האם בוטלה האפשרות להגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטה המאשרת תביעה נגזרת (ואף ייצוגית)?

ביום 27.7.2010 נתקבל תיקון 59 לחוק בתי המשפט. אחד הסעיפים החשובים שהוסף במסגרת תיקון זה הינו סעיף 41(ה) לחוק, במסגרתו נקבע:

                 (1)  ... לא תינתן רשות ערעור על החלטת בית משפט מחוזי לאשר תובענה ייצוגית לפי פרט 5 לתוספת השנייה לחוק האמור או לאשר תביעה נגזרת לפי סעיף 198 לחוק החברות, התשנ"ט-1999;

(2)  לבקשת בעל דין, יקיים בית המשפט דיון חוזר בהחלטה כאמור בפסקה (1) בהרכב של שלושה שופטים...;

מדובר בתיקון חשוב, לפיו לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לאישור תובענות ייצוגיות מסוגים מסוימים או לאישור תביעה נגזרת. דרך ההשגה על החלטות אלה הינה כיום אחרת – ראשית, כאמור בסעיף 41(ה)(2) לחוק, ניתן לבקש מאותו בית משפט לקיים "דיון חוזר בהחלטה" בהרכב של שלושה שופטים. שנית, כאמור בסעיף 41(ה)(3), ניתן להשיג על ההחלטה במסגרת פסק הדין הסופי.

עולה השאלה מה תחולת תיקון זה על הליכים תלויים ועומדים. בסעיף 13 לתיקון האמור, נקבע כי "תחילתו של חוק זה ביום... 15 בדצמבר, 2010... והוא יחול על הליכים שיוגשו לבית משפט מיום זה ואילך". 

פרשנותו של סעיף התחולה נדונה בהחלטת בית המשפט העליון מיום 23.10.2011 במסגרת רע"א 6270/11 משעור נ' רוזנברג. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה בקשה לקיים "דיון חוזר בהחלטה", לפי סעיף 41(ה)(2) לחוק, תוך שנקבע כי הסעיף האמור כלל אינו חל על ההליך, נוכח קיומו של סעיף התחולה האמור.

בית המשפט בהחלטתו דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מאמץ את טעמיו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט מציין בהקשר זה, כי הכוונה במונח "הליכים" שבסעיף התחולה הינה להליך עיקרי בלבד, היינו לתביעה הייצוגית או הנגזרת עצמה. יחד עם זאת, בית המשפט הותיר בצריך עיון את השאלה "אילו דרכי תקיפה, אם בכלל, נתונות כיום בידי המבקש" להשיג על החלטות אלה (תוך שבית המשפט העליון מרמז, ככל הנראה, לשאלת האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, כפי שהיה ניתן לעשות טרם התיקון).

והנה, אתמול ניתנה על-ידי בית המשפט העליון החלטה במסגרת רע"א 7109/11 רידניק נ' זמיר. בהחלטה זו דובר על תביעה, אשר בקשה לאישורה כתביעה נגזרת הוגשה בשנת 2006. ביום 28.7.2011 נתקבלה בקשה זו במסגרת החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בית המשפט העליון בהחלטה קצרה דחה את בקשת רשות הערעור, תוך שהוא מפנה לנוסחו החדש של סעיף 41(ה)(1) לחוק. כפי שניתן להבין, בית המשפט מפרש את המונח "הליכים" המופיע בסעיף התחולה כמתייחס גם להליך שאינו הליך עיקרי, כלומר לבקשת רשות הערעור.

המצב שנוצר מעורר שאלות – מחד גיסא, לפי ההחלטה בעניין רוזנברג, סעיף 41(ה) אינו חל אלא במסגרת תביעות (ייצוגיות או נגזרות), אשר הוגשו לאחר 15.12.2010. מאידך גיסא, לפי ההחלטה בעניין רידניק, הסעיף האמור חל גם על הליכים שנפתחו קודם לכן.

שילוב שתי ההחלטות מוביל לכך, כי אין כל אפשרות להשיג על החלטה המאשרת תובענות ייצוגיות (מסוגים מסוימים), כמו גם תביעות נגזרות.

נוכח האמור, ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש פעם נוספת לפרשנות הוראות אלה. 

האם בית המשפט המחוזי יכול לדון בערעור על עצמו?

לאחר תקופת החגים, הבלוג חוזר מהפגרה, בפוסט אורח של קרן ילין-מור.

לאחרונה העניק בית המשפט העליון החלטה ברע"א 8296/08 עטר נ' אשל. עובדות המקרה הרלבנטיות הן שהמשיבה, יעל אשל, הגישה תביעת לשון הרע נגד המבקש, ראש המועצה האזורית גלבוע, בגין אמירות שלו שנאמרו במהלך ישיבות המועצה. בית משפט השלום קבע, כי למבקש עומדת הגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ולכן דחה את התביעה. המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה קיבל את הערעור, וקבע כי ההגנה אינה חלה וכי קיימת חבות. לפיכך, החזיר בית המשפט המחוזי את התיק לבית משפט השלום, על מנת שזה יקבע את גובה הפיצוי. המבקש הגיש כנגד החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. בינתיים ניתן פסק דין בבית משפט השלום, שקבע את שיעור הפיצוי.

דני עטר

כל שופטי ההרכב בבית המשפט העליון פסקו, כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אולם הם נחלקו בדעותיהם ביחס לטעם לדחיה. השופט הנדל (בדעת יחיד) כתב את פסק הדין המרכזי, שבו הוא קבע כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף. הוא טען, כי החלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה החלטת ביניים בהליך, אשר ניתנת לערעור ברשות, ולאחר מתן פסק הדין בבית משפט השלום נבלעת בתוכו וניתנת לערעור במסגרת הערעור על פסק הדין כולו. לשיטתו, המבקש, שהפסיד בערעור במחוזי, יכול לערער במסגרת הערעור על פסק הדין השני הן על החבות והן על הפיצוי, אולם המשיבה תוכל לטעון כטענת הגנה, כי הסוגיה כבר הוכרעה בערעור הראשון לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט צריך להימנע מלדון בסוגיה זו, כך שמדובר, לדבריו, ב"ערעור פורמלי".

השופט הנדל הציג גם נימוקים שבמדיניות משפטית להצדקת עמדתו. ראשית, טען, כי הדבר מתחייב מכללי סדר הדין, אשר יש לשמור עליהם כדי לשמור על הסדר. שנית, כלל "הבליעה" הינו כלל מושרש, ויש לשמור על אחידות ככל שניתן. ושלישית, הדבר מאפשר למשיבה, שאף היא צד להליך, לשמור על זכויותיה, שכן היא תוכל להגיש ערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי, ככל שהיא מעוניינת בכך. בנוסף, קיימת עדיפות להכרעה בערעור במאוחד בשאלות החבות והנזק, ולא לנתק בין השתיים, מכיוון שהדבר חוטא לאמת הדיונית, אינו יעיל ומגביל שלא לצורך את ספקטרום הבחינה של בית המשפט העליון.

יעל אשל

השופט ריבלין נקט בעמדה שונה, שלפיה, החלטת בית המשפט המחוזי נשוא בקשת רשות הערעור הינה פסק דין (ולא החלטה אחרת), וממילא אינה יכולה להיבלע במסגרת פסק הדין של בית משפט השלום. הדרך הנכונה להשיג על החלטה זו היא במסגרת בקשת רשות ערעור, ולא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק הדין השני. לדבריו, עקרון זה אינו משתנה גם אם ניתן כבר פסק הדין השני. הדבר אף נובע במפורש מסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שלפיו "החלטה אחרת של בית משפט מחוזי..., ופסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור, ניתנים לערעור לפני בית המשפט העליון, אם ניתנה רשות לכך...". לכן, החזרת הדיון לבית משפט השלום, אינה מאפשרת ערעור בזכות בכל רוחב החזית לאחר מתן פסק הדין השני, אלא רק בנושאים החדשים.

השופט ריבלין ממשיך ומציין, כי ככלל בית המשפט יימנע מדיון בערעור בשאלת האחריות עד שתוכרע שאלת הפיצויים, מטעמי יעילות. על מנת להגשים זאת, ניתן יהיה, במקרים המתאימים, לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור עד להכרעה בשאלת הפיצויים, לרבות ערעור לבית המשפט המחוזי.

על כן, השופט ריבלין קבע כי בקשת רשות הערעור הוגשה כדין, אולם דינה להידחות, שכן היא אינה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה זאת.

השופטת ארבל הצטרפה לעמדתו של השופט ריבלין, מטעמים של סופיות הדיון וקשיים ביישום, אף על פי שמצאה טעם בעמדתו של השופט הנדל.

ועתה להערותיי על פסק הדין. עם כל הכבוד לעמדתו של השופט הנדל, אני סבורה כי היא מוטעית. כפי שציין, ובצדק, השופט ריבלין, כאשר בית המשפט המחוזי דן בערעור בזכות שהוגש אליו, הרי שתוצאת הדיון היא פסק דין, וככזו הדרך להשיג עליה היא באמצעות בקשת רשות ערעור שתוגש לבית המשפט העליון.

התוצאה שהגיע אליה השופט הנדל אינה מתיישבת, לטעמי, עם כללי סדר הדין ועם ההגיון הישר. היא אינה מתיישבת עם סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט, שקובע מתי תוגש בקשת רשות לערער, ולא עם ההגיון, שלפיו הערעור על החלטה שיפוטית יישמע בפני ערכאה גבוהה יותר. הפתרון של ערעור פורמלי, כפי שמציע השופט הנדל, נראה לי חסר טעם, והגיוני פחות מאשר האופציה של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין המחוזי.

הצידוק המרכזי שניתן למצוא לדעתו של השופט הנדל הוא יעילות הדיון ומניעת דיונים מיותרים. עם זאת, גם צידוק זה אינו עומד לטעמי. ראשית, כפי שציין השופט ריבלין, ניתן במקרים המתאימים לעכב את הדיון בבקשת רשות הערעור, על מנת לדון בה לאחר שניתן פסק הדין השני או הערעור עליו (במאוחד עם בקשת רשות ערעור נוספת שתוגש ביחס לפסק הדין השני). שנית, במקרים המתאימים יכול בית המשפט העליון לדון בבקשת רשות הערעור תוך עיכוב ההליכים בבית משפט השלום, כך שיימנע כפל דיונים. במצב שכזה, אם בית המשפט העליון ימצא מקום להתערב בפסק הדין, הדבר עשוי למנוע דיונים מיותרים.

בשולי הדברים אציין, כי פעם נוספת מזכיר בית המשפט "היבט דיוני מושרש" שלפיו בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים שבהם יש עילה משפטית המצדיקה זאת, ובכל זאת בוחר לדון בבקשה גם לגופם של דברים, ולקבוע כי אין כל דופי או קושי במסקנת פסק הדין.

קרן ילין-מור היא תלמידה לתואר שלישי במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים, אוניברסיטת תל-אביב.

האם מערכת "נט המשפט" הולכת לאבד חלק מיתרונותיה (וגם – על "המעגל השוטה" בערעור על החלטה אחרת של רשם)?

באחרונה הופצה טיוטה לתיקון תקנות סדר הדין האזרחי להערות הציבור. המועד האחרון להגשת הערות הציבור הינו עד ליום 2.10.2011. במסגרת טיוטת התיקון נכללים מספר תיקונים אשר עשויים לעניין במיוחד עורכי דין. בחרתי להתמקד בשניים מתוכם.

התיקון הראשון נוגע לשעות ההגשה האפשריות של כתבי בי-דין על ידי המשתמשים במערכת נט-המשפט. כידוע, מאז כניסתה של מערכת זו לשימוש, חל שינוי משמעותי באופן הגשת כתבי טענות. אחד היתרונות המוענקים על-ידי מערכת זו הינה האפשרות להגיש את כתבי הטענות אף לאחר סגירת מזכירויות בתי המשפט. אפשרות זו חשובה במיוחד מאחר שרבים מעורכי הדין נמצאים בשעות הבוקר בבית המשפט, וממילא אינם יכולים לטפל בהגשת כתבי הטענות. בצורה זו אף נחסך פעמים רבות הלחץ המלווה הגשות לבתי המשפט. והנה, בתיקון לתקנות מוצע כי הגשה באמצעות המערכת לאחר השעה 13:30 תיחשב כהגשה ביום שלאחר מכן. על פי דברי ההסבר, הסיבה לתיקון המוצע הינה למנוע מצב בו כתב טענות יוגש לשופט לאחר שעות הפעילות, באופן בו השופט יראה אותו רק ביום הדיון. בעייה זו עשויה לכאורה להיפתר גם ללא תיקון בתקנות, אלא על ידי החלטה שיפוטית בתיקים ספציפיים, המקציבה מועדים מוגדרים להגשות יום לפני דיון. 

התיקון השני נוגע לחיוב בעל דין המגיש ערעור על החלטה אחרת של רשם להפקיד ערובה להוצאות. על דרך הכלל, בערכאת הערעור נדרש מערער להפקיד ערובה לשם הבטחת הוצאותיו של הצד שכנגד בערעור. חריג לכך מצוי בנוסח העדכני של התקנות, אשר פוטר בעל דין המגיש ערעור על החלטה אחרת של רשם מלהפקיד ערובה. בטיוטת התיקון מוצע לבטל "פטור" זה.

במסגרת דברי ההסבר לתיקון מצוין, כי הסיבה לתיקון הינה כי גם הוצאותיו של צד שכנגד בערעור על החלטה אחרת של רשם צריכות להיות מובטחות. הדברים אכן נכונים. עם זאת, ראוי שמנסחי התיקון ייקחו בחשבון נתון נוסף – אחת הסיבות בגינן נקבע בתקנות כיום שאין צורך להפקיד ערובה להוצאות בערעור על החלטה אחרת של רשם הינה למנוע יצירת "מעגל שוטה", ובפרט בערעור על החלטותיו בנושא ערובה ואגרות. דוגמה טיפוסית - מוגש ערעור בזכות לבית המשפט העליון על פסק דין של בית המשפט המחוזי. המערער מגיש בקשה לפטור אותו מהפקדת ערובה להוצאות במסגרת הערעור, בטענה כי הוא עני. רשם בית המשפט העליון מחליט לדחות בקשה זו. המערער "העני" מחליט להגיש ערעור על החלטה אחרת זו, אשר אמור לידון בפני שופט של בית המשפט העליון. לפי התיקון המוצע בתקנות, יהיה על המערער לשלם ערובה להוצאות גם במסגרת הערעור על החלטת הרשם. בנסיבות אלה, לא תהיה למערער "העני" ברירה אלא לחזור ולהגיש בקשה לפטור מערובה. וחוזר חלילה. ראוי כי מנסחי התקנות ייקחו נתון זה בחשבון. 

לקריאה נוספת על "המעגל השוטה" העשוי להיווצר בערעור על החלטה אחרת של רשם ראו ההחלטה במסגרת רע"א 2240/07 עבדי נ' דובק בע"מ (2007), בפס' ד'.

תודה לעו"ד עדי אברונין, מפרקליטות מחוז תל-אביב אזרחי, שהיפנה את תשומת ליבי להעברת טיוטת התיקון להערות הציבור. ובהזדמנות זו – שנה טובה ומתוקה לכולם!

פסק דין בהיעדר הגנה – גם בהמרצת פתיחה?

בפסק דינו במסגרת רע"א 6678/09 ספדיה נ' גלעד (2011) הכריע בית המשפט העליון (כבוד השופט א' גרוניס) בשאלה העקרונית האם רשאי בית משפט לתת פסק דין בהיעדר תשובה בהמרצת פתיחה, וזאת מבלי שנקבע דיון בהליך זה. 

לטענת המבקשות, שלא הגישו תשובה להמרצת הפתיחה בערכאה הדיונית, אי קביעת הדיון בהמרצת הפתיחה מחייבת לבטל את פסק הדין שניתן כנגדן מחובת הצדק. לעומת זאת, המשיבים טענו כי בהיעדר כתב תשובה, יש לתת פסק דין על בסיס המרצת הפתיחה (הנתמכת בתצהיר), בהתאם לגירסה העובדתית היחידה המצויה בפני בית המשפט.

לאחר פירוט סדור של ההיסטוריה העומדת מאחורי הליך המרצת הפתיחה, קבע בית המשפט העליון כי אין לתת פסק דין מבלי לקיים דיון בהמרצת הפתיחה, וזאת אף אם לא הגיש המשיב כתב תשובה. 

קביעתו של בית המשפט בוססה על שלושה אדנים – ראשית, נוסחן העדכני של תקנות סדר הדין האזרחי מקנה זכות למשיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה, אך לא מחייב אותו לעשות כן; שנית, בטופס הנלווה להמרצת פתיחה לא נכללת אזהרה למשיב לגבי האפשרות לקבל פסק דין בהיעדר תשובה כנגדו (בניגוד למצב בהליכים אחרים); שלישית, למשיב עומדת זכות לחקור את המבקש על האמור בתצהירו התומך בהמרצת הפתיחה, אף אם כלל לא הוגש תצהיר נגדי. 

בית המשפט ציין כי המסקנה המשפטית לעיל פוגעת באחידות המשפטית (לעומת הליכים אחרים), כמו גם ביעילות ניהול ההליך המשפטי (זאת, שכן הדיון שיתקיים ייערך ללא פרישת יריעת המחלוקת בפני בית המשפט). יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי מסקנה זו נדרשת "על פי המצב המשפטי דהיום", תוך שהוא פותח פתח להתערבות מחוקק המשנה בנושא זה.

הערות והארות:

1. מעניין יהיה לראות כיצד ישפיע פסק דין זה על יישום יתר ההלכות הנוגעות למתן פסק דין בהיעדר הגנה בהליך רגיל ביחס למצב בהמרצת פתיחה. כך, למשל, בהליך רגיל (שאינו המרצת פתיחה), אם בשעה שדן בית המשפט בבקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה מצוי בתיק בית המשפט כתב הגנה שהוגש באיחור, אין להתעלם ממנו ואין לתת פסק דין (ראו, רע"א 8712/04 בן טוב נ' אורות הגליל, פ"ד נט(5) 693 (2005)). משמעות הלכה זו הינה כי הנתבע עשוי לזכות במעין ארכת חסד להגשת כתב ההגנה, ובלבד שבית המשפט לא דן בתיק עד הגשתו (המאוחרת) של כתב ההגנה. נוכח ביקורתו של בית המשפט העליון על אי חיובו של משיב בהמרצת פתיחה להגיש תשובה, עולה השאלה האם גם משיב בהמרצת פתיחה יוכל להגיש תשובה שלא במסגרת לוח הזמנים הקבוע בתקנות. ייתכן, כי במקרה שבהמרצת פתיחה יוגש כתב תשובה באיחור, בית המשפט יאפשר למבקש להוציאו מתיק בית המשפט (וזאת, בניגוד, כאמור, למצב בהליך רגיל).

2. האופן בו יש להשיג על פסק דין שניתן בהיעדר הגנה פורט בצורה יפה במסגרת ע"א 1782/06 משרד הבינוי והשיכון נ' סולל בונה (2008) (חוות דעתו של השופט גרוניס). כפי שנקבע שם – ראשית, ניתן להגיש ערעור על פסק הדין בהיעדר ההגנה עצמו (במסגרתו של ערעור זה תידון אך ורק השאלה האם היה מקום לתת פסק דין בהיעדר הגנה, נוכח כתבי הטענות בתיק). שנית, ניתן גם להגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי הדוחה בקשה לביטול פסק הדין (במסגרתה של הבר"ע תידון אך ורק השאלה האם קמה עילה לבטל את פסק הדין, תוך בחינת סיכויי ההגנה והסיבה למחדל אי הגשת כתב ההגנה). נוכח אבחנה אנליטית זו עולה השאלה האם לא היה מקום במקרה לעיל להגיש ערעור בזכות, ולא בקשה לביטול פסק הדין ולאחריה בקשת רשות ערעור.      

3. מעניין אם מחוקק המשנה ירים את הכפפה ויביא לאחידות ביחס לחובה להגיש כתב הגנה וכתב תשובה, ובכל מקרה נראה כי זהו אינו אקורד הסיום בנוגע לנושא זה בהמרצת פתיחה.

האם ניתן להגדיל את סכום הפיצויים באמצעות הרחבת חזית?

בפוסט קודם התייחסתי למספר פסקי דין שניתנו על ידי בית המשפט העליון בנושא הרחבת חזית. הפעם אבקש להתייחס לפסק דין חדש שניתן לאחרונה ועוסק אף הוא בשאלה של הרחבת חזית. 


במסגרת ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון (2011) נדונו שני ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעתם של המשיבים כנגד עיריית ראשון לציון לאכיפת הסכם, ולחלופין לפסיקת דמי שימוש ראויים בגין שימוש בחלקת מקרקעין שלהם.

במסגרת פסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את טענתם החלופית של המשיבים, לפיה יש לפצותם בגין הפסד דמי השכירות בתקופה שבין העברת החזקה במקרקעין לעירייה, ועד למועד השבתם לידי המשיבים. שיעור הפיצוי נאמד על-בסיס חוזה שכירות, אשר נחתם בין המשיבים לבין בנק לאומי טרם מסירת המקרקעין לידי העירייה. הפיצוי הועמד על סך של כ-14,000 דולר לחודש.

במסגרת ערעורה לבית המשפט העליון הלינה העירייה על גובה הפיצוי האמור. בין היתר, נטען, כי המשיבים תבעו במקור סעד בגובה של 9,000 דולר לחודש בלבד, בעוד שבית המשפט המחוזי פסק סעד של 14,000 דולר לחודש, קרי סעד גבוה מזה שנתבקש בכתב התביעה בראש נזק זה.

בית המשפט העליון דחה טענה זו, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

"הלכה היא, שכאשר קיימת הסכמה מפורשת, או מכללא, של בעל הדין שכנגד להגשת ראיה, אין מניעה להרחבת היריעה. לשון אחר, בעל דין שאינו מתנגד לראיות שהוצגו בהליך, רואים אותו כאילו הסכים מכללא להרחבת גדרי הדיון, וזאת אף אם הראיות חורגות מהנדרש בהקשר זה בכתב הטענות... במקרה שלפנינו, נוכח העובדה שהעירייה לא השיגה על צירופו של חוזה השכירות לתצהיר העדות הראשית מטעמם של המערערים ועל ההסתמכות עליו (שנמשכה גם בסיכומי המערערים) ניתן לראות בה כמסכימה מכללא להרחבת יריעת המחלוקת. כפי שנפסק, 'בהסכמתו של בעל דין להרחיב את יריעת המחלוקת מעבר לעילות המנויות בכתב התביעה, טבועה גם ההסכמה שאם ימצא בית המשפט ממש בעילה הנוספת גם ייתן בגינה את הסעד המתבקש מכך' (ע"א 1694/92 חברת אול שירותים נ' מושיץ, פ"ד מט(2) 397, 412 (1995). דברים אלה יפים אף לענייננו."

קביעתו של בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון מעניינת. משמעותה הינה כי בנסיבות מסוימות תובע יכול להרחיב חזית לא רק לגבי טענותיו העובדתיות בכתבי טענותיו, כי אם גם לגבי הסעד המבוקש בגין טענות אלה. קביעה זו מעוררת מספר קשיים:

ראשית, בהתאם לתקנות האגרות, התשס"ז-2007, בית המשפט לא ייזקק להליך בגינו לא שולמה מלוא האגרה. ואולם, כפועל היוצא מפסק הדין, תובע יכול לזכות בסעד הגבוה מזה בגינו שולמה אגרה (וזאת, עקב מחדלו, כביכול, של הנתבע, אשר לא התנגד להרחבת החזית);

שנית, על פי רוב, בתביעות כספיות נקבעת סמכותו של בית המשפט על-פי גובה התביעה. מתן אפשרות לתובע להרחיב חזית אף לגבי סכום התביעה עלול להביא למצב אשר בו הדיון במחלוקת ייצא מגדר סמכותו של בית המשפט הדן בתביעה, כמו גם למצב שבו בית המשפט יפסוק סעד שאינו בסמכותו (למשל, במצב בו מביא התובע – ללא התנגדות הנתבע - ראיות לנזקים בסך למעלה מ-2,500,000 ₪ במסגרת תביעה הנדונה בבית משפט השלום).

שלישית, ניתן לטעון, כי הרחבת חזית בנושא הסעד אינה עולה בקנה אחד עם הכלל, לפיו בית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבע בכתב התביעה. ואכן, בפסק הדין הנזכר לעיל אוזכר כלל זה, תוך שבית המשפט קובע כדלקמן:

"אמנם, ככלל אין לפסוק סעד העולה על זה שאותו ביקש התובע בכתב התביעה. עם זאת, במקרים מסוימים ניתן לחרוג מן הכלל האמור. בהקשר זה, הצביעה ההלכה הפסוקה על שלושה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי האחד הוא, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד. השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שהתבקש. התנאי השלישי הוא, כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון, כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת..."

בהמשך פסק דינו הגיע בית המשפט העליון בעניין עיריית ראשון לציון למסקנה, כי באותו מקרה מתקיימים שלושת התנאים לקיום החריג לכלל. ואולם, עולה השאלה האם אכן מתקיים התנאי השני מבין התנאים לעיל (המחייב כי הסעד שניתן "נובע באופן ישיר" מהסעד שנתבע במקור). שהרי, אם כל סעד כספי בסכום הגבוה מהסכום שנתבע בכתב התביעה "נובע" ממנו "באופן ישיר", הרי עלול להיווצר מצב בו ירוקן הכלל האמור מתוכן.

סמכות עניינית בדיני קניין רוחני בכלל ובנוגע לבעלות על אמצאות בפרט

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים.

דיני הקניין הרוחני מחולקים לזכויות מסוגים שונים ומשונים (כגון, פטנטים, זכויות יוצרים וכו'). חלוקה זו אינה בעלת חשיבות רק לגבי הפן המהותי, אלא גם לגבי הפן הדיוני ובעניין השאלה איזו ערכאה היא בעלת הסמכות לדון בתיק. כפי שאבקש להראות בפוסט קצר זה, כדאי לכל עורך דין המקבל לידיו תיק בעל היבטים של קניין רוחני, לשים לב לשאלת הסמכות העניינית. עוד אבקש להראות, כי דברים אלה נעלמים לעיתים אף מעיניהם של בתי המשפט המטפלים בתיקים בנושא.

ניתן לחלק את דיני הקניין הרוחני בחלוקה גסה לדיני זכויות היוצרים ולדיני הקניין הרוחני התעשייתי. זכות היוצרים הינה הזכות לבצע שימושים בלתי מורשים ביצירה. בגדרי הקניין הרוחני התעשייתי נמצאות זכויות החייבות ברישום כגון פטנט, מדגם וסימני מסחר. הפטנט מעניק בלעדיות על ניצולה של אמצאה חדשה, המדגם מעניק בלעדיות על אלמנטים אסתטיים ולמעשה מגן על העיצוב התעשייתי, וסימן המסחר מאפשר שימוש ייחודי בסימן המשמש לזיהוי מקורם של טובין.

אף סמכות השיפוט משתנה מתחום אחד למשנהו, ואף בעילות שונות הנוגעות לאותן זכויות. על דרך הכלל ניתן לומר, כי זכות יוצרים תידון בבתי המשפט האזרחיים על פי מבחן הסעד הרגיל. לעומת זאת, רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר, האמון על רישום הזכויות, אמון אף על סכסוכים הנוגעים לרישום הזכויות, בין אם מדובר בסכסוך בטרם ביצוע הרישום (התנגדות) ובין אם לאחר מכן (בקשת מחיקה). הפרתן של זכויות אלה נתונה, על פי רוב, לסמכות שיפוט של בתי המשפט המחוזיים.

יובהר, חלוקה זו הינה חלוקה גסה ורחוקה מלהיות מדויקת. כך, לשם הדוגמה, שאלת הבעלות על הקניין הרוחני עשויה להיחתך בבית המשפט האזרחי הרלוונטי, וזאת על פי הסעד המבוקש, ולעיתים בידי הרשם. בנסיבות מסוימות, שאלה זו – של בעלות בקניין רוחני – עשויה להימצא בסמכותו של בית הדין לעבודה, ועל כך אבקש להרחיב כעת.

במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין ה"פ 37225-02-11 אוריין ש.מ. בע"מ נ' בונה (מיום 24.07.11) נדון עניינה של חברת אוריין ועובדת לשעבר – הגברת יעל בונה. במסגרת עבודתה אצל אוריין, המציאה הגב' בונה אמצאה אשר עניינה שימוש ביריעות בידוד תרמיות לצורך שינוע טובין (לסקירה נוספת של פסק הדין לרבות עניינים נוספים העולים ממנו, ראו "עובד ומעביד יכולים להסכים שאמצאת השירות תהיה בבעלות העובד").

חברת אוריין הגישה המרצת פתיחה ובה ביקשה סעד הצהרתי לפיה מדובר באמצאת שירות על פי חוק הפטנטים, והקניין באמצאה זו שייך לאוריין ולא לבונה. בסופו של יום, בית המשפט דחה את התביעה לגופה וקבע כי נוכח הסכם בין הצדדים, הבעלות בהמצאה אינה של אוריין כי אם של בונה עצמה.

אף שעניין סמכותו העניינית הוא קרדינאלי ובית המשפט מצווה להעלותו אף מיוזמתו (להבדיל, למשל, מחריגה מסמכות מקומית), בפסק הדין בפרשת אוריין לא נזכרה סוגיה זו כלל ועיקר. זאת, על אף שלהשקפתי, תובענות ממין זה אינן בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי.

סעיפים 40 ו-51 לחוק בתי המשפט קובעים כי הסמכות בעניינים אזרחיים מוקנית לבתי המשפט האזרחיים. סמכות זו נשללת מקום בו הוענקה לבית דין אחר סמכות ייחודית לדון באותו עניין באופן מפורש. סמכות שיפוט ייחודית שכזו הוענקה באופן מפורש לבית הדין לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, הקובע:

"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –  

(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

היינו, סמכותו האמורה של בית הדין נתונה תחת שתי תניות: הראשונה, מיהות הצדדים; והשנייה, עילת התובענה. בניגוד לחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים, הנעשית על פי מבחן הסעד, בית הדין לעבודה זוכה בסמכות בעיקר נוכח מבחן העילה. יתרה מכך, בניגוד לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה המתרכז אך בכך שהיחסים המשפחתיים הם שהובילו לפרוץ הסכסוך, סמכות בית הדין האמורה מוסיפה ודורשת כי העילה היא "ביחסי עובד ומעביד". דרישה זו, לפיה עילת התובענה היא ביחסי עובד ומעביד, מחייבת הבנת המונח "עילה". לעניין זה נקבע כי:

"הדיבור 'עילה' נתפרש בפסיקה לעניין סמכותו של בית הדין, כמתייחס לזכויות הנובעות מן היחסים שבין אדם כעובד לבין אדם אחר כמעביד ולזכויות שמקורן במשפט העבודה" (ע"א 6636/01 ארגמן טורס בע"מ נ' הוברמן (מיום 9.4.2003); וראו גם: ע"א 2618/03 פי.או.אס.(רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי (מיום  29.11.2004))

בדומה למונח "עילה" ביחס ל"היעדר עילה", אף בעניין דכאן, יש לפרש מונח זה על פי העובדות המקימות את הזכות. ככלל, מקום בו אחת העובדות המקימות את הזכות דורשת יחסי עובד מעביד, נדמה כי אין מנוס מהמסקנה כי עניין לנו בעילה ביחסי עובד ומעביד.

כזכור, בפרשת אוריין עילת התובענה היתה כי האמצאה היא בבחינת אמצאת שירות. על פי חוק הפטנטים, עילת תביעה זו דורשת הוכחתם של ארבעה רכיבים. ראשית, נדרש כי תהיה אמצאה. שנית, נדרש כי אמצאה זו תהיה של עובד. שלישית, נדרש כי האמצאה תגיע לעובד עקב שירותו. ולבסוף, נדרש כי אמצאה זו תגיע לעובד גם במהלך שירותו. מדובר, אפוא, בעילה הדורשת, מניה וביה, קיומם של יחסי עובד ומעביד ומקימה זכות מכוחם של יחסים אלו.

מכאן, מסקנתי כי הסמכות לדון בתובענה מעין זו מסורה לסמכותו הייחודית של בית הדין ומוחרגת מסמכותו של בית המשפט המחוזי.

בשולי הדברים נציין, כי בית הדין אינו הטריבונאל השיפוטי היחיד המוסמך בעניין זה. חוק הפטנטים קובע קביעה נוספת:

"התעורר סכסוך בשאלה אם אמצאה פלונית היא אמצאת שירות, רשאים העובד או המעביד לפנות לרשם שיכריע בשאלה"

כלומר, חוק הפטנטים מסמיך את רשם הפטנטים לדון בסכסוכים כגון זה שנדון בפרשת אוריין. סמכות זו של הרשם אינה ייחודית, והיא אינה פוגעת בסמכותו של הטריבונאל המוסמך ממילא – בית הדין לעבודה (לדעה אחרת הקורא המתעניין מוזמן לראות את עמדתה של המגיבה שרון מיום 23.08.2011 לפיה נוכח סמכותו של הרשם, אין לבית הדין סמכות ייחודית, ומשכך סמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי אינה מוחרגת).

פועל יוצא, כי יש לשני טריבונאלים מתמחים סמכות מקבילה לדון בדבר קיומה של אמצאת שירות. טריבונאל אחד הינו בית הדין לעבודה, המתמחה והבקיא בסכסוכים הנוגעים ליחסים הרגישים שבין עובד ומעביד. טריבונאל שני הינו רשם הפטנטים, המתמחה באמצאות ובקיא גם בעניינים טכנולוגיים להם הצדדים עשויים להידרש.

והנה, על אף האמור, אף לא אחד משני הטריבונאלים המוסמכים לא דן בעניין אוריין, אלא דנה בו ערכאה, אשר נוכח האמור, אני סבור, בכל הכבוד, כי עשתה זאת בחוסר סמכות.

הכותב הינו שותף במשרד גלסברג, אפלבאום ושות', ומנהל את בלוג פיטפוטנטים: מפטפטים על פטנטים, זכויות יוצרים, סימני מסחר ושאר קניין רוחני.

האמור בפוסט זה הינו דעתו האישית של הכותב, כפי שהתגבשה בעת כתיבת התכנים. אין לייחס את האמור לאף אדם אחר לרבות לקוחותיו של הכותב. האמור אינו מהווה עצה משפטית, וממילא אל לקורא להסתמך על הדברים הנאמרים בפוסט זה לשום צורך שהוא.

פרשת פרחי – ראייה להיחלשותה של הלכת יששכרוב?

לאחר פוסטים קודמים בנושא אגרות, התיישנות, עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, בחרתי "לנוח" ולהקדיש את הפוסט היום לנושא שאינו מתקשר ישירות להליכים אזרחיים.

זה לא מכבר מלאו חמש שנים למתן פסק הדין בפרשת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)). למי שלא מכיר נספר בקצרה, כי במסגרת פרשה זו נקבעה על ידי בית המשפט העליון דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו". בהתבסס על דוקטרינה זו, זוכה הנאשם בפרשת יששכרוב מעבירות של שימוש בסמים, בשל אי מתן הודעה בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין.

דוקטרינה זו יושמה אף במסגרת ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009), שם זוכה נאשם (לאחר פטירתו) בשל פסילה של הודאתו בעבירת רצח, אשר הושגה לאחר שמדובבים הניאו אותו מלהיפגש עם עורך דינו. אך לא בכל המקרים נתקבלו טענות דומות.במאמרו מהעת האחרונה, הביע פרופ' בועז סנג'רו ביקורת על יישומה המצומצם של הלכת יששכרוב:

על רקע כל כך הרבה שיקולים… המוצבים על ידי בית המשפט אל מול זכויותיו של הנאשם אשר הופרו – כיצד ייתכן שאי פעם יפסלו הודאה? אפשרות אחת – כשמדובר במשפט ישן נושן, שהסתיים לפני כעשור, עסק בעבירה קלה והנאשם כבר ריצה את עונשו… – עיינו ערך טוראי יששכרוב. אפשרות שנייה, כשאמנם מדובר בעבירה חמורה, אך הנאשם כבר הלך לעולמו – עיינו ערך יוני אלזם ז"ל… שהרי המנוח כבר לא יכול להטריד אותנו בעבירות נוספות.

על רקע זה, ניתנה לבית המשפט העליון לאחרונה הזדמנות נוספת לעצב את היקף הלכת יששכרוב, וזאת במסגרת ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2011).

בפרשת פרחי הסכים המערער לתת דגימת רוק לשם הפקת ראיית DNA, וזאת על מנת לבחון קשר אפשרי שלו לתיק הרצח של עו"ד ענת פלינר. טרם מתן הסכמתו, הצהירה המשטרה כי תעשה שימוש בדגימה אך ורק לעניין חקירת תיק הרצח, אך לאחר הפקתו, פרופיל ה-DNA של המערער היה נראה מוכר לאנשי המשטרה, אשר בניגוד להתחייבותם, השוו אותו לפרופילים שנאספו בנוגע לעבירות אחרות. הדבר הוביל לזיהויו של המערער (ברמת התאמה של "אחד ללמעלה ממיליארד") כאחראי על ביצוע שורת עבירות מין.

הפרקליטות הייתה מודעת לבעייתיות שבהשגת ראייה זו. באת כוחה אף הצהירה בבית המשפט המחוזי, כי ראייה זו לא תשמש כראייה בתיק. תחת זאת, ביקשה המדינה לבסס הרשעתו של המערער על ראיות שהושגו בעקבותיה – (1) פרופיל DNA מבדל סיגריה שעישן המערער במהלך מעצרו; (2) איכון מכשיר הטלפון הנייד של המערער בסמוך לזירות הפשע; (3) תיאורו (הכללי) של התוקף על פי עדויות המתלוננות; (4) ראשית הודאה של המערער בפני חוקריו.

במוקד הערעור בבית המשפט העליון עמדה שאלת השפעת אי קבילותה של ראיית ה-DNA האמורה על קבילות שורת הראיות הנגזרות לעיל. חוות הדעת המרכזית נכתבה על ידי השופט א' לוי, אשר קבע כי ראיית ה-DNA שניטלה בחקירת תיק הרצח לוקה באי חוקיות המחייבת לפסול אותה, וזאת חרף חומרת העבירות בהן מואשם המערער. השופט לוי המשיך וקבע, כי יש לפסול אף את ראיית ה-DNA שהופקה מבדל הסיגריה, וזאת מכיוון "שזיקתה לראיה הפסולה הינה כה הדוקה" והיא הופקה על מנת "להלבין" את ראיית ה-DNA המקורית. על אף כי גם יתר הראיות הושגו אך ורק בעקבות "סיבוכו" של המערער בשל ראיית ה-DNA, לא מצא השופט לוי מקום לפסול אותן, תוך שהמערער מורשע על בסיסן. השופט דנציגר הצטרף לדרך ניתוחו האמורה של השופט לוי.

השופטת חיות לא הסכימה לקביעתם של יתר השופטים, לפיה יש להבחין בין הראיות הנגזרות השונות, וזאת שכן לטעמה הזיקה בין כל אחת מהראיות הנגזרות לבין ראיית ה-DNA מתיק הרצח הינה אותה זיקה. על אף האמור, לא פסלה השופטת חיות את קבילות הראיות, וזאת בשים לב, בין היתר, לחומרת העבירות בהן המערער מואשם.

מספר הערות לגבי פסק הדין בפרשת פרחי:

ראשית, קשה להתעלם מהפער בין הרטוריקה בפסק דינו של השופט לוי לבין התוצאה הסופית של הרשעת המערער. כך, בעוד השופט לוי מביע ביקורת על אי החוקיות, שהייתה כרוכה בהשגת ראיית ה-DNA, ובעוד הוא מציין כי חומרת העבירה שבה מואשם המערער אינה צריכה להוות שיקול לעניין קבילותה, הרי בסופו של יום הורשע המערער. פער זה בין הרטוריקה לבין התוצאה מקבל משנה תוקף, בהתחשב בכך כי על פני הדברים, חומרת אי החוקיות בהשגת הראייה בפרשת פרחי (הפרת התחייבות מפורשת של המשטרה) גדולה מהחומרה שהייתה בפרשת אלזם (ניסיון להניא נאשם להיפגש עם עורך דינו). ניתן אף אולי לומר כי חומרת העבירה בפרשת פרחי (עבירות מין) פחותה מזו שבפרשת אלזם (רצח). אך בעוד בפרשת אלזם זוכה הנאשם (שכבר נפטר), בפרשת פרחי הוא הורשע. לכן, עדיפה בעיניי עמדתה של השופטת חיות. בניגוד לשופט לוי אשר ניסה ליצור אבחנה בין הראיות השונות (אבחנה אשר לטעמי בצדק לא נתקבלה על ידי השופטת חיות), השופטת חיות מציגה בצורה חדה את שיקוליה, שחור על גבי לבן, ואינה מהססת לומר כי אין בכוונתה לשחרר עבריין מין סדרתי;

שנית, חוות דעתו של השופט לוי מדגישה ומחדדת, לטעמי, את הבעייתיות הטמונה בכך כי השופט המכריע בקבילות הראייה, הוא השופט הדן בתיק העיקרי (כך היה בבית המשפט המחוזי, וכך היה אף בבית המשפט העליון). כאמור, ראיות ה-DNA – אשר לדעת השופט לוי עצמו הושגו באופן פסול – הראו בצורה מוחלטת כי המערער אשם. בנסיבות המיוחדות של פרשת פרחי, יש בסיס לסברה, לפיה השופט הדן בתיק יתקשה לערוך ניתוק בין ידיעתו המוחלטת כי מדובר באדם אשם לבין ניסיונו לערוך ניתוח משפטי קר ונקי של יתר הראיות. יש אף שאולי ירחיקו לכת ויסברו, כי אין משמעות להלכת יששכרוב, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו", אם המותב הדן בתיק יודע מבראשית כי הנאשם – אשם.