מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל

בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).

במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.

פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 

ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 

בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  

המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629

פסק דין בבג"ץ – מעשה בית דין בהליך אזרחי?

לפני כשבוע פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין בע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי העוסק בשאלה האם קם "מעשה בית דין" – בין אם השתק פלוגתא ובין אם השתק עילה – כתוצאה מפסקי דין הניתנים על-ידי בג"ץ.

באותו עניין, דובר על תביעה אזרחית של שלושה עשר אזרחים עיראקיים כנגד מדינת ישראל בשל מעצרם לתקופת זמן בלתי סבירה, לאחר כניסתם שלא כדין לישראל - כאשר בעניין זה ממש הוגשו על ידי התובעים גם עתירות לבג"ץ. בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה נקבע, כי אף אם הוצא צו גירוש נגד התובעים, אין לעוצרם לתקופה העולה על הנדרש. עוד נקבע, כי "אם הגירוש אינו מתבצע תוך זמן סביר (שאינו נמדד בשנים או בחודשים ארוכים), ניתן להצדיק את המשך המעצר אך בחשש כי תכלית הגירוש לא תוגשם - אם משום שהמגורש יימלט מאימת הגירוש, אם משום שבהיותו משוחרר הוא יפגע בביטחון הציבור ובשלומו (ובשל כך יחשוש להתייצב לביצוע הגירוש), ואם מטעם אחר". על רקע זה צוין בפסק הדין בבג"ץ לגבי שישה מתוך שלושה עשר התובעים כי עמדת המדינה היא שעליהם להמשיך לשהות במעצר עד לגירושם נוכח ראיות מהן עולה כי ביצעו פעילות עוינת נגד ישראל. יחד עם זאת, בעשותו את הצו על תנאי שהוצא לצו מוחלט, קבע בית המשפט כי התובעים "מצויים במעצר תקופה ארוכה מאוד, ארוכה הרבה מדיי", וכי על המדינה לחזור ולשקול, במהירות הראויה, את אפשרות גירושם מישראל. עוד נקבע כי אם הגירוש לא יתממש, על המדינה לקבל במהירות הראויה החלטה באשר להמשך מעצרם לפי העקרונות שנקבעו בפסק הדין.

יצוין, כי עתירה נוספת שהוגשה על-ידי ששת התובעים שלא שוחררו מן המעצר נדחתה, תוך שנקבע כי אין מקום לשחרר את ששת התובעים מן המעצר, מכיוון שמחומר החקירה שהוצג לבית המשפט (בין היתר, במעמד צד אחד) עולה כי שחרורם טומן בחובו סיכון לביטחון המדינה.

בנסיבות אלה, עלתה השאלה מה גורלה של התביעה האזרחית – בין לגבי ששת התובעים שעתירתם נדחתה בשל מסוכנותם הביטחונית ובין לגבי יתר התובעים. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את תביעתם של ששת התובעים, בין היתר, על רקע "מעשה בית הדין" שנוצר, אך קיבל את תביעתם של יתר התובעים, תוך שנקבע כי "לאור הרציונאל של החזקה במשמורת של מי שהוא מועמד לגירוש, ולאור קביעות של בית המשפט העליון במסגרת פסקי הדין בבג"צים...  המחייבות כ'מעשה בית דין', ניתן לקבוע כי [המשיבים] (למעט ששת [המשיבים]) הוחזקו במעצר למשך תקופות העולות על הסביר".

בפסק דינו דן בית המשפט העליון בשאלת התחולה של דוקטרינת "מעשה בית דין" על פסקי דין של בג"ץ, תוך שנקבע כי פסק דין הניתן על-ידי בג"ץ עשוי להוות מעשה בית דין בהתדיינות מאוחרת. זאת משום שהרציונאלים העומדים ביסוד הכלל בדבר מעשה בית דין שעיקרם ברצון למנוע כפל התדיינויות ופסיקות סותרות וכן ברצון למנוע הטרדתם של בעלי דין בעניין שכבר הוכרע – ראויים ליישום במידה רבה גם ככל שמדובר בפסק דין הניתן בבג"ץ.

בית המשפט ערך לעניין זה אבחנה בין שני סוגים שונים של "מעשה בית דין" – השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה הוא השתק החוסם את הדרך בפני ניהול תביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מבוססת על אותה עילת תביעה. השתק זה מבוסס, בין היתר, על הרעיון כי בעל-דין צריך לרכז את מלוא טענותיו ומלוא הסעדים המבוקשים על-ידו בהליך אחד, אחרת הוא יהיה מנוע מלהעלותן בהליך מאוחר יותר (אלא אם כן, למשל, נתבקש פיצול סעדים). נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי קיים קושי לקבוע כי התדיינות בבג"ץ יוצרת השתק עילה. שהרי, החלת הכלל בדבר השתק עילה תוביל לתוצאה לפיה פסק דין אשר ניתן בעתירה לבג"ץ בקשר עם פעולה או מחדל של רשות, ימצה גם את ההליכים האזרחיים ובכלל זה תביעות נזיקין הנוגעים לאותה פעולה או מחדל. מאחר שברור כי הטענות במישור הנזיקי לא היו צריכות להידון בפני בג"ץ מלכתחילה, אין מקום לקבוע כי התדיינות בו יוצרת השתק עילה.

לעומת זאת, השתק פלוגתא הינו כלל המשתיק בעל-דין מלשוב ולהתדיין לגבי פלוגתא מסוימת שכבר הוכרעה בהליך אחר. בית המשפט ציין, כי קיימים ארבעה תנאים להתקיימותו של השתק פלוגתא: (1)הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; (2) בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; (3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; (4) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה.

בית המשפט העליון ציין, כי לא קיים קושי עקרוני בהחלת כלל השתק פלוגתא בכל הקשור לפסקי דין של בג"ץ. יחד עם זאת, במסגרת פסק הדין ניתנה התייחסות לכך כי חלק מהקביעות העובדתיות במסגרת העתירות (שנטען כי מהוות השתק פלוגתא) נתקבלו בהתבסס על חומר חסוי שהוצג לבית המשפט העליון במעמד צד אחד בלבד. בית המשפט קבע כי אף שאי הצגת החומר עשויה לתמוך בטענה כי לא ניתן לששת התובעים יומם בבית המשפט (ועל כן, לא קם השתק פלוגתא), אין מקום לשלול תחולתו של הכלל בדבר השתק פלוגתא במקרה בנסיבות המקרה, וזאת משני טעמים: ראשית, פסקי הדין והעתירות נתקבלו גם על סמך טיעונים בעל-פה וגם על סמך ראיות שהיו חשופות לכל הצדדים. שנית, חומר חסוי המוצג לבית המשפט נבחן על ידו, על דרך הכלל, בקפידה ובדקדקנות. על כן, אין מקום לשלול את תחולת כלל השתק הפלוגתא בנסיבות המקרה.

הערות:

1. השאלה האם קם השתק פלוגתא גם מכוח החלטות של בית הדין הגבוה לצדק אינה פשוטה כלל ועיקר. במסגרת הליכים בפני בית המשפט העליון לא מתקיימים הליכים מקדמיים (לפחות לא לפני מתן צו על-תנאי); לא נערכות חקירות נגדיות; ובמקרים מסוימים (כפי שהיה בפסק הדין) חלק מהראיות אינן נחשפות בפני העותר. מעשה בית-דין הינה דוקטרינה נוקשה יחסית, ולכן החלתה בנסיבות שכאלה אינה מובנת מאליה (ומכאן - ככל הנראה - גם הניסוח היחסית זהיר בפסק הדין). ניתן להניח כי בפסקי הדין הבאים תידון השאלה האם על דוקטרינה זו להיות נוקשה אף במקרה דוגמת זה שבפסק הדין או שמא יש מקום לאמץ דוקטרינה המותירה שיקול דעת רב יותר בידי בית המשפט. 

2. זמן קצר ביותר לאחר מתן פסק הדין האמור, ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין אחר, העוסק בשאלת מעשה בית דין בהליכים בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. למתעניינים כדאי  אפוא לעיין גם בפסק הדין שניתן במסגרת עע"מ 1370/07 קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה. 

האם חברה בקשיים כלכליים צריכה לפנות לבעלי מניותיה כדי לזכות בפטור מאגרה?

אתמול פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין תקדימי (רע"א 6344/10 הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת השרון נ' בלורי בע"מ), הנוגע לשאלה האם לצורך קבלת פטור מאגרה, חברה הנמצאת במצב פיננסי קשה צריכה להוכיח כי בעלי מניותיה או מנהליה סירבו או אינם יכולים להזרים לה כספים לתשלום האגרה.

באותו עניין, דחתה רשמת בית המשפט המחוזי את בקשת הפטור שהוגשה על-ידי החברה התובעת (המצויה בקשיים כלכליים), וזאת מאחר שלא הוצגו ראיות ש-"קרוביה" של החברה – היינו בעלי מניותיה - נעדרים יכולת כלכלית או כי נעשתה פנייה אליהם לשלם עבור החברה את סכום האגרה. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נתקבל ברובו. באופן כללי, נקבע כי אין הכרח בפנייה של החברה לבעלי מניותיה על מנת לגייס את סכום האגרה. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון. 

בפסק דינו דן בית המשפט העליון בשינוי שחל בנוסח תקנות האגרות. לפי התקנות הישנות (תקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987), על מבקש פטור מאגרה שהוא "בשר ודם" היה להראות כי ניסה להסתייע לא רק בבני משפחתו הקרובים ביותר – הורים ובני זוג – לצורך גיוס סכום האגרה, אלא אף במכרים ובידידים. כפי שצוין בפסק הדין, קיימת פסיקה מהתקופה בה חלו התקנות הישנות, במסגרתה נקבע כי תאגיד המגיש תביעה צריך להוכיח כי פנה לבעלי מניותיו ומנהליו לצורך גיוס סכום התביעה כתנאי לקבלת פטור מאגרה.

ואולם, בשנת 2007 תוקנו תקנות אלה ובוטל הצורך לפנות לקרובים ולידידים לשם קבלת פטור מאגרה לעניין אדם "בשר ודם". תחת זאת, בסעיף 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2007, נקבע - 

"הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה וראה בית משפט שאין ביכולתו של המבקש לשלם את האגרה, ונראה לבית המשפט שההליך מגלה עילה, רשאי בית המשפט לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה; בית המשפט יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו, אם הוא סמוך על שולחנם בלבד"

בפסק דינו דחה בית המשפט את הטענה, לפיה יש לערוך היקש מהתקנות, אשר לפיו - על החברה לפנות לבעלי מניותיה ומנהליה לצורך גיוס כספים לתשלום אגרה בדיוק באותו אופן בו בן אדם "בשר ודם" צריך לפנות לקרוביו. בית המשפט העליון מציין כי נערך תיקון חקיקתי, אך המחוקק בחר שלא להשוות את המצב המשפטי בין שני המקרים. עוד צוין, כי גם פרשנות לשונית אינה מאפשרת לראות במונחים "בן זוג" או "הורה" כ-"בעל מניות" או "מנהל".

יחד עם זאת, נדמה כי בית המשפט לא סגר את הדלת מפני הידרשות לשאלת יכולתה של החברה לגייס כספים מבעלי מניותיה ומנהליה. כפי שנקבע, על מנת לקבל פטור מתשלום אגרה, מוטל על חברה שמגישה בקשה שכזו לשכנע את בית המשפט כי מצבה הכלכלי ירוד וכי אינה יכולה לגייס כספים ממקורותיה העצמיים. בית המשפט העליון מציין, כי על בית המשפט הדן בבקשה לפטור מאגרה "לבצע בדיקה יסודית של יכולותיה הכלכליות של החברה, בין היתר, בהתאם לסוגה, מאפייניה, מבנה ההתאגדות שלה ונסיבותיה המיוחדות. בהקשר זה – בחינה המצב האמיתי של החברה - יהיה מקום להתייחס אף לבעלי מניותיה ומנהליה".

כלומר, על-פי קביעתו של בית המשפט העליון, השאלה האם בעלי מניותיה ומנהליה של החברה יכולים להזרים לה כספים נוגעת ליכולתה האישית של החברה מבקשת הפטור, ולכן יש לבוחנה כשיקול אחד מבין שיקולים נוספים הקיימים.

המצאת תביעה למדינה באמצעות משרד החוץ – פסק דין חדש

בשבוע שעבר פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין ברע"א 1104/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' Alan B Steen, במסגרתו נדונה השאלה כיצד להמציא כתבי בי-דין למדינה נתבעת בכלל, ובפרט כאשר מדובר במדינת אויב.

באותו עניין, דובר בתביעה אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי בישראל לאכיפת פסקי דין זרים, אשר נפסקו לזכות התובעים כנגד איראן בגין מעשי טרור שבוצעו. בבית המשפט המחוזי עלתה השאלה כיצד תומצאנה התביעות לאיראן. בהקשר זה נדרש בית המשפט לפרשנותה של תקנה 494 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת:

"היה הנמען מדינת חוץ או מחלקה, נציגות או סוכנות של מדינת חוץ, או עובד בהן שהוא בעל חסינות דיפלומטית או קונסולרית, ישלח בית המשפט או הרשם שני עתקים של הכתב למשרד החוץ לשם המצאת אחד מהם לנמען; תעודת משרד החוץ בדבר ההמצאה וזמנה תהא ראיה לכך ויראו את הכתב כאילו הומצא כדין."

בית המשפט המחוזי קבע כי תקנה 494 מהווה "הסדר מיוחד להמצאה למדינה זרה. הדרך להמצאה למדינה זרה הינה באמצעות משרד החוץ בלבד". בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי "תקנה 494 לא מוגבלת למצבים בהם מתקיימים יחסים דיפלומטיים בין מדינת ישראל לבין המדינה הזרה, כך שעל משרד החוץ להמציא את המסמכים בכל דרך אפשרית על פי תקנות סדר הדין האזרחי". על בסיס קביעות אלה, הורה בית המשפט המחוזי למשרד החוץ להמציא את כתבי בי-הדין לאיראן, בין אם באמצעות משלוח דואר לרשויות באיראן ובין אם במישרין לנציגי איראן באו"ם. היועץ המשפטי לממשלה הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו.

בפסק דינו קיבל בית המשפט העליון את הערעור, תוך שצוין כי הכפפתה של מדינה זרה לסמכות שיפוטה של מדינת ישראל הינה עניין מורכב, אשר השלכותיו ניכרות הן בשדה המשפט הבינלאומי והן בשדה יחסי החוץ והדיפלומטיה. הסמכתו של משרד החוץ באמצעות תקנה 494 נעשתה, בין היתר, על רקע היותו הגורם האמון על יחסי החוץ של ישראל, אשר באפשרותו לבצע את ההמצאה באופן שיעלה בקנה אחד עם המורכבות המשפטית והבינלאומית המתוארת לעיל. בהקשר זה, כפי שקבע בית המשפט העליון, "פועל משרד החוץ על-פי קונבנציות בינלאומיות המעוגנות גם בהסכמים בינלאומיים ובהסכמים בילטראליים. לפיכך, על דרך ההמצאה למדינה זרה לעלות בקנה אחד עם עקרון ההדדיות, השוויון בין הריבונים (Sovereign equality of state) והנימוס המקובל ביחסי החוץ בין מדינות העולם".

נוכח דברים אלה, קיבל בית המשפט העליון את עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לפיה – "כשם שישראל חפצה לקבל כתבי בי-דין הממוענים אליה בדרך דיפלומטית מקובלת, ולא בדרכים עקלקלות שיקשו על התנהלותה, כך גם עליה לפעול בהדדיות ובאופן דומה בכל הנוגע להמצאת כתבי בי-דין נגד מדינות זרות בהליכים המוגשים בישראל".

לאור האמור נקבע, כי משנשלחו כתבי הבי-דין לידי משרד החוץ לשם מסירתם, הופך משרד החוץ לאוטונומי בבחירת דרך ביצוע ההמצאה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, בהתחשב בכך כי "להמצאת כתבי בי-דין למדינות אויב, שלא על-פי הערוצים הדיפלומטיים בהם נוקט המשרד ברגיל, עלולות להיות השלכות על יחסי החוץ של ישראל, על מעמדה של המדינה ועל מידת חשיפתה להליכים דומים מקבילים."

משמעות הדברים, הלכה למעשה, הינה שלא ניתן להגיש בישראל תביעה כנגד מדינת אויב, שכן באין המצאה, לא רכש בית המשפט בישראל סמכות לדון בה.

הערות:

1. באופן מעט אבסורדי, תוצאת פסק הדין עשויה להיות כי המקום הבטוח ביותר למדינת אויב למקם את נכסיה מאימת נושיה הוא במדינת ישראל. שהרי, במדינת ישראל לא ניתן לנקוט הליכים כנגדה. יחד עם זאת, תוצאת פסק הדין נכונה וראויה, לטעמי.

2. כפי שמצוין בפסק הדין, ביום 16.11.2008 נכנס לתוקפו חוק חסינות מדינות זרות, אשר כולל, בין היתר, הוראות גם בנושא המצאה למדינות זרות. בסעיף 24 לחוק זה נקבע הוראת תחולה הקובעת כי "חוק זה יחול גם על הליכים שהוגשו לבית המשפט לפני תחילתו, ובלבד שטרם החל הדיון בהם". על אף האמור, במסגרת פסק הדין לעיל לא הוחל החוק, וזאת "מן הטעם שהבקשות לאכיפת פסקי החוץ הוגשו והדיון בהן החל להתברר טרם כניסת החוק לתוקף".

ואולם, השאלה האם בנסיבות פסק הדין ניתן לומר כי "החל הדיון" (ולכן החוק לא חל) אינה פשוטה כלל ועיקר. ראשית, משלא בוצעה המצאה, ומשברור כי איראן לא התייצבה להליכים, כלל לא ברור האם ניתן לומר כי "החל הדיון". בפסיקה ניתן למצוא בהקשר זה גם פסקי דין עם קביעות הפוכות (כך למשל נקבע, בת.א. (ב"ש) 5006/08 יוספוב נ' הרפובליקה הערבית של מצרים). שנית, השאלה מה פירוש המונח "החל דיון" הינה מורכבת ומעוררת מחלוקת (כך למשל היה במסגרת דנ"א 21/89 כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, שם נדונה בדיון נוסף השאלה האם שופט שניהל קדם משפט "החל בדיון" לעניין פרשנותו של סעיף 15(ב) לחוק בתי המשפט).

לפיכך ראוי היה כי הדיון בסוגיה זו יהיה רחב יותר (אף אם כנראה לא היה מביא לשינוי בתוצאה המשפטית הסופית).

3. מעניין להשוות את פסק הדין הנ"ל לפסק הדין שניתן לאחרונה במסגרת רע"א 993/06 מדינת ישראל נ' דיראני, שם נמנע בית המשפט העליון (בדעת רוב) לאמץ לדין הישראלי את העיקרון מהמשפט המקובל האנגלי לפיו "אין מבררים תביעת אויב". השוואה זו מעלה, כי מדינת ישראל עלולה להיתבע על-ידי אויביה באמצעות המצאת כתבי בי-הדין לידיה בישראל. לעומת זאת, מדינת ישראל (או גורמים אחרים בה) אינם יכולים, הלכה למעשה, לנהל תביעה נגד מדינת אויב. ניתן להניח כי בית המשפט העליון יידרש להשוואה זו, בעת הכרעתו בעתירה לדיון נוסף התלויה ועומדת על פסק הדין בעניין דיראני. 

ערעור בהליכי פשיטת רגל - פסק דין חדש

לאחרונה פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין במסגרת רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי, אשר עשוי לעניין מתדיינים בתחום הליכי חדלות פירעון, ובפרט בתחום הליכי פשיטת רגל. במוקד פסק הדין עמדה השאלה כיצד יש להשיג על החלטה, שבמסגרתה שוּנה גובה התשלום החודשי שבו עליו לשאת פושט רגל. ההלכה הקודמת, שנקבעה לפני כעשרים שנה, קבעה כי מדובר בערעור בזכות.

בראשית פסק הדין סוקר בית המשפט העליון את הדין הספציפי החל בהליכי פשיטת רגל לעניין ערעור. כפי שמצוין בפסק הדין, בשלב הראשון, בהליכי פשיטת רגל, על המתדיין לבחון האם ההחלטה נשוא התקיפה הערעורית הינה "צו פשיטת רגל". הכוונה ב-"צו פשיטת רגל" הינה לצו שבו בית המשפט מפעיל את סמכותו המיוחדת כבית משפט לפשיטת רגל (דוגמת צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל והפטר).  

ככל שמדובר ב-"צו פשיטת רגל", מוקנית לבעל הדין זכות ערעור (לפי סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל). יחד עם זאת, גם אם אין מדובר ב-"צו פשיטת רגל", אין משמעות הדבר כי לא מוקנית לבעל הדין זכות ערעור, אלא יש לבחון, כפי שנעשה בהליכים אחרים, האם ההחלטה הינה "פסק דין" (שאז מוקנית לו בכל זאת זכות ערעור) או שמא "החלטה אחרת" (שאז יש להגיש בקשת רשות ערעור).

בית המשפט העליון קובע בפסק דינו כי כאשר גובה התשלום החודשי נקבע במסגרת צו כינוס, דרך ההשגה על ההחלטה הינה במסגרת ערעור בזכות (שכן צו הכינוס הינו "צו פשיטת רגל").

לעומת זאת, ככל שניתנת החלטה בהמשך ההליכים לשנות את גובה התשלום החודשי, הערעור עליה הוא ברשות בלבד – ראשית, מכיוון שההחלטה אינה מהווה "צו בפשיטת רגל", בשל היותה החלטה בלתי מרכזית במהלך התנהלותו של תיק פשיטת רגל; ושנית, מכיוון שההחלטה אינה מהווה אף "פסק דין", שכן קביעה של בית משפט שעל החייב לשלם מעתה סכום פלוני במקום סכום אלמוני אינה סוגרת את תיק פשיטת הרגל.

הערות:

1. פסק הדין משקף מגמה של בית המשפט העליון להעביר השגות שונות בתחום פשיטת הרגל לתקיפה בדרך של בקשות רשות ערעור, ולא כערעור בזכות, וזאת משיקולי יעילות ועל מנת למנוע את הצורך בדיון במותב תלתא. לעניין זה ראו גם ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי ר.א. בע"מ (בפירוק), פיסקה 15 (לא פורסם, 13.7.08) (שם נקבע, כי החלטה של בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת מפרק או נאמן בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב, ניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון).

2. הגיעה העת לבחון את השאלה מדוע קיים בכלל מקום לאבחנה הקיימת בין הליכי פשיטת רגל לבין הליכים אחרים, כולל הליכי פירוק של חברה, לעניין ערעור. כלומר, לא ברור מדוע עדיין יש צורך במבחן הדו-שלבי, כמוסבר לעיל, ולא ראוי להסתפק בבדיקה האם מדובר בפסק דין או בהחלטה אחרת. קריאותיו של בית המשפט העליון למחוקק לערוך רביזיה בנושא זה טרם נענו (וראו לעניין זה, פסק הדין בעניין הבנק הבינלאומי, בפס' 17).   

ערך מוסף על הוספת מס ערך מוסף לשכר טרחת עורך דין

ביום 18.10.2010 נכנס לתוקף תיקון לתקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. בעוד על-פי נוסח התקנה לפני תיקון זה, היה על בית המשפט להוסיף מע"מ לסכום שכר-טירחת עורך-דין שנפסק, קובעת התקנה לאחר התיקון כדלקמן:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע".

פרשנותה והיקף תחולתה של תקנה זו עמדה לאחרונה לדיון במסגרת ע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל (2011). באותו מקרה נפסק בבית המשפט המחוזי שכר-טרחה בשיעור 13% מסכום הפיצויים (ללא שהוסף על שיעור זה מע"מ). המערערת הגישה לבית המשפט העליון ערעור, במסגרתו הלינה על אי הוספת מע"מ על סכום שכר-הטירחה.

בפתח פסק דינו הסביר כבוד השופט י' עמית את הרציונאלים העומדים מאחורי תיקון התקנה, כפי שעולים מדברי ההסבר לתיקון:

ראשית, מניעת התדיינות סרק בנושא השאלה האם צד מפסיד זכאי לקבל מהצד הזוכה חשבונית מס כתנאי לתשלום המע"מ;

שנית, בחלק מההליכים בהם מעורבת המדינה נפסק מע"מ לטובתה, על אף כי כאשר המדינה מיוצגת על-ידי עובדיה (כפי שהוא המצב בדרך כלל) אין היא משלמת מע"מ (בניגוד, למצב בו אדם פרטי או חברה שוכרים עורך-דין פרטי);

שלישית, המע"מ ניתן לקיזוז כמס תשומות על-ידי צד זוכה שהינו "עוסק", ולכן פסיקת מע"מ יוצרת מצב בו גוף זה הן מקזז את מס התשומות והן מקבל את המע"מ שנפסק על שכר-הטירחה (כלומר, הוא זוכה למרכיב המע"מ פעמיים).

השופט עמית קובע כי התיקון האמור עשוי לגרום לחיסרון כיס למתדיין פרטי (אשר אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות, אך עדיין צריך לשלם מע"מ על שכר הטירחה לעורך דינו).

באופן כללי, השופט עמית מביע תהייה כיצד תיקון זה עולה בקנה אחד עם תקנה 512(א) לתקנות סדר הדין, לפיה על בית המשפט לפסוק שכר-טירחה שלא יפחת משכר הטירחה המינימלי הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 – שהרי בכללים האמורים של לשכת עורכי הדין הוסף מע"מ לשכר המינימאלי.

כיוון שבאותו מקרה היה מדובר בתאונת דרכים, לגביה חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ("חוק הפיצויים"), עבר השופט עמית לבחון כיצד התיקון עולה בקנה אחד עם הוראות החוק הרלוונטיות - לפי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים, הוסמכה המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין לקבוע שכר-טירחה מקסימאלי לעורך דין בטיפול בתביעות פלת"ד של עד 8% או עד 13% (אם התנהלו הליכים משפטיים). המועצה הארצית עשתה שימוש בסמכותה זו והתקינה את כללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים), תשל"ז-1977, אשר מאמצים את השיעורים הנקובים בחוק הפיצויים, כאמור לעיל. בסעיף 5 לכללים אלה נקבע, כי יש להוסיף מע"מ לשיעורים הנזכרים (יצוין, כי השיעורים האלה בתוספת מע"מ הם השיעורים הנהוגים בפרקטיקה, על אף היותם שיעורי מקסימום).

על רקע זה, הגיע השופט עמית למסקנה כי הוראות החוק האמורות עומדות בסתירה לתיקון; וכי יש להעדיף את הוראת חוק הפיצויים וכללי לשכת עורכי הדין. זאת, שכן אי פסיקת מע"מ פוגעת בתובע הפרטי (אשר אינו מהווה "עוסק" לעניין חוק מס ערך מוסף, וממילא אינו יכול לקזז מע"מ כמס תשומות). על כן, על-פי פסק דינו של השופט עמית, יש לראות בכללי לשכת עורכי הדין כנורמה ספציפית הגוברת על הנורמה הכללית בתקנה 512(ג), ולכן, כך נקבע, בתביעות על-פי חוק הפיצויים יש להוסיף מע"מ על שכר הטירחה.

נוכח דברים אלה, קרא השופט עמית למחוקק המשנה לתקן פעם נוספת את תקנה 512(ג) באופן שניתן יהא לפסוק מע"מ על שכר טירחה שנפסק לזכות תובע פרטי בכל תביעת נזיקין (ואולי אף בכל תביעה).

השופט עמית נותר בנושא זה בדעת מיעוט. המשנה לנשיאה א' ריבלין (אשר היה שותף לעמדתו של השופט עמית כי מבחינת דין רצוי, יש לפסוק מע"מ על שכר-טירחה של תובע פרטי בתביעת נזיקין), קבע כי אין סתירה בין תיקון התקנה לבין חוק הפיצויים, וממילא אין להוסיף מע"מ לסכום שנפסק.

השופט ע' פוגלמן – אשר הצטרף לעמדתו של השופט ריבלין - קבע כי סעיף 16(א) לחוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו מתייחסים למערכת היחסים שבין עורך-הדין ללקוח, בהגבילם את עורך הדין מלגבות שכר-טירחה העולה על השיעור הנקוב בהם בתוספת מע"מ. לעומת זאת, תקנה 512 עוסקת במישור היחסים שבין בית המשפט לבעלי הדין.

הערות:

1. פסק הדין המובא לעיל הינה דוגמה לעליונותן של הוראות החוק על עמדתו האישית של השופט, גם במסגרת סדרי הדין. במסגרת פסק דינו ניסה השופט עמית להפוך את הדין הרצוי מבחינתו (רצון למנוע חיסרון כיס מתובעים נזיקיים – שמצבם הכלכלי באופן פרדיגמטי קשה יחסית) לדין המצוי, אך לשווא.

2. עולה השאלה כיצד ניתן היה לקבוע כי הוראות חוק הפיצויים והכללים שהותקנו מכוחו – הדנות בשיעורים


מקסימאליים, ולא מינימאליים – יכולות לסתור תיקון לתקנה, לפיו יש לשלם שכר טירחה בגובה מופחת.

פסק בוררות על עילה שלא נטענה – האם חריגה מסמכותו של הבורר?

בית המשפט העליון דן בעבר לא פעם, וגם לא פעמיים, בשאלה האם רשאי בית משפט ליתן לתובע סעד בגין עילה שלא נטענה. כך, למשל, במספר פסקי דין נקבע כי אף כאשר הוגשה תביעה חוזית, רשאי בית המשפט ליתן לתובע סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (וקיימת גם פסיקה הפוכה בנדון). 

השאלה האמורה מקבלת זווית שונה כאשר מדובר במתן פסק בוררות על עילה שלא נטענה. במקרה שכזה, עשויה לעלות טענה כי הבורר חרג מסמכותו ועל כן יש לבטל את פסק הבוררות.

שלשום ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין העוסק בשאלה זו במסגרת רע"א 256/10 גאידמק נ' טרוים (2011). באותו עניין הגיש המשיב תביעה נגד המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. התביעה הייתה חוזית ונטען בה כי המבקש לא העביר למשיב את מלוא התמורה בגין מניות שהועברו לו, בהתאם להסכם בין הצדדים. הצדדים הסכימו על העברת התביעה להליך של בוררות. בהסכם הבוררות נקבע, כי "הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה ואותה בלבד".

בתום הליכי הבוררות נקבע כי לא נכרת בין הצדדים הסכם – בעל-פה או בכתב. על אף האמור, נקבע כי על המבקש לפצות את המשיב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, שכן המניות הועברו לידו חרף היעדר קיומו של הסכם. בית המשפט המחוזי דחה בקשה לביטול פסק הבוררות שנתבססה על טענת חריגה מסמכות של הבוררים. בקשת רשות ערעור הוגשה לבית המשפט העליון.

בפסק דינו מנתח בית המשפט העליון שתי שאלות:

ראשית, נבחנה השאלה האם מתן פסק בוררות בעילה שלא נטענה מהווה חריגה מהסמכות שנקבעה בהסכם הבוררות. בהקשר זה נקבע, כי הצדדים הסכימו על העברת הסכסוך ביניהם לבוררות. "סכסוך" בהקשר זה אינו מונח משפטי, אלא הכוונה למערכת עובדתית שיצרה מחלוקת בין הצדדים. חוק החוזים, חוק עשיית עושר ולא במשפט, וחוקים אחרים, הם כללי הכרעה שמסייעים ביישוב סכסוכים, אך אינם הסכסוכים לכשעצמם, וממילא לא הוגבלו הבוררים על-פי ההסכם לפסוק על-פי חוק מסוים.

שנית, נבחנה השאלה האם פסיקה בעילה שלא נטענה מהווה כשלעצמה חריגה מסמכות, וזאת אף אם סמכותם של הבוררים לא הוגבלה בהסכם לעילות מסוימות. בהקשר זה ניתן על ידי בית המשפט העליון לפני כחמש עשרה שנים פסק הדין בע"א 5248/94 מדינת ישראל נ' עין גב, פ"ד נ(1) 284 (1996), במסגרתו ניתנה תשובה חיובית לשאלה האמורה. בפסק דינו החדש הפך בית המשפט העליון הלכה זה, תוך שנקבע כי ראוי להימנע מקביעת כלל גורף בשאלה שנדונה בפרשת עין גב, וממילא לא ניתן לקבוע באופן מוחלט כי סמכות בורר נתחמת על-ידי כתבי הטענות. תחת זאת, מאמץ בית המשפט מבחן לפיו יש לבדוק מהי הסכמת הצדדים באשר לסדרי הדין שיחולו בהתדיינות לפני הבורר וממנה יש להסיק מהי סמכותו לפסוק בעילה שלא נטענה.

כך, למשל, אם קובעים הצדדים כי הבורר רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה, אזי הדבר לא יהווה חריגה מסמכות. לעומת זאת, אם קובעים הצדדים כי יחולו על הבוררות סדרי הדין הנוהגים בבית המשפט, הדבר מעיד על היעדר הסכמה לפסיקת בורר בעילה שלא נטענה.

הערות:

1. בנסיבות המקרה, פסק הדין של המשנה לנשיאה א' ריבלין הינו נכון, לטעמי. יחד עם זאת, מניתוחו לא עולה תשובה ברורה די הצורך לשאלה מה תהיה התוצאה המשפטית במקרה השכיח, אשר בו הסכם הבוררות "שותק" לגבי סדרי הדין החלים (ראו לעניין זה ניתוחו בפס' 13 לפסק הדין).

2. בפסק דינו יוצא השופט ריבלין מנקודת הנחה, לפיה אם הוחלו על הבוררות סדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט, אין הבורר רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה. לגישתו, אם כך היה נקבע בהסכם הבוררות בעניין שנדון לפניו, לא היה רשאי הבורר להסתמך על חוק עשיית עושר ולא במשפט. ואולם, כפי שמודגם בפסק דינו של השופט י' עמית, תוצאה זו אינה "נקייה" מספקות. הדברים נכונים במיוחד בהתחשב בהוראות תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, במסגרתה נקבע כי "מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו".