תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי

לאחרונה הותקן  תיקון חדש וחשוב בתקנות סדר הדין האזרחי, העוסק במספר נושאים.

בין יתר הנושאים, שלגביהם מתייחס תיקון זה - תקנה 75 לתקנות תתוקן, כך שהיא תורה כי "בעל דין יצרף לכתב טענותיו העתק של כל מסמך הנזכר בו, זולת אם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו" ;תקנה 198 לתקנות הדנה במתן פסיקתה תתוקן אף היא - במסגרת התיקון, נקבעו באופן מפורט סדרי הדין הנוגעים למתן פסיקתה, לרבות באשר לשאלת חובת המצאת הבקשה למתן פסיקתה לצד שכנגד, כמו גם מועד הגשת תגובתו.

שני תיקונים חשובים נוספים נוגעים לעיכוב ביצוע ומתן סעד זמני בערעור. בפוסט קודם עמדנו על התועלת העשויה לצמוח מאיחוד הוראות הדין החלות על החלטה בעניין עיכוב ביצוע ועל החלטה בעניין מתן סעד זמני בערעור. בהמשך, כפי שעמדנו על כך בפוסט נוסף, אכן הוכנס תיקון בתקנות, המשווה בין הוראות הדין החלות בעניין שני סוגי החלטות אלה. והנה, על פניו, במסגרת התיקון הנזכר לעיל, מתקין התקנות אף פעל לאחד חלק מהוראות הדין החלות בעניין שני סוגי ההחלטות האמורות עם הוראות הדין החלות על החלטה בעניין מתן סעד זמני "רגיל" - במסגרת התיקון, מחיל מחוקק המשנה על החלטות של עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, את החובות החלות על בעל-דין הזוכה בסעד זמני "רגיל", בכל הנוגע להפקדת התחייבות עצמית, ערבות ועירבון (זאת, בניגוד לנוסח הקודם של התקנות, אשר היקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב יותר בנדון).

תיקון נוסף ואחרון, אליו כדאי להתייחס, הוא הוספת תקנה 503(א) לתקנות, העוסקת דווקא במשפט בינלאומי פרטי. התקנה שהוספה נועדה להתמודד עם המצב הבא: כתב תביעה מומצא לנתבע זר עצמו (באמצעות, קבלת היתר המצאה) או לגורם כלשהו אחר בישראל בעבור הנתבע הזר. לנתבע הזר יש טענות לגבי תוקף ההמצאה בישראל (ובמקרה החלופי, הוא מבקש לבטל את היתר ההמצאה שנעשתה אל מחוץ לתחום השיפוט של ישראל). לשם ביסוס טענותיו, נדרש הנתבע כמובן להיות בקשר כלשהו עם מדינת ישראל - אם על דרך הגעה לישראל (למשל, כדי לטפל בעניין), ואם על דרך מינוי עורך דין בישראל. אלא שבעבר, היו מקרים שבהם תובעים ניסו לנצל קשר זה על מנת לבסס את סמכותו של בית המשפט בישראל, בין אם על-ידי המצאת כתב התביעה לנתבע בעת הגעתו לישראל, ובין אם על-ידי המצאת כתב התביעה, פעם נוספת, לעורך הדין הישראלי של הנתבע הזר. יצוין במאמר מוסגר, כי הפיתרון (אף שחלקי) לכך היה מצוי במתן ייפוי כוח מוגבל בלבד על-ידי הנתבע הזר לעורך הדין הישראלי. כך או כך, בתקנה שהוספה בתקנות נקבע: "כפר הנתבע בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט או ביקש לבטל המצאה שנעשתה על פי סימן זה או מינה עורך דין בישראל לשם כך, לא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לנתבע במסירה אישית, אם הגיע לישראל והוא שוהה בה לצורך התובענה, ולא יהיה ניתן לבצע את ההמצאה לעורך הדין המייצג אותו, ולא יראו בכל פעולה שלו או של עורך דינו ויתור על הכפירה בסמכותו הבין–לאומית של בית המשפט, זאת עד למתן החלטה בטענות הנתבע בעניין זה". בכך מבקש גם מחוקק המשנה להתמודד עם מצב דברים זה.

הרהור נוסף על בקשת רשות ערעור

מפרק מגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט קובע שההליך אינו מתאים להידון בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות, ומפנה את המפרק להגיש תביעה נפרדת, בפני בית משפט "רגיל". המפרק מעוניין להשיג על החלטה זו – האם עליו להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות?

בהחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי כבוד הרשמת ליאת בנמלך מבית המשפט העליון נדונה בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי המפרקים של החברות אייס אוטו דיפו בע"מ ואייס רשתות שיווק בע"מ, שבמסגרתה ביקשו המפרקים לחייב את בעלות השליטה בחברות בחלק מחובותיהן (מכוח סעיף 374 לפקודת החברות). בית המשפט שעל הפירוק קבע שההליך אינו מתאים להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, מכיוון שמדובר בתביעה המחייבת "בירור ראייתי יסודי", והמפרקים הופנו להגיש תביעה נפרדת בבית משפט "רגיל". המפרקים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם נתבקשה עמדת הצדדים לגבי אופן ההשגה הנכון - האם בקשת רשות ערעור או שמא דווקא ערעור בזכות. כל הצדדים להליך סברו שההשגה צריכה להיות בדרך של בקשת רשות ערעור. ואולם, כבוד הרשמת קבעה דווקא כי הערעור היה צריך להיות מוגש בדרך של ערעור בזכות.

במסגרת החלטתה, עומדת הרשמת על כך שבמסגרת הליכי פירוק מתקבלות לעיתים החלטות "הסוגרות יחידה דיונית", והמהוות "פסק דין" (המקנה ערעור בזכות), גם אם בפועל, הליכי הפירוק לא הגיעו לסיומם. על כן, כך נקבע, על בית המשפט לבחון האם "המשקל הסגולי" של ההחלטה הוא כשל פסק דין.

לגבי המקרה הספציפי קובע בית המשפט העליון, כי קיימים פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ההליך בפני בית המשפט שעל הפירוק "נסגר". מאידך גיסא, לא נסתם הגולל על טענות המפרקים לגופן, ואלה יבוררו בערכאה אחרת. עם זאת, בית המשפט דוחה את ההיקש שהוצע על-ידי המפרקים למצב המשפטי החל לגבי החלטות בדבר העברת מקום דיון בתוך מערכת בתי המשפט (שהערעור עליהן הוא ברשות). בהחלטות מסוג זה – כך נקבע – עובר תיק בית המשפט כמות שהוא, על כל כתבי הטענות שבו, ואילו במקרה הספציפי, קיים צורך להגשת הליך נפרד אשר דרך בירורו שונה מבקשה למתן הוראות. בנסיבות אלה, ראתה הרשמת דווקא דמיון בין ההחלטה הספציפית שניתנה על-ידי בית המשפט שעל הפירוק לבין החלטה המורה על מחיקת הליך על הסף (שגם בו לא מוכרעות הטענות לגופן, ושגם בו לא יבוררו טענות הצדדים במתכונת שהתבקשה).

הערה לסיום – בהחלט קיימים פנים לכאן ולכאן לגבי סיווג ההחלטה במקרה הספציפי, ולכן, כל ניתוח משפטי היה אפשרי. ואולם, ראוי להפנות לנקודה אחת חשובה: בית המשפט העליון קבע, שההשגה תהיה בדרך של ערעור בזכות, בפני שלושה שופטים. בהתחשב בעומס בבית המשפט העליון, ניתן להניח שדיון בערעור בזכות ייערך רק בעוד כשנה. כלומר, משמעות ההחלטה הינה כי ההכרעה בשאלה האם המחלוקת בין הצדדים לגופה תידון בבית המשפט שעל הפירוק או בבית משפט "רגיל" תיפול רק בעוד פרק זמן ארוך יחסית. עד אותה עת, יהיה קיים קושי למפרקים בקידום בירור המחלוקת לגופה. בפוסט קודם עמדתי על היתרון בבירור שאלות של סמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. הדברים לכאורה נכונים גם כאן. ולראיה, כפי שעולה מההחלטה, במסגרת תגובתם של מפרקי החברה לגבי אופן סיווג הערעור, נאלצו המפרקים להגיש בקשה להקדמת מועד הדיון.    

ומעניין גם לציין, שאתמול פורסמה החלטה אחרת של בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל), שבה נדונה לגופה השגה על החלטה דומה לזו שנדונה לעיל, בדרך של בקשת רשות ערעור דווקא, ולא כערעור בזכות (יצוין, שאופן ההשגה הנכון לא נדון באותה החלטה).

האם טענת היעדר הסמכות המקומית חוזרת לכותרות (וגם – לאיזה בית משפט יש להגיש תביעות אינטרנט?)

כידוע, בתקנות סדר הדין אזרחי נקבעו הוראות באשר להיקף סמכותם המקומית של בתי המשפט השונים ברחבי הארץ, דהיינו באשר לשאלה לאיזה בית משפט, ובאיזה מחוז שיפוט, צריכה להיות מוגשת כל תביעה ותביעה. זאת ועוד, עד לאחרונה, ניכרה בפסיקה מגמה של צמצום בקבלת טענות בדבר היעדר קיומה של סמכות מקומית.    

ואולם, החלטה שנתן לאחרונה בית המשפט המחוזי מרכז (כב' הנשיאה ה' גרסטל) - בגדר ת"א 47056-06-13 דוב'לה למען הסביבה נ' עיריית באר שבע - "מנערת את האבק" מעל טענת היעדר הסמכות המקומית, ועשויה לסמן רוח חדשה שתנשוב בהקשר זה. הדברים נכונים במיוחד, בהתחשב בכך שפסיקה חדשה זו נוגעת לתביעות באשר למעשים ומחדלים הקשורים לרשת האינטרנט (תביעות שעד עתה, ניתנה פרשנות רחבה לגבי היקף סמכותם של בתי המשפט השונים לדון בהן).  

באותו עניין, הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי מרכז תביעה כנגד עיריית באר שבע, בטענה כי זו מתכוונת לפתח קמפיין הסברה אקולוגי, המבוסס על ידע שקיבלה מהם, והנסמך על דמות של דוב ירוק שפותחה על-ידם. התובעים עתרו, בין היתר, לצו המורה על הסרת הדמות המועתקת מפרסומיה של עיריית באר-שבע במדיות השונות, לרבות ברשת האינטרנט.

הנתבעת הגישה בקשה להעברת מקום הדיון לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בשל היעדר סמכות מקומית. הבקשה נתקבלה. בית המשפט מאזכר אמנם את המגמה הקיימת בפסיקה להפחתת החשיבות הטמונה בשאלת הסמכות המקומית, אך מציין שקיימת ביקורת על מגמה זו בכתיבה האקדמית [במאמרו של עו"ד אסף טבקה – "סמכות השיפוט המקומית ב-'תביעות אינטרנט'" הפרקליט נב (2013)]. על-פי ביקורת זו, ההפחתה המסתמנת בשאלה זו פוגעת באיזון הדיוני בין התובעים לנתבעים, מכיוון שהיא מעניקה יתרון ממשי לתובע, שיכול להגיש תביעתו למקום תביעה מרוחק, תוך גרירת הנתבע להתדיין שם, בעל כורחו. נדמה, שבית המשפט מקבל גישה זו, ומציין שלא ניתן לרוקן מתוכן את טענת היעדר הסמכות המקומית. בהמשך לכך, מצביע בית המשפט על כך שרוב האינדיקציות מצביעות על כך שמדובר בטענות להפרת זכויות קניין רוחני בתחומי העיר באר שבע, ועל-כן סמכות השיפוט צריכה להיות של בית המשפט בבאר-שבע.

אלא שכאן התעוררה שאלה נוספת, נוכח טענת התובעים להפרת זכויותיהם בפרסומים שנעשו ברשת האינטרנט. בהקשר זה יצוין, שקיימת פסיקה, שבה נקבע כי סמכות השיפוט המקומית בתביעות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט היא בכל הארץ, ולאו דווקא במחוז שיפוט מסוים [רע"א 530/12 יעקובוביץ' נ' זיאס (28.3.2013)]. בית המשפט מציין שבנסיבות מקרהו, טענת הפרסום באינטרנט היא טענה שולית ביחס ליתר הטענות, וכי מדובר בכל מקרה באתר אינטרנט הקשור לעיריית באר-שבע. אך חשוב מכך - בית המשפט מקבל את עמדתו של עו"ד טבקה במאמרו דלעיל, ושלפיה, בין היתר, יש להבדיל בין תביעות שונות המבוססות על פרסומים ברשת האינטרנט, ולא ניתן לראותם כמקשה אחת. בנסיבות של התיק שלפניו - מאחר שהסעדים המבוקשים נדרשים לביצוע בעיר באר שבע, וקהל היעד של אתר האינטרנט מושא התביעה הוא תושבי באר שבע – הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי "אין לראות בתביעה זו כתביעה שנושאה המרכזי סב סביב פעילות מובהקת באינטרנט, ולכן אין לראות במעשה שבבסיס התביעה ככזה שבוצע בכל מקום ומקנה סמכות שיפוט בכל מקום".    

כך או כך, ניתן להניח שההחלטה האמורה פותחת פתח מחדש להעלאת טענות בעניין היעדר סמכות מקומית. ניתן להניח שגם בית המשפט העליון יצטרך להידרש, בקרוב, לעניין זה.