בפוסט קודם נדונה כבר השאלה כיצד מיושמת הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). ואולם, בפוסט זה אבקש להתמקד בשאלה אחרת ונפרדת – מהו היקף תחולתה של הלכה זו, וזאת לאור פסיקה סותרת שניתנה בסוגייה זו.
כפי שהסברתי בפוסט הקודם, על דרך הכלל, בעלי-דין בהליכים אזרחיים יכולים לערער על כל החלטה או פסק-דין עד לפיתחו של בית המשפט העליון. במסגרת הלכת חניון חיפה נקבע מהם אותם מקרים בהם ייאות בית המשפט לדון בבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", כלומר בבקשת רשות ערעור אשר בית המשפט הינו הערכאה השלישית הנדרשת לדון בעניינן. על-פי הלכה זו, בית המשפט יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת. אם כן, רק במקרים חריגים יסכים בית המשפט העליון לדון כערכאה שלישית בערעור שני במספר המוגש אליו.
נוכח ההיקף הצר של המקרים בהם יידרש בית המשפט לבקשות רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", עולה השאלה מתי חלה הלכת חניון חיפה. אחד המקרים לגביהם מתעוררת שאלה זו הינו מקרה בו ההחלטה הראשונה הינה החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, ואילו ההחלטה השנייה הינה של שופט בית המשפט המחוזי. האם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה השנייה הינה אכן בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר לגביה יש להחיל את מבחני חניון חיפה?
אם כן, בהרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון ניתן למצוא החלטות סותרות בסוגייה זו.
כך, למשל, בימים האחרונים פורסמה החלטה של השופט י' דנציגר במסגרת רע"א 707/12 מולא נ' קדמני (2012), ואשר במסגרתה נקבע כדלקמן:
"אכן, צודקים המבקשים כי הלכת חניון חיפה המתייחסת לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אינה חלה בענייננו, כיוון שהבקשה דנא מופנית כנגד פסק דינה של סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, בגדרו נדחה הערעור על החלטותיה של השופטת ת' שרון נתנאל בתפקידה כרשמת בית המשפט המחוזי ושתיהן משתייכות לאותה ערכאה (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 780, 795 (1997); בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 20.3.2012), בפסקה 9 להחלטתי)."
בהחלטתו זו, היפנה השופט דנציגר להחלטות שנתקבלו בעבר על-ידו, כמו גם על-ידי המשנה לנשיא ש' לוין, אשר קבע בעניין מרגליות כדלקמן:
"... אין בעל דין זכאי אלא לשתי ערכאות לבירור עניינו; על מנת לשכנע את בית-המשפט העליון לשקול התערבות פעם נוספת, לא די לו לבעל-הדין המבקש שיצביע על אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות, אלא עליו להראות, כרגיל, שעניינו מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא; והנה – הרשם ושופט בית-המשפט שייכים לאותה ערכאה, משל היו שני חדרים באותה קומה, והרעיון האמור אינו תופס בנסיבות אלה..." (בעמ' 795).
לעומת זאת, במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) נקבע על-ידי השופט א' גרוניס כדלקמן:
"ככל שמדובר בבקשת רשות הערעור, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערערת ניצלה הזדמנות אחת לתקוף את החלטתו של כבוד הרשם שלא לבטל את פסק הדין. זאת היא עשתה על ידי הגשת ערעור שנדון בפני שופטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן). עתה, מנסה המערערת להשיג על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין בגדרו של הליך ערעורי נוסף. דעתי נוטה לדעה, כי במקרה כזה חלה ההלכה שנפסקה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), קרי כי מדובר במה שמכונה "גלגול שלישי" (ראו דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited נ' Albany Park Limited (לא פורסם, 18.8.05), שם נערך דיון בסוגיה והובאו העמדות השונות בנושא; וכן ראו רע"א 376/07 פסי גולדנברג נ' זהבה רובנר (לא פורסם, 14.6.07))."
לא יכולה להיות מחלוקת, כי אופן ניסוח בקשת רשות ערעור האמורה לעמוד במבחני הלכת חניון חיפה שונה מאופן ניסוחה של בקשת רשות ערעור "מסדר שני", ובכלל זה בכל הנוגע לצורך להציג שאלות משפטיות העולות מהתיק ומצדיקות מתן רשות ערעור. על אף האמור, קיימת פסיקה סותרת ועמדות שונות בנושא שבנדון. עניינו של בעל-דין עשוי להיות מוכרע רק על-פי זהות השופט, אליו מנותבת בקשת רשות הערעור. ראוי ורצוי להסדיר נושא זה באופן אחיד ועקבי.
