-ידי בית המשפט) קבע כי צרכן אשר ירכוש מוצר זה בעתיד, יוכל לקבל מוצר שני נוסף בחצי המחיר. גם כאן, לדעתי, ניתן להניח שמדובר בהסדר פשרה שאינו אטרקטיבי במיוחד לחברי הקבוצה. וכי מדוע יהיה הצרכן מעוניין לרכוש מחברה זו שלכאורה אמינותה נפגעה מוצר נוסף? מכל מקום, בין הצדדים הוסכם על תשלום גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא-כוחו בסכום כולל של 100,000 ש"ח.

ואכן, מבלי להתייחס למצב בדוגמאות שהובאו לעיל, המחזה השכיח בהסדרי פשרה בהליכים ייצוגיים הוא כדלקמן: בראשית מגיע התובע המייצג, ומציג עצמו כשליח הקבוצה שרק רוצה בטובתה. הוא האביר על הסוס הלבן, מגן החוק והצדק שאינו יכול לעמוד מנגד לאור העוול שנגרם לרבים שכמותו. אולם משהחלו המגעים לקראת הסכם הפשרה משתנה התמונה מן הקצה אל הקצה. הקבוצה נשכחת מאחור, ומירב תשומת ליבו של התובע המייצג היא מעתה לדבר אחד בלבד: טובתו האישית שלו עצמו (ועורך-דינו).

במסגרת המאמר נערכת השוואה בין המצב המשפטי הנוהג בישראל לבין זה הקיים בארצות-הברית. בארצות הברית, הדינים הנוגעים להסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות מפותחים בהרבה יותר. יש בנמצא הסדרי פשרה שאושרו על-ידי בית המשפט אולם נפסלו לאחר מכן בערכאת הערעור, לרבות בית המשפט העליון בארה"ב. יש גם בנמצא הסדרי פשרה שנתקפו (בהצלחה) בהליך חדש על-ידי חבר בקבוצה שטען שההסכם אינו תקף מאחר שהוא לא יוצג בו באופן הולם. גם המודעות החברתית בארצות-הברית לסוגיה זו הינה גבוהה יותר: קוראי שורות אלו מוזמנים, למשל, לעיין בבלוג של ארגון "Center for Class Action Fairness", אשר באופן סיסטמתי מגיש התנגדויות לאישור הסדרי פשרה ייצוגיים בשם חברים בקבוצה המיוצגת, בטענה כי הקבוצה יוצגה באופן בלתי הולם.

"פריחה" משפטית וציבורית מסוג זה טרם קיימת בישראל, אולם יש להניח כי הדבר נובע מכך שדיני התובענות הייצוגיות בישראל צעירים יותר, וכי הדבר יקרה עם השנים.

המאמר מציע דרכים להתמודד עם החשש לייצוג הקבוצה באופן בלתי הולם בגיבוש הסדר הפשרה הייצוגי. במאמר נסקרות סוגיות שונות הנוגעות לאישור הסדרי פשרה אלו - הדרישה בדבר קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה; קביעת הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבא-כוחו; סוגיות הנוגעות להסכמים מסוג "הסכמי שובר"; החובה בחוק למינוי בודק וקיומם של גופים אובייקטיביים נוספים המסייעים לבית-המשפט באישור ההסכם; וקיומה של עילה אישית. סוגיות אלו מנותחות דרך "משקפי הייצוג ההולם", כשמוסבר כיצד יש ליישמן ולפרשן לשם שמירה על ייצוגה ההולם של הקבוצה. כן מוצעים במאמר מספר כלים שיכולים לסייע לבית המשפט להבטיח את ייצוגה ההולם של הקבוצה במסגרת הסדר הפשרה, מתוך השוואה למשפט האמריקאי.

כך, במסגרת הפרק הדן בהסכמי פשרה מסוג "הסכמי שובר" ("coupon settlements", במסגרתם ניתן לחבר הקבוצה שובר או הנחה עתידית חלף פיצוי כספי ישיר, כמו בדוגמאות שצוינו לעיל), מוסברת הבעייתיות הרבה בהסכמים אלו, שבהם קל יותר לצדדים להציג את ההסכם כאטרקטיבי לקבוצה, תוך הסתרה כי מדובר בהסכם שערכו למעשה פחות בהרבה. מחקר אחד מצא, כי שיעור השוברים אשר ממומש בפועל בהסכמים מסוג זה עומד על 1%-3% בלבד (James Tharin, Brian Blockovich, Coupons and the Class Action Fairness Act, 18 GEO. J. LEGAL ETHICS 1443 (2005)). במסגרת המאמר מוצעים מנגנונים שונים להתמודד עם קושי זה – למשל, קביעה כי סכום הפשרה הכולל יהיה קבוע וכי שווי של שוברים שלא ימומשו יגיע לציבור בדרך אחרת; או דחיית פסיקת הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבא-כוחו לתום תקופת המימוש של השוברים, כדי לראות כמה מהם אכן מומשו.

מנגנונים כאלו (ונוספים) המוצעים במאמר יכולים להגביר את הביטחון, כי התובע המייצג ייצג את האינטרסים של הקבוצה נאמנה, ולא זנח אותה מאחור במגעים לקראת הסדר הפשרה.

אישור הסדרי פשרה בהליך ייצוגי מציב אתגר לא פשוט לבית-המשפט. אני תקווה כי הבנת הסוגיות המתעוררות בהקשר זה לאור עקרון הייצוג ההולם עשויה לסייע לו לעשות מלאכתו זו נאמנה.

המאמר המלא (כפוף לתיקוני עריכה של מערכת כתב העת "משפטים" עד לפרסום הכרך המודפס) ניתן להורדה ב-http://ssrn.com/abstract=2045475

להורדה ישירה של המאמר ליחצו כאן (http://www.s-horowitz.co.il/admin/Media/Files/42436757-bef4-4568-9120-a22a6696174b.pdf).

* אמיר ויצנבליט הוא עורך דין במשרד ש. הורוביץ ושות'.

האם דווקא תביעות הקשורות לבני זוג לשעבר אינן בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה?

אתמול ניתן פסק דין חדש ומעניין על-ידי בית המשפט העליון, לגבי שאלה שהייתה עד עתה שנויה במחלוקת בנושא היקף סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני).

סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (בצירוף סעיף 3(א) לחוק), מעניק לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון, בין היתר, ב-"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו..., שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". שאלת הסמכות בהקשר זה הינה, אפוא, כפולה – שאלת זהות הצדדים (האם הם אדם ו-"בן משפחתו") ושאלת מהות הסכסוך (האם הסכסוך מקורו ביחסים משפחתיים).

פסק הדין מאתמול מתמקד בשאלה הראשונה מבין השתיים, וליתר דיוק בשאלה האם קרובי משפחה מסוימים של בני זוג לשעבר הינם "בני משפחה" לעניין הסעיף המובא לעיל. בפסק הדין דובר בתביעה של אדם כנגד אחותה של אשתו לשעבר. במסגרת התביעה הועלו טענות נגד האחות, אשר שימשה גם כפרקליטתו של התובע, כאילו סייעה לאחותה (בת הזוג לשעבר) להשתלט על רכושו של התובע. השאלה שנדונה בפסק הדין הינה האם אחותה של בת הזוג לשעבר הינה "בן משפחתו" של התובע. בהקשר זה יצוין, כי בסעיף 1(2) האמור הוגדר כדלקמן:

לענין פסקה זו -
"בן משפחתו" -
(א)        בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;                                     (ב)        ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;                                                                                       (ג)         הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;                                                                                     (ד)        ...;                                                                                                                              (ה)        ...;                                                                                                                            (ו)         אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;"הורה" -  לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס;

על רקע הגדרה זו, סברו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כי הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון (בדעת רוב סדורה, מפיו של כבוד השופט צ' זילברטל, אליו הצטרף השופט ע' פוגלמן) הפך החלטה זו.

פסק הדין מבוסס על מספר נדבכים. בכל הנוגע לנדבך הראשון – זה הנוגע ללשון הוראת החוק – נטה בית המשפט לגישה, לפיה המובן הפשוט והרגיל של לשון החוק תומך באי החלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על קרובי משפחה של בני זוג לשעבר. בהקשר זה היפנה בית המשפט לכך כי בחוק נקבעו "שש אפשרויות שונות" להגדרת בן משפחה (שש אפשרויות המובאות לעיל), ואילו רק בהגדרת המונח "בן זוג" נכלל "בן הזוג לשעבר". עוד היפנה בית המשפט לכך כי אילו רצה המחוקק להחיל את הגדרת המונח "בן זוג" המובאת לעיל גם על יתר תתי הסעיפים, היה עושה כן באופן נפרד וספציפי, כפי שעשה לעניין הגדרת "הורה" (כמובא לעיל).

על אף האמור, לא שלל בית המשפט את האפשרות כי ההגדרה האמורה לעיל "נושאת שתי משמעויות לשוניות אפשריות", ובכלל זה משמעות לפיה יש לפרש את המונח "בן זוג" בסעיפים 1(2)(ב), 1(2)(ג) ו-1(2)(ו) גם כ-"בן זוג לשעבר". ואולם, חרף זאת, כאמור, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה בית המשפט לענייני משפחה נטול סמכות לדון בתביעה, וזאת על רקע מספר טעמים, ובכלל זה –

ראשית, על פי ההלכה הפסוקה, "אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי" (דוגמת, בית המשפט המחוזי) "אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים". בית המשפט העליון קבע כי יש ליישם הלכה זו גם בנסיבות המקרה (בהן מדובר בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה);  

שנית, על פי תכליתו של החוק, "לא כל תובענה אזרחית בין בני משפחה על כל דרגות הקרבה האפשריות, שעניינה סכסוך בתוך המשפחה, מסורה לסמכויות הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה". על תכלית זו למד בית המשפט, בין היתר, מכך כי בהוראת הסעיף נכללו רק שש קבוצות של קרובי משפחה, ולא נכללו בה קרובי משפחה מסוגים אחרים, דוגמת דוד, אחיין ובן-דוד. נוכח תכלית זו, היה בית המשפט בדעה כי אין להרחיב את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על אנשים בעלי קירבה משפחתית רחוקה.   

שלישית, בית המשפט הביע את רצונו למנוע ממי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה (בו קיימים כללים דיוניים וראייתים אחרים מאשר הנהוג בבתי משפט אזרחיים).

יוער, כי דעת מיעוט מעניינת ניתנה מפיו של השופט א' רובינשטיין, אשר סבר כי עדיף "לצרף את הפריפריה של התביעות המשפחתיות (לפי מהותן) לדרך המלך, מאשר להסיטה לערכאה מקבילה שאין לה בהכרח המומחיות הנצרכת לטיפול בתביעות שביסודן סכסוך משפחתי". בהקשר זה, אכן ניתן לשאול האם ראוי כי תביעה בין תובעת לבין קרובי משפחה של בן זוגה  (עימה יחסיה תקינים) תידון בבית המשפט לענייני משפחה, ואילו דווקא  במקרה שבו היחסים בין בני הזוג הינם בלתי תקינים לא תהיה סמכות לבית משפט זה. 

הערה:

פסק הדין מביא לכלל סיום מחלוקת פסיקתית בשאלה האמורה לעיל, אך עשוי לפתוח מחלוקות ולעורר שאלות אחרות.

כך, למשל, עולה השאלה באיזה נקודת זמן יש לבחון האם  בן הזוג הוא אכן "לשעבר". האם רק בעת הגשת התביעה (כפי שבדרך כלל נעשה) או שמא גם במועד מאוחר יותר (שהרי, בבית המשפט לענייני משפחה, הסמכות נקבעת לפי מהות הסכסוך, ולא רק לפי הסעד המבוקש). 

כך, למשל, כפי שמציין השופט רובינשטיין, עשויה לפסיקה האמורה להיות השפעה גם על מקום בירור תביעותיהם של קרובי משפחה של ידועים בציבור (שהרי, הגדרת המונח "בן זוג" כוללת לא רק "בן זוג לשעבר", אלא גם "ידוע בציבור").

וכך, למשל, ניתן להניח כי חלק מהתובעים ינסו לעקוף את הפסיקה המובאת לעיל באמצעות צירוף לתביעתם של בני משפחה אחרים (אשר לגבי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה עליהם  עשויה לא להיות מחלוקת). האם במקרה כזה בתי המשפט לענייני משפחה יסלקו על הסף את התביעה כולה? ואיזה מבחנים יש לנקוט לעניין מלאכותיות הצירוף?

שאלות אלה ואחרות יונחו בוודאי לפיתחם של בתי המשפט בעתיד הקרוב. 

  

האם בית משפט יכול לחייב תובע להפקיד ערובה להוצאותיו של צד שלישי

בית משפט מוסמך לחייב תובע, כבר בתחילת ההליך, להפקיד ערובה כדי להבטיח את ההוצאות שעשויות להיפסק לטובת הנתבע בסופו של ההליך. אותו נתבע יכול במהלך ההליך להוציא הודעת צד שלישי. האם בית המשפט מוסמך לחייב את התובע להפקיד ערובה גם כדי להבטיח הוצאות שעשויות להיפסק לטובת אותו צד שלישי? שאלה זו נדונה והוכרעה לאחרונה במסגרת רע"א 19/10 מורביקו אוברסיס בעמ' נ' ז. גולדמן אינטרנשיונל טרייד בע"מ.

השאלה האמורה מצויה בקו הממשק שבין שני נושאים הקשורים לתחום סדר הדין האזרחי – הנושא של הפקדת ערובה להוצאות והנושא של משלוח הודעת צד שלישי.

לגבי הנושא הראשון - במסגרת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, הוסמך בית המשפט לחייב תובע להפקיד ערובה כדי להבטיח את ההוצאות שעשויות להיפסק לטובת נתבע. הוראה דומה, לעניין תובעת שהיא חברה, מצויה בסעיף 353א לפקודת החברות.  

לגבי הנושא השני – הליך של הודעת צד שלישי הינו הליך של תביעה נספחת להליך העיקרי, אשר מוגש על ידי הנתבע נגד הצד השלישי. במערכת היחסים שבין הנתבע לבין צד שלישי, הנתבע שולח ההודעה הוא אפוא התובע,  ואילו מקבל ההודעה הוא הנתבע.

כפי שנקבע בפסק הדין האמור, ניתן למצוא בתקנות תשובה לכאן ולכאן לגבי השאלה נשוא הדיון.

מצד אחד, צד שלישי הוא צד להליך שנפתח על ידי הנתבע, כך שאין בינו לבין התובע קשר ישיר (דבר התומך בכך כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאות לטובת הצד השלישי).

מצד שני, במסגרת ההליכים יכול צד שלישי להעלות טענות גם כנגד התובע וכנגד הנטען בכתב התביעה עצמו (וזאת אף אם טענות אלה לא הועלו על ידי הנתבע עצמו). זאת ועוד, בפסיקת בית המשפט העליון הוכרה האפשרות לחייב תובע, בסופו של ההליך, גם בהוצאותיו של צד שלישי. דברים אלה תומכים בכך כי ניתן לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של צד שלישי.  

בנסיבות אלה, פנה בית המשפט העליון לרציונל העומד מאחורי חיוב תובע להפקיד ערובה להוצאות, עוד בטרם הסתיים ההליך. בהקשר זה נקבע, כדלקמן:

"התובע, בעצם הגשת התביעה, מטיל על הנתבע את הסיכון של השתתפות בהליך משפטי הכרוך בהוצאות. התובע הוא שבחר להטיל סיכון זה על הנתבע. לפיכך, במקרים בהם מתעורר חשש, כי אותו נתבע לא יוכל להיפרע את הוצאותיו בסופו של הליך, ישנה הצדקה לחייב את התובע בהפקדת ערובה. דומה, כי שיקול זה מטה את הכף לטובת קביעה כי אין מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של צד שלישי. זאת, שכן צד שלישי צורף להליך מרצונו של הנתבע, ולא של התובע. משהתובע לא בחר, מרצונו הוא, לצרף להליך צד שלישי, אין להטיל עליו מראש את העלות האפשרית של ההליך לגבי אותו צד שלישי. נימוק זה מתחדד נוכח העובדה כי בעל דין שקיבל הודעת צד שלישי רשאי להגיש הודעות מטעמו לצדדים נוספים. דומה, כי אין זה ראוי להטיל על כתפו של התובע את הסיכון שייגרם לצדדים אחרים, שלא צורפו להליך על ידו. זאת, מבלי שיוכל הוא אף לצפות מראש את צירופם."

סיכומו של דבר: על פי הפסיקה החדשה, אין מקום לחייב תובע בהפקדת ערובה להוצאותיו של צד שלישי (אף שקיימת אפשרות לחייבו בתשלום הוצאות לטובת אותו צד שלישי בסוף ההליך, במקרים מתאימים). 

"גלגול שלישי" מהו? תלוי...

בפוסט קודם נדונה כבר השאלה כיצד מיושמת הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). ואולם, בפוסט זה אבקש להתמקד בשאלה אחרת ונפרדת – מהו היקף תחולתה של הלכה זו, וזאת לאור פסיקה סותרת שניתנה בסוגייה זו.   

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, על דרך הכלל, בעלי-דין בהליכים אזרחיים יכולים לערער על כל החלטה או פסק-דין עד לפיתחו של בית המשפט העליון. במסגרת הלכת חניון חיפה נקבע מהם אותם מקרים בהם ייאות בית המשפט לדון בבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", כלומר בבקשת רשות ערעור אשר בית המשפט הינו הערכאה השלישית הנדרשת לדון בעניינן. על-פי הלכה זו, בית המשפט יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת. אם כן, רק במקרים חריגים יסכים בית המשפט העליון לדון כערכאה שלישית בערעור שני במספר המוגש אליו.

נוכח ההיקף הצר של המקרים בהם יידרש בית המשפט לבקשות רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", עולה השאלה מתי חלה הלכת חניון חיפה. אחד המקרים לגביהם מתעוררת שאלה זו הינו מקרה בו ההחלטה הראשונה הינה החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, ואילו ההחלטה השנייה הינה של שופט בית המשפט המחוזי. האם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה השנייה הינה אכן בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר לגביה יש להחיל את מבחני חניון חיפה?

אם כן, בהרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון ניתן למצוא החלטות סותרות בסוגייה זו.

כך, למשל, בימים האחרונים פורסמה החלטה של השופט י' דנציגר במסגרת רע"א 707/12 מולא נ' קדמני (2012), ואשר במסגרתה נקבע כדלקמן:

"אכן, צודקים המבקשים כי הלכת חניון חיפה המתייחסת לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אינה חלה בענייננו, כיוון שהבקשה דנא מופנית כנגד פסק דינה של סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, בגדרו נדחה הערעור על החלטותיה של השופטת ת' שרון נתנאל בתפקידה כרשמת בית המשפט המחוזי ושתיהן משתייכות לאותה ערכאה (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 780, 795 (1997); בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 20.3.2012), בפסקה 9 להחלטתי)."

בהחלטתו זו, היפנה השופט דנציגר להחלטות שנתקבלו בעבר על-ידו, כמו גם על-ידי המשנה לנשיא ש' לוין, אשר קבע בעניין מרגליות כדלקמן:

"... אין בעל דין זכאי אלא לשתי ערכאות לבירור עניינו; על מנת לשכנע את בית-המשפט העליון לשקול התערבות פעם נוספת, לא די לו לבעל-הדין המבקש שיצביע על אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות, אלא עליו להראות, כרגיל, שעניינו מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא; והנה – הרשם ושופט בית-המשפט שייכים לאותה ערכאה, משל היו שני חדרים באותה קומה, והרעיון האמור אינו תופס בנסיבות אלה..." (בעמ'  795).

לעומת זאת, במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) נקבע על-ידי השופט א' גרוניס כדלקמן:

"ככל שמדובר בבקשת רשות הערעור, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערערת ניצלה הזדמנות אחת לתקוף את החלטתו של כבוד הרשם שלא לבטל את פסק הדין. זאת היא עשתה על ידי הגשת ערעור שנדון בפני שופטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן). עתה, מנסה המערערת להשיג על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין בגדרו של הליך ערעורי נוסף. דעתי נוטה לדעה, כי במקרה כזה חלה ההלכה שנפסקה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), קרי כי מדובר במה שמכונה "גלגול שלישי" (ראו דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited נ' Albany Park Limited (לא פורסם, 18.8.05), שם נערך דיון בסוגיה והובאו העמדות השונות בנושא; וכן ראו רע"א 376/07 פסי גולדנברג נ' זהבה רובנר (לא פורסם, 14.6.07))."

  

לא יכולה להיות מחלוקת, כי אופן ניסוח בקשת רשות ערעור האמורה לעמוד במבחני הלכת חניון חיפה שונה מאופן ניסוחה של בקשת רשות ערעור "מסדר שני", ובכלל זה בכל הנוגע לצורך להציג שאלות משפטיות העולות מהתיק ומצדיקות מתן רשות ערעור. על אף האמור, קיימת פסיקה סותרת ועמדות שונות בנושא שבנדון. עניינו של בעל-דין עשוי להיות מוכרע רק על-פי זהות השופט, אליו מנותבת בקשת רשות הערעור. ראוי ורצוי להסדיר נושא זה באופן אחיד ועקבי.  

פסק הדין בעניין אילנה דיין – השפעת דיני הראיות על הדין המהותי

רבות דובר, וודאי עוד ידובר, על פסק הדין שניתן לפני כשבועיים בעניינה של אילנה דיין (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך). בפוסט זה אבקש לשים את הדגש על נקודה מעט שונה מהנקודות עליהן הושם דגש עד עתה.

אם כן, למי מביניכם שלא נכנס בעובי הקורה המשפטית של פסק דין זה נספר בקצרה מה עיקר חשיבותו. כך, עד מתן פסק הדין בעניין אילנה דיין ההגנה המרכזית, אשר עמדה לכלי תקשורת, שפרסמו דברי דיבה, הייתה הגנת "אמת דיברתי" (הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). לפי הדין הישראלי כיום, נטל ההוכחה של הגנת "אמת דיברתי" מוטל על הנתבע, אשר חייב להוכיח שני יסודות מצטברים: ראשית, עובדת היותו של הפרסום הדיבתי "אמת", ושנית, קיומו של "עניין ציבורי" בפרסום זה.

כידוע, בחוק איסור לשון הרע קבועות הגנות נוספות, ובכלל זה "הגנת תום הלב" (סעיף 15 לחוק). הגנה זו חלה בהתקיים שני יסודות מצטברים: ראשית, כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, ושנית, כי התקיימה אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15. אחת מנסיבות אלה (הקבועה בסעיף 15(2) לחוק), ואשר מאפשרת למפרסם תם-לב לזכות בהגנה, הינה קיומה של "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" מצידו לבצע את הפרסום.

במסגרת ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון הארץ בע"מ, פ"ד כג(2) 87 (1969) ("הלכת עיתון 'הארץ'") נדונה השאלה האם רשאי עיתון להסתמך על ההגנה המוקנית מכוח סעיף 15(2) לחוק, ולטעון כי היחסים בינו לבין קוראיו מטילים עליו "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" לפרסם את הכתבה הכוללת לשון הרע. בית המשפט העליון קבע באותו עניין כי לא מוטלת על עיתונאים חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, מעבר לחובה הרגילה המוטלת על כל אזרח. על כן, פרסום עיתונאי יחסה תחת ההגנה שבסעיף 15(2) – כך נפסק שם – רק לעיתים נדירות, וזאת כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון מקום בו התייחס הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו.

למעלה מארבעים שנים לאחר מכן, במסגרת פסק הדין בעניין אילנה דיין, נהפכה הלכת עיתון "הארץ" על פיה. נקבע, כי ראוי להכיר בחובה עיתונאית רחבה יותר מאשר זו הנוגעת לאותם מקרים מצומצמים של סכנה לחיים או לרכוש. תחת זאת, קבע בית המשפט העליון כי כלי תקשורת יזכו מעתה להגנה רחבה יותר, באופן בו גם פרסום בתום לב שיש בו עניין ציבורי משמעותי, ואשר פורסם תוך עמידה בסטנדרטים מחמירים של "עיתונאות אחראית" (Responsible Journalism), יזכה להגנה מכוח סעיף 15(2) לחוק. כפי שנקבע, במסגרת בחינת שאלת העמידה בסטנדרטים אלה, על בית המשפט לבחון את אופן התנהלותו של העיתונאי וטיבו של הפרסום (אך לא את אמיתות תוכנו), דבר הדומה במידה מסוימת לבחינה הנעשית במסגרת עוולת הרשלנות.

אם כן, לאחר פסק הדין בעניין אילנה דיין יוכלו אמצעי תקשורת לזכות בתנאים מסוימים בחסינות מפני תביעת לשון הרע, וזאת אף בקשר לפרסום עובדתי שאינו אמת (ואשר אינו חוסה תחת ההגנה העיקרית שהייתה קיימת בעבר - הגנת "אמת דיברתי"). מדוע מצא בית המשפט העליון להפוך את הלכת עיתון "הארץ" על פיה? מדוע הורחבו ההגנות המוקנות לכלי תקשורת מעבר להגנת "אמת דיברתי"?

דומה, כי הפיכת הלכת עיתון "הארץ" אינה נובעת מכך כי הדין המהותי איבד ממשקלו והגיונו.  אדרבא, אף השופט ריבלין בפסק הדין בעניין אילנה דיין מצא לציין, כי "אמיתותו של הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בו מבטיחים 'כי בפרסום טמון המשקל הסגולי הנחוץ כדי להצדיק את הפגיעה בשם הטוב'". תחת זאת, כפי שעולה מפסק הדין בעניין אילנה דיין, הפיכת הלכת "עיתון הארץ" נובעת מכך כי דיני הראיות החלים לא איפשרו לבתי המשפט ליתן משקל הולם לחופש הביטוי במסגרת בחינת התקיימות תנאי הגנת "אמת דיברתי".

כך, במקרים לא מעטים, היסוד הראשון מבין יסודות הגנת "אמת דיברתי" (עובדת היותו של הפרסום הדיבתי "אמת") עורר קשיים הוכחתיים. על הקושי הטמון בהוכחתו של יסוד זה עמד בית המשפט העליון עוד במסגרת דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 40 (1998):  

"לא פעם עלול להיווצר פער בין אמיתותו של מידע, לבין היכולת להוכיח, במסגרת הליך שיפוטי, על כל כללי הראיות והפרוצדורה, את אמיתותו של המידע. כך, לא פעם, עשויות להיות ברשותו של כלי התקשורת ראיות להוכחת אמיתות הפרסום, אך מטעמים שונים אין הן ראיות קבילות, אשר ניתן להגישן בבית משפט כדי להוכיח את אמיתות הפרסום. כך, למשל, כאשר בידי כלי תקשורת מצויות עדויות שמיעה, המבססות את אמיתות הפרסום, הרי שיהיו עדויות אלה אמינות ככל שיהיו, בדרך כלל לא יהיה בהן די כדי לבסס טענת אמת בפרסום: כעיקרון, הן אינן קבילות בבית משפט... זאת ועוד, קיים קושי בהוכחת האמת כאשר העדים המבססים את המידע שבידי העיתון אינם חפצים לחזור עליו בדיון משפטי פומבי, או מבקשים להישאר אלמונים."

על קשיים אלה עומד בית המשפט העליון אף במסגרת פסק הדין בעניין אילנה דיין (פס' 92 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה ריבלין; פס' 23 לחוות דעתו של השופט פוגלמן). כפי שמציין השופט פוגלמן, נוכח קשיים אלה, קיים חשש ל-"אפקט מצנן" על פעילותם של כלי התקשורת. כלשונו, "אם ההגנה היחידה העומדת לרשותו של עיתונאי מפני תביעת לשון הרע, בגין פרסום עובדות היא 'אמת הפרסום' כפי שפורשה בפסיקה, ואין בלתה, עלול להיווצר מצב שבו עיתונאים יימנעו מפרסום ידיעות אמת שיש בהן עניין ציבורי, בשל החשש שמא לא יוכלו להוכיח את דבר אמיתותן בבית המשפט".  

דבריו האמורים של בית המשפט העליון אכן בעלי היגיון ותוקף. ואולם, בהחלט עולה השאלה האם הדרך לטפל בקשיים אלה (הנובעים מהדין הראייתי) היא באמצעות שינוי כללי המשחק המהותיים, תוך צמצום כללי החבות של עוולת לשון הרע, ולא באמצעות עריכת שינויים בדיני הראיות (כגון, במקרים מסוימים, קבלת ראיות בלתי קבילות; העברת הנטל להוכחת האמיתות לכתפי התובע ויצירת דרכים סבירות להעדת מקורות עיתונאיים) או שינויים אחרים (כפי שיפורט להלן). 

שאלה זו מתעוררת ראשית נוכח החשש כי השינוי שחל בדין המהותי יגרום אחריו קשיים ראייתים מהותיים ביותר, אך זו הפעם לתובעים. שהרי, בעקבות פסק הדין בעניין אילנה דיין עתיד לעבור מרכז הכובד בתיקי לשון הרע משאלת הוכחתן של עובדות במישור תוכן הכתבה לשאלת הוכחת עובדות במישור אופן הכנתה של אותה כתבה. במצב זה, על מנת להביא לדחיית התביעה, פעמים רבות די יהיה במתן עדות על-ידי העיתונאי, במסגרתה תינתן גרסתו לדברים, כאשר מבחינת התובע נשוא הפרסום העובדות הקשורות בהכנת הכתבה תהווינה לרוב עדות מפי השמועה.

אך יותר מזאת, שאלה זו מתעוררת נוכח האופן בו הציבור הישראלי תופס את הכרעתם של בתי המשפט בתביעות לשון הרע. על-פי תפיסתו של הציבור, קבלת תביעת לשון הרע משמעה כי הוכח שהפרסום היה שיקרי, ולהיפך. על כן, במקרים בהם תידחה תביעת לשון הרע בשל תום ליבו של העיתונאי המפרסם, וזאת חרף הוכחת אי-אמיתות הפרסום, עשוי הציבור לסבור כי הוכח שהפרסום אמת (וממילא, התובע אשר הגיש תביעתו על מנת לנקות שמו ימצא עצמו נפגע בשנית).

דוגמה מעניינת לתפיסה זו ניתנה בשבוע שעבר, כאשר נדחתה על-ידי בית המשפט בצרפת תביעת לשון הרע אשר הוגשה כנגד ד"ר יהודה דוד, וזאת בעניין דברים שאמר בדבר היעדר אחריותו של צה"ל למותו של הילד הפלסטיני מוחמד א-דורה. בכותרת למוסף השבת של "ידיעות אחרונות" הופיעה הכותרת "אמת דיברתי", ממנה ברור כי הוכח בבית המשפט בצרפת שצה"ל לא אחראי למותו של הילד הפלסטיני. ואולם, בגוף הכתבה צוין כי "בית המשפט [בצרפת] קבע, כי הרופא הישראלי אמר את דבריו בפרשה בתום לב וכי היה לו בסיס עובדתי מספק כדי לקבוע שפציעתו של א-דורה קדמה לאירוע בנצרים". הנה כי כן, בית המשפט בצרפת החיל על תביעת לשון הרע שהוגשה כנגד ד"ר דוד, דין הדומה להלכה שנפסקה בעניין אילנה דיין, וממילא לא נזקק הוא לשאלת אמיתות הפרסום. ואולם, בראייה הציבורית הישראלית עצם דחיית תביעת לשון הרע התקשרה לכך כי הוכחה גרסתו של ד"ר דוד לגבי אמיתות הפרסום. 

נוכח האמור, ראוי היה לטעמי להידרש בפסק הדין בעניין אילנה דיין לשאלה האם המקום הגיאומטרי למתן משקל עודף לחופש הביטוי על מנת למנוע "אפקט מצנן" לכלי התקשורת צריך להיות במישור החבות (קרי, במסגרת בחינת השאלה האם התקיימו יסודות עוולת לשון הרע), והאם אין די במתן משקל בכורה לחופש הביטוי במישור הסעד (קרי, במסגרת בחינת השאלה האם התובע זכאי לפיצוי כספי).

במילים אחרות, ניתן היה לקבוע כי פרסום דיבתי בתום לב בנושא שבו קיים עניין ציבורי משמעותי, לא יזכה להגנה מפני תביעת לשון הרע, וזאת אף אם יוכח כי העיתונאי עמד בסטנדרטים של  "עיתונאות אחראית". כלומר, בניגוד לאמור בפסק הדין בעניין אילנה דיין, ניתן לקבוע כי בוצעה עוולה של לשון הרע, וממילא התובע יוכל למרק את שמו. יחד עם זאת, באותה נשימה ניתן היה לקבוע כי נוכח חשיבותו של חופש הביטוי, בנסיבות אלה התובע אינו זכאי כלל לפיצוי. בדרך זו, הקביעה כי המפרסם לא הוכיח את אמיתות הפרסום וביצע עוולת לשון הרע לא תגרור אחריה "אפקט מצנן", בוודאי לא במידה רבה, שכן כלי התקשורת לא יהיה חשוף לחיוב כספי בגובה רב. 

שאלה היא האם האפשרות המועלית לעיל אכן משקפת טוב יותר את האיזון הנכון בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי. ואולם, אפשרות זו כלל לא נדונה בפסק הדין בערעור שהוגש על-ידי ד"ר דיין. ימים יגידו האם אפשרות זו תיבחן במסגרת דיון נוסף על פסק הדין האמור, אם וככל שיוגש.