כידוע,
דרך ההשגה על "החלטה אחרת" של בית המשפט היא בדרך של הגשת בקשות רשות
ערעור. אלא שסעיפים 41(ג)(1) ו-52(ג)(1) לחוק בתי המשפט
[נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ("חוק"), קובעים, ש-"לא
תינתן רשות ערעור" על סוגי ההחלטות שייקבעו על ידי שר המשפטים בצו, באישור
ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. מכוח הסמכה זו הותקן לפני מספר שנים צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009,
שמונה רשימה של סוגי החלטות שלא תינתן לגביהן רשות ערעור (כגון, החלטה המקבלת בקשה
לזימון עדים; החלטה בעניין סדר שמיעת עדים או בעניין שאלות המוצגות לעדים ועוד). מה
היקף המחסום הדיוני שנוצר מכוח צו זה כנגד הגשת בקשת רשות ערעור? האם מדובר במחסום
מוחלט או חלקי בלבד? מסתבר, שהתשובה לשאלה זו עדיין אינה ברורה.
דיון
מעמיק בסוגיה זו ניתן למצוא בגדר רע"א 3783/13 אי די בי חברה לפתוח בע"מ נ' שמיע,
שבה הביע כב' הנשיא א' גרוניס את דעתו, שהצו האמור מקים מחסום דיוני מוחלט,
המונע כל אפשרות להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות מהסוגים המנויים בצו. על כך
ניתן ללמוד, כך נקבע, מלשונם של חוק בתי המשפט והצו, הנוקטת לשון ציווי, וקובעת על
אילו סוגים של החלטות אין לתת רשות ערעור. על כך ניתן גם ללמוד, כך נקבע, מתכליתו
של הצו, שהינה "לשמור על רציפות הדיון בפני הערכאה הראשונה ולחסוך מערכאת
הערעור את הצורך לעסוק בהשגות על החלטות הנוגעות לניהול השוטף של התובענה...".
לפי עמדה זו, אפוא, הוראות הצו מיועדות למנוע כליל את האפשרות להגיש בקשת רשות
ערעור על סוגי ההחלטות שבצו, אותן ניתן לסווג כהחלטות דיוניות-ניהוליות מובהקות (ובכך
אף לייעל את עבודתה של ערכאת הערעור, שלא תידרש להשקיע מזמנה בעניין החלטות
דיוניות מובהקות, שניתן על דרך הכלל לבוחנן בסוף ההליך, לכשיינתן פסק הדין הסופי).
ואולם, כפי שעולה גם מהחלטה זו, עמדה זו אינה העמדה היחידה בבית המשפט העליון:
ראשית,
בגדר רע"א 4846/11 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' אברג'ל,
הביע כב' השופט א' רובינשטיין עמדה לפיה יש לאפשר במקרים חריגים בחינה של בקשת
רשות ערעור, חרף היותה מופנית נגד החלטה הנמנית עם סוגי ההחלטות בצו. זאת, מקום בו
מתעורר "חשש לפגיעה ממשית" באחד מבעלי הדין;
שנית,
בגדר רע"א 3337/12 ליברפול נכסים והשקעות בע"מ נ' עידן
פרוביזור אחזקות בע"מ, הביעה כב' השופטת ארבל עמדתה, שלפיה,
"...כשמדובר בפגם החיצוני לתוכן ההחלטה, פגם היורד לשורש העניין הפוגע
בכללי הצדק הטבעי – כגון היעדר הנמקה היכן שהיה על הערכאה הדיונית ליתן נימוק –
אזי למעשה אין הצו חל וממילא אין כל מניעה לתת רשות ערעור בעניין זה... [צו בתי המשפט] אינו מונע מערכאת הערעור לבחון פגם
החורג מתוכן ההחלטה כגון היעדר נימוק, מקום בו סוג ההחלטה חייב הנמקה, ולהשיב את
הנושא הנדון לערכאה הדיונית לצורך מתן הנמקה".
אמנם,
בהחלטה בעניין אי די בי פיתוח, קובע הנשיא גרוניס, כי עמדות אלה אינן מקובלות
עליו, שכן הן פותחות פתח להגשת בקשות רשות ערעור, תוך שייקשה על בית המשפט לקבוע
מתי מדובר בהחלטה המעוררת "חשש לפגיעה ממשית" במגיש הבקשה (כלשונו של
השופט רובינשטיין), ומתי מדובר בהחלטה מנומקת (כעמדתה של השופטת ארבל). חילוקי
דעות אלה עתידים, כך ניתן להניח, להתברר שוב, ובקרוב, וגם הנשיא גרוניס הביע
עמדתו, שלהבא, בנסיבות המתאימות, יועבר הדיון בשאלה זו להרכב של שלושה שופטים, על
מנת לקבוע הלכה ברורה בנדון.
לקריאה
נוספת:
טרם
מועד התקנת הצו - גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע
ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006)
(מאמר, שלמיטב הבנתי, יש לו חלק לא קטן בתיקון חוק בתי המשפט)
לאחר מועד התקנת הצו - מיכאל קרייני "סדרי דין הנקראים לסדר פעם
שנייה: גבולותיה החדשים של אופציית הערעור על החלטת ביניים בהליך האזרחי"
מחקרי משפט כח 153 (2012)
ולסיום, הערה מנהלתית: קוראים המעוניינים בכך מוזמנים להקליד את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם בתיבה שבצד ימין לקבלת עדכונים על רשומות חדשות שמתפרסמות.
תודה על הפוסט המענין נועם ......
השבמחקבסך הכל אסור לשכוח שבמקרה של החלטות שיש בהם פגם היורד לשורשו של ענין , הרי מקדמת דנן , הייתה אפשרות ערעור על החלטה אחרת , לפני פס"ד סופי , דרך ערכאת הבג"ץ . כך מקדמת דנן הדבר .
לכן , הנשיא גרוניס בעצם מתנגד להיבט עקרוני ביותר של ביקורת שיפוטית . ההתנגדות שלו סותרת בעליל את עקרונות השיטה , ולכן , לא יכולה להיות מקובלת , שאם לא כן , הרי הוא סוטה ממסורת מושרשת , בלי נימוקים וטעמים ראויים כלל וכלל .
תודה .......
מקדמת דנא משמעותו מזמן עבר (ארמית) לעומ"ז דנן משמעותו שלנו .
השבמחק