הדדיות בחוק אכיפת פסקי חוץ

פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון ביום 9.9.2014 במסגרת ע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום אוכטה בע"מ, מציב נדבך נוסף בפרשנותן של השאלות המתעוררות לגבי אכיפת פסקי חוץ בישראל.

כפי שעמדנו על כך בפוסט קודם, פסק דין שניתן מחוץ לישראל דורש תהליך קליטה בישראל על מנת ליתן לו תוקף. החוק העיקרי המסדיר תהליך זה נחקק עוד בשנת 1958 - חוק אכיפת פסקי חוץ. על בעל דין המבקש לאכוף בישראל פסק דין זר לעמוד בשורת תנאים. מנגד, המתנגד לאכיפת פסק הדין הזר יכול להוכיח כי מתקיימים תנאים המחייבים דווקא להימנע מלאכוף את פסק הדין הזר בישראל.

אחת הדרישות הנזכרות בחוק אכיפת פסקי חוץ היא דרישת ההדדיות הנזכרת בסעיף 4(א) - "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפין פסקים של בתי המשפט בישראל". כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, פס' 14), הנטל להוכחתה של דרישה זו מוטל על כתפיו של בעל הדין המתנגד לאכיפה. אלא שפסק הדין מושא פוסט זה מרחיב ודן גם בעקרונות החלים על יישומה של דרישה זו.

באותו מקרה דובר בפסק דין זר שניתן ברוסיה. בעלי-הדין הגישו לערכאה הדיונית חוות דעת, מהן עולה שלא קיימת ברוסיה תמימות דעים לגבי אפשרות אכיפת פסקי דין זרים שניתנו במדינה שאינה צד לאמנה עם רוסיה בנדון (כפי שהוא המצב גם ביחסים של ישראל ורוסיה). דהיינו, בחוות דעת המומחים הובאו אסמכתאות לכך שהפסיקה הרוסית אוכפת פסקי דין זרים אף בלא אמנה דו-צדדית עם רוסיה, כמו גם אסמכתאות לכך שאין מדובר באכיפה מלאה המוסכמת על כל.

לפיכך, נדרש בית המשפט העליון לבחון האם דרישת ההדדיות מתקיימת בנסיבות שבהן קיימת הסתברות מסוימת לאכיפתו של פסק דין ישראלי במדינה זרה, אך קיימת אי-בהירות באשר לרמת ההסתברות של האכיפה, מטעמים שאינם נוגעים ליחס למדינת ישראל אלא למחלוקות באשר למדיניות המשפטית בסוגיה של אכיפת פסקי חוץ באותה מדינה בכלל.

בית המשפט העליון מציין כי קיימים שני שיקולי מדיניות סותרים לגבי דרישת ההדדיות - הגינות בין מדינתית והגינות בין הצדדים לבין עצמם. מן ההיבט של מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר, העמידה על דרישת ההדדיות נראית לכאורה מתבקשת (שכן, בית המשפט במדינה אחת "מוותר" במובן מסוים על ריבונותו, ואוכף פסק דין שניתן על-ידי בית משפט אחר). לעומת זאת, מן ההיבט של מערכת היחסים בין הצדדים להתדיינות, שהם צדדים פרטיים, ההגינות מחייבת במקרה הרגיל יכולת לאכוף פסק דין שהושג לאחר התדיינות (ובכפוף לכך שלא נפל בו פגם אחר).

על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון שדי בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה במדינה הזרה, על מנת שלא ניתן יהיה לומר כי דרישת ההדדיות אינה מתקיימת. טעמיו לכך הם שניים: ראשית, גישה כזו מתיישבת עם פרשנותה של דרישת ההדדיות בדין הישראלי כדרישה המיושמת במתכונת מצומצמת באופן יחסי, בשם קידום עקרונות של יעילות משפטית ועשיית צדק בין מתדיינים (כפי שעמדנו על כך לעיל). לכן, ככל שהפרקטיקה המשפטית במדינה הזרה יוצרת בסיס לכך שייאכפו בה פסקי דין ישראליים אין צורך להוכיח שכבר קיים ניסיון מבוסס של אכיפת פסקי דין ישראליים. שנית, מן ההיבט של תכלית החקיקה וקידום מדיניות משפטית רצויה, בית המשפט העליון מציין שפרשנות זו תימנע היווצרותו של "מעגל שוטה" בכל הנוגע לדרישת ההדדיות. שהרי, קיים חשש כי בתי המשפט בישראל לא יאכפו פסקים זרים, משקיימת שאלה האם פסקי דין ישראליים נאכפים במדינה הזרה, ואילו בתי המשפט במדינה הזרה יסרבו לאכוף פסקי דין זרים, משבתי המשפט בישראל אינם אוכפים את פסקי הדין של המדינה הזרה.

גילוי מסמכים ב-"תביעה נגזרת מרובה" – האם אפשרי, ואם כן, ממי?

החלטה מקיפה ומפורטת של בית המשפט העליון שניתנה אתמול (27.8.2014) במסגרת רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי דנה בשאלות מהותיות, אך גם פרוצדוראליות, רבות חשיבות בתחום דיני התאגידים וסדרי הדין הנוהגים -
ראשית, בית המשפט העליון דן בשאלה האם קיימת אפשרות לפי הדין הישראלי להגשת "תביעה נגזרת משולשת" (או "תביעה נגזרת מרובה", באופן כללי). כלומר, האם באפשרותו של בעל מניות בחברה א' להגיש תביעה נגזרת בגין החלטה או פעולה של חברה ג' (כאשר חברה ג' מוחזקת על-ידי חברה ב', שמוחזקת מצידה על-ידי חברה א')?;

שנית, בית המשפט העליון דן בשאלה האם באפשרותו של אותו בעל מניות לבקש גילוי מסמכים מכל אחת מהחברות בשרשרת ההחזקה עוד קודם להגשת התביעה הנגזרת, וזאת, על מנת לגבש החלטה האם אכן קיימת עילה להגשת תביעה נגזרת בנסיבות המקרה.

בית המשפט העליון השיב על שתי שאלות אלה בחיוב.

בכל הנוגע לשאלה הראשונה, הגיע בית המשפט העליון לתוצאה האמורה בשתי דרכים: האחת, תוך שימוש בדוקטרינת הרמת המסך המאפשרת לייחס זכות של החברה לבעל מניות בה (סעיף 6(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999). לפי דרך זו, ניתן לייחס לבעל המניות של חברה א' את זכות התביעה הנגזרת השייכת לחברה עצמה, ולכן, ניתן לאפשר לו להפעיל זכות זו בשם החברה המוחזקת (כך, עד מורד החברות בשרשרת ההחזקה). הדרך השנייה שבה מגיע בית המשפט העליון למסקנה זו היא פרשנות תכליתית לסיטואציה של תביעה נגזרת במסגרת קונצרן חברות. בית המשפט קבע בהקשר זה כי קיימת לחברת האם עילת תביעה ישירה, ולכן, מכיר באפשרות להכיר בזכות תביעה של בעל המניות בחברה האם.

יוער, כי בית המשפט דן גם בשאלה באילו נסיבות ניתן יהיה להצדיק הגשת "תביעה נגזרת מרובה" (סעיפים 44 ואילך לפסק הדין). דיון ארוך ומעניין זה אינו מענייננו.

כך או כך, בהמשך החלטתו דן בית המשפט העליון בפרשנותו של סעיף 198א לחוק החברות, הקובע:

(א) מי שרשאי להגיש תביעה נגזרת לפי סעיף 197, רשאי לבקש מבית המשפט, לפני הגשת הבקשה לאישור התביעה או לאחר הגשתה, כי יורה לחברה לגלות מסמכים הנוגעים להליך אישור התביעה הנגזרת.

(ב) בית המשפט רשאי לאשר בקשה כאמור בסעיף קטן (א) אם שוכנע כי המבקש העמיד תשתית ראייתית ראשונית לגבי קיומם של התנאים לאישור התביעה הנגזרת המנויים בסעיף 198(א).

בנוגע לסעיף האמור, קובע בית המשפט כי "בהליך גילוי מסמכים במסגרת בקשה לאישור תביעה נגזרת יחולו הכללים הרגילים החלים על בקשות לגילוי מסמכים". בית המשפט מוסיף וקובע, כי זכותו של בעל מניות לקבלת צו גילוי מסמכים אינה חלה אך במישור היחסים שלו עם החברה האם, אלא בעל המניות זכאי, בנסיבות מסוימות, לבקש גילוי מסמכים גם מהחברות השונות במורד שרשרת ההחזקה.

כאמור בסעיף האמור, השימוש בסעיף 198(א) אפשרי גם "לפני הגשת הבקשה לאישור התביעה". בית המשפט העליון דחה בהקשר זה (סעיף 64 לפסק הדין) את הטענה כי ניתן לעשות שימוש בסמכות זו רק אם בעל המניות לא גמר אומר להגיש את ההליך. זאת ועוד, בית המשפט גם קובע כי הרף הראייתי הנדרש לקבלת צו גילוי מסמכים כאמור הוא נמוך מאשר נדרש לצורך הצלחה בתביעה הנגזרת לאחר מכן.

ההחלטה האמורה מעניינת מאוד, הן בהיבט התאגידי והן בהיבט הסד"אי. היא מהווה דוגמה מעניינת ליישום הכלל, שלפיו יש להתאים את סדרי הדין להוראות הדין המהותי (כפי שנקבע,  למשל, ברע"א 6920/94 לוי נ' פולג). משקבע בית המשפט העליון, כי הדין המהותי מצדיק הכרה בזכותו של בעל מניות להגיש "תביעה נגזרת מרובה", קצרה הדרך מבחינתו לקבוע כי אותו בעל מניות זכאי גם לכלים הדיוניים הנדרשים לשם כך. למעשה, ההצדקה הניתנת בפסק הדין להכרה בזכותו של בעל המניות לגילוי מסמכים גם בחברות שאינן מוחזקות במישרין על-ידיו, היא הלכה למעשה אותה הצדקה המצדיקה להכיר בזכותו לגילוי מסמכים מחברות אלה.

סמכות מקומית בתביעה ייצוגית – לפי התובע או לפי חברי הקבוצה?

"כיצד נקבעת סמכות השיפוט המקומית בהליך של תובענה ייצוגית? האם היא נגזרת מעילת התביעה האישית של המבקש בלבד, ומוגבלת למחוז השיפוט בו יכול היה המבקש להגיש את תביעתו האישית, או שמא היא נגזרת ממאפייני הקבוצה שייצוגה מתבקש, ויכולה לכלול כל מחוז שיפוט אשר יש לו זיקות מספיקות להליך התובענה הייצוגית, ככל שיאושר ניהולו" - במילים אלה תיאר כב' השופט ע' גרוסקופף את הנושא שנדון בהחלטתו שניתנה לאחרונה בגדר ת.צ. 57574-12-13 כהן נ' סינרון ביוטי בע"מ.

בפוסטים קודמים עמדנו על נושא הסמכות המקומית (כאן וכאן). ההחלטה האמורה עוסקת בשאלה נקודתית המהווה נקודת ממשק של דיני הסמכות המקומית ודיני התובענה הייצוגית.

באותו עניין, הוגשה בקשה לאישור תביעה ייצוגית לבית המשפט המחוזי מרכז. המשיבות הגישו בקשה להעברת התובענה והבקשה לאישור לבית המשפט המחוזי בנצרת. לטענתן, כל הזיקות הרלוונטיות של המחלוקת מפנות, בהתאם לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לבית המשפט המחוזי בנצרת. בכלל כך, טענו המשיבות כי מקום מושבן הוא ביקנעם, וכי המוצר מושא התביעה נרכש ליד העיר טבריה. מנגד, המבקשת היפנתה לסעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, אשר קובע: "בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר, ולעניין הסמכות העניינית, יראו את סכום התביעה או שווי נושאה כסכום או כשווי המצטבר של תביעותיהם של כל הנמנים עם הקבוצה שבשמה מוגשת הבקשה לאישור". לטענת המבקשת, יש לבחון את הוראות תקנה 3 לתקנות (הקובעת, ככלל, את גבולות הסמכות המקומית בהליכים אזרחיים מן המניין) בשים לב למאפייני כלל הקבוצה, ובהתחשב בכך שחברי הקבוצה  רכשו את המוצר מושא התובענה גם במחוז השיפוט של בית המשפט.

בהחלטתו מעמת כב' השופט גרוסקופף בין שתי גישות שונות: לפי הגישה האחת, שאותה הוא מכנה "גישת העילה האישית", סמכות מקומית נקבעת אך ורק תוך התייחסות לעילת התביעה של מבקש אישור התובענה כייצוגית. מנגד, לפי הגישה השנייה (המכונה "גישת העילה הקבוצתית"), נושא הסמכות בכלל, ונושא הסמכות המקומית בפרט, יכול להיקבע גם בהתאם לאינטרסים של הקבוצה שייצוגה מתבקש.  

בהמשך עובר בית המשפט לבחינה לשונית ותכליתית של הוראות החוק הרלוונטיות.

בכל הנוגע לסעיף 5(ב)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, קובע בית המשפט כי לשונה מחייבת את המסקנות הבאות:

"ראשית, המבחן אותו הציב המחוקק לקביעת הסמכות המקומית והסמכות העניינית הוא מבחן אחד; שנית, על פי המבחן שקבע המחוקק בית משפט רוכש סמכות מקומית ועניינית לדון בהליך של תובענה ייצוגית (ובכלל זה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית) אם עומדת לו הסמכות 'לדון בתובענה הייצוגית אם תאושר'; שלישית, המחוקק דחה את הגישה לפיה הסמכות לדון בתובענה ייצוגית נקבעת על פי עילת התביעה האישית בלבד (אחרת היה הסעיף מנוסח כך: 'בקשה לאישור תוגש לבית המשפט אשר לו הסמכות העניינית והמקומית לדון בתביעה האישית של המבקש'); רביעית,  לעניין הסמכות העניינית מצא המחוקק צורך להבהיר במפורש כי היא איננה נקבעת לפי סכום התביעה האישית אלא לפי השווי המצטבר של עילות התביעה של חברי הקבוצה."

בהמשך החלטתו עובר בית המשפט לניתוח תכליתי של דיני הסמכות המקומית והתובענות הייצוגית. בהקשר זה קובע בית המשפט, כי הפיחות בפסיקה במשקלה של טענת הסמכות המקומית (שבה דנו בפוסטים שנזכרו לעיל), לצד המשקל הרב שניתן לאינטרס הקבוצה בהליך של תובענה ייצוגית, מוביל למסקנה כי גם בחינה תכליתית של הסוגיה מביאה להעדפת פרשנות המאפשרת הגשת תובענה ייצוגית בכל מקום בו קיימות זיקות מספיקות לחלק מחברי הקבוצה.

על רקע דברים אלה עובר בית המשפט לבחון כיצד יש ליישם בפועל את גישת העילה הקבוצתית. בהקשר זה נקבע, כי גישת העילה הקבוצתית מרחיבה את קשת האפשרויות, ומאפשרת למבקש להגיש את בקשת האישור גם במחוזות בהן לא יכול היה להגיש תביעה אישית, ומבלי להתיימר למצות את הסוגיה, מוסיף בית המשפט, כי בכל מקרה בו חלק לא זניח של חברי הקבוצה יכול היה להגיש תביעה אישית במחוז שיפוט מסוים, די בכך על מנת להקנות סמכות לבתי המשפט הפועלים באותו מחוז לדון בהליך התובענה הייצוגית.

הערה:

פסק הדין האמור עוסק בשאלות של סמכות מקומית (ומתייחס בחלקו גם לשאלות של סמכות עניינית). שאלה מעניינת, ובעלה זיקה מסוימת לנושא זה, עוסקת בשאלת סמכות השיפוט הבינלאומית של בית המשפט בישראל.

כך, למשל, עולה השאלה האם ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אשר מיועדת לחול על קבוצת אנשים הנמצאים מחוץ לגבולות סמכותו של בית המשפט בישראל. אין מדובר בשאלה סתמית או זניחה, שכן העידן הגלובלי יוצר לא פעם מצבים כאמור. הדברים נכונים במיוחד בתיקי ניירות ערך, שבהן ניירות ערך עשויים להיסחר במספר מדינות במקביל.

ואולם, דומה כי שאלות אלה כבדות משקל יותר מאשר השאלה שנדונה בהחלטה. שהרי, שאלות אלה נוגעות לאפשרות של תובע לעשות שימוש בעילה של חבר קבוצה, שאינו בהכרח מעוניין להיות חלק ממנה, בעוד השאלה שנדונה לעיל עוסקת אך ורק בשאלה היכן יתברר עניינם של חברי הקבוצה, המצויים כולם בתוך המדינה. 

דיון נוסף על דיון נוסף? אין חיה כזאת

פוסט אורח מאת קרן ילין-מור

השבוע (ביום 22 באפריל 2014) ניתן פסק דין בבש"א 834/14 פלונית נ' פלוני, אשר דן בשאלה האם ניתן להגיש בקשה לדיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. מדובר במקרה שזכה לכינוי "תינוק המריבה" ובו עמד במרכז המחלוקת ילד שהוצא מחזקת אמו והועבר לאומנה אצל משפחה כאשר מאוחר יותר דודתו ביקשה לאמץ אותו. הדיון בתיק החל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיך בערעור לבית המשפט המחוזי, בית המשפט העליון דן בבקשת רשות ערעור שהוגשה, וקבע בדעת רוב כי יש לאפשר את האימוץ בידי הדודה, ולאחר שהוגשו בקשות לדיון נוסף, הורה הנשיא גרוניס על קיום דיון נוסף בהרכב של שבעה שופטים ובו נקבע בדעת הרוב כי הילד יאומץ על ידי משפחת האומנה באימוץ סגור.

האם הביולוגית והדודים לא השלימו עם פסק הדין שניתן בדיון הנוסף, והגישו בקשת אורכה להגשת עתירה לדיון נוסף. רשמת בית המשפט העליון, ליאת בנמלך, קבעה שלא ניתן לקבל את הבקשה מאחר שלא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף, והמערערים ערערו על ההחלטה.

הנשיא גרוניס דחה את הערעור וקבע, כי אכן לא ניתן לקיים דיון נוסף ביחס לפסק דין שניתן בדיון נוסף. הבסיס החוקי לקיומו של דיון נוסף קבוע בסעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה, המפורט בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. חוק יסוד: השפיטה מעניק סמכות לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב ב"עניין שפסק בית המשפט העליון בשלושה" בעילות שייקבעו בחוק. חוק בתי המשפט מציג שתי אפשרויות להחלטה בדבר עריכת דיון נוסף. הראשונה – כאשר ב"ענין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה" מחליט ההרכב עם מתן פסק הדין על קיומו של דיון נוסף (סעיף 30(א)). דוגמה בולטת למצב זה היתה בעניין עזבון המנוח ארידור, כאשר שלושת שופטי בית המשפט העליון נחלקו ביניהם ביחס לשאלה המשפטית שנדונה שם והורו בסוף פסק הדין על עריכת דיון נוסף. האפשרות השניה היא שאחד מבעלי הדין יבקש שיתקיים דיון נוסף, ואז נשיא בית המשפט העליון או שופט שהוסמך לכך רשאים להיענות לבקשה "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף" (סעיף 30(ב)).

גרוניס הדגיש, כי בשתי האפשרויות מדובר על פסק דין שניתן בהרכב של שלושה שופטים, אף על פי שהדבר מצוין מפורשות רק בסעיף קטן (א). על כן, לשיטתו, על פי תורת הפרשנות הנהוגה ניתן לקיים דיון נוסף רק כאשר פסק הדין ניתן בהרכב של שלושה שופטים, ולא בכל הרכב אחר – כלומר דן יחיד או הרכב מורחב. עם זאת, בעניין נחמני (בש"א 1481/96) קבע בית המשפט העליון, כי ניתן לקיים דיון נוסף גם כאשר פסק הדין ניתן בהרכב מורחב, שכן – לפי דעת הרוב שם – המונח "שלושה שופטים" מתאר את המינימום ולא את המקסימום. גרוניס ציין, כי אילו היה נדרש לסוגיה, היה מצטרף לדעת המיעוט בעניין נחמני, ומצטט בהקשר זה את דברי השופט אור שלפיהם "'שלושה' אינם 'חמישה', אינם 'שבעה' ואינם כל מספר אחר שאינו שלושה". הוא מוסיף ומביע את דעתו, כי ההכרעה בעניין נחמני נפלה על רקע הסוגיה הסבוכה שנדונה בו.

ואולם, גרוניס מאבחן את המקרה שבפניו מעניין נחמני, שכן בעוד בעניין נחמני הבקשה לדיון נוסף הוגשה ביחס לערעור אזרחי "רגיל" שנדון בהרכב מורחב, המקרה הנוכחי עוסק בפסק דין שניתן בדיון נוסף בהרכב מורחב של שבעה שופטים, כלומר בעניין שנדון כבר בבית המשפט העליון בשני גלגולים. כבר בעניין נחמני נקבע, כי פסק דין שניתן בדיון נוסף אינו "עניין שפסק בית המשפט העליון" ולכן אינו מסוג פסקי הדין שניתן להגיש ביחס אליהם בקשה לדיון נוסף.

בסיום פסק דינו תאר גרוניס את הפרשה כ"אחת מפרשות האימוץ המורכבות ביותר שידענו", וזאת כאשר תחום האימוץ הוא מלכתחילה מהתחומים הקשים שבית המשפט נדרש להכריע בהם. אולם, גם כאן יש חשיבות רבה לעקרון סופיות הדיון, ובמיוחד – אומר גרוניס – כאשר ההכרעה ניתנה בדיון נוסף בהרכב מורחב.

מספר הערות ביחס לפסק הדין. ראשית, לא היה כל צורך בחלק המרכזי של פסק הדין שבו דן גרוניס בהלכת נחמני, שכן כפי שהוא ציין – קיימת כבר גישה מבוססת שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף על פסק דין שניתן בדיון נוסף. עם זאת, הנשיא גרוניס הקדיש לפרשת נחמני מקום רב יחסית, דבר המעיד על חוסר הנחת שחש גרוניס מהקביעה בפרשת נחמני ביחס לאפשרות לקיים דיון נוסף בפסק דין שניתן בהרכב מורחב.

הנשיא גרוניס איבחן אמנם את המקרה שבפניו מפרשת נחמני, שכן באותה פרשה היה מדובר על ערעור "רגיל" בעוד שבמקרה הזה מדובר על פסק דין בדיון נוסף. אולם, באופן כללי, פסק הדין מעלה מספר תהיות ושאלות. כך, למשל, עולה השאלה כיצד ניתן להפוך את הלכת נחמני שניתנה בעצמה בהרכב מורחב, והאם נדרש לצורך כך הרכב שופטים (ואם כן, איזה הרכב בדיוק), או שדי בדן יחיד.

בנוסף, עולה התהייה האם אין מקום לשנות מהקביעה שלפיה לא ניתן לקיים דיון נוסף כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. כפי שנאמר בהקשר דומה (שאלת התקדימיות של החלטה שניתנה בדן יחיד): "במציאות היומיומית של בתי המשפט לדרגותיהם, ההתייחסות להחלטות בית משפט זה בדן יחיד אינה נטולת 'תקדימיות'... הדעת נותנת איפוא כי לאחר שבית משפט זה, ולוא בדן יחיד, נדרש לסוגיה ככלל, יתן לכך בית משפט אחר את המשקל הראוי, ויהא אליו מטבעם של דברים לבחון היטב בטרם ילך בדרך אחרת" (רע"א 2996/06 שלום נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, פיסקה ה(2) (לא פורסם, 18.10.2006)). לאור כך עולה השאלה האם אין מקום – במקרה המתאים – לקיים דיון נוסף גם כאשר ההחלטה ניתנה בדן יחיד. מובן, כי לשופט הדן בבקשה לדיון נוסף יינתן שיקול הדעת להחליט האם יש הצדקה לכך.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן, אוניברסיטת תל-אביב.

פסק דין זר בלי שום תוקף בישראל – הרהור נוסף לפני דיון נוסף?

במסגרת ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח זוהר נדונה השאלה האם בית המשפט בישראל יכול לתת תוקף ולהכיר בצו פשיטת רגל שניתן מחוץ לישראל (בבריטניה, באותו מקרה). ההכרה בצו הזר נתבקשה כדי להביא למימוש נכסים בישראל, שנטען כי הוברחו על-ידי החייב הבריטי. בית המשפט העליון השיב על השאלה בשלילה, תוך שהוא קובע קביעות חשובות בנושא הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות בפרט, ובנושא המשפט הבינלאומי הפרטי בכלל. יוער, כי לאחרונה הוגשה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין), וטרם ניתנה בה החלטה.

על מנת להבין את פסק הדין, יש לתת רקע קצר בנושא אכיפה והכרה של פסקי דין זרים.

אם כן, פסקי דין שניתנים על-ידי בתי משפט מחוץ לישראל אינם נקלטים ואינם מקבלים תוקף באופן אוטומטי בישראל. לצורך קליטתם, נדרש פסק הדין לעבור הליך נוסף. המקור הסטטוטורי המרכזי המסדיר נושא זה הוא חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בחוק זה נקבעו שני מסלולי קליטה עיקריים: האחד, מסלול של אכיפה של פסק הדין הזר. מדובר במסלול שמיועד לקליטת פסקי חוץ המטילים חיוב אישי (לדוגמה, פסק דין שמחייב צד אחד לשלם סכום כסף מסוים לצד שכנגד). המסלול השני הוא מסלול של הכרה בפסק הדין הזר. מסלול זה מיועד לתת תוקף לפסקי חוץ שאינם מטילים חיוב אישי (לדוגמה, מתן תוקף לצו ירושה או צו אימוץ שניתן מחוץ לישראל).

בעניין המסלול השני - מסלול ההכרה - קובע החוק שני מסלולי משנה אפשריים: ראשית, כאשר פסק החוץ מהווה את עיקר עילת התביעה בישראל, באפשרותו של בית המשפט להכיר בו בצורה ישירה. כפי שנקבע בחוק, לצורך הכרה ישירה קיים צורך בקיום אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, והאמנה צריכה לחול על הפסק הזר שהכרתו מתבקשת. שנית, כאשר במהלך דיון בתובענה בישראל עולה פסק החוץ, והוא רלבנטי למחלוקת, רשאי בית המשפט להכיר בו בדרך של הכרה אגבית. בהתאם לחוק, לצורך הכרה אגבית אין צורך בקיום אמנה בין ישראל למדינה אחרת, אלא על המבקש להוכיח ש-"מן הדין והצדק" להכיר בדרך אגב בפסק החוץ.

כאמור, בפסק הדין נדונה השאלה האם וכיצד ניתן לתת תוקף לצו פשיטת רגל זר בישראל. מדובר בשאלה אקוטית בעניין המודרני, שבו הליכי הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית גורמים לכך שעסקיהם של גורמים שונים ינוהלו מלכתחילה במספר מדינות במקביל, ומאפשרים לחייבים זרים להבריח נכסים ממדינה למדינה בקלות רבה יותר לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינם (ולכך כבר התייחסנו בפוסט קודם בנושא מאמר פרי עטי שפורסם בכתב העת "משפטים" בקשר לסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני, לצורך תמיכה בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל). 

פסק הדין המרכזי בשאלה הנזכרת לעיל ניתן על-ידי כבוד השופט נ' הנדל. בחוות דעתו קובע השופט הנדל, כי התנאים להכרה ישירה מכוח החוק אינם מתקיימים בנסיבות המקרה. זאת, מכיוון שהאמנה בין ישראל לבריטניה "בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים" מחריגה מגדר תחולתה פסקי דין זרים הנוגעים להליכי פשיטת רגל.

השופט הנדל ממשיך ודוחה גם את הטענה, כאילו  ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך של הכרה אגבית. בית המשפט קובע כי המסלול של הכרה אגבית ניתן למימוש, רק כאשר בית המשפט בישראל עוסק בעניין המצוי מלכתחילה בסמכותו, ובמסגרת הדיון הוא נדרש להתייחס להכרה בפסק חוץ. בית המשפט מציין שכאשר הסעד של ההכרה בפסק החוץ הוא הסעד היחיד הנתבע, וכן במקרה שבו "ההכרה בפסק החוץ היא הכרחית לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט לדון בשאלה העיקרית", המסלול היחיד הפתוח הוא של הכרה ישירה, ולא אגבית. בהקשר לשאלה שעל הפרק, בית המשפט קובע כי הסעד המבוקש (ביטול הענקה של החייב להוריו מכוח פקודת פשיטת הרגל הישראלית) הוא סעד ייחודי מתחום פשיטת הרגל, ולכן הוא מותנה מיסודו בכך שהמעניק יוכרז פושט רגל. לכן, מציין השופט הנדל שאין מדובר במצב של הכרה אגבית. יצוין, שדברים דומים נזכרים בחוות דעתו של כבוד השופט ח' מלצר, שם צוין כי "בהיעדר הליך חדלות פירעון ישראלי, קשה לזהות עניין הנמצא בסמכות בית המשפט שאגב הדיון בו יש צורך להכיר בפסק הזר".

לאור קביעתו כי לא ניתן להכיר בצו פשיטת הרגל בהכרה ישירה או אגבית מכוח החוק, נדרש בית המשפט לשאלה המרכזית שעל הפרק - האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה חדש של הכרה ישירה מכוח הפסיקה (כלומר, הכרה ישירה "פסיקתית"). הצורך הברור בפיתוח מסלול כזה נובע מהיעדר קיומן של אמנות בין ישראל לבין מדינות זרות. בחלוף למעלה מחמישים שנים ממועד חקיקתו של חוק אכיפת פסקי חוץ, ישראל כרתה אמנות בנושא זה עם ארבע מדינות בלבד (אוסטריה, גרמניה, בריטניה וספרד). כלומר, המסלול הקיים בחוק של הכרה ישירה של פסקי חוץ אינו רלוונטי לגבי רוב רובם של פסקי החוץ הניתנים, שכן אין מדינות רבות שכרתו אמנות עם ישראל. יצוין, כי מצב דברים זה אינו ייחודי רק לישראל. למיטב ידיעתי, גם ארצות הברית אינה קשורה בכל אמנה בנדון.

השאלה האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה פסיקתי אינה חדשה. בפסק דין קודם של בית המשפט העליון - ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 (1995) - נקבע שאין ליצור מסלול של הכרה ישירה "פסיקתית", וכי הכרה או אכיפה של פסק חוץ תיתכנה רק מכוח החוק. ואולם, בהמשך, בעניין פלוני (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית), הביע הנשיא ברק את הצורך "לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם". בהמשך לכך, ניתנו תשובות סותרות בערכאות הדיוניות לגבי שאלת קיומו של מסלול משנה פסיקתי.

ואולם, בחוות דעתו קובע השופט הנדל כי אין מקום לפיתוח פסיקתי בעניין זה, וזאת, ממספר טעמים: ראשית, לטעמו, בסוגיה עדינה זו, שנוגעת לשיתוף פעולה של בית המשפט בישראל עם מערכת משפטית זרה, קיים הסדר חקיקתי מפורש של המחוקק, ואין חסר בחוק. ממילא, כפי שנקבע על-ידו, אין מקום לחקיקה שיפוטית עוקפת. שנית, קיימת עדיפות ברורה להסדרה של הנושא בחוק, על פני חקיקה שיפוטית, וזאת, מאחר שקיימות לנושא השלכות רוחב - למשל, על חייבים, על נושיהם ועל צדדים שלישיים. המחוקק מצויד בכלים טובים יותר כדי ליצור הסדר הולם. שלישית, רק במסגרת אמנות (ולא בפסקי דין של בתי המשפט), ניתן לשים לב לאופיו המורכב של הליך פשיטת הרגל חוצה הגבולות, ולמהות ההחלטות שישראל רוצה להכיר בהן.

לתמיכה בחוות דעתו, מביא השופט הנדל אסמכתאות מהמשפט המשווה, שלפיהן, אופן קליטת פסקי דין זרים בפשיטת רגל נעשה במדינות רבות על בסיס חקיקה מפורטת, הכוללת מנגנונים מורכבים, ולא על בסיס פסיקתי.

לעמדתו של השופט הנדל, הצטרף כבוד השופט א' שהם, תוך שהוא מפנה לאמנה הרלוונטית בענייננו בין ישראל לבריטניה, שהחריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי דין שעניינם פשיטת רגל. כלשונו, "אינני רואה כל סיבה וטעם 'לכפות' הכרה מעין זו בדרך פסיקתית, למרות כוונתם המוצהרת של הצדדים לאמנה".

בניגוד לעמדה זו, בחוות דעתו השופט מלצר אינו שולל לחלוטין פיתוח דוקטרינה של הכרה ישירה מכוח הפסיקה. בהקשר זה, מציין השופט מלצר כי סעיף 2 לחוק קובע כי "לא יאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה", ומציין ש-"מכאן משמע שבענייני הכרה – החוק איננו בלעדי". השופט מלצר הוסיף וציין מספר אבחנות שלדעתו יהיה צורך ליישמן, אם יוכר מסלול של הכרה ישירה פסיקתית: ראשית, ככל שקיימת אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, הרי שאמנה זו תחלוש על העניין, ולא תינתן הכרה בפסק החוץ מעבר לאמור באמנה. שנית, אם לא קיימת אמנה, ניתן יהיה לפתח "משפט מקובל תוצרת הארץ", אך לא ניתן בפסק הדין פירוט רב מה יכלול הדבר (והדבר מושאר להכרעה לעתיד).

השופט מלצר מוסיף שבעניין שלפניו, קיימת הוראה ספציפית באמנה בין ישראל לבריטניה המחריגה ענייני פשיטת רגל, ולכן, אין לסטות ממנה. על רקע זה, בנסיבות המקרה, צירף השופט מלצר את דעתו לדעתם של שני השופטים האחרים.

השיקולים האם צריך להכיר במסלול של הכרה ישירה פסיקתית מורכבים מדי לפיתוח ודיון בפוסט קצר. ואולם, לא ניתן לסיים פוסט זה, מבלי להתייחס דווקא לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, להבדיל מאשר לשאלה הכללית. כפי שעולה מפסק הדין, לפחות שניים מתוך שלושה מהשופטים קבעו שאין ליתן תוקף לצו פשיטת הרגל הזר, עקב האמנה בין ישראל לבריטניה, שהחריגה הכרה ישירה של פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל. אלא, שלטעמי, קביעה זו אינה בהכרח מתבקשת.

החרגת פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל בבריטניה מגדר תחולת האמנה אין משמעה בהכרח, כי שתי המדינות סברו שלא ניתן יהיה להכיר בכלל בפסקי דין בענייני פשיטת רגל במדינה זרה. על פניו, משמעות ההחרגה היא שהמדינות לא הגיעו להסכמה כי החלטות בהליכי פשיטת רגל יוכרו במסלול הקבוע באמנה ביניהן (מסלול שתנאיו מקלים על ההכרה). לכן, ההחרגה הנזכרת אינה צריכה בהכרח לסגור את הדלת בפני הכרה ישירה פסיקתית, גם אם תוכר בסופו של יום. קביעה אחרת משמעותה תהא – אם ייערך דיון נוסף וייקבע שיש מקום לפיתוח פסיקתי – שקל יותר להכיר בפסקי דין זרים, דווקא לגבי מדינות שעימן ישראל לא כרתה אמנה. ובסיכומו של דבר, אין מקום לקביעה בינארית בנושא זה, אלא יש לבחון מהו בדיוק הטעם להחרגת הנושא מגדר האמנה, והאם הוא מונע הכרה פסיקתית.

האם הגיעה השעה שהמועדים האחרונים להגשת ערעור ייקבעו עד תאריך ספציפי וברור?

כל מי שעוסק בתחום עריכת הדין, ודאי מצא את עצמו מחשב את המועד האחרון, שעד אליו ניתן לערער על פסק דין או החלטה אחרת. אף שהחישוב הוא לא פעם טכני, נכונות החישוב היא בעלת חשיבות רבה, שכן איחור בהגשת ערעור עשוי להוביל, בסופו של יום, לדחיית הערעור על הסף, מבלי שהוא נדון לגופו. בפוסט זה אבקש להציע שינוי בסדרי הדין הנוהגים, שימנע את הצורך בפעולת החישוב האמורה, יגביר את הודאות, ואולי אף יצמצם את הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי מועד הגשת ערעור. לפי הצעה זו, המועד האחרון והספציפי להגשת ערעור (למשל, יום 18.2.2014 או כל מועד אחר) יצוין כבר בהחלטה שניתנה בערכאה הדיונית, ושלגביה מוגש הערעור.   

אם כן, הסיבה לצורך בחישוב המועד האחרון להגשת ערעור נובעת מהפרקטיקה כיום, שלפיה המועד האחרון להגשת ערעור נקבע לפי מועד המצאת ההחלטה לידי בעל-הדין. לאחר המצאת ההחלטה לידיו, על עורך הדין לבחון מספר נושאים: ראשית, עליו לבחון כמה ימים מוקנים על-פי הדין להגשת ערעור - המדובר בשאלה המושפעת ממספר רב של גורמים (האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת? מה זהות הגורם שנתן את ההחלטה - האם רשם או שופט? באיזה ערכאה ניתנה ההחלטה - מינהלית, אזרחית וכו'? ועוד כהנה וכהנה שאלות); שנית, יש לבחון את המועד ממנו תחל הספירה (בהקשר זה, על עורך הדין לבחון לעיתים באיזה שעה בדיוק הומצאה לו ההחלטה, ולעיתים אף באיזה החלטה מדובר – כך, למשל, בכל הנוגע להגשת דיון נוסף, מניין הימים להגשתו מתחיל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ולא ממועד המצאתו); שלישית, יש לבחון האם מניין הימים להגשת הערעור כולל גם ימי פגרה, שאינם אמורים לפי הדין הרלוונטי להיספר (ושוב, גם בהקשר זה, עשויה להיות חשיבות למהות ההחלטה, כמו גם למהות החיקוק שמכוחו מוגש הערעור). אם כן, אף שמדובר בחישוב טכני, ברור גם מדוע נופלות לא אחת טעויות, ומדוע מועלות לא פעם טענות לאיחור בהגשת הליכי ערעור.

אלא שפני הדברים לא צריכים להיות בהכרח כך. פיתרון אפשרי, כאמור, הוא שההחלטה מושא הערעור תצטרך לכלול מלכתחילה מועד מוגדר וברור, שעד אליו יש להגיש את הליך הערעור. כך, למשל, במקום שנתבע יידע כי עליו להגיש ערעור תוך 30 ימים, כבר בהחלטה מושא הערעור יצוין המועד הספציפי שעד אליו הוא יהיה רשאי לעשות כן. בימינו, בעידן "נט המשפט", לא נראה שאמורה להיות בעייה למחשב את הנושא, באופן שבו כל החלטה שתינתן, תכלול בה גם מועד אחרון וספציפי להגשת ערעור (תוך שהשופט נותן ההחלטה מזין למערכת את הנתונים הרלוונטיים, והיא מחשבת את המועד האחרון להגשת ערעור).

הפיתרון המוצע הוא בעל יתרונות בעלי משקל רב, בעיניי - שהרי, בדרך זו ייקבע מועד חד וברור שימנע את הצורך בהתעסקות בשאלות סד"איות רבות מאוד; בדרך זו תגבר מאוד הוודאות של בעלי-הדין ובאי-כוחם, הן אלה המרוצים מההחלטה והן אלה שמעוניינים להשיג עליה; בדרך זו תתמעט הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי המועד האחרון להגשת ערעור ועוד.

חרף זאת, על פני הדברים, הפיתרון האמור אינו נקי מבעיות:

ראשית, ניתן לטעון כי השופט בערכאה הדיונית לא צריך להיות זה שמכריע בשאלה כמה ימים מוקנים לבעל-הדין המבקש להגיש ערעור על החלטתו. אלא שלטעמי, מספר הימים העומדים לזכות בעל-דין להגשת ערעור - האם 30 או 45, למשל - אינו נתון בעל חשיבות אינהרנטית, כשלעצמו. בלאו הכי עורכי הדין רגילים במלאכת "כיבוי שריפות", ובהתאם, עובדים על תיקים, לפי המשימה הבאה המוטלת בפניהם, ולעניין זה, בדרך כלל אין חשיבות רבה לשאלה כמה ימים מוקנים להכנת הערעור. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, באותם מקרים שבהם בעל-הדין יסבור כי הוא זכאי למספר רב יותר של ימים להכנת הערעור, הוא יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

שנית, ניתן לטעון כי קיים היגיון רב בדין הקיים כיום, שלפיו, המועד האחרון להגשת ערעור נקבע בדרך כלל ממועד המצאת ההחלטה לבעל-דין. לעומת זאת, בפיתרון המוצע לעיל אין כל ודאות שהמועד הספציפי האחרון להגשת ערעור שיינקב בהחלטה לא יחלוף עוד לפני שההחלטה עצמה תומצא לבעל-הדין, וייתכן גם שבמועד המצאת ההחלטה, יוותרו ימים ספורים בלבד להכנת הערעור. אלא שהפיתרון המוצע כלל אינו מתיימר להביא לכך שדלתות בתי המשפט ייסגרו בפני בעל-דין הנתקל במצב דברים שכזה – מצב דברים שבכל מקרה ניתן למנוע אותו על-ידי ייעול משלוח ההחלטות, באופן שאלה תישלחנה זמן קצר לאחר מועד הינתנן. כך או כך, ייתכן שניתן לחשוב על פיתרון חלופי המשלב בין שתי הגישות - ושלפיו, הערעור יוגש עד המועד הספציפי שננקב בהחלטה, אך בכל מקרה, לא לפני חלוף עשרה ימים ממועד המצאת כל החלטה (פרק זמן שיותיר לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה, ככל שיש בכך צורך, עקב אי המצאה של החלטה). ייתכן אף שניתן להאריך את המועד להגשת ערעורים על החלטות, על מנת לצמצם מקרים שבהם לא יוותר די זמן לבעל-דין להגיש ערעור עד המועד האחרון שננקב בהחלטה שהומצאה לו. 

שלישית, ניתן לטעון כי עשויות להיות תקלות במערכת "נט המשפט", באופן שייקבע למשל לבעל- דין מועד ערעור בלתי הגיוני (למשל, הגשת ערעור תוך שלושה ימים; הגשת ערעור עד שנת 1950 או תאריך שחלף זה מכבר וכו'). אלא שגם בהקשר זה, ההצעה דלעיל אין משמעותה כי מעתה תהיה סגורה דלתו של בית המשפט להגשת בקשות הנוגעות למועד הגשת ערעור. ואכן, ככל שמועד שייקבע לבעל-דין לא יהיה הגיוני, תהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה בנדון. ניתן להניח שככל שיגבר השימוש בפיתרון המוצע, יקטן מספר התקלות, ותגבר הודאות. 

אז מה דעתכם? מה הפיתרון העדיף?   

פורסם במקביל בבלוג "הטרקלין"

סעד הצהרתי: על מי נטל ההוכחה

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

על פי הדין האמריקאי, מי שניצב בסיכון של תביעה בגין הפרת פטנט רשאי לפנות לבית המשפט ולעתור לסעד הצהרתי לפיו הוא אינו מפר את הפטנט. ברגיל, אין ספק כי נטל השכנוע מוטל על כתפיו של בעל הפטנט הטוען במסגרת תביעתו כי הפטנט מופר. ברם, במצב שבו קיימת עתירה לסעד הצהרתי שכזו, האם נטל השכנוע נותר על כתפיו או שמא המוציא מחברו עליו הראיה והנטל רובץ לפתחו של מי שפתח בהליך? שאלה דיונית זו התבררה לאחרונה בבית המשפט העליון האמריקאי.

בית המשפט העליון מנה מספר כללים מושרשים בדין האמריקאי, אשר חיבורם יחדיו מוביל לתוצאה ברורה: ברגיל הנטל הוא על בעל הפטנט להוכיח את דבר ההפרה; החוק המאפשר הגשת תביעות לסעד הצהרתי הינו חוק בעל השלכות דיוניות בלבד, ולא מהותיות; ולבסוף, נטל השכנוע הינו רכיב מהותי, להבדיל מדיוני, של עילת התביעה. ובלשונו של בית המשפט:

It is well established that the burden of proving infringement generally rests upon the patentee….We have long considered “the operation of the Declaratory Judgment Act” to be only “procedural,” … And we have held that “the burden of proof” is a “'substantive' aspect of a claim"

שלושת הכללים הללו, כאשר נלקחים יחדיו, מובילים לתוצאה הברורה לפיה הנטל צריך להיוותר על כתפיו של בעל הפטנט גם בהליך של סעד הצהרתי.

בית המשפט העליון מביא אף טעמי מדיניות להכרעה זו. כך, במצב בו כפות המאזניים מעויינות, שינוי נטל השכנוע יוצר אי ודאות משפטית. בעוד שהמפר יגיש תביעה לסעד הצהרתי ויכשל בה, בעל הפטנט עדיין לא יוכל לאכוף את זכותו אם יבקש לתבוע בגין הפרת הפטנט. תוצאה מעין זו תיצור אי ודאות בין הצדדים אך גם תשפיע על הציבור כולו.

קושי נוסף שבית המשפט מעלה הוא הקושי של המפר לדעת מול איזו תיאוריית הפרה עליו להתמודד:

Moreover, to shift the burden can, at least on occasion, create unnecessary complexity by making it difficult for the licensee to understand upon just what theory the patentee’s infringement claim rests. A complex patent can contain many pages of claims and limitations. A patent holder is in a better position than an alleged infringer to know, and to be able to point out, just where, how, and why a product (or process) infringes a claim of that patent. Until he does so, however, the alleged infringer may have to work in the dark, seeking, in his declaratory judgment complaint, to negate every conceivable infringement theory.

(Medtronic, Inc. v. MIROWSKI FAMILY VENTURES, LLC, No. 12-1128 (U.S. Jan. 22, 2014((

מה המצב בדין הישראלי?

החוק הישראלי גם הוא מכיר בהליך של סעד הצהרתי בכל הנוגע להעדר הפרה (סעד הצהרתי בדבר בטלות הפטנט אינו זמין בבתי המשפט, אלא אך מצוי בסמכותו של רשם הפטנטים. ראו: ת"א (ת"א)   1153/99 AKTIEBOLAGET HASSEL נ' דקסל בע"מ). ברם, החוק הישראלי, אשר מבוסס על הבריטי, נוקט בגישה שונה.  סעיף 187 לחוק הפטנטים מסדיר פרוצדורה זו וקובע כך:

 (א) מי שיש בדעתו לנצל מוצר או תהליך כל שהוא, רשאי לבקש מבית המשפט הצהרה כי בניצול האמור אין משום הפרת פטנט פלוני שפורט בבקשה.(ב) בעל הפטנט ובעל רשיון יחודי עליו יהיו המשיבים בבקשה.(ג) בית המשפט לא יתן את ההצהרה אלא אם מסר המבקש לבעל הפטנט פרטים מלאים בדבר המוצר או התהליך שבהם הוא רוצה להשתמש, ביקש ממנו את ההצהרה שהוא מבקש עתה מבית המשפט והמשיב סירב לתיתה או לא נתן אותה תוך תקופה סבירה; אך לא ידחה בית המשפט בקשה מחמת זה בלבד שהוגשה בטרם עבר הזמן הסביר, לדעת בית המשפט, למתן ההצהרה על ידי המשיב.(ד) הוצאות של בעלי הדין יוטלו על מבקש ההצהרה, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.(ה) בהליכים לפי סעיף זה לא תישמע הטענה כי הפטנט הוא חסר-תוקף, ומתן ההצהרה או הסירוב לתיתה אין בהם כדי לקבוע בשאלת תוקף הפטנט. 

סעיף חוק זה אינו מתייחס לסוגיית הנטלים, אך על פניו הוא מטיל עול כבד על מבקש הסעד ההצהרתי. בפרט, הוא דורש פנייה מוקדמת תוך מסירת פרטים מלאים בדבר המוצר או התהליך. כיוון שכך, ייתכן שבדין הישראלי נטל השכנוע יהיה שונה מזה בדין האמריקאי, חרף העובדה שעל פני הדברים הרציונאלים זהים.