האם המדינה רשאית להימנע מהחזר אגרה בטענת התיישנות?

אתמול (15.8.2011) ניתנה על-ידי רשמת בית המשפט העליון דנה כהן-לקח החלטה מפורטת ומעניינת במסגרת בג"ץ 9060/03 זעתרי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אשר עוסקת בנושא התיישנותה של בקשה להחזר אגרה.

בשנת 2003 הגישו העותרים באותה עתירה בקשה למחיקתה, עוד לפני שנערך בה כלל דיון. אין מחלוקת, כי בהתחשב במחיקת העתירה, העותרים היו זכאים להחזר האגרה ששולמה על ידם לקופת בית המשפט. ואולם, בקשתם להחזר אגרה הוגשה רק למעלה משבע שנים לאחר מכן, בחודש מרץ 2011. לאור האמור, לאחר קבלת עמדת המדינה, דחתה רשמת בית המשפט את בקשתם להחזר האגרה בשל התיישנותה.

במסגרת החלטתה, קבעה הרשמת כי דיני ההתיישנות האזרחיים הקבועים בחוק ההתיישנות חלים אף לגבי בקשה להחזר אגרת בית משפט, שכן מדובר "בדרישה לקיום זכות מהותית בעלת אופי כספי-ממוני". נקבע, כי אחת התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות – הקושי הראייתי הניצב לאחר חלוף שנים ממועד צמיחת עילת התביעה – אינו מתקיים בהקשרנו. יחד עם זאת נקבע, כי יתר התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות מצדיקות החלתו גם על בקשה להחזר אגרה, ובכלל זה האינטרס ליציבות תקציבית של המדינה שלקופתה משולמת אגרת בית המשפט; השאיפה להימנע מבזבוז זמן שיפוטי בעניינם של חובות כספיים ישנים; וכן התפיסה לפיה אי הגשה בקשה במשך שנים ארוכות מצביעה על ויתור על החזר הכספים.

מדובר בהחלטה סדורה ומעניינת, אשר מחילה את דיני ההתיישנות האזרחיים אף לגבי חובות בעלי אספקטים מינהליים. שתי הערות בהקשר להחלטה זו:

ראשית, על פי סעיף 13 לתקנות בתי המשפט (אגרות), "אגרה שלא שולמה, דינה כחוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, והיא תיגבה מהחייב בתשלומה מתוך כספים שהופקדו בקופת בית משפט אם הופקדו, או על ידי לשכת הוצאה לפועל על סמך צו של בית משפט". על פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, זמן התיישנותו של חוב מכוח פסק דין הינו 25 שנים (ולא 7 שנים כרגיל). במסגרת ההחלטה האמורה, לא נדרשה הרשמת לסעיפים האמורים. היה מעניין לראות התייחסות לשאלה האם ניתן לראות באגרה שלא שולמה בחזרה כ-"אגרה שלא שולמה", כמו גם לשאלה האם נוצר מצב א-סימטרי, בו תביעות של המדינה לתשלום אגרה מתיישנות רק לאחר 25 שנים (בעוד בקשות החזר אגרה מתיישנות זמן רב קודם לכן).

שנית, כאמור, לאחר הגשת הבקשה להחזר אגרה, נתבקשה עמדתה של המדינה, אשר טענה להתיישנותה של הבקשה. המדינה חבשה בהליך שני "כובעים" – אחד כמשיבה בעתירה, והשני כזכאית לקבלת האגרה. לשאלה באיזה "כובע" פועל גורם התוקף החלטה בענייני אגרות עשויה להיות משמעות רבה הן לגבי שאלת סיווג ההחלטה כ-"פסק דין" או כהחלטה אחרת", והן לגבי השאלה האם עליו להגיש ערעור בזכות או ברשות. למתעניינים בנושא זה, כדאי לעיין בפסק הדין המפורט במסגרת רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795 (2006).