האם צו בתי המשפט מונע הגשת בקשות רשות ערעור, או רק מקשה על כך?

כידוע, דרך ההשגה על "החלטה אחרת" של בית המשפט היא בדרך של הגשת בקשות רשות ערעור. אלא שסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק"), קובעים, ש-"לא תינתן רשות ערעור" על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מכוח הסמכה זו הותקן לפני מספר שנים צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, שמונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (כגון, החלטה המקבלת בקשה לזימון עדים; החלטה בעניין סדר שמיעת עדים או בעניין שאלות המוצגות לעדים ועוד). מה היקף המחסום הדיוני שנוצר מכוח צו זה כנגד הגשת בקשת רשות ערעור? האם מדובר במחסום מוחלט או חלקי בלבד? מסתבר, שהתשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה.

דיון מעמיק בסוגיה זו ניתן למצוא בגדר רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע, שבה הביע כב' הנשיא א' גרוניס את דעתו, שהצו האמור מקים מחסום דיוני מוחלט, המונע כל אפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מהסוגים המנויים בצו. על כך ניתן ללמוד, כך נקבע, מלשונם של חוק בתי המשפט והצו, הנוקטת לשון ציווי, וקובעת על אילו סוגים של החלטות אין לתת רשות ערעור. על כך ניתן גם ללמוד, כך נקבע, מתכליתו של הצו, שהינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה...". לפי עמדה זו, אפוא, הוראות הצו מיועדות למנוע כליל את האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות (ובכך אף לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור, שלא תידרש להשקיע מזמנה בעניין החלטות דיוניות מובהקות, שניתן על דרך הכלל לבוחנן בסוף ההליך, לכשיינתן פסק הדין הסופי). ואולם, כפי שעולה גם מהחלטה זו, עמדה זו אינה העמדה היחידה בבית המשפט העליון:

ראשית, בגדר רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל, הביע כב' השופט א' רובינשטיין עמדה לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות בצו. זאת, מקום בו מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין;

שנית, בגדר רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן פרוביזור אחזקות בע"מ, הביעה כב' השופטת ארבל עמדתה, שלפיה, "...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק – אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה".

אמנם, בהחלטה בעניין אי די בי פיתוח, קובע הנשיא גרוניס, כי עמדות אלה אינן מקובלות עליו, שכן הן פותחות פתח להגשת בקשות רשות ערעור, תוך שייקשה על בית המשפט לקבוע מתי מדובר בהחלטה המעוררת "חשש לפגיעה ממשית" במגיש הבקשה (כלשונו של השופט רובינשטיין), ומתי מדובר בהחלטה מנומקת (כעמדתה של השופטת ארבל). חילוקי דעות אלה עתידים, כך ניתן להניח, להתברר שוב, ובקרוב, וגם הנשיא גרוניס הביע עמדתו, שלהבא, בנסיבות המתאימות, יועבר הדיון בשאלה זו להרכב של שלושה שופטים, על מנת לקבוע הלכה ברורה בנדון.  

לקריאה נוספת:

טרם מועד התקנת הצו - גיא שני "רשות לערער על בקשת  הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006) (מאמר, שלמיטב הבנתי, יש לו חלק לא קטן בתיקון חוק בתי המשפט)

לאחר מועד התקנת הצו - מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי" מחקרי משפט כח 153 (2012)

ולסיום, הערה מנהלתית: קוראים המעוניינים בכך מוזמנים להקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם בתיבה שבצד ימין לקבלת עדכונים על רשומות חדשות שמתפרסמות.

הרהור נוסף על בקשת רשות ערעור

מפרק מגיש בקשה למתן הוראות לבית המשפט שעל הפירוק. בית המשפט קובע שההליך אינו מתאים להידון בדרך מקוצרת של בקשה למתן הוראות, ומפנה את המפרק להגיש תביעה נפרדת, בפני בית משפט "רגיל". המפרק מעוניין להשיג על החלטה זו – האם עליו להגיש בקשת רשות ערעור או ערעור בזכות?

בהחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי כבוד הרשמת ליאת בנמלך מבית המשפט העליון נדונה בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי המפרקים של החברות אייס אוטו דיפו בע"מ ואייס רשתות שיווק בע"מ, שבמסגרתה ביקשו המפרקים לחייב את בעלות השליטה בחברות בחלק מחובותיהן (מכוח סעיף 374 לפקודת החברות). בית המשפט שעל הפירוק קבע שההליך אינו מתאים להידון בדרך של בקשה למתן הוראות, מכיוון שמדובר בתביעה המחייבת "בירור ראייתי יסודי", והמפרקים הופנו להגיש תביעה נפרדת בבית משפט "רגיל". המפרקים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שם נתבקשה עמדת הצדדים לגבי אופן ההשגה הנכון - האם בקשת רשות ערעור או שמא דווקא ערעור בזכות. כל הצדדים להליך סברו שההשגה צריכה להיות בדרך של בקשת רשות ערעור. ואולם, כבוד הרשמת קבעה דווקא כי הערעור היה צריך להיות מוגש בדרך של ערעור בזכות.

במסגרת החלטתה, עומדת הרשמת על כך שבמסגרת הליכי פירוק מתקבלות לעיתים החלטות "הסוגרות יחידה דיונית", והמהוות "פסק דין" (המקנה ערעור בזכות), גם אם בפועל, הליכי הפירוק לא הגיעו לסיומם. על כן, כך נקבע, על בית המשפט לבחון האם "המשקל הסגולי" של ההחלטה הוא כשל פסק דין.

לגבי המקרה הספציפי קובע בית המשפט העליון, כי קיימים פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, ההליך בפני בית המשפט שעל הפירוק "נסגר". מאידך גיסא, לא נסתם הגולל על טענות המפרקים לגופן, ואלה יבוררו בערכאה אחרת. עם זאת, בית המשפט דוחה את ההיקש שהוצע על-ידי המפרקים למצב המשפטי החל לגבי החלטות בדבר העברת מקום דיון בתוך מערכת בתי המשפט (שהערעור עליהן הוא ברשות). בהחלטות מסוג זה – כך נקבע – עובר תיק בית המשפט כמות שהוא, על כל כתבי הטענות שבו, ואילו במקרה הספציפי, קיים צורך להגשת הליך נפרד אשר דרך בירורו שונה מבקשה למתן הוראות. בנסיבות אלה, ראתה הרשמת דווקא דמיון בין ההחלטה הספציפית שניתנה על-ידי בית המשפט שעל הפירוק לבין החלטה המורה על מחיקת הליך על הסף (שגם בו לא מוכרעות הטענות לגופן, ושגם בו לא יבוררו טענות הצדדים במתכונת שהתבקשה).

הערה לסיום – בהחלט קיימים פנים לכאן ולכאן לגבי סיווג ההחלטה במקרה הספציפי, ולכן, כל ניתוח משפטי היה אפשרי. ואולם, ראוי להפנות לנקודה אחת חשובה: בית המשפט העליון קבע, שההשגה תהיה בדרך של ערעור בזכות, בפני שלושה שופטים. בהתחשב בעומס בבית המשפט העליון, ניתן להניח שדיון בערעור בזכות ייערך רק בעוד כשנה. כלומר, משמעות ההחלטה הינה כי ההכרעה בשאלה האם המחלוקת בין הצדדים לגופה תידון בבית המשפט שעל הפירוק או בבית משפט "רגיל" תיפול רק בעוד פרק זמן ארוך יחסית. עד אותה עת, יהיה קיים קושי למפרקים בקידום בירור המחלוקת לגופה. בפוסט קודם עמדתי על היתרון בבירור שאלות של סמכות באופן מהיר יחסית, באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, שנדונה בפני שופט יחיד, ואשר הטיפול בה בדרך כלל מהיר יותר מאשר הטיפול בערעור בזכות. הדברים לכאורה נכונים גם כאן. ולראיה, כפי שעולה מההחלטה, במסגרת תגובתם של מפרקי החברה לגבי אופן סיווג הערעור, נאלצו המפרקים להגיש בקשה להקדמת מועד הדיון.    

ומעניין גם לציין, שאתמול פורסמה החלטה אחרת של בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל), שבה נדונה לגופה השגה על החלטה דומה לזו שנדונה לעיל, בדרך של בקשת רשות ערעור דווקא, ולא כערעור בזכות (יצוין, שאופן ההשגה הנכון לא נדון באותה החלטה).

על התערבות בג"ץ בפסיקת בתי הדין לעבודה ועל היחס בין התיישנות לשביתה

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

לאחרונה ניתן פסק דין בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (31.5.2012), שהוגש כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. באותו מקרה הגישה המשיבה תביעה כנגד העותר לבית הדין לעבודה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב העובדה שהעותר הטריד אותה מינית בהיותו ממונה עליה. העותר טען כי הוא לא הטריד את המשיבה מינית, וכן כי התביעה התיישנה מאחר שהוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה, בעוד שבאותו זמן קבע החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד (סעיף 6(ג) לחוק; כיום לא קיימת מגבלה זו).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את הטענה המקדמית של העותר, וקבע כי "נוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי בית המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981..., ולהאריך את המועד להגשת התביעה". לחילופין נקבע, כי כאשר מדובר בהתיישנות בת יום אחד, יש להאריך את תקופת ההתיישנות "מטעמים של צדק". בסופו של דבר קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויים בסך 15,000 ₪.

העותר והמשיבה ערערו שניהם לבית הדין הארצי לעבודה, וזה קיבל את ערעור המשיבה והגדיל את סכום הפיצוי, ודחה את ערעור העותר. בעקבות כך הוגשה העתירה לבג"ץ.

מאחר שמדובר בעתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, פתח השופט זילברטל בציון התנאים המצטברים להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בית הדין הארצי: (1) כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין ו-(2) כאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

השופט זילברטל המשיך וציין, כי ברבות השנים הוצגו דעות שונות ביחס למידת ההתערבות הראויה של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. לפי עמדה אחת, שאלת פרשנותו של חוק היא בעקרון שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, וכי לא ניתן לפרש חוק בשתי דרכים שונות. מן העבר השני מצויה הדעה המצדדת בצמצום התערבותו של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תוך יצירת אבחנה בין המבחן המשמש לצורך הכרעה בשאלה זו לבין המבחן המשמש להכרעה בשאלת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השופט זילברטל מסכם באומרו:

"מכל מקום, ומבלי להיכנס לעובי המחלוקת שבין הגישות השונות, לא מצאתי אמירה מפורשת, לפיה נדחה עקרון היסוד כפי שנקבע בהלכת חטיב, לפיו טעות משפטית מהותית, לצורך בחינת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות וסבירות."

במקרה דנן השאלה היא האם השביתה במערכת בתי המשפט האריכה את המועד האחרון להגשת תביעה, או שמא, כפי שטוען העותר, היה על המשיבה לפעול לפי ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) בתקנות השביתה, ולשלוח לבית המשפט את כתב התביעה בדואר רשום. השופט זילברטל מציין, כי סוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, ואילו בפסיקת הערכאות הנמוכות ניתן למצוא מגוון של עמדות – כאלה הקובעות כי במצב זה ניתן להגיש את התביעה עד ליום הראשון שלאחר השביתה; כאלה המאריכות את תקופת ההתיישנות בהתאם לאורך השביתה וכאלה המחילות את ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) הנ"ל (פסקה 14 לפסק הדין). השופט זילברטל ממשיך וקובע, כי "פרשנותו של בית הדין הארצי אינה בלתי סבירה באופן העולה כדי טעות משפטית מהותית".

בית המשפט מוסיף ומציין, כי לו היה מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי הרי שהמקרה היה עונה על אחד מהמצבים שבהם תינתן רשות כאמור, אולם יש חשיבות בהבחנה בין סוגי המצבים השונים, וביקורתו של בית המשפט העליון על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה אינה ערעורית.

השופט זילברטל קובע, כי משלא התקיים התנאי בדבר טעות מהותית שנפלה בפסק הדין אין טעם להמשיך ולבחון את שיקולי הצדק במקרה, מאחר שהתנאים הם מצטברים. עם זאת, הוא מציין, כי גם גם בהקשר זה ידו של העותר אינה על העליונה. זאת מכיוון שתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה עם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הוארכה מאוחר יותר בתיקון מס' 7 לחוק משנת 2012, שהשווה אותה לתקופת ההתיישנות הרגילה, וכיום כלל לא היתה מתעוררת שאלת ההתיישנות במצב זה, דבר המקרין על שיקולי הצדק.

לבסוף מציין בית המשפט, כי התמשכות ההליכים בעניין זה, אשר החלו בשנת 2004 (והפרשה החלה עוד בשנת 2001) אף הם אינם מצדיקים את ההתערבות, וודאי שלא את החזרת הדיון לבית הדין לעבודה.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

ראשית, קשה בעיני קביעתו של בית המשפט, כי יתכנו פרשנויות מנוגדות לדבר חקיקה, וכי בחירה באחת הפרשנויות, בהנחה שקביעה זו היא שונה מעמדת בית המשפט העליון, אינה בגדר טעות משפטית מהותית המצדיקה דיון בבית המשפט העליון. זוהי אמירה ריאליסטית, אשר נדיר למצוא מקבילות לה בפסיקה, שכן שופטים לרוב נוקטים בעמדה פורמליסטית, שלפיה ישנה תוצאה משפטית אפשרית אחת, ופרשנויות אחרות הן מוטעות. עמדה זו גם מנוגדת לתפיסה המקובלת, הרואה בבית המשפט העליון את הסמכות העליונה בפרשנות חקיקה, ומערערת במידת מה על תפקיד זה.

בהמשך לכך ניתן לתהות האם המקרה של פסיקה סותרת הוא המקרה המתאים לעמידה על ההבחנה בין המקרים שבהם ידון בג"ץ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לבין המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם אם ראוי לשמור על הבחנה זו, שנוצרה בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט, ולקבוע כי מתחם ההתערבות של בית המשפט העליון בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצם יותר מאשר בשבתו כערכאת ערעור שניה, אני סבורה כי מקרה שבו יש פסיקה סותרת בערכאות השונות עשוי להיות מקרה מתאים להתערבות, גם כאשר מדובר בעתירה על בית הדין הארצי לעבודה. בנוסף, לפי העמדה שהוצגה בפסק הדין, קיים ממילא הבדל משמעותי בין המבחנים השונים (זה שנקבע בפרשת חטיב וזה שנקבע בפרשת חניון חיפה), שכן בעוד שהמבחן שנקבע בפרשת חטיב מציג שני תנאים מצטברים – קיומה של טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק, הרי שהלכת חניון חיפה אינה כוללת את התנאי בדבר שיקולי הצדק כתנאי נוסף ומצטבר. לפיכך, ניתן היה לקבוע במקרה דנן, כי גם אם נפלה בפסיקת בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית, הרי שבנסיבות העניין, שבהן לכל היותר מדובר באיחור של יום בהגשת התובענה, שיקולי הצדק אינם מצדיקים את הדיון (וראו דיון נוסף בשיקולי הצדק בהמשך).

השאלה המהותית, אשר בית המשפט לא דן בה, היא האם וכיצד יש להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תובענה כאשר התקופה מסתיימת בעת שביתה בבתי המשפט. ברצוני להתייחס בקיצור לשאלה זו. כאמור, ניתן למצוא בפסיקה שלוש גישות לפתרון השאלה: לפי הגישה הראשונה (שבה נקט בית הדין לעבודה), תקופת ההתיישנות תוארך עד יום למחרת סיום השביתה; לפי הגישה השניה, תקופת ההתיישנות תוארך על פי משך השביתה; ולפי הגישה השלישית תקופת ההתיישנות לא תוארך, אלא יש להגיש את התובענה לבית המשפט בדואר רשום. על פני הדברים, ומבלי להיכנס לעומקה של הסוגיה, נראה לי כי הגישה הראשונה היא הגישה שראוי לנקוט בה. מחד גיסא, איני סבורה כי שביתה בבתי המשפט מצדיקה הארכה של תקופת ההתיישנות, שכן אין היא שונה לעניין זה מתקופות אחרות שבהן בית המשפט מצוי בפגרה (ובהן כידוע תקופת ההתיישנות אינה מוארכת), ואין היא פוגעת ביכולתו של התובע ובא כוחו להכין את כתב התביעה. מאידך גיסא, קיים קושי באפשרות של הגשת התובענה באמצעות דואר רשום, שכן אין זו דרך מקובלת להגשת תובענות, והיא גם מקשה על תשלום האגרה – שהוא כידוע חלק אינטגרלי מהגשת תובענה חדשה. כמו כן, אפשרות זו מאזנת בעיני בצורה ראויה בין התכליות השונות של תקופת ההתיישנות, ואינה פוגעת באופן מהותי באינטרסים של התובע והנתבע. יתכן שכדאי לשקול (באמצעות קביעת הוראה מפורשת) לחייב את התובע להודיע לנתבע על כך שבכוונתו להגיש את התובענה, וכי הדבר נבצר ממנו עקב ההשבתה, ובכך להגן עוד יותר על אינטרס הנתבע בהתיישנות.

קושי מיוחד אני מוצאת בקביעתו של השופט זילברטל, שהיתה למעלה מן הנדרש בתיק, ביחס לשיקולי הצדק. איני סבורה כי הארכת תקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות בגין הטרדה מינית, אשר התרחשה שנים לאחר הגשת התביעה ואף כשנתיים לאחר שהוגשה העתירה לבית המשפט העליון, רלבנטית לעניינו של העותר. לא נטען, ואף אי אפשר לטעון, כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה במקרה דנן, ועל כן זכותו ליהנות מתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוק, גם אם מאוחר יותר הוארכה תקופה זו (וראו, גם אם בהקשר של התיישנות הפלילית, את עמדתו של השופט י' אלון בפסקה 8 בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007) אל מול עמדתו של השופט א' א' לוי בפרשה זו). להבדיל, אני סבורה כי העובדה שגם במקרה שהתביעה התיישנה, הרי שהיא הוגשה רק יום לאחר תום תקופת ההתיישנות, היא שמקרינה על שיקולי הצדק ומהווה שיקול כנגד קבלת העתירה.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

תודה לאולגה, רן ונועם על הסיוע בכתיבת הפוסט.

"גלגול שלישי" מהו? תלוי...

בפוסט קודם נדונה כבר השאלה כיצד מיושמת הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). ואולם, בפוסט זה אבקש להתמקד בשאלה אחרת ונפרדת – מהו היקף תחולתה של הלכה זו, וזאת לאור פסיקה סותרת שניתנה בסוגייה זו.   

כפי שהסברתי בפוסט הקודם, על דרך הכלל, בעלי-דין בהליכים אזרחיים יכולים לערער על כל החלטה או פסק-דין עד לפיתחו של בית המשפט העליון. במסגרת הלכת חניון חיפה נקבע מהם אותם מקרים בהם ייאות בית המשפט לדון בבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי", כלומר בבקשת רשות ערעור אשר בית המשפט הינו הערכאה השלישית הנדרשת לדון בעניינן. על-פי הלכה זו, בית המשפט יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" רק במקרים חריגים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת. אם כן, רק במקרים חריגים יסכים בית המשפט העליון לדון כערכאה שלישית בערעור שני במספר המוגש אליו.

נוכח ההיקף הצר של המקרים בהם יידרש בית המשפט לבקשות רשות ערעור ב-"גלגול שלישי", עולה השאלה מתי חלה הלכת חניון חיפה. אחד המקרים לגביהם מתעוררת שאלה זו הינו מקרה בו ההחלטה הראשונה הינה החלטה אחרת של רשם בית המשפט המחוזי, ואילו ההחלטה השנייה הינה של שופט בית המשפט המחוזי. האם בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה השנייה הינה אכן בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי", אשר לגביה יש להחיל את מבחני חניון חיפה?

אם כן, בהרכבו הנוכחי של בית המשפט העליון ניתן למצוא החלטות סותרות בסוגייה זו.

כך, למשל, בימים האחרונים פורסמה החלטה של השופט י' דנציגר במסגרת רע"א 707/12 מולא נ' קדמני (2012), ואשר במסגרתה נקבע כדלקמן:

"אכן, צודקים המבקשים כי הלכת חניון חיפה המתייחסת לבקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אינה חלה בענייננו, כיוון שהבקשה דנא מופנית כנגד פסק דינה של סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, בגדרו נדחה הערעור על החלטותיה של השופטת ת' שרון נתנאל בתפקידה כרשמת בית המשפט המחוזי ושתיהן משתייכות לאותה ערכאה (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא (3) 780, 795 (1997); בע"מ 1406/12 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם, 20.3.2012), בפסקה 9 להחלטתי)."

בהחלטתו זו, היפנה השופט דנציגר להחלטות שנתקבלו בעבר על-ידו, כמו גם על-ידי המשנה לנשיא ש' לוין, אשר קבע בעניין מרגליות כדלקמן:

"... אין בעל דין זכאי אלא לשתי ערכאות לבירור עניינו; על מנת לשכנע את בית-המשפט העליון לשקול התערבות פעם נוספת, לא די לו לבעל-הדין המבקש שיצביע על אפשרות של טעות, עובדתית או משפטית, בהחלטות שתי הערכאות הקודמות, אלא עליו להראות, כרגיל, שעניינו מעורר שאלה נורמטיבית כללית, החורגת מעניינו הוא; והנה – הרשם ושופט בית-המשפט שייכים לאותה ערכאה, משל היו שני חדרים באותה קומה, והרעיון האמור אינו תופס בנסיבות אלה..." (בעמ'  795).

לעומת זאת, במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) נקבע על-ידי השופט א' גרוניס כדלקמן:

"ככל שמדובר בבקשת רשות הערעור, הרי שלא ניתן להתעלם מהעובדה כי המערערת ניצלה הזדמנות אחת לתקוף את החלטתו של כבוד הרשם שלא לבטל את פסק הדין. זאת היא עשתה על ידי הגשת ערעור שנדון בפני שופטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן). עתה, מנסה המערערת להשיג על ההחלטה שלא לבטל את פסק הדין בגדרו של הליך ערעורי נוסף. דעתי נוטה לדעה, כי במקרה כזה חלה ההלכה שנפסקה בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), קרי כי מדובר במה שמכונה "גלגול שלישי" (ראו דעתו של חברי, השופט א' רובינשטיין, ברע"א 6520/05 Kirkham Holdings Limited נ' Albany Park Limited (לא פורסם, 18.8.05), שם נערך דיון בסוגיה והובאו העמדות השונות בנושא; וכן ראו רע"א 376/07 פסי גולדנברג נ' זהבה רובנר (לא פורסם, 14.6.07))."

  

לא יכולה להיות מחלוקת, כי אופן ניסוח בקשת רשות ערעור האמורה לעמוד במבחני הלכת חניון חיפה שונה מאופן ניסוחה של בקשת רשות ערעור "מסדר שני", ובכלל זה בכל הנוגע לצורך להציג שאלות משפטיות העולות מהתיק ומצדיקות מתן רשות ערעור. על אף האמור, קיימת פסיקה סותרת ועמדות שונות בנושא שבנדון. עניינו של בעל-דין עשוי להיות מוכרע רק על-פי זהות השופט, אליו מנותבת בקשת רשות הערעור. ראוי ורצוי להסדיר נושא זה באופן אחיד ועקבי.