ערך מוסף על הוספת מס ערך מוסף לשכר טרחת עורך דין

ביום 18.10.2010 נכנס לתוקף תיקון לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. בעוד על-פי נוסח התקנה לפני תיקון זה, היה על בית המשפט להוסיף מע"מ לסכום שכר-טירחת עורך-דין שנפסק, קובעת התקנה לאחר התיקון כדלקמן:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע".

פרשנותה והיקף תחולתה של תקנה זו עמדה לאחרונה לדיון במסגרת ע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל (2011). באותו מקרה נפסק בבית המשפט המחוזי שכר-טרחה בשיעור 13% מסכום הפיצויים (ללא שהוסף על שיעור זה מע"מ). המערערת הגישה לבית המשפט העליון ערעור, במסגרתו הלינה על אי הוספת מע"מ על סכום שכר-הטירחה.

בפתח פסק דינו הסביר כבוד השופט י' עמית את הרציונאלים העומדים מאחורי תיקון התקנה, כפי שעולים מדברי ההסבר לתיקון:

ראשית, מניעת התדיינות סרק בנושא השאלה האם צד מפסיד זכאי לקבל מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ;

שנית, בחלק מההליכים בהם מעורבת המדינה נפסק מע"מ לטובתה, על אף כי כאשר המדינה מיוצגת על-ידי עובדיה (כפי שהוא המצב בדרך כלל) אין היא משלמת מע"מ (בניגוד, למצב בו אדם פרטי או חברה שוכרים עורך-דין פרטי);

שלישית, המע"מ ניתן לקיזוז כמס תשומות על-ידי צד זוכה שהינו "עוסק", ולכן פסיקת מע"מ יוצרת מצב בו גוף זה הן מקזז את מס התשומות והן מקבל את המע"מ שנפסק על שכר-הטירחה (כלומר, הוא זוכה למרכיב המע"מ פעמיים).

השופט עמית קובע כי התיקון האמור עשוי לגרום לחיסרון כיס למתדיין פרטי (אשר אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות, אך עדיין צריך לשלם מע"מ על שכר הטירחה לעורך דינו).

באופן כללי, השופט עמית מביע תהייה כיצד תיקון זה עולה בקנה אחד עם תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין, לפיה על בית המשפט לפסוק שכר-טירחה שלא יפחת משכר הטירחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 – שהרי בכללים האמורים של לשכת עורכי הדין הוסף מע"מ לשכר המינימאלי.

כיוון שבאותו מקרה היה מדובר בתאונת דרכים, לגביה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("חוק הפיצויים"), עבר השופט עמית לבחון כיצד התיקון עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הרלוונטיות - לפי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים, הוסמכה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע שכר-טירחה מקסימאלי לעורך דין בטיפול בתביעות פלת"ד של עד 8% או עד 13% (אם התנהלו הליכים משפטיים). המועצה הארצית עשתה שימוש בסמכותה זו והתקינה את כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977, אשר מאמצים את השיעורים הנקובים בחוק הפיצויים, כאמור לעיל. בסעיף 5 לכללים אלה נקבע, כי יש להוסיף מע"מ לשיעורים הנזכרים (יצוין, כי השיעורים האלה בתוספת מע"מ הם השיעורים הנהוגים בפרקטיקה, על אף היותם שיעורי מקסימום).

על רקע זה, הגיע השופט עמית למסקנה כי הוראות החוק האמורות עומדות בסתירה לתיקון; וכי יש להעדיף את הוראת חוק הפיצויים וכללי לשכת עורכי הדין. זאת, שכן אי פסיקת מע"מ פוגעת בתובע הפרטי (אשר אינו מהווה "עוסק" לעניין חוק מס ערך מוסף, וממילא אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות). על כן, על-פי פסק דינו של השופט עמית, יש לראות בכללי לשכת עורכי הדין כנורמה ספציפית הגוברת על הנורמה הכללית בתקנה 512(ג), ולכן, כך נקבע, בתביעות על-פי חוק הפיצויים יש להוסיף מע"מ על שכר הטירחה.

נוכח דברים אלה, קרא השופט עמית למחוקק המשנה לתקן פעם נוספת את תקנה 512(ג) באופן שניתן יהא לפסוק מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בכל תביעת נזיקין (ואולי אף בכל תביעה).

השופט עמית נותר בנושא זה בדעת מיעוט. המשנה לנשיאה א' ריבלין (אשר היה שותף לעמדתו של השופט עמית כי מבחינת דין רצוי, יש לפסוק מע"מ על שכר-טירחה של תובע פרטי בתביעת נזיקין), קבע כי אין סתירה בין תיקון התקנה לבין חוק הפיצויים, וממילא אין להוסיף מע"מ לסכום שנפסק.

השופט ע' פוגלמן – אשר הצטרף לעמדתו של השופט ריבלין - קבע כי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים למערכת היחסים שבין עורך-הדין ללקוח, בהגבילם את עורך הדין מלגבות שכר-טירחה העולה על השיעור הנקוב בהם בתוספת מע"מ. לעומת זאת, תקנה 512 עוסקת במישור היחסים שבין בית המשפט לבעלי הדין.

הערות:

1. פסק הדין המובא לעיל הינה דוגמה לעליונותן של הוראות החוק על עמדתו האישית של השופט, גם במסגרת סדרי הדין. במסגרת פסק דינו ניסה השופט עמית להפוך את הדין הרצוי מבחינתו (רצון למנוע חיסרון כיס מתובעים נזיקיים – שמצבם הכלכלי באופן פרדיגמטי קשה יחסית) לדין המצוי, אך לשווא.

2. עולה השאלה כיצד ניתן היה לקבוע כי הוראות חוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו – הדנות בשיעורים


מקסימאליים, ולא מינימאליים – יכולות לסתור תיקון לתקנה, לפיו יש לשלם שכר טירחה בגובה מופחת.

פסק בוררות על עילה שלא נטענה – האם חריגה מסמכותו של הבורר?

בית המשפט העליון דן בעבר לא פעם, וגם לא פעמיים, בשאלה האם רשאי בית משפט ליתן לתובע סעד בגין עילה שלא נטענה. כך, למשל, במספר פסקי דין נקבע כי אף כאשר הוגשה תביעה חוזית, רשאי בית המשפט ליתן לתובע סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (וקיימת גם פסיקה הפוכה בנדון). 

השאלה האמורה מקבלת זווית שונה כאשר מדובר במתן פסק בוררות על עילה שלא נטענה. במקרה שכזה, עשויה לעלות טענה כי הבורר חרג מסמכותו ועל כן יש לבטל את פסק הבוררות.

שלשום ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין העוסק בשאלה זו במסגרת רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (2011). באותו עניין הגיש המשיב תביעה נגד המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. התביעה הייתה חוזית ונטען בה כי המבקש לא העביר למשיב את מלוא התמורה בגין מניות שהועברו לו, בהתאם להסכם בין הצדדים. הצדדים הסכימו על העברת התביעה להליך של בוררות. בהסכם הבוררות נקבע, כי "הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה ואותה בלבד".

בתום הליכי הבוררות נקבע כי לא נכרת בין הצדדים הסכם – בעל-פה או בכתב. על אף האמור, נקבע כי על המבקש לפצות את המשיב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן המניות הועברו לידו חרף היעדר קיומו של הסכם. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לביטול פסק הבוררות שנתבססה על טענת חריגה מסמכות של הבוררים. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בפסק דינו מנתח בית המשפט העליון שתי שאלות:

ראשית, נבחנה השאלה האם מתן פסק בוררות בעילה שלא נטענה מהווה חריגה מהסמכות שנקבעה בהסכם הבוררות. בהקשר זה נקבע, כי הצדדים הסכימו על העברת הסכסוך ביניהם לבוררות. "סכסוך" בהקשר זה אינו מונח משפטי, אלא הכוונה למערכת עובדתית שיצרה מחלוקת בין הצדדים. חוק החוזים, חוק עשיית עושר ולא במשפט, וחוקים אחרים, הם כללי הכרעה שמסייעים ביישוב סכסוכים, אך אינם הסכסוכים לכשעצמם, וממילא לא הוגבלו הבוררים על-פי ההסכם לפסוק על-פי חוק מסוים.

שנית, נבחנה השאלה האם פסיקה בעילה שלא נטענה מהווה כשלעצמה חריגה מסמכות, וזאת אף אם סמכותם של הבוררים לא הוגבלה בהסכם לעילות מסוימות. בהקשר זה ניתן על ידי בית המשפט העליון לפני כחמש עשרה שנים פסק הדין בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996), במסגרתו ניתנה תשובה חיובית לשאלה האמורה. בפסק דינו החדש הפך בית המשפט העליון הלכה זה, תוך שנקבע כי ראוי להימנע מקביעת כלל גורף בשאלה שנדונה בפרשת עין גב, וממילא לא ניתן לקבוע באופן מוחלט כי סמכות בורר נתחמת על-ידי כתבי הטענות. תחת זאת, מאמץ בית המשפט מבחן לפיו יש לבדוק מהי הסכמת הצדדים באשר לסדרי הדין שיחולו בהתדיינות לפני הבורר וממנה יש להסיק מהי סמכותו לפסוק בעילה שלא נטענה.

כך, למשל, אם קובעים הצדדים כי הבורר רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה, אזי הדבר לא יהווה חריגה מסמכות. לעומת זאת, אם קובעים הצדדים כי יחולו על הבוררות סדרי הדין הנוהגים בבית המשפט, הדבר מעיד על היעדר הסכמה לפסיקת בורר בעילה שלא נטענה.

הערות:

1. בנסיבות המקרה, פסק הדין של המשנה לנשיאה א' ריבלין הינו נכון, לטעמי. יחד עם זאת, מניתוחו לא עולה תשובה ברורה די הצורך לשאלה מה תהיה התוצאה המשפטית במקרה השכיח, אשר בו הסכם הבוררות "שותק" לגבי סדרי הדין החלים (ראו לעניין זה ניתוחו בפס' 13 לפסק הדין).

2. בפסק דינו יוצא השופט ריבלין מנקודת הנחה, לפיה אם הוחלו על הבוררות סדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, אין הבורר רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה. לגישתו, אם כך היה נקבע בהסכם הבוררות בעניין שנדון לפניו, לא היה רשאי הבורר להסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, כפי שמודגם בפסק דינו של השופט י' עמית, תוצאה זו אינה "נקייה" מספקות. הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בהוראות תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, במסגרתה נקבע כי "מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו".