יום שלישי, 18 בפברואר 2014

האם הגיעה השעה שהמועדים האחרונים להגשת ערעור ייקבעו עד תאריך ספציפי וברור?

כל מי שעוסק בתחום עריכת הדין, ודאי מצא את עצמו מחשב את המועד האחרון, שעד אליו ניתן לערער על פסק דין או החלטה אחרת. אף שהחישוב הוא לא פעם טכני, נכונות החישוב היא בעלת חשיבות רבה, שכן איחור בהגשת ערעור עשוי להוביל, בסופו של יום, לדחיית הערעור על הסף, מבלי שהוא נדון לגופו. בפוסט זה אבקש להציע שינוי בסדרי הדין הנוהגים, שימנע את הצורך בפעולת החישוב האמורה, יגביר את הודאות, ואולי אף יצמצם את הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי מועד הגשת ערעור. לפי הצעה זו, המועד האחרון והספציפי להגשת ערעור (למשל, יום 18.2.2014 או כל מועד אחר) יצוין כבר בהחלטה שניתנה בערכאה הדיונית, ושלגביה מוגש הערעור.   

אם כן, הסיבה לצורך בחישוב המועד האחרון להגשת ערעור נובעת מהפרקטיקה כיום, שלפיה המועד האחרון להגשת ערעור נקבע לפי מועד המצאת ההחלטה לידי בעל-הדין. לאחר המצאת ההחלטה לידיו, על עורך הדין לבחון מספר נושאים: ראשית, עליו לבחון כמה ימים מוקנים על-פי הדין להגשת ערעור - המדובר בשאלה המושפעת ממספר רב של גורמים (האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת? מה זהות הגורם שנתן את ההחלטה - האם רשם או שופט? באיזה ערכאה ניתנה ההחלטה - מינהלית, אזרחית וכו'? ועוד כהנה וכהנה שאלות); שנית, יש לבחון את המועד ממנו תחל הספירה (בהקשר זה, על עורך הדין לבחון לעיתים באיזה שעה בדיוק הומצאה לו ההחלטה, ולעיתים אף באיזה החלטה מדובר – כך, למשל, בכל הנוגע להגשת דיון נוסף, מניין הימים להגשתו מתחיל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ולא ממועד המצאתו); שלישית, יש לבחון האם מניין הימים להגשת הערעור כולל גם ימי פגרה, שאינם אמורים לפי הדין הרלוונטי להיספר (ושוב, גם בהקשר זה, עשויה להיות חשיבות למהות ההחלטה, כמו גם למהות החיקוק שמכוחו מוגש הערעור). אם כן, אף שמדובר בחישוב טכני, ברור גם מדוע נופלות לא אחת טעויות, ומדוע מועלות לא פעם טענות לאיחור בהגשת הליכי ערעור.
אלא שפני הדברים לא צריכים להיות בהכרח כך. פיתרון אפשרי, כאמור, הוא שההחלטה מושא הערעור תצטרך לכלול מלכתחילה מועד מוגדר וברור, שעד אליו יש להגיש את הליך הערעור. כך, למשל, במקום שנתבע יידע כי עליו להגיש ערעור תוך 30 ימים, כבר בהחלטה מושא הערעור יצוין המועד הספציפי שעד אליו הוא יהיה רשאי לעשות כן. בימינו, בעידן "נט המשפט", לא נראה שאמורה להיות בעייה למחשב את הנושא, באופן שבו כל החלטה שתינתן, תכלול בה גם מועד אחרון וספציפי להגשת ערעור (תוך שהשופט נותן ההחלטה מזין למערכת את הנתונים הרלוונטיים, והיא מחשבת את המועד האחרון להגשת ערעור).

הפיתרון המוצע הוא בעל יתרונות בעלי משקל רב, בעיניי - שהרי, בדרך זו ייקבע מועד חד וברור שימנע את הצורך בהתעסקות בשאלות סד"איות רבות מאוד; בדרך זו תגבר מאוד הוודאות של בעלי-הדין ובאי-כוחם, הן אלה המרוצים מההחלטה והן אלה שמעוניינים להשיג עליה; בדרך זו תתמעט הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי המועד האחרון להגשת ערעור ועוד.

חרף זאת, על פני הדברים, הפיתרון האמור אינו נקי מבעיות:

ראשית, ניתן לטעון כי השופט בערכאה הדיונית לא צריך להיות זה שמכריע בשאלה כמה ימים מוקנים לבעל-הדין המבקש להגיש ערעור על החלטתו. אלא שלטעמי, מספר הימים העומדים לזכות בעל-דין להגשת ערעור - האם 30 או 45, למשל - אינו נתון בעל חשיבות אינהרנטית, כשלעצמו. בלאו הכי עורכי הדין רגילים במלאכת "כיבוי שריפות", ובהתאם, עובדים על תיקים, לפי המשימה הבאה המוטלת בפניהם, ולעניין זה, בדרך כלל אין חשיבות רבה לשאלה כמה ימים מוקנים להכנת הערעור. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, באותם מקרים שבהם בעל-הדין יסבור כי הוא זכאי למספר רב יותר של ימים להכנת הערעור, הוא יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

שנית, ניתן לטעון כי קיים היגיון רב בדין הקיים כיום, שלפיו, המועד האחרון להגשת ערעור נקבע בדרך כלל ממועד המצאת ההחלטה לבעל-דין. לעומת זאת, בפיתרון המוצע לעיל אין כל ודאות שהמועד הספציפי האחרון להגשת ערעור שיינקב בהחלטה לא יחלוף עוד לפני שההחלטה עצמה תומצא לבעל-הדין, וייתכן גם שבמועד המצאת ההחלטה, יוותרו ימים ספורים בלבד להכנת הערעור. אלא שהפיתרון המוצע כלל אינו מתיימר להביא לכך שדלתות בתי המשפט ייסגרו בפני בעל-דין הנתקל במצב דברים שכזה – מצב דברים שבכל מקרה ניתן למנוע אותו על-ידי ייעול משלוח ההחלטות, באופן שאלה תישלחנה זמן קצר לאחר מועד הינתנן. כך או כך, ייתכן שניתן לחשוב על פיתרון חלופי המשלב בין שתי הגישות - ושלפיו, הערעור יוגש עד המועד הספציפי שננקב בהחלטה, אך בכל מקרה, לא לפני חלוף עשרה ימים ממועד המצאת כל החלטה (פרק זמן שיותיר לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה, ככל שיש בכך צורך, עקב אי המצאה של החלטה). ייתכן אף שניתן להאריך את המועד להגשת ערעורים על החלטות, על מנת לצמצם מקרים שבהם לא יוותר די זמן לבעל-דין להגיש ערעור עד המועד האחרון שננקב בהחלטה שהומצאה לו. 

שלישית, ניתן לטעון כי עשויות להיות תקלות במערכת "נט המשפט", באופן שייקבע למשל לבעל- דין מועד ערעור בלתי הגיוני (למשל, הגשת ערעור תוך שלושה ימים; הגשת ערעור עד שנת 1950 או תאריך שחלף זה מכבר וכו'). אלא שגם בהקשר זה, ההצעה דלעיל אין משמעותה כי מעתה תהיה סגורה דלתו של בית המשפט להגשת בקשות הנוגעות למועד הגשת ערעור. ואכן, ככל שמועד שייקבע לבעל-דין לא יהיה הגיוני, תהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה בנדון. ניתן להניח שככל שיגבר השימוש בפיתרון המוצע, יקטן מספר התקלות, ותגבר הודאות. 

אז מה דעתכם? מה הפיתרון העדיף?   

פורסם במקביל בבלוג "הטרקלין"

10 תגובות:

  1. רעיון מצוין! אבל איך המשרדים הגדולים יוכלו להגיש בקשות לדחייה על הסף של ערעורים שהוגשו באיחור בגלל תקנות שאף אחד לא מכיר?
    יתרון נוסף של הפתרון שאתה מציע הוא שוויון בין בעלי הדין במועד הגשת הערעור. יש קושי בכך שבעל דין שפסק הדין הומצא לו מוקדם יותר צריך להגיש ערעור לפני בעל הדין שכנגד, שיכול להחליט אם להגיש ערעור בהתבסס על עיון בערעור של בעל הדין הראשון. זה בולט במיוחד בבקשות רשות ערעור, שם בעייתי יותר להגיש ערעור שכנגד.

    השבמחק
  2. הרעיון חביב בעיני.

    אולם השאלה הכללית יותר, היא מדוע אי-אפשר לצמצם במציאות הטכנולוגית של היום את הפער בין מועד מתן פסק-הדין או ההחלטה למועד ההמצאה. כך, למשל, היום לרוב עורכי הדין יש גישה לנט-המשפט ויכולים לראות מה קורה בתיק בכל עת. ניתן להניח גם שלכל עורכי הדין יש דוא"ל, וכך גם לרוב המוחלט של בעלי הדין. מדוע לא ניתן, די בפשטות, לשלוח אוטומטית כל החלטה או פסק-דין לתיבת הדוא"ל של בעל הדין או בא-כוחו, ולראות בכך המצאה כדין? ואם יישלחו באופן זה החלטות ופסקי דין, מדוע שלא נקבע כי מועד מתן ההחלטה ייחשב למועד ההמצאה (אלא אם מוכח אחרת)?

    באופן זה, יצטמצם הפער בין מועד מתן ההחלטה או פסק-הדין למועד ההמצאה, וממילא חלק מהשיקולים העומדים בבסיס ההצעה לכתיבת מועד מדויק לערעור ייקבלו מענה.

    השבמחק
    תשובות
    1. מקסיקני, ההצעה שלך לא פותרת את הבעיות כמו ההצעה של נועם. קודם כל, תמיד יהיו עורכי דין שלא משתמשים במייל, וגם כאלו שהמייל שלהם סתום, או כאלו שיאמרו שהמייל לא הגיע. תהיה ליטיגציה רבה על שאלת המצאת המייל. דבר נוסף - עדיין בעלי הדין יצטרכו לחשב האם הפגרה נמנית או לא, מה קורה כשקיבלת את המייל בשעה שש בערב, האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת.

      מחק
    2. גואטאמאלי,

      תודה על התגובה. אולם, דווקא התגובה שלך גרמה לי יותר להתבצר בעמדתי ואף להקצין אותה.

      מדוע שגם לא נעבור להמצאה בין עורכי דין רק בדוא"ל (למעט, כמובן, נספחים שמשקלם מעל שני קילוגרם)? אם יש בית משפט ללא נייר, מדוע שלא יהיו גם עורכי דין ללא נייר?
      גם יותר זול, גם יותר ירוק, וגם ההמצאה נעשית מיידית ומונעת מניפולציות. ואכן, בפרקטיקה פעמים רבות זה אכן נעשה כך בין עורכי-דין שיחסיהם הם חבריים.

      לעניין התהיות שהעלית - בכל הכבוד, אם נותנים לאדם אחריות לייצג אחרים בדיני נפשות, הוא צריך גם להיות מספיק אחראי להחזיק בתיבל דוא"ל, ולוודא שהיא פנויה לקבלת פסקי-דין או החלטות שניתנות בתיק. ניתן גם לאשר הגעת המייל בטלפון, כמו פקס.

      [*הערה - אכן, חלק מהשיקולים לא נפתרים - האם הפגרה נמנית או לא, מה קורה כשקיבלת את המייל בשעה שש בערב, האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת - ולכן כתבתי "חלק מהשיקולים"]

      מחק
  3. תודה על ההערות לעמיתיי הדרום אמריקאים :-)
    מסכים עם היתרון הנוסף הנזכר בגואטמלי. לגבי הרישא להערה, אני מניח שכוונתך היא שלא ברור לך על מה ניתן יהיה לכתוב פוסטים, אם הפיתרון יפתור בלאו הכי הרבה בעיות :-)
    לגבי מקסיקני - אני מסכים איתך לגבי תחילת הערתך. באמת, אין כל היגיון שבעידן המודרני, החלטות מומצאות לבעלי הדין ימים רבים, ולעיתים חודשים, אחרי הינתנתם. מסירה בדוא"ל כהמצאה כדין היא שאלה יותר מורכבת, אבל בכל מקרה, אני לא חושב שהיא תייתר את ההצעה. הרי, גם במקרה כזה, עורך הדין המטפל יצטרך לערוך את החישוב שנדון בפוסט, החל ממועד ההמצאה בדוא"ל.

    השבמחק
  4. סאלבדורי, מתיימר בזאת לייצג את בעלי הדין הלא מיוצגים, ואומר:
    אני מסכים עם הגישה של נועם זמיר מהסיבה הבאה: באין פתרונות מושלמים, כל פתרון צריך לתת מענה סביר למספר רב ככל שניתן של מקרים, ועוד שהמקרים יוצאי הדופן יטופלו בצורה נקודתית תוך הפעלת שיקול דעת של בית המשפט. ובמובן הזה הפתרון המוצע נראה יותר פשוט, יותר מובן, מנגיש את המשפט ומקטין דיונים לא מהותיים.
    צריך להתחשב גם בלא מיוצגים, להם יותר קשה להמציא פסקי דין, הם מקבלים הודעה של הדואר הביתה וצריכים ללכת לדואר לאסוף. העסוקים דוחים את זה ליום שישי הקרוב, או ליום שישי שאחריו. אבל כאן צריך לאמץ את הגישה המקסיקנית ולהכניס יותר טכנולוגיה. אפשר להודיע באימייל או באס אמ אס, ושבעל הדין יכנס לאתר נט המשפט, שם יכניס פרטי זיהוי, יראו לו את ההחלטה וזה ייחשב כהמצאה לכל דבר ועניין.
    פסקי דין והחלטות שאינם חסויים צריכים להתפרסם במקום פומבי, כגון אתר אינטרנט וצריכה לחול חזקה קשה לסתירה שבעל הדין ועורך הדין מכירים אותו אחרי 30 יום שניתן (או כל תקופה הגיונית אחרת) גם אם לא הומצא לא אישית.
    נכון שההחלטות מתפרסמות באתר נט המשפט אבל חלק מההחלטות, גם אם אינן חסויות לא ניתנות לצפיה למי שלא בעל כרטיס חכם של עורך דין, למשל החלטות מסוג "פתקית", בהן השופט רושם בקצרה את החלטתו על העמוד הראשון של הבקשה.

    אגב, בלוג מרתק, אני עוקב בשקט חודשים ארוכים (אולי שנים?). הצעתי היחידה היא, אפשר לפרסם פוסטים בתדירות יותר גבוה?

    השבמחק
  5. סלבדורי היקר, תודה רבה על ההערה. אני כמובן מסכים עם עיקרי הערתך. בסופו של דבר, מבחינה טכנולוגית, כיום אפשר להבטיח כי ההמצאות תהיינה מהירות יותר, וכי ביצוען יוודא באופן יעיל יותר.

    תודה רבה על המחמאה. הייתי שמח לפרסם בתדירות גבוהה יותר, אבל לצערי, זה לא תמיד מסתייע, עקב הלחץ בעבודה :-)

    השבמחק
  6. נועם, אם אני מבין נכון, מטרתה המרכזית של ההצעה שלך היא שייקבע מועד חד וברור שיחסוך לעורכי הדין ולבעלי הדין את הצורך לחשב את המועד האחרון להגשת ערעור. אתה מבקש למעשה להעביר את הנטל של קביעת המועד לבית המשפט. ההצעה נראית על פניה טובה אבל מעוררת קשיים פרקטיים לא מבוטלים.

    ראשית, יישום ההצעה יהיה כרוך בהכרח בהשקעת משאבים שיפוטיים. אכן, גם כיום מושקעים משאבים שיפוטיים בסוגיות של קביעת המועד האחרון להגשת ערעור, אלא שהדבר נעשה רק באותם מקרים בהם אחד מבעלי הדין מבקש להגיש ערעור באיחור, או אם מתעוררת מחלוקת בין בעלי הדין. במרבית המקרים, לא בעלי הדין ולא ערכאת הערעור נדרשים כלל לסוגיה. אפשר לטעון כי ניתן יהיה לחסוך את השקעת המשאבים האנושיים-שיפוטיים בדרך של "מיחשוב" הקביעה המבהירה מהו המועד האחרון להגשת הערעור. אבל לא נראה לי ישים וראוי לקבוע כי מחשבים יחליפו באופן מוחלט ומלא את שיקול דעתם של השופטים, גם בסוגיות סד"איות.

    שנית, הצעתך מעוררת את השאלה מה יקרה אם הערכאה הדיונית טועה בקביעת המועד האחרון להגשת הערעור. האם ניתן להשיג אך ורק על הקביעה (השגויה) שלה בעניין המועד האחרון? התשובה לא ברורה מאליה. נניח שבפסק דין שניתן היום נקבע, בטעות, כי המועד האחרון להגיש ערעור יהיה בעוד שבוע. נניח עוד, כי רק כעבור שבועיים פסק הדין יומצא לבעלי הדין. במועד ההמצאה לא ניתן יהיה להגיש ערעור על פסק הדין, שהרי חלף המועד (השגוי) שקבעה הערכאה הדיונית. הפתרון המוצע על ידך יוביל לכך שבעל דין, המבקש להשיג על פסק הדין, יצטרך להשיג תחילה על הקביעה השגויה לעניין המועד להגשת ערעור. כיצד הוא יעשה את זה? האם פתוחה בפניו הדרך? אם התשובה לכך היא בחיוב, האם לא יהיה בכך כדי לאיין את היתרונות שבקביעת מועד חד וברור בהחלטה? זוהי רק דוגמה אחת לאוסף של בעיות פרקטיות ישומיות, העלולות להתעורר כתוצאה מהעברת הנטל של קביעת המועד האחרון להגיש ערעור – מבעלי הדין לבית המשפט.

    אגב, הקשיים הללו רלוונטיים גם במישורים אחרים. למשל, במקרים רבים מאוד קובעים בתי המשפט כי יש להוסיף לסכום שנפסק על ידם הפרשי הצמדה וריבית (מסוגים שונים). אין זה נהוג שבית המשפט יפרש את הסכום הסופי והמוחלט שיש לשלם. הנטל מועבר לבעלי הדין. יש הגיון רב בפרקטיקה לפיה בתי המשפט אינם קובעים את הסכום המוחלט שישולם, ואחת הסיבות לכך הינה הקשיים הכרוכים בכך.

    השבמחק
  7. אנונימי שלום, תודה על ההערה המפורטת והמאתגרת. התהיות שאתה מעלה אכן נכונות, אך אני לא סבור שהן בלתי פתירות.
    ראשית, הכוונה כמובן אינה שהשופטים יספרו בכל החלטה והחלטה את המועד האחרון להגשת ערעור עליה. לשופטים יש דברים חשובים יותר לעשות. ההנחה שלי היא שניתן יהיה למחשב את הנושא, באופן שבו מענה של השופט על מספר מצומצם של שאלות עיקריות (האם מדובר בפסק דין, באיזה כובע, באיזה סוג הליך) ינביע את המועד האחרון. השופטים בהקשר זה יהיו יותר אחראיים לוודא שהתאריך שנתן המחשב אינו שגוי באופן מוחלט, אך כמובן לא ידקדקו בנושא על קוצו של יום. כלומר, אם יתברר לשופט שהמועד האחרון להגשת ערעור הוא בעוד שנה (או לפני שנה), עליו יהיה לבחון את העניין. אבל, במקרים רגילים, הוא לא יצטרך לבדוק האם מניין הימים הוא 30 או 45 ימים וכו'. כפי שפירטתי בפוסט, בפרקטיקה מספר הימים עצמו הוא פעמים רבות בעל חשיבות פחותה.

    שנית, על פני הדברים, אני סבור שהחלטת ערכאת הערעור לא תהיה ניתנת לערעור. המטרה תהא לצמצם את ההליכים הנוגעים לשאלה עד מתי ניתן להגיש ערעור, וממילא, קיימת עדיפות למניעת זכות ערעור. כפי שציינתי בתגובה קודמת, את הבעיות הכרוכות במקרי הקצה (למשל, כאשר המצאה מומצאת לאחר המועד האחרון להגשת ערעור) ניתן לפתור באמצעות שילוב בין השיטה הנהוגה כיום לבין השיטה המוצעת על-ידי.

    אכן, גם אני סבור שההצעה אינה נקייה מבעיות יישומיות, אך בטווח הארוך אני חושב שהיא תועיל למערכת. לכל הפחות, מדובר בשיטה שכדאי היה לבדוק אותה. הקשיים שאתה מעלה בהערתך ראויים למחשבה והתייחסות רבה, שבוודאי יושקעו, אם מישהו יסבור שיש טעם בהצעתי.

    השבמחק
  8. חוסר בהירות/וודאות בחישוב המועד האחרון להגשת עיקרי טיעון כאשר המועד האחרון נופל בפגרה: ס' 446 לתקנות סד"א מורה כי עיקרי הטיעון יוגשו לא יאוחר מ-14 ו-7 ימים לפני מועד הדיון. עד כאן הכל פשוטת אבל מה קורה כאשר הדיון נקבע לשבוע הראשון של ספטמבר? מצד אחד, תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כי:
    "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במנין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שנקבעו בידי בית המשפט או הרשם, אלא אם כן הורה בית המשפט או הרשם, לפי הענין, הוראה אחרת". מצד שני, סעיף 10 לחוק הפרשנות קובע כי:
    "(ג) במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".
    האם המועד האחרון להגשת עיקרי טיעון צריך להיות: (א) 1 בספטמבר עבור כל הצדדים (ב) 14ו-7 ימים לפני מועד הדיון כאילו אין פגרה (ג) אי שם ביולי - סופרים 14 ו-7 ימים ממועד הדיון ומתעלמים מימי הפגרה (ד) מועד אחר?

    השבמחק