האם הגיעה השעה שהמועדים האחרונים להגשת ערעור ייקבעו עד תאריך ספציפי וברור?

כל מי שעוסק בתחום עריכת הדין, ודאי מצא את עצמו מחשב את המועד האחרון, שעד אליו ניתן לערער על פסק דין או החלטה אחרת. אף שהחישוב הוא לא פעם טכני, נכונות החישוב היא בעלת חשיבות רבה, שכן איחור בהגשת ערעור עשוי להוביל, בסופו של יום, לדחיית הערעור על הסף, מבלי שהוא נדון לגופו. בפוסט זה אבקש להציע שינוי בסדרי הדין הנוהגים, שימנע את הצורך בפעולת החישוב האמורה, יגביר את הודאות, ואולי אף יצמצם את הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי מועד הגשת ערעור. לפי הצעה זו, המועד האחרון והספציפי להגשת ערעור (למשל, יום 18.2.2014 או כל מועד אחר) יצוין כבר בהחלטה שניתנה בערכאה הדיונית, ושלגביה מוגש הערעור.   

אם כן, הסיבה לצורך בחישוב המועד האחרון להגשת ערעור נובעת מהפרקטיקה כיום, שלפיה המועד האחרון להגשת ערעור נקבע לפי מועד המצאת ההחלטה לידי בעל-הדין. לאחר המצאת ההחלטה לידיו, על עורך הדין לבחון מספר נושאים: ראשית, עליו לבחון כמה ימים מוקנים על-פי הדין להגשת ערעור - המדובר בשאלה המושפעת ממספר רב של גורמים (האם מדובר בפסק דין או החלטה אחרת? מה זהות הגורם שנתן את ההחלטה - האם רשם או שופט? באיזה ערכאה ניתנה ההחלטה - מינהלית, אזרחית וכו'? ועוד כהנה וכהנה שאלות); שנית, יש לבחון את המועד ממנו תחל הספירה (בהקשר זה, על עורך הדין לבחון לעיתים באיזה שעה בדיוק הומצאה לו ההחלטה, ולעיתים אף באיזה החלטה מדובר – כך, למשל, בכל הנוגע להגשת דיון נוסף, מניין הימים להגשתו מתחיל ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון, ולא ממועד המצאתו); שלישית, יש לבחון האם מניין הימים להגשת הערעור כולל גם ימי פגרה, שאינם אמורים לפי הדין הרלוונטי להיספר (ושוב, גם בהקשר זה, עשויה להיות חשיבות למהות ההחלטה, כמו גם למהות החיקוק שמכוחו מוגש הערעור). אם כן, אף שמדובר בחישוב טכני, ברור גם מדוע נופלות לא אחת טעויות, ומדוע מועלות לא פעם טענות לאיחור בהגשת הליכי ערעור.

אלא שפני הדברים לא צריכים להיות בהכרח כך. פיתרון אפשרי, כאמור, הוא שההחלטה מושא הערעור תצטרך לכלול מלכתחילה מועד מוגדר וברור, שעד אליו יש להגיש את הליך הערעור. כך, למשל, במקום שנתבע יידע כי עליו להגיש ערעור תוך 30 ימים, כבר בהחלטה מושא הערעור יצוין המועד הספציפי שעד אליו הוא יהיה רשאי לעשות כן. בימינו, בעידן "נט המשפט", לא נראה שאמורה להיות בעייה למחשב את הנושא, באופן שבו כל החלטה שתינתן, תכלול בה גם מועד אחרון וספציפי להגשת ערעור (תוך שהשופט נותן ההחלטה מזין למערכת את הנתונים הרלוונטיים, והיא מחשבת את המועד האחרון להגשת ערעור).

הפיתרון המוצע הוא בעל יתרונות בעלי משקל רב, בעיניי - שהרי, בדרך זו ייקבע מועד חד וברור שימנע את הצורך בהתעסקות בשאלות סד"איות רבות מאוד; בדרך זו תגבר מאוד הוודאות של בעלי-הדין ובאי-כוחם, הן אלה המרוצים מההחלטה והן אלה שמעוניינים להשיג עליה; בדרך זו תתמעט הליטיגציה המתנהלת לא פעם לגבי המועד האחרון להגשת ערעור ועוד.

חרף זאת, על פני הדברים, הפיתרון האמור אינו נקי מבעיות:

ראשית, ניתן לטעון כי השופט בערכאה הדיונית לא צריך להיות זה שמכריע בשאלה כמה ימים מוקנים לבעל-הדין המבקש להגיש ערעור על החלטתו. אלא שלטעמי, מספר הימים העומדים לזכות בעל-דין להגשת ערעור - האם 30 או 45, למשל - אינו נתון בעל חשיבות אינהרנטית, כשלעצמו. בלאו הכי עורכי הדין רגילים במלאכת "כיבוי שריפות", ובהתאם, עובדים על תיקים, לפי המשימה הבאה המוטלת בפניהם, ולעניין זה, בדרך כלל אין חשיבות רבה לשאלה כמה ימים מוקנים להכנת הערעור. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, באותם מקרים שבהם בעל-הדין יסבור כי הוא זכאי למספר רב יותר של ימים להכנת הערעור, הוא יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה מתאימה.

שנית, ניתן לטעון כי קיים היגיון רב בדין הקיים כיום, שלפיו, המועד האחרון להגשת ערעור נקבע בדרך כלל ממועד המצאת ההחלטה לבעל-דין. לעומת זאת, בפיתרון המוצע לעיל אין כל ודאות שהמועד הספציפי האחרון להגשת ערעור שיינקב בהחלטה לא יחלוף עוד לפני שההחלטה עצמה תומצא לבעל-הדין, וייתכן גם שבמועד המצאת ההחלטה, יוותרו ימים ספורים בלבד להכנת הערעור. אלא שהפיתרון המוצע כלל אינו מתיימר להביא לכך שדלתות בתי המשפט ייסגרו בפני בעל-דין הנתקל במצב דברים שכזה – מצב דברים שבכל מקרה ניתן למנוע אותו על-ידי ייעול משלוח ההחלטות, באופן שאלה תישלחנה זמן קצר לאחר מועד הינתנן. כך או כך, ייתכן שניתן לחשוב על פיתרון חלופי המשלב בין שתי הגישות - ושלפיו, הערעור יוגש עד המועד הספציפי שננקב בהחלטה, אך בכל מקרה, לא לפני חלוף עשרה ימים ממועד המצאת כל החלטה (פרק זמן שיותיר לפנות לבית המשפט בבקשת ארכה, ככל שיש בכך צורך, עקב אי המצאה של החלטה). ייתכן אף שניתן להאריך את המועד להגשת ערעורים על החלטות, על מנת לצמצם מקרים שבהם לא יוותר די זמן לבעל-דין להגיש ערעור עד המועד האחרון שננקב בהחלטה שהומצאה לו. 

שלישית, ניתן לטעון כי עשויות להיות תקלות במערכת "נט המשפט", באופן שייקבע למשל לבעל- דין מועד ערעור בלתי הגיוני (למשל, הגשת ערעור תוך שלושה ימים; הגשת ערעור עד שנת 1950 או תאריך שחלף זה מכבר וכו'). אלא שגם בהקשר זה, ההצעה דלעיל אין משמעותה כי מעתה תהיה סגורה דלתו של בית המשפט להגשת בקשות הנוגעות למועד הגשת ערעור. ואכן, ככל שמועד שייקבע לבעל-דין לא יהיה הגיוני, תהיה פתוחה בפניו הדרך להגיש בקשה בנדון. ניתן להניח שככל שיגבר השימוש בפיתרון המוצע, יקטן מספר התקלות, ותגבר הודאות. 

אז מה דעתכם? מה הפיתרון העדיף?   

פורסם במקביל בבלוג "הטרקלין"

סעד הצהרתי: על מי נטל ההוכחה

פוסט אורח מאת זיו גלסברג, עורך דין ועורך פטנטים

על פי הדין האמריקאי, מי שניצב בסיכון של תביעה בגין הפרת פטנט רשאי לפנות לבית המשפט ולעתור לסעד הצהרתי לפיו הוא אינו מפר את הפטנט. ברגיל, אין ספק כי נטל השכנוע מוטל על כתפיו של בעל הפטנט הטוען במסגרת תביעתו כי הפטנט מופר. ברם, במצב שבו קיימת עתירה לסעד הצהרתי שכזו, האם נטל השכנוע נותר על כתפיו או שמא המוציא מחברו עליו הראיה והנטל רובץ לפתחו של מי שפתח בהליך? שאלה דיונית זו התבררה לאחרונה בבית המשפט העליון האמריקאי.

בית המשפט העליון מנה מספר כללים מושרשים בדין האמריקאי, אשר חיבורם יחדיו מוביל לתוצאה ברורה: ברגיל הנטל הוא על בעל הפטנט להוכיח את דבר ההפרה; החוק המאפשר הגשת תביעות לסעד הצהרתי הינו חוק בעל השלכות דיוניות בלבד, ולא מהותיות; ולבסוף, נטל השכנוע הינו רכיב מהותי, להבדיל מדיוני, של עילת התביעה. ובלשונו של בית המשפט:

It is well established that the burden of proving infringement generally rests upon the patentee….We have long considered “the operation of the Declaratory Judgment Act” to be only “procedural,” … And we have held that “the burden of proof” is a “'substantive' aspect of a claim"

שלושת הכללים הללו, כאשר נלקחים יחדיו, מובילים לתוצאה הברורה לפיה הנטל צריך להיוותר על כתפיו של בעל הפטנט גם בהליך של סעד הצהרתי.

בית המשפט העליון מביא אף טעמי מדיניות להכרעה זו. כך, במצב בו כפות המאזניים מעויינות, שינוי נטל השכנוע יוצר אי ודאות משפטית. בעוד שהמפר יגיש תביעה לסעד הצהרתי ויכשל בה, בעל הפטנט עדיין לא יוכל לאכוף את זכותו אם יבקש לתבוע בגין הפרת הפטנט. תוצאה מעין זו תיצור אי ודאות בין הצדדים אך גם תשפיע על הציבור כולו.

קושי נוסף שבית המשפט מעלה הוא הקושי של המפר לדעת מול איזו תיאוריית הפרה עליו להתמודד:

Moreover, to shift the burden can, at least on occasion, create unnecessary complexity by making it difficult for the licensee to understand upon just what theory the patentee’s infringement claim rests. A complex patent can contain many pages of claims and limitations. A patent holder is in a better position than an alleged infringer to know, and to be able to point out, just where, how, and why a product (or process) infringes a claim of that patent. Until he does so, however, the alleged infringer may have to work in the dark, seeking, in his declaratory judgment complaint, to negate every conceivable infringement theory.

(Medtronic, Inc. v. MIROWSKI FAMILY VENTURES, LLC, No. 12-1128 (U.S. Jan. 22, 2014((

מה המצב בדין הישראלי?

החוק הישראלי גם הוא מכיר בהליך של סעד הצהרתי בכל הנוגע להעדר הפרה (סעד הצהרתי בדבר בטלות הפטנט אינו זמין בבתי המשפט, אלא אך מצוי בסמכותו של רשם הפטנטים. ראו: ת"א (ת"א)   1153/99 AKTIEBOLAGET HASSEL נ' דקסל בע"מ). ברם, החוק הישראלי, אשר מבוסס על הבריטי, נוקט בגישה שונה.  סעיף 187 לחוק הפטנטים מסדיר פרוצדורה זו וקובע כך:

 (א) מי שיש בדעתו לנצל מוצר או תהליך כל שהוא, רשאי לבקש מבית המשפט הצהרה כי בניצול האמור אין משום הפרת פטנט פלוני שפורט בבקשה.(ב) בעל הפטנט ובעל רשיון יחודי עליו יהיו המשיבים בבקשה.(ג) בית המשפט לא יתן את ההצהרה אלא אם מסר המבקש לבעל הפטנט פרטים מלאים בדבר המוצר או התהליך שבהם הוא רוצה להשתמש, ביקש ממנו את ההצהרה שהוא מבקש עתה מבית המשפט והמשיב סירב לתיתה או לא נתן אותה תוך תקופה סבירה; אך לא ידחה בית המשפט בקשה מחמת זה בלבד שהוגשה בטרם עבר הזמן הסביר, לדעת בית המשפט, למתן ההצהרה על ידי המשיב.(ד) הוצאות של בעלי הדין יוטלו על מבקש ההצהרה, זולת אם הורה בית המשפט הוראה אחרת.(ה) בהליכים לפי סעיף זה לא תישמע הטענה כי הפטנט הוא חסר-תוקף, ומתן ההצהרה או הסירוב לתיתה אין בהם כדי לקבוע בשאלת תוקף הפטנט. 

סעיף חוק זה אינו מתייחס לסוגיית הנטלים, אך על פניו הוא מטיל עול כבד על מבקש הסעד ההצהרתי. בפרט, הוא דורש פנייה מוקדמת תוך מסירת פרטים מלאים בדבר המוצר או התהליך. כיוון שכך, ייתכן שבדין הישראלי נטל השכנוע יהיה שונה מזה בדין האמריקאי, חרף העובדה שעל פני הדברים הרציונאלים זהים.