יום רביעי, 25 בדצמבר 2013

עדכוני פסיקה

בעת האחרונה ניתנו מספר החלטות, העשויות לעניין את קוראי הבלוג.

1. בפוסט קודם, משנת 2011, עמדנו על השאלה מהי דרך התקיפה של החלטה המאשרת בקשה לאישור תביעה נגזרת. בקצרה, נציין, כי עד לתיקון חוק בתי המשפט בשנת 2010, בעל דין שאושרה בקשה לאישור תביעה נגזרת כנגדו, היה צריך לתקוף את ההחלטה על-ידי הגשת בקשת רשות ערעור, לערכאה הגבוהה יותר. במסגרת התיקון נקבע, כי דרך ההשגה על החלטה כזו תהיה על-ידי הגשת בקשה לאותה ערכאה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", בהרכב מורחב יותר של שופטים. באותו פוסט, עמדנו על כך שקיימת פסיקה סותרת של בית המשפט העליון לגבי השאלה האם התיקון האמור חל על כל החלטה המאשרת הגשת תביעה נגזרת שתינתן מעתה או שמא רק על החלטה כזו שניתנה במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת שהוגשה לאחר התיקון. בהחלטה חדשה – רע"א 5296/13 אנטורג נ' שטבינסקי – מביע  השופט עמית את עמדתו, ושלפיה, התיקון יחול רק לגבי החלטות שתינתנה במסגרת בקשות לאישור תביעה נגזרת שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף של התיקון. כלומר, לפי עמדתו, ככל שניתנה החלטה בגדר בקשה לאישור תביעה נגזרת, שהוגשה טרם התיקון, הדרך היא עדיין הגשת בקשת רשות ערעור.   

2. בפוסט קודם תהינו האם טענת היעדר סמכות מקומית (כלומר, טענה שלפיה התובענה הייתה צריכה להיות מוגשת לבית משפט במקום אחר בארץ) משיבה לעצמה את מעמדה, לאחר שהיה נראה כי אבד עליה הכלח. זאת, לאחר החלטה של נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת גרסטל, שקיבלה טענת סמכות מקומית, תוך שהיא מאמצת את העמדה שהובאה במאמר שנכתב על-ידי עו"ד אסף טבקה. כזכור, במסגרת מאמר זה מבקר עו"ד טבקה את הפסיקה, שלפיה "תביעות אינטרנט" יכולות להיות מוגשות לכל בית משפט בארץ. והנה, כדאי לעדכן כי טענת סמכות מקומית נדונה לאחרונה - ושוב, תוך הסתמכות על המאמר הנ"ל - במסגרת ת.א. 7148-07-13 קלס נ' ערוץ הספורט בע"מ. אלא, שבמסגרת ההחלטה האמורה, דווקא נדחתה טענת הסמכות המקומית, תוך שבית המשפט המחוזי בחיפה מביע עמדתו שאין הוא חופשי "לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה", מפיו של בית המשפט העליון. ניתן להניח, גם בהקשר זה, כי לא נאמרה המילה האחרונה.

3. הנושא של "הפסקת תובענה" נדון לאחרונה בפסק דין של בית המשפט העליון (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ). המבקשת שם הגישה תביעה כספית בסדר דין מקוצר לבית המשפט המחוזי. במהלך דיוני ההוכחות הגיעו הצדדים להסכמה, שבעקבותיה ניתנה החלטה של בית המשפט, שלפיה "... אני מורה בזאת על הפסקת התובענה. היה והתובענה תחודש, ימשיך ההליך מהמקום בו הופסק, לרבות כתבי טענות, תצהירים, עדויות ומוצגים שהוגשו, ובכלל זה אף תיקון כתבי טענות כמוסכם על הצדדים". בחלוף כשנתיים, עתרה המבקשת לבית המשפט המחוזי "לחידוש הליכי תביעה ולתיקון כתב תביעה". בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, תוך שהוא קובע כי בהתאם לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, הפסקת תובענה "כמוה כמחיקת תובענה", ועל כן, לא ניתן, כביכול, לחדש את התובענה במסגרת ההליך שהופסק, אלא ניתן רק להגיש את התובענה במסגרת הליך חדש (דבר, אשר יש לציין, עשוי היה לחייב את המבקשת בתשלום אגרת משפט נוספת). בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט העליון נתקבלה. בית המשפט העליון מציין שעל-פי תקנה 153(א) לתקנות, בית המשפט רשאי לדחות תובענה ללא מועד, ובהתאמה, להוציא אותה מרשימת המשפטים התלויים ועומדים. בעל דין אף רשאי לבקש את החזרת המשפט לרשימה, אך אם לא עשה כן בתוך שישה חודשים מיום הדחייה האחרונה, רשאי בית המשפט למוחקה, לאחר קבלת עמדות הצדדים. לעומת זאת, החלטה בדבר הפסקת תובענה, על-פי תקנה 154(א) לתקנות, כמוה כמחיקתה והתובע רשאי להגיש בעתיד תובענה חדשה, מבלי שתישמע נגדה טענה של השתק עילה.
בית המשפט העליון מוסיף, כי בהחלטתו עשה אמנם בית המשפט המחוזי שימוש במונח "הפסקת תובענה", אך עם זאת, מהאופן שבו נוסחה החלטתו, וכן מן הדברים שנאמרו לפרוטוקול (בעניין קיום הסכמה על תיקון כתב הטענות, לאחר חידוש ההליכים), ניתן להבין כי כוונתו של בית המשפט, כמו גם כוונת הצדדים, הייתה לאפשר להם להמשיך את הדיון במסגרת אותו הליך.   

יום חמישי, 5 בדצמבר 2013

האם רשאי בית המשפט של הערעור להיעזר בנט המשפט?


כידוע, במרבית בתי המשפט בארץ מותקנת מערכת "נט המשפט", שעיון בה מאפשר לראות את ההחלטות השונות שניתנו בגדר התיק המתנהל, וכן את כתבי הטענות השונים שהוגשו על-ידי הצדדים. אין ספק, כי השופט שמנהל את ההליך בערכאה הדיונית חשוף, ובצדק, לכל המסמכים בתיק זה. יחד עם זאת, עולה השאלה האם גם השופט בערכאת הערעור צריך (או זכאי) להיות חשוף למערכת זו. שאלה זו עולה לאחר שלאחרונה ניתנו על-ידי בית המשפט העליון מספר החלטות (ראו, למשל, כאן, כאן, כאן, וכאן), רובם ככולם במסגרת ערעורים על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית. באותן החלטות, הסתמך בית המשפט העליון על אירועים שאירעו בערכאה הדיונית, ושעליהם למד בית המשפט של הערעור ממערכת "נט המשפט" (וזאת, ככל הנראה, מבלי שהצדדים שלפניו העלו טענות בנדון). מהלך זה מעלה את השאלה האם התפתחויות אלה נכללות בגדר מה שנחשב "הידיעה השיפוטית" של בית המשפט? האם חייבת להיות מועלית על-ידי הצדדים טענה לגבי אירוע או התפתחות כאלה או אחרים בערכאה הדיונית כדי שבית המשפט של הערעור יוכל להסתמך עליה.

אכן, מחד גיסא, מאחר שעל התפתחויות אלה לא למד בית המשפט מראיות שהובאו בפניו על-ידי הצדדים עצמם, הדבר עשוי לסמן מעבר לשיטה מעין אינקוויזטורית (להבדיל, מהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל). לפי עמדה זו, שופט ערעור הנעזר במערכת "נט המשפט", הוא שופט "חוקר", שנותן הכרעתו גם על בסיס חקירה שערך, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם גבולות סמכותו של השופט,  לפי המשפט הישראלי. ויודגש – כחיזוק לטענה זו, ניתן לטעון שהידרשות בית המשפט לדברים שלא נטענו בפניו באופן מפורש, עלולה להביא לקבלת החלטה בלתי נכונה, מבלי שהצדדים נדרשו לנושא. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את תקנה 453 לתקנות סדר הדין האזרחי (הדנה בערעור על פסקי דין), שבה נקבע כי – "בכפוף להוראות פרק זה בדבר קבלת ראיות נוספות, יפסוק בית המשפט בערעור על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט".

מאידך גיסא, לא יכול להיות ספק, שהטכנולוגיה החדשה מאפשרת לערכאת הערעור להיות מודעת באופן טוב יותר להתפתחויות בערכאה הדיונית, ובכך מתאפשר לה לתת החלטות "טובות" ועדכניות יותר. בפני בית המשפט של הערעור, קיימת אפשרות כיום לקבל תמונה שלמה, כמעט כאילו היו שופטי הערכאה הדיונית, ללא הצורך להמתין לקבלת תיק הנייר המלא מהערכאה הדיונית (דבר שספק אם היה אפשרי או ריאלי בעבר). יתרה מכך, ההתפתחויות בהליך דלמטה הן בוודאי חלק מידיעתו של השופט בערכאה הדיונית, וממילא, ניתן לטעון שהן גם חלק מידיעתו של השופט הדן בערעור.

אז מה דעתכם?