סמכות מקומית בתביעה ייצוגית – לפי התובע או לפי חברי הקבוצה?

"כיצד נקבעת סמכות השיפוט המקומית בהליך של תובענה ייצוגית? האם היא נגזרת מעילת התביעה האישית של המבקש בלבד, ומוגבלת למחוז השיפוט בו יכול היה המבקש להגיש את תביעתו האישית, או שמא היא נגזרת ממאפייני הקבוצה שייצוגה מתבקש, ויכולה לכלול כל מחוז שיפוט אשר יש לו זיקות מספיקות להליך התובענה הייצוגית, ככל שיאושר ניהולו" - במילים אלה תיאר כב' השופט ע' גרוסקופף את הנושא שנדון בהחלטתו שניתנה לאחרונה בגדר ת.צ. 57574-12-13 כהן נ' סינרון ביוטי בע"מ.

בפוסטים קודמים עמדנו על נושא הסמכות המקומית (כאן וכאן). ההחלטה האמורה עוסקת בשאלה נקודתית המהווה נקודת ממשק של דיני הסמכות המקומית ודיני התובענה הייצוגית.

באותו עניין, הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית לבית המשפט המחוזי מרכז. המשיבות הגישו בקשה להעברת התובענה והבקשה לאישור לבית המשפט המחוזי בנצרת. לטענתן, כל הזיקות הרלוונטיות של המחלוקת מפנות, בהתאם לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לבית המשפט המחוזי בנצרת. בכלל כך, טענו המשיבות כי מקום מושבן הוא ביקנעם, וכי המוצר מושא התביעה נרכש ליד העיר טבריה. מנגד, המבקשת היפנתה לסעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אשר קובע: "בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולעניין הסמכות העניינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור". לטענת המבקשת, יש לבחון את הוראות תקנה 3 לתקנות (הקובעת, ככלל, את גבולות הסמכות המקומית בהליכים אזרחיים מן המניין) בשים לב למאפייני כלל הקבוצה, ובהתחשב בכך שחברי הקבוצה  רכשו את המוצר מושא התובענה גם במחוז השיפוט של בית המשפט.

בהחלטתו מעמת כב' השופט גרוסקופף בין שתי גישות שונות: לפי הגישה האחת, שאותה הוא מכנה "גישת העילה האישית", סמכות מקומית נקבעת אך ורק תוך התייחסות לעילת התביעה של מבקש אישור התובענה כייצוגית. מנגד, לפי הגישה השנייה (המכונה "גישת העילה הקבוצתית"), נושא הסמכות בכלל, ונושא הסמכות המקומית בפרט, יכול להיקבע גם בהתאם לאינטרסים של הקבוצה שייצוגה מתבקש.  

בהמשך עובר בית המשפט לבחינה לשונית ותכליתית של הוראות החוק הרלוונטיות.

בכל הנוגע לסעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע בית המשפט כי לשונה מחייבת את המסקנות הבאות:

"ראשית, המבחן אותו הציב המחוקק לקביעת הסמכות המקומית והסמכות העניינית הוא מבחן אחד; שנית, על פי המבחן שקבע המחוקק בית משפט רוכש סמכות מקומית ועניינית לדון בהליך של תובענה ייצוגית (ובכלל זה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית) אם עומדת לו הסמכות 'לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר'; שלישית, המחוקק דחה את הגישה לפיה הסמכות לדון בתובענה ייצוגית נקבעת על פי עילת התביעה האישית בלבד (אחרת היה הסעיף מנוסח כך: 'בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה האישית של המבקש'); רביעית,  לעניין הסמכות העניינית מצא המחוקק צורך להבהיר במפורש כי היא איננה נקבעת לפי סכום התביעה האישית אלא לפי השווי המצטבר של עילות התביעה של חברי הקבוצה."

בהמשך החלטתו עובר בית המשפט לניתוח תכליתי של דיני הסמכות המקומית והתובענות הייצוגית. בהקשר זה קובע בית המשפט, כי הפיחות בפסיקה במשקלה של טענת הסמכות המקומית (שבה דנו בפוסטים שנזכרו לעיל), לצד המשקל הרב שניתן לאינטרס הקבוצה בהליך של תובענה ייצוגית, מוביל למסקנה כי גם בחינה תכליתית של הסוגיה מביאה להעדפת פרשנות המאפשרת הגשת תובענה ייצוגית בכל מקום בו קיימות זיקות מספיקות לחלק מחברי הקבוצה.

על רקע דברים אלה עובר בית המשפט לבחון כיצד יש ליישם בפועל את גישת העילה הקבוצתית. בהקשר זה נקבע, כי גישת העילה הקבוצתית מרחיבה את קשת האפשרויות, ומאפשרת למבקש להגיש את בקשת האישור גם במחוזות בהן לא יכול היה להגיש תביעה אישית, ומבלי להתיימר למצות את הסוגיה, מוסיף בית המשפט, כי בכל מקרה בו חלק לא זניח של חברי הקבוצה יכול היה להגיש תביעה אישית במחוז שיפוט מסוים, די בכך על מנת להקנות סמכות לבתי המשפט הפועלים באותו מחוז לדון בהליך התובענה הייצוגית.

הערה:

פסק הדין האמור עוסק בשאלות של סמכות מקומית (ומתייחס בחלקו גם לשאלות של סמכות עניינית). שאלה מעניינת, ובעלה זיקה מסוימת לנושא זה, עוסקת בשאלת סמכות השיפוט הבינלאומית של בית המשפט בישראל.

כך, למשל, עולה השאלה האם ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר מיועדת לחול על קבוצת אנשים הנמצאים מחוץ לגבולות סמכותו של בית המשפט בישראל. אין מדובר בשאלה סתמית או זניחה, שכן העידן הגלובלי יוצר לא פעם מצבים כאמור. הדברים נכונים במיוחד בתיקי ניירות ערך, שבהן ניירות ערך עשויים להיסחר במספר מדינות במקביל.

ואולם, דומה כי שאלות אלה כבדות משקל יותר מאשר השאלה שנדונה בהחלטה. שהרי, שאלות אלה נוגעות לאפשרות של תובע לעשות שימוש בעילה של חבר קבוצה, שאינו בהכרח מעוניין להיות חלק ממנה, בעוד השאלה שנדונה לעיל עוסקת אך ורק בשאלה היכן יתברר עניינם של חברי הקבוצה, המצויים כולם בתוך המדינה. 

עדכוני פסיקה

בעת האחרונה ניתנו מספר החלטות, העשויות לעניין את קוראי הבלוג.

1. בפוסט קודם, משנת 2011, עמדנו על השאלה מהי דרך התקיפה של החלטה המאשרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בקצרה, נציין, כי עד לתיקון חוק בתי המשפט בשנת 2010, בעל דין שאושרה בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגדו, היה צריך לתקוף את ההחלטה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, לערכאה הגבוהה יותר. במסגרת התיקון נקבע, כי דרך ההשגה על החלטה כזו תהיה על-ידי הגשת בקשה לאותה ערכאה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", בהרכב מורחב יותר של שופטים. באותו פוסט, עמדנו על כך שקיימת פסיקה סותרת של בית המשפט העליון לגבי השאלה האם התיקון האמור חל על כל החלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת שתינתן מעתה או שמא רק על החלטה כזו שניתנה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה לאחר התיקון. בהחלטה חדשה – רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי – מביע  השופט עמית את עמדתו, ושלפיה, התיקון יחול רק לגבי החלטות שתינתנה במסגרת בקשות לאישור תביעה נגזרת שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. כלומר, לפי עמדתו, ככל שניתנה החלטה בגדר בקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה טרם התיקון, הדרך היא עדיין הגשת בקשת רשות ערעור.   

2. בפוסט קודם תהינו האם טענת היעדר סמכות מקומית (כלומר, טענה שלפיה התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט במקום אחר בארץ) משיבה לעצמה את מעמדה, לאחר שהיה נראה כי אבד עליה הכלח. זאת, לאחר החלטה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת גרסטל, שקיבלה טענת סמכות מקומית, תוך שהיא מאמצת את העמדה שהובאה במאמר שנכתב על-ידי עו"ד אסף טבקה. כזכור, במסגרת מאמר זה מבקר עו"ד טבקה את הפסיקה, שלפיה "תביעות אינטרנט" יכולות להיות מוגשות לכל בית משפט בארץ. והנה, כדאי לעדכן כי טענת סמכות מקומית נדונה לאחרונה - ושוב, תוך הסתמכות על המאמר הנ"ל - במסגרת ת.א. 7148-07-13 קלס נ' ערוץ הספורט בע"מ. אלא, שבמסגרת ההחלטה האמורה, דווקא נדחתה טענת הסמכות המקומית, תוך שבית המשפט המחוזי בחיפה מביע עמדתו שאין הוא חופשי "לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה", מפיו של בית המשפט העליון. ניתן להניח, גם בהקשר זה, כי לא נאמרה המילה האחרונה.

3. הנושא של "הפסקת תובענה" נדון לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ). המבקשת שם הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. במהלך דיוני ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה ניתנה החלטה של בית המשפט, שלפיה "... אני מורה בזאת על הפסקת התובענה. היה והתובענה תחודש, ימשיך ההליך מהמקום בו הופסק, לרבות כתבי טענות, תצהירים, עדויות ומוצגים שהוגשו, ובכלל זה אף תיקון כתבי טענות כמוסכם על הצדדים". בחלוף כשנתיים, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי "לחידוש הליכי תביעה ולתיקון כתב תביעה". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, הפסקת תובענה "כמוה כמחיקת תובענה", ועל כן, לא ניתן, כביכול, לחדש את התובענה במסגרת ההליך שהופסק, אלא ניתן רק להגיש את התובענה במסגרת הליך חדש (דבר, אשר יש לציין, עשוי היה לחייב את המבקשת בתשלום אגרת משפט נוספת). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון נתקבלה. בית המשפט העליון מציין שעל-פי תקנה 153(א) לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות תובענה ללא מועד, ובהתאמה, להוציא אותה מרשימת המשפטים התלויים ועומדים. בעל דין אף רשאי לבקש את החזרת המשפט לרשימה, אך אם לא עשה כן בתוך שישה חודשים מיום הדחייה האחרונה, רשאי בית המשפט למוחקה, לאחר קבלת עמדות הצדדים. לעומת זאת, החלטה בדבר הפסקת תובענה, על-פי תקנה 154(א) לתקנות, כמוה כמחיקתה והתובע רשאי להגיש בעתיד תובענה חדשה, מבלי שתישמע נגדה טענה של השתק עילה.

בית המשפט העליון מוסיף, כי בהחלטתו עשה אמנם בית המשפט המחוזי שימוש במונח "הפסקת תובענה", אך עם זאת, מהאופן שבו נוסחה החלטתו, וכן מן הדברים שנאמרו לפרוטוקול (בעניין קיום הסכמה על תיקון כתב הטענות, לאחר חידוש ההליכים), ניתן להבין כי כוונתו של בית המשפט, כמו גם כוונת הצדדים, הייתה לאפשר להם להמשיך את הדיון במסגרת אותו הליך.   

האם טענת היעדר הסמכות המקומית חוזרת לכותרות (וגם – לאיזה בית משפט יש להגיש תביעות אינטרנט?)

כידוע, בתקנות סדר הדין אזרחי נקבעו הוראות באשר להיקף סמכותם המקומית של בתי המשפט השונים ברחבי הארץ, דהיינו באשר לשאלה לאיזה בית משפט, ובאיזה מחוז שיפוט, צריכה להיות מוגשת כל תביעה ותביעה. זאת ועוד, עד לאחרונה, ניכרה בפסיקה מגמה של צמצום בקבלת טענות בדבר היעדר קיומה של סמכות מקומית.    

ואולם, החלטה שנתן לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל) - בגדר ת"א 47056-06-13 דוב'לה למען הסביבה נ' עיריית באר שבע - "מנערת את האבק" מעל טענת היעדר הסמכות המקומית, ועשויה לסמן רוח חדשה שתנשוב בהקשר זה. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך שפסיקה חדשה זו נוגעת לתביעות באשר למעשים ומחדלים הקשורים לרשת האינטרנט (תביעות שעד עתה, ניתנה פרשנות רחבה לגבי היקף סמכותם של בתי המשפט השונים לדון בהן).  

באותו עניין, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה כנגד עיריית באר שבע, בטענה כי זו מתכוונת לפתח קמפיין הסברה אקולוגי, המבוסס על ידע שקיבלה מהם, והנסמך על דמות של דוב ירוק שפותחה על-ידם. התובעים עתרו, בין היתר, לצו המורה על הסרת הדמות המועתקת מפרסומיה של עיריית באר-שבע במדיות השונות, לרבות ברשת האינטרנט.

הנתבעת הגישה בקשה להעברת מקום הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשל היעדר סמכות מקומית. הבקשה נתקבלה. בית המשפט מאזכר אמנם את המגמה הקיימת בפסיקה להפחתת החשיבות הטמונה בשאלת הסמכות המקומית, אך מציין שקיימת ביקורת על מגמה זו בכתיבה האקדמית [במאמרו של עו"ד אסף טבקה – "סמכות השיפוט המקומית ב-'תביעות אינטרנט'" הפרקליט נב (2013)]. על-פי ביקורת זו, ההפחתה המסתמנת בשאלה זו פוגעת באיזון הדיוני בין התובעים לנתבעים, מכיוון שהיא מעניקה יתרון ממשי לתובע, שיכול להגיש תביעתו למקום תביעה מרוחק, תוך גרירת הנתבע להתדיין שם, בעל כורחו. נדמה, שבית המשפט מקבל גישה זו, ומציין שלא ניתן לרוקן מתוכן את טענת היעדר הסמכות המקומית. בהמשך לכך, מצביע בית המשפט על כך שרוב האינדיקציות מצביעות על כך שמדובר בטענות להפרת זכויות קניין רוחני בתחומי העיר באר שבע, ועל-כן סמכות השיפוט צריכה להיות של בית המשפט בבאר-שבע.

אלא שכאן התעוררה שאלה נוספת, נוכח טענת התובעים להפרת זכויותיהם בפרסומים שנעשו ברשת האינטרנט. בהקשר זה יצוין, שקיימת פסיקה, שבה נקבע כי סמכות השיפוט המקומית בתביעות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט היא בכל הארץ, ולאו דווקא במחוז שיפוט מסוים [רע"א 530/12 יעקובוביץ' נ' זיאס (28.3.2013)]. בית המשפט מציין שבנסיבות מקרהו, טענת הפרסום באינטרנט היא טענה שולית ביחס ליתר הטענות, וכי מדובר בכל מקרה באתר אינטרנט הקשור לעיריית באר-שבע. אך חשוב מכך - בית המשפט מקבל את עמדתו של עו"ד טבקה במאמרו דלעיל, ושלפיה, בין היתר, יש להבדיל בין תביעות שונות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט, ולא ניתן לראותם כמקשה אחת. בנסיבות של התיק שלפניו - מאחר שהסעדים המבוקשים נדרשים לביצוע בעיר באר שבע, וקהל היעד של אתר האינטרנט מושא התביעה הוא תושבי באר שבע – הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי "אין לראות בתביעה זו כתביעה שנושאה המרכזי סב סביב פעילות מובהקת באינטרנט, ולכן אין לראות במעשה שבבסיס התביעה ככזה שבוצע בכל מקום ומקנה סמכות שיפוט בכל מקום".    

כך או כך, ניתן להניח שההחלטה האמורה פותחת פתח מחדש להעלאת טענות בעניין היעדר סמכות מקומית. ניתן להניח שגם בית המשפט העליון יצטרך להידרש, בקרוב, לעניין זה.