פסק דין זר בלי שום תוקף בישראל – הרהור נוסף לפני דיון נוסף?

במסגרת ע"א 1297/11 לוין נ' רו"ח זוהר נדונה השאלה האם בית המשפט בישראל יכול לתת תוקף ולהכיר בצו פשיטת רגל שניתן מחוץ לישראל (בבריטניה, באותו מקרה). ההכרה בצו הזר נתבקשה כדי להביא למימוש נכסים בישראל, שנטען כי הוברחו על-ידי החייב הבריטי. בית המשפט העליון השיב על השאלה בשלילה, תוך שהוא קובע קביעות חשובות בנושא הליכי חדלות פירעון חוצי גבולות בפרט, ובנושא המשפט הבינלאומי הפרטי בכלל. יוער, כי לאחרונה הוגשה עתירה לדיון נוסף בפסק הדין (דנ"א 304/14 זוהר נ' לוין), וטרם ניתנה בה החלטה.

על מנת להבין את פסק הדין, יש לתת רקע קצר בנושא אכיפה והכרה של פסקי דין זרים.

אם כן, פסקי דין שניתנים על-ידי בתי משפט מחוץ לישראל אינם נקלטים ואינם מקבלים תוקף באופן אוטומטי בישראל. לצורך קליטתם, נדרש פסק הדין לעבור הליך נוסף. המקור הסטטוטורי המרכזי המסדיר נושא זה הוא חוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בחוק זה נקבעו שני מסלולי קליטה עיקריים: האחד, מסלול של אכיפה של פסק הדין הזר. מדובר במסלול שמיועד לקליטת פסקי חוץ המטילים חיוב אישי (לדוגמה, פסק דין שמחייב צד אחד לשלם סכום כסף מסוים לצד שכנגד). המסלול השני הוא מסלול של הכרה בפסק הדין הזר. מסלול זה מיועד לתת תוקף לפסקי חוץ שאינם מטילים חיוב אישי (לדוגמה, מתן תוקף לצו ירושה או צו אימוץ שניתן מחוץ לישראל).

בעניין המסלול השני - מסלול ההכרה - קובע החוק שני מסלולי משנה אפשריים: ראשית, כאשר פסק החוץ מהווה את עיקר עילת התביעה בישראל, באפשרותו של בית המשפט להכיר בו בצורה ישירה. כפי שנקבע בחוק, לצורך הכרה ישירה קיים צורך בקיום אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, והאמנה צריכה לחול על הפסק הזר שהכרתו מתבקשת. שנית, כאשר במהלך דיון בתובענה בישראל עולה פסק החוץ, והוא רלבנטי למחלוקת, רשאי בית המשפט להכיר בו בדרך של הכרה אגבית. בהתאם לחוק, לצורך הכרה אגבית אין צורך בקיום אמנה בין ישראל למדינה אחרת, אלא על המבקש להוכיח ש-"מן הדין והצדק" להכיר בדרך אגב בפסק החוץ.

כאמור, בפסק הדין נדונה השאלה האם וכיצד ניתן לתת תוקף לצו פשיטת רגל זר בישראל. מדובר בשאלה אקוטית בעניין המודרני, שבו הליכי הגלובליזציה וההתפתחות הטכנולוגית גורמים לכך שעסקיהם של גורמים שונים ינוהלו מלכתחילה במספר מדינות במקביל, ומאפשרים לחייבים זרים להבריח נכסים ממדינה למדינה בקלות רבה יותר לאחר פתיחת הליכי חדלות פירעון בעניינם (ולכך כבר התייחסנו בפוסט קודם בנושא מאמר פרי עטי שפורסם בכתב העת "משפטים" בקשר לסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני, לצורך תמיכה בהליכים המתנהלים מחוץ לישראל). 

פסק הדין המרכזי בשאלה הנזכרת לעיל ניתן על-ידי כבוד השופט נ' הנדל. בחוות דעתו קובע השופט הנדל, כי התנאים להכרה ישירה מכוח החוק אינם מתקיימים בנסיבות המקרה. זאת, מכיוון שהאמנה בין ישראל לבריטניה "בדבר הדדיות בהכרתם ובאכיפתם של פסקי דין בעניינים אזרחיים" מחריגה מגדר תחולתה פסקי דין זרים הנוגעים להליכי פשיטת רגל.

השופט הנדל ממשיך ודוחה גם את הטענה, כאילו  ניתן להכיר בצו האנגלי בדרך של הכרה אגבית. בית המשפט קובע כי המסלול של הכרה אגבית ניתן למימוש, רק כאשר בית המשפט בישראל עוסק בעניין המצוי מלכתחילה בסמכותו, ובמסגרת הדיון הוא נדרש להתייחס להכרה בפסק חוץ. בית המשפט מציין שכאשר הסעד של ההכרה בפסק החוץ הוא הסעד היחיד הנתבע, וכן במקרה שבו "ההכרה בפסק החוץ היא הכרחית לצורך ביסוס סמכותו של בית המשפט לדון בשאלה העיקרית", המסלול היחיד הפתוח הוא של הכרה ישירה, ולא אגבית. בהקשר לשאלה שעל הפרק, בית המשפט קובע כי הסעד המבוקש (ביטול הענקה של החייב להוריו מכוח פקודת פשיטת הרגל הישראלית) הוא סעד ייחודי מתחום פשיטת הרגל, ולכן הוא מותנה מיסודו בכך שהמעניק יוכרז פושט רגל. לכן, מציין השופט הנדל שאין מדובר במצב של הכרה אגבית. יצוין, שדברים דומים נזכרים בחוות דעתו של כבוד השופט ח' מלצר, שם צוין כי "בהיעדר הליך חדלות פירעון ישראלי, קשה לזהות עניין הנמצא בסמכות בית המשפט שאגב הדיון בו יש צורך להכיר בפסק הזר".

לאור קביעתו כי לא ניתן להכיר בצו פשיטת הרגל בהכרה ישירה או אגבית מכוח החוק, נדרש בית המשפט לשאלה המרכזית שעל הפרק - האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה חדש של הכרה ישירה מכוח הפסיקה (כלומר, הכרה ישירה "פסיקתית"). הצורך הברור בפיתוח מסלול כזה נובע מהיעדר קיומן של אמנות בין ישראל לבין מדינות זרות. בחלוף למעלה מחמישים שנים ממועד חקיקתו של חוק אכיפת פסקי חוץ, ישראל כרתה אמנות בנושא זה עם ארבע מדינות בלבד (אוסטריה, גרמניה, בריטניה וספרד). כלומר, המסלול הקיים בחוק של הכרה ישירה של פסקי חוץ אינו רלוונטי לגבי רוב רובם של פסקי החוץ הניתנים, שכן אין מדינות רבות שכרתו אמנות עם ישראל. יצוין, כי מצב דברים זה אינו ייחודי רק לישראל. למיטב ידיעתי, גם ארצות הברית אינה קשורה בכל אמנה בנדון.

השאלה האם בית המשפט צריך ליצור מסלול משנה פסיקתי אינה חדשה. בפסק דין קודם של בית המשפט העליון - ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561 (1995) - נקבע שאין ליצור מסלול של הכרה ישירה "פסיקתית", וכי הכרה או אכיפה של פסק חוץ תיתכנה רק מכוח החוק. ואולם, בהמשך, בעניין פלוני (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית), הביע הנשיא ברק את הצורך "לחשוב מחדש אודות תוקפה של הלכת אגם". בהמשך לכך, ניתנו תשובות סותרות בערכאות הדיוניות לגבי שאלת קיומו של מסלול משנה פסיקתי.

ואולם, בחוות דעתו קובע השופט הנדל כי אין מקום לפיתוח פסיקתי בעניין זה, וזאת, ממספר טעמים: ראשית, לטעמו, בסוגיה עדינה זו, שנוגעת לשיתוף פעולה של בית המשפט בישראל עם מערכת משפטית זרה, קיים הסדר חקיקתי מפורש של המחוקק, ואין חסר בחוק. ממילא, כפי שנקבע על-ידו, אין מקום לחקיקה שיפוטית עוקפת. שנית, קיימת עדיפות ברורה להסדרה של הנושא בחוק, על פני חקיקה שיפוטית, וזאת, מאחר שקיימות לנושא השלכות רוחב - למשל, על חייבים, על נושיהם ועל צדדים שלישיים. המחוקק מצויד בכלים טובים יותר כדי ליצור הסדר הולם. שלישית, רק במסגרת אמנות (ולא בפסקי דין של בתי המשפט), ניתן לשים לב לאופיו המורכב של הליך פשיטת הרגל חוצה הגבולות, ולמהות ההחלטות שישראל רוצה להכיר בהן.

לתמיכה בחוות דעתו, מביא השופט הנדל אסמכתאות מהמשפט המשווה, שלפיהן, אופן קליטת פסקי דין זרים בפשיטת רגל נעשה במדינות רבות על בסיס חקיקה מפורטת, הכוללת מנגנונים מורכבים, ולא על בסיס פסיקתי.

לעמדתו של השופט הנדל, הצטרף כבוד השופט א' שהם, תוך שהוא מפנה לאמנה הרלוונטית בענייננו בין ישראל לבריטניה, שהחריגה במפורש את נושא ההכרה ההדדית בפסקי דין שעניינם פשיטת רגל. כלשונו, "אינני רואה כל סיבה וטעם 'לכפות' הכרה מעין זו בדרך פסיקתית, למרות כוונתם המוצהרת של הצדדים לאמנה".

בניגוד לעמדה זו, בחוות דעתו השופט מלצר אינו שולל לחלוטין פיתוח דוקטרינה של הכרה ישירה מכוח הפסיקה. בהקשר זה, מציין השופט מלצר כי סעיף 2 לחוק קובע כי "לא יאכף בישראל פסק חוץ אלא לפי חוק זה", ומציין ש-"מכאן משמע שבענייני הכרה – החוק איננו בלעדי". השופט מלצר הוסיף וציין מספר אבחנות שלדעתו יהיה צורך ליישמן, אם יוכר מסלול של הכרה ישירה פסיקתית: ראשית, ככל שקיימת אמנה בין ישראל לבין המדינה שבה ניתן הפסק, הרי שאמנה זו תחלוש על העניין, ולא תינתן הכרה בפסק החוץ מעבר לאמור באמנה. שנית, אם לא קיימת אמנה, ניתן יהיה לפתח "משפט מקובל תוצרת הארץ", אך לא ניתן בפסק הדין פירוט רב מה יכלול הדבר (והדבר מושאר להכרעה לעתיד).

השופט מלצר מוסיף שבעניין שלפניו, קיימת הוראה ספציפית באמנה בין ישראל לבריטניה המחריגה ענייני פשיטת רגל, ולכן, אין לסטות ממנה. על רקע זה, בנסיבות המקרה, צירף השופט מלצר את דעתו לדעתם של שני השופטים האחרים.

השיקולים האם צריך להכיר במסלול של הכרה ישירה פסיקתית מורכבים מדי לפיתוח ודיון בפוסט קצר. ואולם, לא ניתן לסיים פוסט זה, מבלי להתייחס דווקא לנסיבותיו הספציפיות של המקרה, להבדיל מאשר לשאלה הכללית. כפי שעולה מפסק הדין, לפחות שניים מתוך שלושה מהשופטים קבעו שאין ליתן תוקף לצו פשיטת הרגל הזר, עקב האמנה בין ישראל לבריטניה, שהחריגה הכרה ישירה של פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל. אלא, שלטעמי, קביעה זו אינה בהכרח מתבקשת.

החרגת פסקי דין שניתנו בהליכי פשיטת רגל בבריטניה מגדר תחולת האמנה אין משמעה בהכרח, כי שתי המדינות סברו שלא ניתן יהיה להכיר בכלל בפסקי דין בענייני פשיטת רגל במדינה זרה. על פניו, משמעות ההחרגה היא שהמדינות לא הגיעו להסכמה כי החלטות בהליכי פשיטת רגל יוכרו במסלול הקבוע באמנה ביניהן (מסלול שתנאיו מקלים על ההכרה). לכן, ההחרגה הנזכרת אינה צריכה בהכרח לסגור את הדלת בפני הכרה ישירה פסיקתית, גם אם תוכר בסופו של יום. קביעה אחרת משמעותה תהא – אם ייערך דיון נוסף וייקבע שיש מקום לפיתוח פסיקתי – שקל יותר להכיר בפסקי דין זרים, דווקא לגבי מדינות שעימן ישראל לא כרתה אמנה. ובסיכומו של דבר, אין מקום לקביעה בינארית בנושא זה, אלא יש לבחון מהו בדיוק הטעם להחרגת הנושא מגדר האמנה, והאם הוא מונע הכרה פסיקתית.