עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור – האם הגיעה השעה ליצור הרמוניה ביניהם?

בתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו הסדרים הנוגעים לעיכוב ביצוע של החלטה וכן למתן סעד זמני לתקופת הערעור בהליכים אזרחיים. בהחלטות שונות של בית המשפט העליון צוין, כי הסדרים אלה אחוזים ושלובים אחד בשני, וכי "המבחנים העומדים ביסוד בקשה למתן סעד זמני בערעור... דומים לאלו העומדים בבסיס בקשה לעיכוב ביצוע...: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות" (ראו, ע"א 3023/10 גילמן נ' שפירא (לא פורסם, 4.10.2010), בפס' 7).

על אף האמור, קיימים מספר הבדלים בין הסדרים דיוניים אלה, אשר ראוי לעמוד עליהם בקצרה:

ראשית, קיים שוני בתכלית של סעד זמני בערעור לעומת תכליתו של עיכוב ביצוע. כפי שצוין באחת ההחלטות, "ההבחנה שבמהות היא שבעוד במקרה האחרון ניתן פסק-דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררותו בערעור, במקרה הראשון המדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש 'להחיות' – בתקופת הערעור – סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית" (ע"א 10645/07 אלקונין נ' וולנץ (לא פורסם, 16.1.2008)). לצרכי רשימה זו, ניתן להסתפק בדברים כלליים אלה בנושא תכלית ההסדרים, אף שהם אינם בהכרח ממצים. 

שנית, קיימות תקנות נפרדות המסדירות כל אחד מהסדרים אלה. ההסדר הנוגע לעיכוב ביצוע של החלטה שיפוטית מוסדר בתקנות 468-467 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו ההסדר הנוגע ל"סעד זמני לתקופת הערעור", מוסדר בתקנה 471.  

שלישית, קיימים הבדלים מבחינת אופן הטיפול וההכרעה בבקשות מסוג זה. מבלי למצות, ניתן למנות הבדלים אלה:

1. בית המשפט המוסמך לדון בבקשה – בקשה לעיכוב ביצוע צריכה להיות מוגשת לערכאה נותנת ההחלטה, ורק לאחר דחייתה, ניתן להגישה לערכאת הערעור. לעניין זה, אין חשיבות לשאלה האם הוגש כבר ערעור או לא. לעומת זאת, בקשה לסעד זמני צריכה על דרך הכלל להיות מוגשת ישירות לערכאת הערעור, וזאת ככל שהוגש ערעור קודם לכן (ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (לא פורסם, 22.10.00), בפס' 5.א.).

2. "טעמים מיוחדים" – מתן סעד זמני בתקופת הערעור בהתאם לתקנה 471 מחייב קיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". אין בתקנות הנוגעות לעיכוב ביצוע תנאי דומה.

3. השגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לעומת החלטה בבקשה לסעד זמני בערעור – דרך ההשגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מושפעת מתוכנה של ההחלטה. ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ההשגה נעשית באמצעות הגשת בקשה חדשה לערכאת הערעור. לעומת זאת, כאשר בקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת, על הצד המשיג להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי פ"ד נו(4) 505 (2002), בפס' 6). לעומת זאת, כשמדובר בהחלטה בבקשה לסעד זמני, הובעה הדעה כי הדרך להשיג עליה הינה באמצעות בקשת רשות ערעור, בין אם התקבלה ובין אם לאו (ע"א 7682/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות (לא פורסם, 7.11.2010)).

אם כן, קיימת אבחנה בין בקשה לעיכוב ביצוע לבין בקשה לסעד זמני בערעור. אבחנה זו עשויה לעורר לעיתים אצל מתדיינים קשיים בסיווג בקשתם (האם כבקשה לעיכוב ביצוע או כבקשה לסעד זמני בערעור). לשם המחשה  ניתן דוגמה – ביום א' ניתן צו לכינוס נכסיו של חייב. ביום ב' מחליט בית המשפט על ביטול הליכי פשיטת הרגל. האם במקרה כזה על החייב להגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום ב' המבטלת את הליכי פשיטת הרגל (וזאת על מנת שההחלטה הראשונה – והיא בלבד – תמשיך לחול) או שמא עליו להגיש בקשה לסעד זמני בערעור (שכן, אין למעשה מה לעכב בהחלטה מיום ב'). בית המשפט העליון בעניין אלקונין לעיל התחבט בשאלה זו ובחר להשאירה בצריך עיון, תוך שהוא מציין כי מדובר במקרה זה "בהבדל דק מן הדק".   

נוכח האמור, אף שהאבחנה וההבדלים בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני קיימים שנים על גבי שנים, עולה השאלה האם הגיעה השעה לשקול יצירת הרמוניה או לפחות צמצום ההבדלים ביניהם, וזאת על מנת לפשט את סדרי הדין ולהקל על המתדיינים. אין הכרח, לטעמי, להפוך את ההסדרים לזהים, אך יש לבחון האם כל אחד מההבדלים שצוינו לעיל מוצדק. מעניין לציין, כי צעד בנושא זה נעשה בתקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (אשר הינן תקנות חדשות יחסית). במסגרת תקנה זו הוסדרו הסדרי עיכוב הביצוע והסעד הזמני בערעור בהליכים מינהליים יחד, באותה תקנה, מבלי שנערכה אבחנה ביניהם. האם כך יעשה המחוקק בקרוב גם בהליכים אזרחיים? ימים יגידו.