האם מערכת "נט המשפט" הולכת לאבד חלק מיתרונותיה (וגם – על "המעגל השוטה" בערעור על החלטה אחרת של רשם)?

באחרונה הופצה טיוטה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי להערות הציבור. המועד האחרון להגשת הערות הציבור הינו עד ליום 2.10.2011. במסגרת טיוטת התיקון נכללים מספר תיקונים אשר עשויים לעניין במיוחד עורכי דין. בחרתי להתמקד בשניים מתוכם.

התיקון הראשון נוגע לשעות ההגשה האפשריות של כתבי בי-דין על ידי המשתמשים במערכת נט-המשפט. כידוע, מאז כניסתה של מערכת זו לשימוש, חל שינוי משמעותי באופן הגשת כתבי טענות. אחד היתרונות המוענקים על-ידי מערכת זו הינה האפשרות להגיש את כתבי הטענות אף לאחר סגירת מזכירויות בתי המשפט. אפשרות זו חשובה במיוחד מאחר שרבים מעורכי הדין נמצאים בשעות הבוקר בבית המשפט, וממילא אינם יכולים לטפל בהגשת כתבי הטענות. בצורה זו אף נחסך פעמים רבות הלחץ המלווה הגשות לבתי המשפט. והנה, בתיקון לתקנות מוצע כי הגשה באמצעות המערכת לאחר השעה 13:30 תיחשב כהגשה ביום שלאחר מכן. על פי דברי ההסבר, הסיבה לתיקון המוצע הינה למנוע מצב בו כתב טענות יוגש לשופט לאחר שעות הפעילות, באופן בו השופט יראה אותו רק ביום הדיון. בעייה זו עשויה לכאורה להיפתר גם ללא תיקון בתקנות, אלא על ידי החלטה שיפוטית בתיקים ספציפיים, המקציבה מועדים מוגדרים להגשות יום לפני דיון. 

התיקון השני נוגע לחיוב בעל דין המגיש ערעור על החלטה אחרת של רשם להפקיד ערובה להוצאות. על דרך הכלל, בערכאת הערעור נדרש מערער להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד בערעור. חריג לכך מצוי בנוסח העדכני של התקנות, אשר פוטר בעל דין המגיש ערעור על החלטה אחרת של רשם מלהפקיד ערובה. בטיוטת התיקון מוצע לבטל "פטור" זה.

במסגרת דברי ההסבר לתיקון מצוין, כי הסיבה לתיקון הינה כי גם הוצאותיו של צד שכנגד בערעור על החלטה אחרת של רשם צריכות להיות מובטחות. הדברים אכן נכונים. עם זאת, ראוי שמנסחי התיקון ייקחו בחשבון נתון נוסף – אחת הסיבות בגינן נקבע בתקנות כיום שאין צורך להפקיד ערובה להוצאות בערעור על החלטה אחרת של רשם הינה למנוע יצירת "מעגל שוטה", ובפרט בערעור על החלטותיו בנושא ערובה ואגרות. דוגמה טיפוסית - מוגש ערעור בזכות לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי. המערער מגיש בקשה לפטור אותו מהפקדת ערובה להוצאות במסגרת הערעור, בטענה כי הוא עני. רשם בית המשפט העליון מחליט לדחות בקשה זו. המערער "העני" מחליט להגיש ערעור על החלטה אחרת זו, אשר אמור לידון בפני שופט של בית המשפט העליון. לפי התיקון המוצע בתקנות, יהיה על המערער לשלם ערובה להוצאות גם במסגרת הערעור על החלטת הרשם. בנסיבות אלה, לא תהיה למערער "העני" ברירה אלא לחזור ולהגיש בקשה לפטור מערובה. וחוזר חלילה. ראוי כי מנסחי התקנות ייקחו נתון זה בחשבון. 

לקריאה נוספת על "המעגל השוטה" העשוי להיווצר בערעור על החלטה אחרת של רשם ראו ההחלטה במסגרת רע"א 2240/07 עבדי נ' דובק בע"מ (2007), בפס' ד'.

תודה לעו"ד עדי אברונין, מפרקליטות מחוז תל-אביב אזרחי, שהיפנה את תשומת ליבי להעברת טיוטת התיקון להערות הציבור. ובהזדמנות זו – שנה טובה ומתוקה לכולם!

פסק דין בהיעדר הגנה – גם בהמרצת פתיחה?

בפסק דינו במסגרת רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד (2011) הכריע בית המשפט העליון (כבוד השופט א' גרוניס) בשאלה העקרונית האם רשאי בית משפט לתת פסק דין בהיעדר תשובה בהמרצת פתיחה, וזאת מבלי שנקבע דיון בהליך זה. 

לטענת המבקשות, שלא הגישו תשובה להמרצת הפתיחה בערכאה הדיונית, אי קביעת הדיון בהמרצת הפתיחה מחייבת לבטל את פסק הדין שניתן כנגדן מחובת הצדק. לעומת זאת, המשיבים טענו כי בהיעדר כתב תשובה, יש לתת פסק דין על בסיס המרצת הפתיחה (הנתמכת בתצהיר), בהתאם לגירסה העובדתית היחידה המצויה בפני בית המשפט.

לאחר פירוט סדור של ההיסטוריה העומדת מאחורי הליך המרצת הפתיחה, קבע בית המשפט העליון כי אין לתת פסק דין מבלי לקיים דיון בהמרצת הפתיחה, וזאת אף אם לא הגיש המשיב כתב תשובה. 

קביעתו של בית המשפט בוססה על שלושה אדנים – ראשית, נוסחן העדכני של תקנות סדר הדין האזרחי מקנה זכות למשיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה, אך לא מחייב אותו לעשות כן; שנית, בטופס הנלווה להמרצת פתיחה לא נכללת אזהרה למשיב לגבי האפשרות לקבל פסק דין בהיעדר תשובה כנגדו (בניגוד למצב בהליכים אחרים); שלישית, למשיב עומדת זכות לחקור את המבקש על האמור בתצהירו התומך בהמרצת הפתיחה, אף אם כלל לא הוגש תצהיר נגדי. 

בית המשפט ציין כי המסקנה המשפטית לעיל פוגעת באחידות המשפטית (לעומת הליכים אחרים), כמו גם ביעילות ניהול ההליך המשפטי (זאת, שכן הדיון שיתקיים ייערך ללא פרישת יריעת המחלוקת בפני בית המשפט). יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי מסקנה זו נדרשת "על פי המצב המשפטי דהיום", תוך שהוא פותח פתח להתערבות מחוקק המשנה בנושא זה.

הערות והארות:

1. מעניין יהיה לראות כיצד ישפיע פסק דין זה על יישום יתר ההלכות הנוגעות למתן פסק דין בהיעדר הגנה בהליך רגיל ביחס למצב בהמרצת פתיחה. כך, למשל, בהליך רגיל (שאינו המרצת פתיחה), אם בשעה שדן בית המשפט בבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה מצוי בתיק בית המשפט כתב הגנה שהוגש באיחור, אין להתעלם ממנו ואין לתת פסק דין (ראו, רע"א 8712/04 בן טוב נ' אורות הגליל, פ"ד נט(5) 693 (2005)). משמעות הלכה זו הינה כי הנתבע עשוי לזכות במעין ארכת חסד להגשת כתב ההגנה, ובלבד שבית המשפט לא דן בתיק עד הגשתו (המאוחרת) של כתב ההגנה. נוכח ביקורתו של בית המשפט העליון על אי חיובו של משיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה, עולה השאלה האם גם משיב בהמרצת פתיחה יוכל להגיש תשובה שלא במסגרת לוח הזמנים הקבוע בתקנות. ייתכן, כי במקרה שבהמרצת פתיחה יוגש כתב תשובה באיחור, בית המשפט יאפשר למבקש להוציאו מתיק בית המשפט (וזאת, בניגוד, כאמור, למצב בהליך רגיל).

2. האופן בו יש להשיג על פסק דין שניתן בהיעדר הגנה פורט בצורה יפה במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) (חוות דעתו של השופט גרוניס). כפי שנקבע שם – ראשית, ניתן להגיש ערעור על פסק הדין בהיעדר ההגנה עצמו (במסגרתו של ערעור זה תידון אך ורק השאלה האם היה מקום לתת פסק דין בהיעדר הגנה, נוכח כתבי הטענות בתיק). שנית, ניתן גם להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי הדוחה בקשה לביטול פסק הדין (במסגרתה של הבר"ע תידון אך ורק השאלה האם קמה עילה לבטל את פסק הדין, תוך בחינת סיכויי ההגנה והסיבה למחדל אי הגשת כתב ההגנה). נוכח אבחנה אנליטית זו עולה השאלה האם לא היה מקום במקרה לעיל להגיש ערעור בזכות, ולא בקשה לביטול פסק הדין ולאחריה בקשת רשות ערעור.      

3. מעניין אם מחוקק המשנה ירים את הכפפה ויביא לאחידות ביחס לחובה להגיש כתב הגנה וכתב תשובה, ובכל מקרה נראה כי זהו אינו אקורד הסיום בנוגע לנושא זה בהמרצת פתיחה.

האם ניתן להגדיל את סכום הפיצויים באמצעות הרחבת חזית?

בפוסט קודם התייחסתי למספר פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בנושא הרחבת חזית. הפעם אבקש להתייחס לפסק דין חדש שניתן לאחרונה ועוסק אף הוא בשאלה של הרחבת חזית. 


במסגרת ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (2011) נדונו שני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעתם של המשיבים כנגד עיריית ראשון לציון לאכיפת הסכם, ולחלופין לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בחלקת מקרקעין שלהם.

במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתם החלופית של המשיבים, לפיה יש לפצותם בגין הפסד דמי השכירות בתקופה שבין העברת החזקה במקרקעין לעירייה, ועד למועד השבתם לידי המשיבים. שיעור הפיצוי נאמד על-בסיס חוזה שכירות, אשר נחתם בין המשיבים לבין בנק לאומי טרם מסירת המקרקעין לידי העירייה. הפיצוי הועמד על סך של כ-14,000 דולר לחודש.

במסגרת ערעורה לבית המשפט העליון הלינה העירייה על גובה הפיצוי האמור. בין היתר, נטען, כי המשיבים תבעו במקור סעד בגובה של 9,000 דולר לחודש בלבד, בעוד שבית המשפט המחוזי פסק סעד של 14,000 דולר לחודש, קרי סעד גבוה מזה שנתבקש בכתב התביעה בראש נזק זה.

בית המשפט העליון דחה טענה זו, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

"הלכה היא, שכאשר קיימת הסכמה מפורשת, או מכללא, של בעל הדין שכנגד להגשת ראיה, אין מניעה להרחבת היריעה. לשון אחר, בעל דין שאינו מתנגד לראיות שהוצגו בהליך, רואים אותו כאילו הסכים מכללא להרחבת גדרי הדיון, וזאת אף אם הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות... במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שהעירייה לא השיגה על צירופו של חוזה השכירות לתצהיר העדות הראשית מטעמם של המערערים ועל ההסתמכות עליו (שנמשכה גם בסיכומי המערערים) ניתן לראות בה כמסכימה מכללא להרחבת יריעת המחלוקת. כפי שנפסק, 'בהסכמתו של בעל דין להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא בית המשפט ממש בעילה הנוספת גם ייתן בגינה את הסעד המתבקש מכך' (ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397, 412 (1995). דברים אלה יפים אף לענייננו."

קביעתו של בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון מעניינת. משמעותה הינה כי בנסיבות מסוימות תובע יכול להרחיב חזית לא רק לגבי טענותיו העובדתיות בכתבי טענותיו, כי אם גם לגבי הסעד המבוקש בגין טענות אלה. קביעה זו מעוררת מספר קשיים:

ראשית, בהתאם לתקנות האגרות, התשס"ז-2007, בית המשפט לא ייזקק להליך בגינו לא שולמה מלוא האגרה. ואולם, כפועל היוצא מפסק הדין, תובע יכול לזכות בסעד הגבוה מזה בגינו שולמה אגרה (וזאת, עקב מחדלו, כביכול, של הנתבע, אשר לא התנגד להרחבת החזית);

שנית, על פי רוב, בתביעות כספיות נקבעת סמכותו של בית המשפט על-פי גובה התביעה. מתן אפשרות לתובע להרחיב חזית אף לגבי סכום התביעה עלול להביא למצב אשר בו הדיון במחלוקת ייצא מגדר סמכותו של בית המשפט הדן בתביעה, כמו גם למצב שבו בית המשפט יפסוק סעד שאינו בסמכותו (למשל, במצב בו מביא התובע – ללא התנגדות הנתבע - ראיות לנזקים בסך למעלה מ-2,500,000 ₪ במסגרת תביעה הנדונה בבית משפט השלום).

שלישית, ניתן לטעון, כי הרחבת חזית בנושא הסעד אינה עולה בקנה אחד עם הכלל, לפיו בית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבע בכתב התביעה. ואכן, בפסק הדין הנזכר לעיל אוזכר כלל זה, תוך שבית המשפט קובע כדלקמן:

"אמנם, ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת..."

בהמשך פסק דינו הגיע בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון למסקנה, כי באותו מקרה מתקיימים שלושת התנאים לקיום החריג לכלל. ואולם, עולה השאלה האם אכן מתקיים התנאי השני מבין התנאים לעיל (המחייב כי הסעד שניתן "נובע באופן ישיר" מהסעד שנתבע במקור). שהרי, אם כל סעד כספי בסכום הגבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה "נובע" ממנו "באופן ישיר", הרי עלול להיווצר מצב בו ירוקן הכלל האמור מתוכן.

סמכות עניינית בדיני קניין רוחני בכלל ובנוגע לבעלות על אמצאות בפרט

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים.

דיני הקניין הרוחני מחולקים לזכויות מסוגים שונים ומשונים (כגון, פטנטים, זכויות יוצרים וכו'). חלוקה זו אינה בעלת חשיבות רק לגבי הפן המהותי, אלא גם לגבי הפן הדיוני ובעניין השאלה איזו ערכאה היא בעלת הסמכות לדון בתיק. כפי שאבקש להראות בפוסט קצר זה, כדאי לכל עורך דין המקבל לידיו תיק בעל היבטים של קניין רוחני, לשים לב לשאלת הסמכות העניינית. עוד אבקש להראות, כי דברים אלה נעלמים לעיתים אף מעיניהם של בתי המשפט המטפלים בתיקים בנושא.

ניתן לחלק את דיני הקניין הרוחני בחלוקה גסה לדיני זכויות היוצרים ולדיני הקניין הרוחני התעשייתי. זכות היוצרים הינה הזכות לבצע שימושים בלתי מורשים ביצירה. בגדרי הקניין הרוחני התעשייתי נמצאות זכויות החייבות ברישום כגון פטנט, מדגם וסימני מסחר. הפטנט מעניק בלעדיות על ניצולה של אמצאה חדשה, המדגם מעניק בלעדיות על אלמנטים אסתטיים ולמעשה מגן על העיצוב התעשייתי, וסימן המסחר מאפשר שימוש ייחודי בסימן המשמש לזיהוי מקורם של טובין.

אף סמכות השיפוט משתנה מתחום אחד למשנהו, ואף בעילות שונות הנוגעות לאותן זכויות. על דרך הכלל ניתן לומר, כי זכות יוצרים תידון בבתי המשפט האזרחיים על פי מבחן הסעד הרגיל. לעומת זאת, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, האמון על רישום הזכויות, אמון אף על סכסוכים הנוגעים לרישום הזכויות, בין אם מדובר בסכסוך בטרם ביצוע הרישום (התנגדות) ובין אם לאחר מכן (בקשת מחיקה). הפרתן של זכויות אלה נתונה, על פי רוב, לסמכות שיפוט של בתי המשפט המחוזיים.

יובהר, חלוקה זו הינה חלוקה גסה ורחוקה מלהיות מדויקת. כך, לשם הדוגמה, שאלת הבעלות על הקניין הרוחני עשויה להיחתך בבית המשפט האזרחי הרלוונטי, וזאת על פי הסעד המבוקש, ולעיתים בידי הרשם. בנסיבות מסוימות, שאלה זו – של בעלות בקניין רוחני – עשויה להימצא בסמכותו של בית הדין לעבודה, ועל כך אבקש להרחיב כעת.

במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ה"פ 37225-02-11 אוריין ש.מ. בע"מ נ' בונה (מיום 24.07.11) נדון עניינה של חברת אוריין ועובדת לשעבר – הגברת יעל בונה. במסגרת עבודתה אצל אוריין, המציאה הגב' בונה אמצאה אשר עניינה שימוש ביריעות בידוד תרמיות לצורך שינוע טובין (לסקירה נוספת של פסק הדין לרבות עניינים נוספים העולים ממנו, ראו "עובד ומעביד יכולים להסכים שאמצאת השירות תהיה בבעלות העובד").

חברת אוריין הגישה המרצת פתיחה ובה ביקשה סעד הצהרתי לפיה מדובר באמצאת שירות על פי חוק הפטנטים, והקניין באמצאה זו שייך לאוריין ולא לבונה. בסופו של יום, בית המשפט דחה את התביעה לגופה וקבע כי נוכח הסכם בין הצדדים, הבעלות בהמצאה אינה של אוריין כי אם של בונה עצמה.

אף שעניין סמכותו העניינית הוא קרדינאלי ובית המשפט מצווה להעלותו אף מיוזמתו (להבדיל, למשל, מחריגה מסמכות מקומית), בפסק הדין בפרשת אוריין לא נזכרה סוגיה זו כלל ועיקר. זאת, על אף שלהשקפתי, תובענות ממין זה אינן בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט קובעים כי הסמכות בעניינים אזרחיים מוקנית לבתי המשפט האזרחיים. סמכות זו נשללת מקום בו הוענקה לבית דין אחר סמכות ייחודית לדון באותו עניין באופן מפורש. סמכות שיפוט ייחודית שכזו הוענקה באופן מפורש לבית הדין לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הקובע:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –  

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

היינו, סמכותו האמורה של בית הדין נתונה תחת שתי תניות: הראשונה, מיהות הצדדים; והשנייה, עילת התובענה. בניגוד לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים, הנעשית על פי מבחן הסעד, בית הדין לעבודה זוכה בסמכות בעיקר נוכח מבחן העילה. יתרה מכך, בניגוד לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה המתרכז אך בכך שהיחסים המשפחתיים הם שהובילו לפרוץ הסכסוך, סמכות בית הדין האמורה מוסיפה ודורשת כי העילה היא "ביחסי עובד ומעביד". דרישה זו, לפיה עילת התובענה היא ביחסי עובד ומעביד, מחייבת הבנת המונח "עילה". לעניין זה נקבע כי:

"הדיבור 'עילה' נתפרש בפסיקה לעניין סמכותו של בית הדין, כמתייחס לזכויות הנובעות מן היחסים שבין אדם כעובד לבין אדם אחר כמעביד ולזכויות שמקורן במשפט העבודה" (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן (מיום 9.4.2003); וראו גם: ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (מיום  29.11.2004))

בדומה למונח "עילה" ביחס ל"היעדר עילה", אף בעניין דכאן, יש לפרש מונח זה על פי העובדות המקימות את הזכות. ככלל, מקום בו אחת העובדות המקימות את הזכות דורשת יחסי עובד מעביד, נדמה כי אין מנוס מהמסקנה כי עניין לנו בעילה ביחסי עובד ומעביד.

כזכור, בפרשת אוריין עילת התובענה היתה כי האמצאה היא בבחינת אמצאת שירות. על פי חוק הפטנטים, עילת תביעה זו דורשת הוכחתם של ארבעה רכיבים. ראשית, נדרש כי תהיה אמצאה. שנית, נדרש כי אמצאה זו תהיה של עובד. שלישית, נדרש כי האמצאה תגיע לעובד עקב שירותו. ולבסוף, נדרש כי אמצאה זו תגיע לעובד גם במהלך שירותו. מדובר, אפוא, בעילה הדורשת, מניה וביה, קיומם של יחסי עובד ומעביד ומקימה זכות מכוחם של יחסים אלו.

מכאן, מסקנתי כי הסמכות לדון בתובענה מעין זו מסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין ומוחרגת מסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים נציין, כי בית הדין אינו הטריבונאל השיפוטי היחיד המוסמך בעניין זה. חוק הפטנטים קובע קביעה נוספת:

"התעורר סכסוך בשאלה אם אמצאה פלונית היא אמצאת שירות, רשאים העובד או המעביד לפנות לרשם שיכריע בשאלה"

כלומר, חוק הפטנטים מסמיך את רשם הפטנטים לדון בסכסוכים כגון זה שנדון בפרשת אוריין. סמכות זו של הרשם אינה ייחודית, והיא אינה פוגעת בסמכותו של הטריבונאל המוסמך ממילא – בית הדין לעבודה (לדעה אחרת הקורא המתעניין מוזמן לראות את עמדתה של המגיבה שרון מיום 23.08.2011 לפיה נוכח סמכותו של הרשם, אין לבית הדין סמכות ייחודית, ומשכך סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי אינה מוחרגת).

פועל יוצא, כי יש לשני טריבונאלים מתמחים סמכות מקבילה לדון בדבר קיומה של אמצאת שירות. טריבונאל אחד הינו בית הדין לעבודה, המתמחה והבקיא בסכסוכים הנוגעים ליחסים הרגישים שבין עובד ומעביד. טריבונאל שני הינו רשם הפטנטים, המתמחה באמצאות ובקיא גם בעניינים טכנולוגיים להם הצדדים עשויים להידרש.

והנה, על אף האמור, אף לא אחד משני הטריבונאלים המוסמכים לא דן בעניין אוריין, אלא דנה בו ערכאה, אשר נוכח האמור, אני סבור, בכל הכבוד, כי עשתה זאת בחוסר סמכות.

הכותב הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', ומנהל את בלוג פיטפוטנטים: מפטפטים על פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר ושאר קניין רוחני.

האמור בפוסט זה הינו דעתו האישית של הכותב, כפי שהתגבשה בעת כתיבת התכנים. אין לייחס את האמור לאף אדם אחר לרבות לקוחותיו של הכותב. האמור אינו מהווה עצה משפטית, וממילא אל לקורא להסתמך על הדברים הנאמרים בפוסט זה לשום צורך שהוא.