האם דווקא תביעות הקשורות לבני זוג לשעבר אינן בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה?

אתמול ניתן פסק דין חדש ומעניין על-ידי בית המשפט העליון, לגבי שאלה שהייתה עד עתה שנויה במחלוקת בנושא היקף סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני).

סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (בצירוף סעיף 3(א) לחוק), מעניק לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון, בין היתר, ב-"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו..., שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". שאלת הסמכות בהקשר זה הינה, אפוא, כפולה – שאלת זהות הצדדים (האם הם אדם ו-"בן משפחתו") ושאלת מהות הסכסוך (האם הסכסוך מקורו ביחסים משפחתיים).

פסק הדין מאתמול מתמקד בשאלה הראשונה מבין השתיים, וליתר דיוק בשאלה האם קרובי משפחה מסוימים של בני זוג לשעבר הינם "בני משפחה" לעניין הסעיף המובא לעיל. בפסק הדין דובר בתביעה של אדם כנגד אחותה של אשתו לשעבר. במסגרת התביעה הועלו טענות נגד האחות, אשר שימשה גם כפרקליטתו של התובע, כאילו סייעה לאחותה (בת הזוג לשעבר) להשתלט על רכושו של התובע. השאלה שנדונה בפסק הדין הינה האם אחותה של בת הזוג לשעבר הינה "בן משפחתו" של התובע. בהקשר זה יצוין, כי בסעיף 1(2) האמור הוגדר כדלקמן:

לענין פסקה זו -
"בן משפחתו" -
(א)        בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;                                     (ב)        ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;                                                                                       (ג)         הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;                                                                                     (ד)        ...;                                                                                                                              (ה)        ...;                                                                                                                            (ו)         אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;"הורה" -  לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס;

על רקע הגדרה זו, סברו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כי הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון (בדעת רוב סדורה, מפיו של כבוד השופט צ' זילברטל, אליו הצטרף השופט ע' פוגלמן) הפך החלטה זו.

פסק הדין מבוסס על מספר נדבכים. בכל הנוגע לנדבך הראשון – זה הנוגע ללשון הוראת החוק – נטה בית המשפט לגישה, לפיה המובן הפשוט והרגיל של לשון החוק תומך באי החלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על קרובי משפחה של בני זוג לשעבר. בהקשר זה היפנה בית המשפט לכך כי בחוק נקבעו "שש אפשרויות שונות" להגדרת בן משפחה (שש אפשרויות המובאות לעיל), ואילו רק בהגדרת המונח "בן זוג" נכלל "בן הזוג לשעבר". עוד היפנה בית המשפט לכך כי אילו רצה המחוקק להחיל את הגדרת המונח "בן זוג" המובאת לעיל גם על יתר תתי הסעיפים, היה עושה כן באופן נפרד וספציפי, כפי שעשה לעניין הגדרת "הורה" (כמובא לעיל).

על אף האמור, לא שלל בית המשפט את האפשרות כי ההגדרה האמורה לעיל "נושאת שתי משמעויות לשוניות אפשריות", ובכלל זה משמעות לפיה יש לפרש את המונח "בן זוג" בסעיפים 1(2)(ב), 1(2)(ג) ו-1(2)(ו) גם כ-"בן זוג לשעבר". ואולם, חרף זאת, כאמור, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה בית המשפט לענייני משפחה נטול סמכות לדון בתביעה, וזאת על רקע מספר טעמים, ובכלל זה –

ראשית, על פי ההלכה הפסוקה, "אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי" (דוגמת, בית המשפט המחוזי) "אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים". בית המשפט העליון קבע כי יש ליישם הלכה זו גם בנסיבות המקרה (בהן מדובר בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה);  

שנית, על פי תכליתו של החוק, "לא כל תובענה אזרחית בין בני משפחה על כל דרגות הקרבה האפשריות, שעניינה סכסוך בתוך המשפחה, מסורה לסמכויות הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה". על תכלית זו למד בית המשפט, בין היתר, מכך כי בהוראת הסעיף נכללו רק שש קבוצות של קרובי משפחה, ולא נכללו בה קרובי משפחה מסוגים אחרים, דוגמת דוד, אחיין ובן-דוד. נוכח תכלית זו, היה בית המשפט בדעה כי אין להרחיב את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על אנשים בעלי קירבה משפחתית רחוקה.   

שלישית, בית המשפט הביע את רצונו למנוע ממי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה (בו קיימים כללים דיוניים וראייתים אחרים מאשר הנהוג בבתי משפט אזרחיים).

יוער, כי דעת מיעוט מעניינת ניתנה מפיו של השופט א' רובינשטיין, אשר סבר כי עדיף "לצרף את הפריפריה של התביעות המשפחתיות (לפי מהותן) לדרך המלך, מאשר להסיטה לערכאה מקבילה שאין לה בהכרח המומחיות הנצרכת לטיפול בתביעות שביסודן סכסוך משפחתי". בהקשר זה, אכן ניתן לשאול האם ראוי כי תביעה בין תובעת לבין קרובי משפחה של בן זוגה  (עימה יחסיה תקינים) תידון בבית המשפט לענייני משפחה, ואילו דווקא  במקרה שבו היחסים בין בני הזוג הינם בלתי תקינים לא תהיה סמכות לבית משפט זה. 

הערה:

פסק הדין מביא לכלל סיום מחלוקת פסיקתית בשאלה האמורה לעיל, אך עשוי לפתוח מחלוקות ולעורר שאלות אחרות.

כך, למשל, עולה השאלה באיזה נקודת זמן יש לבחון האם  בן הזוג הוא אכן "לשעבר". האם רק בעת הגשת התביעה (כפי שבדרך כלל נעשה) או שמא גם במועד מאוחר יותר (שהרי, בבית המשפט לענייני משפחה, הסמכות נקבעת לפי מהות הסכסוך, ולא רק לפי הסעד המבוקש). 

כך, למשל, כפי שמציין השופט רובינשטיין, עשויה לפסיקה האמורה להיות השפעה גם על מקום בירור תביעותיהם של קרובי משפחה של ידועים בציבור (שהרי, הגדרת המונח "בן זוג" כוללת לא רק "בן זוג לשעבר", אלא גם "ידוע בציבור").

וכך, למשל, ניתן להניח כי חלק מהתובעים ינסו לעקוף את הפסיקה המובאת לעיל באמצעות צירוף לתביעתם של בני משפחה אחרים (אשר לגבי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה עליהם  עשויה לא להיות מחלוקת). האם במקרה כזה בתי המשפט לענייני משפחה יסלקו על הסף את התביעה כולה? ואיזה מבחנים יש לנקוט לעניין מלאכותיות הצירוף?

שאלות אלה ואחרות יונחו בוודאי לפיתחם של בתי המשפט בעתיד הקרוב.