האם ניתן למנוע עיון במסמכים כהליך ביניים, כאשר הדבר מתבקש גם כסעד בהליך העיקרי?

זכותו של בעל-דין לקבל מסמכים לידיו עשויה להיווצר מכוח הסדרי חוק ודין שונים – הליכי גילוי ועיון במסמכים (מכוח תקנות סדר הדין האזרחי), תביעה למתן חשבונות, פנייה לפי חוק חופש המידע, הסדרים חוזיים בין צדדים ועוד.

לאחרונה ניתן פסק דין מעניין של בית המשפט העליון (רע"א 7802/10 עמירם גרופ נ' קרל אופנה גברים) בהקשר ליחס שבין הזכות לגילוי ועיון במסמכים לבין זכותו של בעל-דין לתבוע סעד זה מכוח זכות חוזית.

באותו עניין, המשיבה הייתה אחת מבעלות המניות במבקשת. בין השניים נכרת הסכם השקעה, שלפיו תוקצינה למשיבה מניות במבקשת, תמורת השקעת כסף בה. בהסכם זה אף הוסדרו זכויותיה של המשיבה בחברה (המבקשת). בכלל זה סוכם, כי החברה (המבקשת) תתנהל בשקיפות מלאה, כאשר המשקיע (המשיבה) יהיה זכאי לקבל לידיו את כל מסמכיה.

לימים, הוגש על-ידי המשיבה כנגד המבקשת (ובעל השליטה בה) כתב תביעה, ובו נטען, בין היתר, כי לא הוקצו למשיבה מניות בשיעור שלו היא זכאית לפי הסכם ההשקעה. בכתב התביעה התבקשו סעדים שונים, ובכלל זה, אכיפת הסכם ההשקעה, קבלת מסמכים ודו"חות שונים, הקצאת מניות, הסרת קיפוח ועוד.

במסגרת ההליכים המקדמיים, התנגדו המבקשים לגילוי המסמכים שנתבקשו, וזאת, בין היתר, בטענה שהגילוי התבקש גם כסעד העיקרי במסגרת תביעתה של המשיבה. טענה זו נדחתה בבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן, בבית המשפט העליון.

בהחלטתו עומד בית המשפט העליון על כך, כי זכותה של המשיבה למסמכים נובעת לכאורה משני מקורות – הראשון, מכוח ההסכמה החוזית האמורה בהסכם ההשקעה, והשני, מכוח זכות העיון במסמכים העומדת לבעל-דין לפי תקנות סדר הדין האזרחי.

בית המשפט העליון עומד בקצרה על כך כי הסעד של גילוי המסמכים בכתב התביעה שהוגש הינו טפל ליתר הסעדים המתבקשים, ומכל מקום, מוסיף, כי "אין לפסול את הסעד של גילוי ועיון במסמכים רק משום שנתבקש כאחד גם בתובענה העיקרית". 

חדש - עדכוני פסיקה וחקיקה

אנו שמחים לעדכן את קוראי הבלוג, כי מעתה יפורסמו בו, מעת לעת, עדכונים קצרים לגבי פסיקה וחקיקה בנושאים הנוגעים לתחום עיסוקו של בלוג זה. העדכונים יינתנו על קצה המזלג, ומי שיהיו מעוניינים בהרחבה, יוכלו להיכנס ללינקים שיצורפו ולקרוא.  

וכך, לצד כתיבה מפורטת (ולפעמים ביקורתית) על הפסיקה והחקיקה, תינתן למנויי הבלוג אפשרות להתעדכן בפסיקה וחקיקה "חמה".

נפתח מסורת זו בעדכון על פסק שניתן היום בגדרי ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים. במסגרת פסק דין זה נדונה השאלה מהי הדרך הדיונית המתאימה לתקוף חוב מס, כאשר בעל-הדין טוען כי מקורו של חוב המס הנדרש ממנו על-ידי הרשויות אינו ידוע לו.

כלומר, בניגוד למצב הרגיל, הטענה שאמורה להידון בהליך אינה כי השומה שהוצאה לנישום אינה נכונה, אלא כי השומה נכונה, אך היקף החוב הנטען על-ידי רשויות המס אינו תואם את השומות שהוצאו לו והתשלומים שבוצעו על-ידו.

בפסק הדין נבחנה השאלה האם תקיפת המס במקרה שכזה צריכה להיעשות על דרך של הגשת "השגה"; על דרך של טענת "פרעתי" בהוצאה לפועל; על דרך של הגשת המרצת פתיחה לבית משפט אזרחי או על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. מסקנותיה של השופטת ברק-ארז - למי שקצר בזמן - מופיעות בפס' 26 ו-28 לפסק הדין.

האם הקטנת סכום תביעה מטעמי אגרה מחייבת תובע למחוק חלק ממנה?

תובע מגיש תביעה בגין שני ראשי נזק נטענים, כל אחד בסך X ש"ח. מטעמי אגרה, בוחר התובע להעמיד את תביעתו על סך X ש"ח (במקום X2 ש"ח). האם במקרה כזה מחויב התובע להפחית מטעמי אגרה גם את כל אחד מראשי הנזק לחציX  כל אחד (או לכל חלוקה אחרת, כך שסכומם הכולל של שני ראשי הנזק יעמוד על X ₪)? האם יש למחוק חלק מראשי הנזק, אם לא יפעל כך? שאלה זו נדונה לאחרונה בפסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת רע"א 7602/11 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' מיפרומאל תעשיות ירושלים בע"מ.

באותו עניין, הוגשה על-ידי המשיבה תביעה לתגמולי ביטוח כנגד המבקשת. בכתב התביעה פירטה המשיבה את ראשי הנזק השונים, תוך שהיא מעריכה כי סכומם הכולל עולה כדי 41 מיליון ₪. ואולם, משיקולי אגרת בית המשפט, הועמדה בסוף התביעה כולה על סך של כ-23 מיליון ₪. המשיבה לא הפחיתה את ראשי הנזק שפורטו (ולכן, סכומם הכולל עלה על סכום התביעה, אשר לפיו שולמה אגרת בית המשפט). מטעם זה, הוגשה על-ידי המבקשת בקשה למחיקת ראשי נזק מכתב התביעה. לטענת המבקשת, בעל דין המבקש להגביל את סכום התביעה מטעמי אגרה, צריך לפרט מהם ראשי הנזק שעליהם הוא מוותר, ולחלופין לתקן את סכומי הנזק הנתבעים, כך שסכומם לא יעלה על סכום התביעה.

המחלוקת בנדון נתגלגלה לפיתחו של בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיא א' ריבלין). אף שהבקשה האמורה לקתה בשיהוי, בחר בית המשפט העליון לדון בה לגופה, וזאת נוכח קביעות סותרות שניתנו בסוגיה זו בבתי המשפט המחוזיים.

בפתח פסק דינו חזר בית המשפט העליון על התכליות העומדות בבסיס מנגנון האגרות – ראשית, מדובר בתשלום על השירותים המסופקים על-ידי המדינה; ושנית, מדובר בכלי לתמריץ תובעים להעמיד תביעתם מלכתחילה על סכום ריאלי ולמנוע הגשת תביעות סרק. כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון, על בסיס תכליות אלה, נתקבלה בעבר טענתה האמורה של המבקשת על-ידי ערכאות נמוכות יותר. זאת, מהטעם כי אי מחיקת חלק מראשי הנזק ואי הקטנת סכומם תביא לתשלום "בחסר" בגין השירותים המשפטיים הניתנים על-ידי המדינה לבירור התביעה, כמו גם מהטעם כי הדבר עשוי ליתן תמריץ שלילי לתובעים להעמיד תביעתם על סכום ריאלי.

על אף האמור, בית המשפט העליון לא קיבל את טענתה של המבקשת. בראש נימוקיו עומדת זכות הגישה לערכאות. בית המשפט העליון קבע, כי "בגישת המבקשת יש כדי לכפות על התובע סיכון בלתי ראוי כפועל יוצא מוויתור התובע על גביית חלק מסכום הפיצויים בעת הגשת התביעה, ויתור שבבסיסו מטרה אחת ויחידה – חסכון בהוצאות האגרה". כדוגמה לסיכון זה הביא בית המשפט העליון מצב שבו ייאלץ תובע לזנוח מראש את טענותיו הנוגעות לראשי נזק מסוימים, ובסופו של יום הוא יכשל בהוכחת ראשי הנזק האחרים. במצב כזה, כך נפסק, עלול להיפסק לזכותו פיצוי נמוך, אשר אינו משקף את היקף נזקיו של התובע במציאות, ואף לא את היקף אחריותו של הנתבע.

כיצד פסיקה זו עולה בקנה אחד עם שתי התכליות של מנגנון האגרות הנזכרות לעיל? בכל הנוגע לתכלית הראשונה (תשלום בגין שירותים משפטיים), ציין בית המשפט העליון כי גם אם תתקבל טענת המבקשת, יוכל תובע לצמצם את כל אחד מראשי הנזק (במקום למחוק חלק מהם), ובמצב כזה עדיין יהיה קיים צורך לבחון את כל ראשי הנזק. ממילא, גם על-פי גישת המבקשת, עשויה המדינה להיאלץ לספק שירותים משפטיים עבור תביעה "מלאה", כך נפסק.

בכל הנוגע לתכלית השנייה, הסכים בית המשפט העליון כי קביעתו עשויה ליתן תמריץ מסוים להגשת תביעות מנופחות. יחד עם זאת, נוכח הרצון למנוע פגיעה בגישה לערכאות, ונוכח האפשרות להרתיע תובעים פוטנציאליים מהגשת תביעות מנופחות (למשל, על-ידי פסיקת הוצאות בסוף המשפט), קבע בית המשפט העליון כי יש להעדיף את האינטרס של התובעים על פני זה של הנתבעים.

הערה:

במצב הפשוט, תובע אחד מגיש תביעה כנגד נתבע אחד, בגין עילת תביעה עובדתית אחת ומבקש סעד בגין ראש נזק אחד. במצב שכזה, על פני הדברים, הפחתת סכום התביעה מטעמי אגרה אינה מעוררת קשיים. הבעייתיות האפשרית הטמונה בהפחתת סכום התביעה מטעמי אגרה מתעוררת במצב של ריבוי תובעים/ריבוי נתבעים/ריבוי עילות/ריבוי ראשי נזק. זאת, שכן סכום האגרה המשולם בגין מרכיב אחד של התביעה עשוי "לסבסד" מרכיבים אחרים בה. נוכח הפסיקה הסותרת בנושא זה, עולה השאלה האם לא כדאי היה שתתקבל החלטה בנדון בפני מותב תלתא.

על התערבות בג"ץ בפסיקת בתי הדין לעבודה ועל היחס בין התיישנות לשביתה

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

לאחרונה ניתן פסק דין בבג"ץ 7391/10 פלוני נ' פלונית (31.5.2012), שהוגש כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. באותו מקרה הגישה המשיבה תביעה כנגד העותר לבית הדין לעבודה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה עקב העובדה שהעותר הטריד אותה מינית בהיותו ממונה עליה. העותר טען כי הוא לא הטריד את המשיבה מינית, וכן כי התביעה התיישנה מאחר שהוגשה בחלוף שלוש שנים ויומיים מיום היווצרות העילה, בעוד שבאותו זמן קבע החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד (סעיף 6(ג) לחוק; כיום לא קיימת מגבלה זו).

בית הדין האזורי לעבודה דחה את הטענה המקדמית של העותר, וקבע כי "נוכח העובדה שתקופת ההתיישנות הסתיימה במהלך שביתת עובדי בית המשפט, שמנהל בתי המשפט הכריז עליה, יש להחיל את ההסדר הקבוע בתקנה 5 לתקנות בתי המשפט, בתי הדין לעבודה ולשכות ההוצאה לפעול (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א-1981..., ולהאריך את המועד להגשת התביעה". לחילופין נקבע, כי כאשר מדובר בהתיישנות בת יום אחד, יש להאריך את תקופת ההתיישנות "מטעמים של צדק". בסופו של דבר קיבל בית הדין האזורי בחלקה את תביעת המשיבה ופסק לה פיצויים בסך 15,000 ₪.

העותר והמשיבה ערערו שניהם לבית הדין הארצי לעבודה, וזה קיבל את ערעור המשיבה והגדיל את סכום הפיצוי, ודחה את ערעור העותר. בעקבות כך הוגשה העתירה לבג"ץ.

מאחר שמדובר בעתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה, פתח השופט זילברטל בציון התנאים המצטברים להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בפסיקת בית הדין הארצי: (1) כאשר נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין ו-(2) כאשר הצדק מחייב התערבות למניעת עיוות דין (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)).

השופט זילברטל המשיך וציין, כי ברבות השנים הוצגו דעות שונות ביחס למידת ההתערבות הראויה של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. לפי עמדה אחת, שאלת פרשנותו של חוק היא בעקרון שאלה משפטית מהותית המצדיקה התערבות, וכי לא ניתן לפרש חוק בשתי דרכים שונות. מן העבר השני מצויה הדעה המצדדת בצמצום התערבותו של בג"ץ בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה, תוך יצירת אבחנה בין המבחן המשמש לצורך הכרעה בשאלה זו לבין המבחן המשמש להכרעה בשאלת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השופט זילברטל מסכם באומרו:

"מכל מקום, ומבלי להיכנס לעובי המחלוקת שבין הגישות השונות, לא מצאתי אמירה מפורשת, לפיה נדחה עקרון היסוד כפי שנקבע בהלכת חטיב, לפיו טעות משפטית מהותית, לצורך בחינת התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אינה מתקיימת כאשר סוגיה משפטית כרוכה בפרשנויות משפטיות שונות וסבירות."

במקרה דנן השאלה היא האם השביתה במערכת בתי המשפט האריכה את המועד האחרון להגשת תביעה, או שמא, כפי שטוען העותר, היה על המשיבה לפעול לפי ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) בתקנות השביתה, ולשלוח לבית המשפט את כתב התביעה בדואר רשום. השופט זילברטל מציין, כי סוגיה זו טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון, ואילו בפסיקת הערכאות הנמוכות ניתן למצוא מגוון של עמדות – כאלה הקובעות כי במצב זה ניתן להגיש את התביעה עד ליום הראשון שלאחר השביתה; כאלה המאריכות את תקופת ההתיישנות בהתאם לאורך השביתה וכאלה המחילות את ההסדר הקבוע בסעיף 7(א) הנ"ל (פסקה 14 לפסק הדין). השופט זילברטל ממשיך וקובע, כי "פרשנותו של בית הדין הארצי אינה בלתי סבירה באופן העולה כדי טעות משפטית מהותית".

בית המשפט מוסיף ומציין, כי לו היה מדובר בבקשת רשות ערעור בגלגול שלישי הרי שהמקרה היה עונה על אחד מהמצבים שבהם תינתן רשות כאמור, אולם יש חשיבות בהבחנה בין סוגי המצבים השונים, וביקורתו של בית המשפט העליון על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה אינה ערעורית.

השופט זילברטל קובע, כי משלא התקיים התנאי בדבר טעות מהותית שנפלה בפסק הדין אין טעם להמשיך ולבחון את שיקולי הצדק במקרה, מאחר שהתנאים הם מצטברים. עם זאת, הוא מציין, כי גם גם בהקשר זה ידו של העותר אינה על העליונה. זאת מכיוון שתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה עם חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית הוארכה מאוחר יותר בתיקון מס' 7 לחוק משנת 2012, שהשווה אותה לתקופת ההתיישנות הרגילה, וכיום כלל לא היתה מתעוררת שאלת ההתיישנות במצב זה, דבר המקרין על שיקולי הצדק.

לבסוף מציין בית המשפט, כי התמשכות ההליכים בעניין זה, אשר החלו בשנת 2004 (והפרשה החלה עוד בשנת 2001) אף הם אינם מצדיקים את ההתערבות, וודאי שלא את החזרת הדיון לבית הדין לעבודה.

מספר הערות ביחס לפסק הדין:

ראשית, קשה בעיני קביעתו של בית המשפט, כי יתכנו פרשנויות מנוגדות לדבר חקיקה, וכי בחירה באחת הפרשנויות, בהנחה שקביעה זו היא שונה מעמדת בית המשפט העליון, אינה בגדר טעות משפטית מהותית המצדיקה דיון בבית המשפט העליון. זוהי אמירה ריאליסטית, אשר נדיר למצוא מקבילות לה בפסיקה, שכן שופטים לרוב נוקטים בעמדה פורמליסטית, שלפיה ישנה תוצאה משפטית אפשרית אחת, ופרשנויות אחרות הן מוטעות. עמדה זו גם מנוגדת לתפיסה המקובלת, הרואה בבית המשפט העליון את הסמכות העליונה בפרשנות חקיקה, ומערערת במידת מה על תפקיד זה.

בהמשך לכך ניתן לתהות האם המקרה של פסיקה סותרת הוא המקרה המתאים לעמידה על ההבחנה בין המקרים שבהם ידון בג"ץ בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה לבין המקרים שבהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי. גם אם ראוי לשמור על הבחנה זו, שנוצרה בחוק יסוד: השפיטה ובחוק בתי המשפט, ולקבוע כי מתחם ההתערבות של בית המשפט העליון בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצם יותר מאשר בשבתו כערכאת ערעור שניה, אני סבורה כי מקרה שבו יש פסיקה סותרת בערכאות השונות עשוי להיות מקרה מתאים להתערבות, גם כאשר מדובר בעתירה על בית הדין הארצי לעבודה. בנוסף, לפי העמדה שהוצגה בפסק הדין, קיים ממילא הבדל משמעותי בין המבחנים השונים (זה שנקבע בפרשת חטיב וזה שנקבע בפרשת חניון חיפה), שכן בעוד שהמבחן שנקבע בפרשת חטיב מציג שני תנאים מצטברים – קיומה של טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק, הרי שהלכת חניון חיפה אינה כוללת את התנאי בדבר שיקולי הצדק כתנאי נוסף ומצטבר. לפיכך, ניתן היה לקבוע במקרה דנן, כי גם אם נפלה בפסיקת בית הדין לעבודה טעות משפטית מהותית, הרי שבנסיבות העניין, שבהן לכל היותר מדובר באיחור של יום בהגשת התובענה, שיקולי הצדק אינם מצדיקים את הדיון (וראו דיון נוסף בשיקולי הצדק בהמשך).

השאלה המהותית, אשר בית המשפט לא דן בה, היא האם וכיצד יש להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תובענה כאשר התקופה מסתיימת בעת שביתה בבתי המשפט. ברצוני להתייחס בקיצור לשאלה זו. כאמור, ניתן למצוא בפסיקה שלוש גישות לפתרון השאלה: לפי הגישה הראשונה (שבה נקט בית הדין לעבודה), תקופת ההתיישנות תוארך עד יום למחרת סיום השביתה; לפי הגישה השניה, תקופת ההתיישנות תוארך על פי משך השביתה; ולפי הגישה השלישית תקופת ההתיישנות לא תוארך, אלא יש להגיש את התובענה לבית המשפט בדואר רשום. על פני הדברים, ומבלי להיכנס לעומקה של הסוגיה, נראה לי כי הגישה הראשונה היא הגישה שראוי לנקוט בה. מחד גיסא, איני סבורה כי שביתה בבתי המשפט מצדיקה הארכה של תקופת ההתיישנות, שכן אין היא שונה לעניין זה מתקופות אחרות שבהן בית המשפט מצוי בפגרה (ובהן כידוע תקופת ההתיישנות אינה מוארכת), ואין היא פוגעת ביכולתו של התובע ובא כוחו להכין את כתב התביעה. מאידך גיסא, קיים קושי באפשרות של הגשת התובענה באמצעות דואר רשום, שכן אין זו דרך מקובלת להגשת תובענות, והיא גם מקשה על תשלום האגרה – שהוא כידוע חלק אינטגרלי מהגשת תובענה חדשה. כמו כן, אפשרות זו מאזנת בעיני בצורה ראויה בין התכליות השונות של תקופת ההתיישנות, ואינה פוגעת באופן מהותי באינטרסים של התובע והנתבע. יתכן שכדאי לשקול (באמצעות קביעת הוראה מפורשת) לחייב את התובע להודיע לנתבע על כך שבכוונתו להגיש את התובענה, וכי הדבר נבצר ממנו עקב ההשבתה, ובכך להגן עוד יותר על אינטרס הנתבע בהתיישנות.

קושי מיוחד אני מוצאת בקביעתו של השופט זילברטל, שהיתה למעלה מן הנדרש בתיק, ביחס לשיקולי הצדק. איני סבורה כי הארכת תקופת ההתיישנות בתביעות אזרחיות בגין הטרדה מינית, אשר התרחשה שנים לאחר הגשת התביעה ואף כשנתיים לאחר שהוגשה העתירה לבית המשפט העליון, רלבנטית לעניינו של העותר. לא נטען, ואף אי אפשר לטעון, כי הארכת תקופת ההתיישנות חלה במקרה דנן, ועל כן זכותו ליהנות מתקופת ההתיישנות המקוצרת שנקבעה בחוק, גם אם מאוחר יותר הוארכה תקופה זו (וראו, גם אם בהקשר של התיישנות הפלילית, את עמדתו של השופט י' אלון בפסקה 8 בע"פ 347/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2007) אל מול עמדתו של השופט א' א' לוי בפרשה זו). להבדיל, אני סבורה כי העובדה שגם במקרה שהתביעה התיישנה, הרי שהיא הוגשה רק יום לאחר תום תקופת ההתיישנות, היא שמקרינה על שיקולי הצדק ומהווה שיקול כנגד קבלת העתירה.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

תודה לאולגה, רן ונועם על הסיוע בכתיבת הפוסט.

על אי סופיותם ועל אי חסינותם של פסקי דין של בית הדין לעבודה

כידוע, על פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה לא ניתן להגיש ערעור, כך שעתירה לבג"ץ היא הדרך היחידה העומדת בפני מי שמבקש לתקוף את פסק הדין. זהו מצב הדברים אף באשר לאפשרות התקיפה של פסק דין של בית הדין הרבני. האם בדומה למגבלות הזמן הקבועות להגשת ערעור על החלטות ופסקי דין בערכאות השונות, קיימת מגבלת זמן כלשהי להגשת עתירה שכזו? שאלה משפטית זו עלתה אגב הדיון בפסק הדין שניתן ביום חמישי האחרון, 17.5.2012, על-ידי בית המשפט העליון בבג"ץ 1758/11 גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ.

באותו עניין זכתה העותרת בתביעה שהוגשה על-ידה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב הן לתשלום הפרשי שכר מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו-1996, והן לפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, וזאת לאחר שנמצא כי השכר שקיבלה בעבודתה אצל המשיבה נמוך משכרו של גבר שעבד אצל המשיבה באותו תפקיד, ומשלא עלה בידי המשיבה להראות הצדקה כלשהי להבחנה זו.

ערעור הוגש על-ידי המשיבה לבית הדין הארצי לעבודה. במסגרת הערעור נטען, בין היתר, כי בניגוד לקביעתו של בית הדין האזורי, הוכחת תביעה מכוח חוק שכר שווה לעובדת ולעובד אינה מזכה בהכרח, באופן אוטומטי, את העובדת גם בפיצוי לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. חשיבותה של טענה זו שהועלתה נובעת מהאפשרות הקיימת בחוק שוויון הזדמנויות בעבודה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק (אפשרות שאינה קיימת בחוק שכר שווה לעובדת ולעובד). בית הדין הארצי לעבודה קיבל ברוב דעות טענה זו, ועל כן גם את הערעור של המשיבה.

בנקודה זו ראוי לשוב להבהיר. ככלל, פסק דין של בית הדין הארצי לעבודה אינו ניתן לתקיפה בערעור. יחד עם זאת, קיימת אפשרות לתקוף את פסק הדין, על דרך של הגשת עתירה לבג"ץ. מכיוון שבג"ץ אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, הוא אינו דן בכל עתירה כנגד פסק דין של בית הדין הארצי. על-פי הלכת חטיב (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)), בג"ץ יתערב בפסיקת בית הדין אך במקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: נתגלתה טעות משפטית מהותית בפסק הדין של בית הדין לעבודה והצדק מחייב את התערבותו של בית המשפט. תנאים אלה מחייבים את בג"ץ לבחון האם לשאלה מושא העתירה יש חשיבות ציבורית כללית החורגת מעניינו הפרטני של העותר. 

נחזור לענייננו. העותרת לא השלימה עם תוצאות פסק הדין והגישה עתירה לבג"ץ. עתירתה אכן העלתה שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינה הפרטני (כמפורט לעיל). ואולם, העתירה הוגשה רק למעלה משלוש שנים לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי. המדובר בפרק זמן ארוך ביותר לכל הדעות. וזאת, במיוחד בהתחשב בכך כי מגבלת הזמן הקבועה להגשת ערעור על פסקי דין של בתי משפט אחרים נמדדת בדרך כלל בפרק זמן של חודש עד חודשיים.  

ואכן, במסגרת פסק הדין בעתירה קובעת הנשיאה (בדימוס) ד' ביניש כי "העותרת אמנם השתהתה בהגשת העתירה שלפנינו באופן שעשוי ללמד על ויתור על זכויותיה, ואף יש יסוד לטענה כי למשיבה קם אינטרס הסתמכות מסוים ביחס לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, שהוא נשוא העתירה שלפנינו."

למרות זאת, על אף חלוף הזמן הרב וההשתהות, מצא בית המשפט העליון לדון בעתירה לגופה. נימוקו לכך היה "חשיבותה המשפטית והציבורית הרבה של השאלה המתעוררת בעתירה זו, הנוגעת ליחס בין דברי החקיקה השונים המסדירים את איסור ההפלייה בין גברים לנשים במקום העבודה". בית המשפט העליון אף הוסיף וציין, כי "חשיבותה של ההכרעה בעתירה שלפנינו חורגת... מעניינן הפרטני של העותרת והמשיבה, ועשויות להיות לה השלכות בלתי מבוטלות על היקף זכויותיהם וחובותיהם של עובדים ומעבידים במשק."

דברים אלה מחייבים ליתן מספר הערות.

ראשית, ניתן להבין את המניע העומד מאחורי קביעותיו האמורות של בית המשפט העליון, בדמות רצונו לדון בשאלה בעלת חשיבות ציבורית. ואולם, הנימוק היחיד שניתן לאי-דחייתה של העתירה עקב שיהוי (קיומה של אותה שאלה ציבורית) מעורר שאלות. שהרי, כאמור לעיל, על-פי הלכת חטיב, בלאו הכי עתירה לבית המשפט העליון מהסוג הנדון לא תידון לגופה, אם אין מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית (וזאת אף אם הוגשה יום לאחר מתן פסק הדין של בית הדין הארצי). השורה התחתונה של פסק הדין בעתירה עלולה להיות, אפוא, שאין כלל וכלל מגבלת זמן להגשת עתירה מהסוג הנדון, וזו יכולה להיות מוגשת שנים רבות לאחר מתן פסק הדין, שהרי, בלאו הכי, אם לא יצליח העותר לפסוח על משוכת הלכת חטיב, עתירתו תידחה על הסף, ואם יצליח לעשות כן, גם השיהוי בהגשת העתירה לא יוכל לסייע לצד שכנגד. 

דומה, כי גם השופט י' עמית היה מודע למצב דברים זה, על כן, מצא הוא לציין במסגרת פסק דינו כי – "ככלל, אני סבור כי יש להישמר מפני 'העלאה מן האוב' של החלטות ופסקי דין בחלוף זמן מעת נתינתם לשם תקיפתם בבג"ץ, אלא במקרים נדירים כגון, מקום בו מתברר בדיעבד כי לפסק דינו של בית הדין לעבודה יש השלכות רוחב שלא ניתן היה לצפותן בעת מתן פסק הדין, או שקיים אינטרס ציבורי ניכר ומשמעותי המצדיק את הדיון בעתירה למרות חלוף הזמן."

שנית, יש להזכיר נתון נוסף שלא נזכר בפסק הדין של בית המשפט העליון, ואשר עשוי להסביר מדוע פרק הזמן להגשת ערעורים מוגבל על דרך כלל בזמן מוגדר (ולא כך עתירות). ככלל, כאשר בעל דין מבקש להגיש ערעור, פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה להארכת מועד לערכאה הרלוונטית. דומה, כי אפשרות זו אינה קיימת, ככל שמדובר במצב שבו קיימת כוונה להגיש עתירה לבית המשפט העליון. מצב דברים זה עשוי, אפוא, להסביר, ולו במעט, את מגבלות הזמן השונות הקיימות בנדון. אמנם, ניתן היה לפתור קושי זה בכך שהעותר לבג"ץ יצטרך להסביר מדוע עתירתו הוגשה בשיהוי. ואולם, כל הסבר כאמור לא ניתן, ומכל מקום לא נדון לעומק, בפסק הדין בעניין גורן.

שלישית, במסגרת פסק הדין, ובהסכמת באת כוח העותרת, קבע בית המשפט העליון כי נוכח השיהוי בהגשת העתירה, לא ייפסק לה פיצוי, על אף קבלת עתירתה. ואולם, בכך יש מענה חלקי בלבד לאינטרס ההסתמכות של המשיבה על פסק הדין. שהרי, הסתמכותה של המשיבה אינה רק על כך כי לא תידרש לפצות את המשיבה, אלא גם על כך כי לא תצטרך להתדיין מול העותרת פעם נוספת במחלוקת מהעבר.  

סיכומו של דבר – פסק הדין בעניין גורן עשוי היה להוות מקרה פרדיגמטי נוסף, שבו תנאים פורמאליים ומוגדרים, היו מונעים מבית המשפט להגיע לתוצאה, שאליה כיוון. ואולם, כאמור, בית המשפט העליון פסח על תנאים אלה. השאלה הנשאלת הינה האם בכך לא פרץ את הסכר ופגע יתר על המידה בסופיותם של פסקי הדין של בית הדין לעבודה.

לקריאה נוספת - על פסק הדין לגופו - ראו "בג"ץ: מעסיקים יידרשו לנמק מדוע אשה משתכרת פחות מגבר באותו תפקיד"

ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות

פוסט אורח של עו"ד אמיר ויצנבליט*

מה המשקל שיש לתת לאיכות ייצוגה של הקבוצה במסגרת אישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי? והאם בתי המשפט מקפידים על כך? שאלות אלו נדונות במאמר חדש פרי עטי, בשם "ייצוג הולם בהסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות", והעומד להתפרסם בקרוב בכתב העת "משפטים".

מספר דוגמאות יכולות לסייע בהמחשת המצבים הבעייתיים הנדונים במאמר. בת"א 1284/08 קריטנשטיין נ' מסעדת טורקיז בע"מ (פורסם בנבו, 30.3.2009; הסכם הפשרה נמצא בפנקס התובענות הייצוגיות), למשל, הוגשה תובענה ייצוגית נגד מסעדה בטענה שהכלילה בחשבון דמי שירות שלא כדין. הצדדים הגיעו לכדי הסדר הפשרה, שאושר על-ידי בית המשפט, במסגרתו המסעדה תיתן הנחה בגובה דמי השירות לחברי הקבוצה ברכישתם הבאה במסעדה. אולם, מעניין לבחון את פרטי ההסכם ביתר דקדקנות: נקבע, כי בכדי לזכות בהנחה, על כל חבר בקבוצה להמציא תצהיר חתום כדין כי הוא אכל במסעדה בתקופה הרלבנטית ואכן שילם את דמי השירות בלא שרצה. את התצהיר, כך נקבע בהסכם, יש להציג במסעדה או לשלוח אליה אותו בדואר תוך 45 ימים בלבד. רק מי שנקט בפרוצדורה זו במועדים האמורים, יקבל שוברי הנחה התקפים לשנה אחת. בכל ארוחה, יוכל חבר הקבוצה לממש שובר אחד בלבד. 

ניתן לראות, כי בפשרה זו נקבעו תנאים מכבידים למדי למימוש ההטבה הניתנת בהסכם. לאור הטרחה הנדרשת לשם חתימה על תצהיר לשם קבלת השובר, ספק רב אם לחבר בקבוצה באותו עניין כלל כדאי לטרוח לשם מימוש הפיצוי שניתן לו. יחד עם זאת, הוסכם בין הצדדים כי ישולמו לתובע המייצג ולבא-כוחו גמול ושכר טרחה בסכום של 105,000 ש"ח.

יש בפסיקה דוגמאות נוספות מסוג זה: בת"צ 855-01-08 ליגי נ' מ.ע.י.א חברה למסחר (1987) בע"מ, תק-מח 2010(1), 16259 (2010), למשל, טען התובע המייצג כי הנתבע נהג להסיר "באמצעות חומר ניקוי רעיל" את תאריכי התפוגה שהוטבעו על-ידי היצרן על-גבי אריזות המוצר, ולהחליפם בתאריכים מאוחרים יותר (הטענות כמובן לכאוריות, והוכחשו על-ידי הנתבעת). הסדר הפשרה (שאושר על-ידי בית המשפט) קבע כי צרכן אשר ירכוש מוצר זה בעתיד, יוכל לקבל מוצר שני נוסף בחצי המחיר. גם כאן, לדעתי, ניתן להניח שמדובר בהסדר פשרה שאינו אטרקטיבי במיוחד לחברי הקבוצה. וכי מדוע יהיה הצרכן מעוניין לרכוש מחברה זו שלכאורה אמינותה נפגעה מוצר נוסף? מכל מקום, בין הצדדים הוסכם על תשלום גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא-כוחו בסכום כולל של 100,000 ש"ח.

ואכן, מבלי להתייחס למצב בדוגמאות שהובאו לעיל, המחזה השכיח בהסדרי פשרה בהליכים ייצוגיים הוא כדלקמן: בראשית מגיע התובע המייצג, ומציג עצמו כשליח הקבוצה שרק רוצה בטובתה. הוא האביר על הסוס הלבן, מגן החוק והצדק שאינו יכול לעמוד מנגד לאור העוול שנגרם לרבים שכמותו. אולם משהחלו המגעים לקראת הסכם הפשרה משתנה התמונה מן הקצה אל הקצה. הקבוצה נשכחת מאחור, ומירב תשומת ליבו של התובע המייצג היא מעתה לדבר אחד בלבד: טובתו האישית שלו עצמו (ועורך-דינו).

במסגרת המאמר נערכת השוואה בין המצב המשפטי הנוהג בישראל לבין זה הקיים בארצות-הברית. בארצות הברית, הדינים הנוגעים להסדרי פשרה בתובענות ייצוגיות מפותחים בהרבה יותר. יש בנמצא הסדרי פשרה שאושרו על-ידי בית המשפט אולם נפסלו לאחר מכן בערכאת הערעור, לרבות בית המשפט העליון בארה"ב. יש גם בנמצא הסדרי פשרה שנתקפו (בהצלחה) בהליך חדש על-ידי חבר בקבוצה שטען שההסכם אינו תקף מאחר שהוא לא יוצג בו באופן הולם. גם המודעות החברתית בארצות-הברית לסוגיה זו הינה גבוהה יותר: קוראי שורות אלו מוזמנים, למשל, לעיין בבלוג של ארגון "Center for Class Action Fairness", אשר באופן סיסטמתי מגיש התנגדויות לאישור הסדרי פשרה ייצוגיים בשם חברים בקבוצה המיוצגת, בטענה כי הקבוצה יוצגה באופן בלתי הולם.

"פריחה" משפטית וציבורית מסוג זה טרם קיימת בישראל, אולם יש להניח כי הדבר נובע מכך שדיני התובענות הייצוגיות בישראל צעירים יותר, וכי הדבר יקרה עם השנים.

המאמר מציע דרכים להתמודד עם החשש לייצוג הקבוצה באופן בלתי הולם בגיבוש הסדר הפשרה הייצוגי. במאמר נסקרות סוגיות שונות הנוגעות לאישור הסדרי פשרה אלו - הדרישה בדבר קיומן של שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה; קביעת הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבא-כוחו; סוגיות הנוגעות להסכמים מסוג "הסכמי שובר"; החובה בחוק למינוי בודק וקיומם של גופים אובייקטיביים נוספים המסייעים לבית-המשפט באישור ההסכם; וקיומה של עילה אישית. סוגיות אלו מנותחות דרך "משקפי הייצוג ההולם", כשמוסבר כיצד יש ליישמן ולפרשן לשם שמירה על ייצוגה ההולם של הקבוצה. כן מוצעים במאמר מספר כלים שיכולים לסייע לבית המשפט להבטיח את ייצוגה ההולם של הקבוצה במסגרת הסדר הפשרה, מתוך השוואה למשפט האמריקאי.

כך, במסגרת הפרק הדן בהסכמי פשרה מסוג "הסכמי שובר" ("coupon settlements", במסגרתם ניתן לחבר הקבוצה שובר או הנחה עתידית חלף פיצוי כספי ישיר, כמו בדוגמאות שצוינו לעיל), מוסברת הבעייתיות הרבה בהסכמים אלו, שבהם קל יותר לצדדים להציג את ההסכם כאטרקטיבי לקבוצה, תוך הסתרה כי מדובר בהסכם שערכו למעשה פחות בהרבה. מחקר אחד מצא, כי שיעור השוברים אשר ממומש בפועל בהסכמים מסוג זה עומד על 1%-3% בלבד (James Tharin, Brian Blockovich, Coupons and the Class Action Fairness Act, 18 GEO. J. LEGAL ETHICS 1443 (2005)). במסגרת המאמר מוצעים מנגנונים שונים להתמודד עם קושי זה – למשל, קביעה כי סכום הפשרה הכולל יהיה קבוע וכי שווי של שוברים שלא ימומשו יגיע לציבור בדרך אחרת; או דחיית פסיקת הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבא-כוחו לתום תקופת המימוש של השוברים, כדי לראות כמה מהם אכן מומשו.

מנגנונים כאלו (ונוספים) המוצעים במאמר יכולים להגביר את הביטחון, כי התובע המייצג ייצג את האינטרסים של הקבוצה נאמנה, ולא זנח אותה מאחור במגעים לקראת הסדר הפשרה.

אישור הסדרי פשרה בהליך ייצוגי מציב אתגר לא פשוט לבית-המשפט. אני תקווה כי הבנת הסוגיות המתעוררות בהקשר זה לאור עקרון הייצוג ההולם עשויה לסייע לו לעשות מלאכתו זו נאמנה.

המאמר המלא (כפוף לתיקוני עריכה של מערכת כתב העת "משפטים" עד לפרסום הכרך המודפס) ניתן להורדה ב-http://ssrn.com/abstract=2045475

להורדה ישירה של המאמר ליחצו כאן (http://www.s-horowitz.co.il/admin/Media/Files/42436757-bef4-4568-9120-a22a6696174b.pdf).

* אמיר ויצנבליט הוא עורך דין במשרד ש. הורוביץ ושות'.

האם דווקא תביעות הקשורות לבני זוג לשעבר אינן בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה?

אתמול ניתן פסק דין חדש ומעניין על-ידי בית המשפט העליון, לגבי שאלה שהייתה עד עתה שנויה במחלוקת בנושא היקף סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה (בע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני).

סעיף 1(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (בצירוף סעיף 3(א) לחוק), מעניק לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון, בין היתר, ב-"תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו..., שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שוויה אשר יהא". שאלת הסמכות בהקשר זה הינה, אפוא, כפולה – שאלת זהות הצדדים (האם הם אדם ו-"בן משפחתו") ושאלת מהות הסכסוך (האם הסכסוך מקורו ביחסים משפחתיים).

פסק הדין מאתמול מתמקד בשאלה הראשונה מבין השתיים, וליתר דיוק בשאלה האם קרובי משפחה מסוימים של בני זוג לשעבר הינם "בני משפחה" לעניין הסעיף המובא לעיל. בפסק הדין דובר בתביעה של אדם כנגד אחותה של אשתו לשעבר. במסגרת התביעה הועלו טענות נגד האחות, אשר שימשה גם כפרקליטתו של התובע, כאילו סייעה לאחותה (בת הזוג לשעבר) להשתלט על רכושו של התובע. השאלה שנדונה בפסק הדין הינה האם אחותה של בת הזוג לשעבר הינה "בן משפחתו" של התובע. בהקשר זה יצוין, כי בסעיף 1(2) האמור הוגדר כדלקמן:

לענין פסקה זו -
"בן משפחתו" -
(א)        בן זוגו, לרבות הידועה בציבור כאישתו, בן זוגו לשעבר, בן זוגו שנישואיו עמו פקעו ובלבד שנושא התובענה נובע מהקשר שהיה ביניהם בתקופה שבה היו בני זוג;                                     (ב)        ילדו, לרבות ילדו של בן זוגו;                                                                                       (ג)         הוריו, הורי בן זוגו או בני זוגם;                                                                                     (ד)        ...;                                                                                                                              (ה)        ...;                                                                                                                            (ו)         אחיו ואחיותיו, שלו או של בן זוגו;"הורה" -  לרבות הורה מאמץ או אפוטרופוס;

על רקע הגדרה זו, סברו בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי כי הסמכות לדון בתביעה מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט העליון (בדעת רוב סדורה, מפיו של כבוד השופט צ' זילברטל, אליו הצטרף השופט ע' פוגלמן) הפך החלטה זו.

פסק הדין מבוסס על מספר נדבכים. בכל הנוגע לנדבך הראשון – זה הנוגע ללשון הוראת החוק – נטה בית המשפט לגישה, לפיה המובן הפשוט והרגיל של לשון החוק תומך באי החלת סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על קרובי משפחה של בני זוג לשעבר. בהקשר זה היפנה בית המשפט לכך כי בחוק נקבעו "שש אפשרויות שונות" להגדרת בן משפחה (שש אפשרויות המובאות לעיל), ואילו רק בהגדרת המונח "בן זוג" נכלל "בן הזוג לשעבר". עוד היפנה בית המשפט לכך כי אילו רצה המחוקק להחיל את הגדרת המונח "בן זוג" המובאת לעיל גם על יתר תתי הסעיפים, היה עושה כן באופן נפרד וספציפי, כפי שעשה לעניין הגדרת "הורה" (כמובא לעיל).

על אף האמור, לא שלל בית המשפט את האפשרות כי ההגדרה האמורה לעיל "נושאת שתי משמעויות לשוניות אפשריות", ובכלל זה משמעות לפיה יש לפרש את המונח "בן זוג" בסעיפים 1(2)(ב), 1(2)(ג) ו-1(2)(ו) גם כ-"בן זוג לשעבר". ואולם, חרף זאת, כאמור, הגיע בית המשפט למסקנה לפיה בית המשפט לענייני משפחה נטול סמכות לדון בתביעה, וזאת על רקע מספר טעמים, ובכלל זה –

ראשית, על פי ההלכה הפסוקה, "אין שוללים סמכות שיפוט מבית משפט אזרחי כללי" (דוגמת, בית המשפט המחוזי) "אלא על פי הוראה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים". בית המשפט העליון קבע כי יש ליישם הלכה זו גם בנסיבות המקרה (בהן מדובר בסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה);  

שנית, על פי תכליתו של החוק, "לא כל תובענה אזרחית בין בני משפחה על כל דרגות הקרבה האפשריות, שעניינה סכסוך בתוך המשפחה, מסורה לסמכויות הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה". על תכלית זו למד בית המשפט, בין היתר, מכך כי בהוראת הסעיף נכללו רק שש קבוצות של קרובי משפחה, ולא נכללו בה קרובי משפחה מסוגים אחרים, דוגמת דוד, אחיין ובן-דוד. נוכח תכלית זו, היה בית המשפט בדעה כי אין להרחיב את סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה על אנשים בעלי קירבה משפחתית רחוקה.   

שלישית, בית המשפט הביע את רצונו למנוע ממי שאינו נמנה על "הגרעין הקשה" של בני המשפחה להתדיין בבית המשפט לענייני משפחה (בו קיימים כללים דיוניים וראייתים אחרים מאשר הנהוג בבתי משפט אזרחיים).

יוער, כי דעת מיעוט מעניינת ניתנה מפיו של השופט א' רובינשטיין, אשר סבר כי עדיף "לצרף את הפריפריה של התביעות המשפחתיות (לפי מהותן) לדרך המלך, מאשר להסיטה לערכאה מקבילה שאין לה בהכרח המומחיות הנצרכת לטיפול בתביעות שביסודן סכסוך משפחתי". בהקשר זה, אכן ניתן לשאול האם ראוי כי תביעה בין תובעת לבין קרובי משפחה של בן זוגה  (עימה יחסיה תקינים) תידון בבית המשפט לענייני משפחה, ואילו דווקא  במקרה שבו היחסים בין בני הזוג הינם בלתי תקינים לא תהיה סמכות לבית משפט זה. 

הערה:

פסק הדין מביא לכלל סיום מחלוקת פסיקתית בשאלה האמורה לעיל, אך עשוי לפתוח מחלוקות ולעורר שאלות אחרות.

כך, למשל, עולה השאלה באיזה נקודת זמן יש לבחון האם  בן הזוג הוא אכן "לשעבר". האם רק בעת הגשת התביעה (כפי שבדרך כלל נעשה) או שמא גם במועד מאוחר יותר (שהרי, בבית המשפט לענייני משפחה, הסמכות נקבעת לפי מהות הסכסוך, ולא רק לפי הסעד המבוקש). 

כך, למשל, כפי שמציין השופט רובינשטיין, עשויה לפסיקה האמורה להיות השפעה גם על מקום בירור תביעותיהם של קרובי משפחה של ידועים בציבור (שהרי, הגדרת המונח "בן זוג" כוללת לא רק "בן זוג לשעבר", אלא גם "ידוע בציבור").

וכך, למשל, ניתן להניח כי חלק מהתובעים ינסו לעקוף את הפסיקה המובאת לעיל באמצעות צירוף לתביעתם של בני משפחה אחרים (אשר לגבי סמכותו של בית המשפט לענייני משפחה עליהם  עשויה לא להיות מחלוקת). האם במקרה כזה בתי המשפט לענייני משפחה יסלקו על הסף את התביעה כולה? ואיזה מבחנים יש לנקוט לעניין מלאכותיות הצירוף?

שאלות אלה ואחרות יונחו בוודאי לפיתחם של בתי המשפט בעתיד הקרוב.