יום חמישי, 11 בספטמבר 2014

הדדיות בחוק אכיפת פסקי חוץ


פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט העליון ביום 9.9.2014 במסגרת ע"א 3081/12 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום אוכטה בע"מ, מציב נדבך נוסף בפרשנותן של השאלות המתעוררות לגבי אכיפת פסקי חוץ בישראל.

כפי שעמדנו על כך בפוסט קודם, פסק דין שניתן מחוץ לישראל דורש תהליך קליטה בישראל על מנת ליתן לו תוקף. החוק העיקרי המסדיר תהליך זה נחקק עוד בשנת 1958 - חוק אכיפת פסקי חוץ. על בעל דין המבקש לאכוף בישראל פסק דין זר לעמוד בשורת תנאים. מנגד, המתנגד לאכיפת פסק הדין הזר יכול להוכיח כי מתקיימים תנאים המחייבים דווקא להימנע מלאכוף את פסק הדין הזר בישראל.

אחת הדרישות הנזכרות בחוק אכיפת פסקי חוץ היא דרישת ההדדיות הנזכרת בסעיף 4(א) - "פסק חוץ לא יוכרז אכיף אם ניתן במדינה שלפי דיניה אין אוכפין פסקים של בתי המשפט בישראל". כפי שנקבע בפסיקה (ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, פס' 14), הנטל להוכחתה של דרישה זו מוטל על כתפיו של בעל הדין המתנגד לאכיפה. אלא שפסק הדין מושא פוסט זה מרחיב ודן גם בעקרונות החלים על יישומה של דרישה זו.

באותו מקרה דובר בפסק דין זר שניתן ברוסיה. בעלי-הדין הגישו לערכאה הדיונית חוות דעת, מהן עולה שלא קיימת ברוסיה תמימות דעים לגבי אפשרות אכיפת פסקי דין זרים שניתנו במדינה שאינה צד לאמנה עם רוסיה בנדון (כפי שהוא המצב גם ביחסים של ישראל ורוסיה). דהיינו, בחוות דעת המומחים הובאו אסמכתאות לכך שהפסיקה הרוסית אוכפת פסקי דין זרים אף בלא אמנה דו-צדדית עם רוסיה, כמו גם אסמכתאות לכך שאין מדובר באכיפה מלאה המוסכמת על כל.

לפיכך, נדרש בית המשפט העליון לבחון האם דרישת ההדדיות מתקיימת בנסיבות שבהן קיימת הסתברות מסוימת לאכיפתו של פסק דין ישראלי במדינה זרה, אך קיימת אי-בהירות באשר לרמת ההסתברות של האכיפה, מטעמים שאינם נוגעים ליחס למדינת ישראל אלא למחלוקות באשר למדיניות המשפטית בסוגיה של אכיפת פסקי חוץ באותה מדינה בכלל.

בית המשפט העליון מציין כי קיימים שני שיקולי מדיניות סותרים לגבי דרישת ההדדיות - הגינות בין מדינתית והגינות בין הצדדים לבין עצמם. מן ההיבט של מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר, העמידה על דרישת ההדדיות נראית לכאורה מתבקשת (שכן, בית המשפט במדינה אחת "מוותר" במובן מסוים על ריבונותו, ואוכף פסק דין שניתן על-ידי בית משפט אחר). לעומת זאת, מן ההיבט של מערכת היחסים בין הצדדים להתדיינות, שהם צדדים פרטיים, ההגינות מחייבת במקרה הרגיל יכולת לאכוף פסק דין שהושג לאחר התדיינות (ובכפוף לכך שלא נפל בו פגם אחר).

על רקע האמור, קובע בית המשפט העליון שדי בקיומו של פוטנציאל סביר לאכיפה במדינה הזרה, על מנת שלא ניתן יהיה לומר כי דרישת ההדדיות אינה מתקיימת. טעמיו לכך הם שניים: ראשית, גישה כזו מתיישבת עם פרשנותה של דרישת ההדדיות בדין הישראלי כדרישה המיושמת במתכונת מצומצמת באופן יחסי, בשם קידום עקרונות של יעילות משפטית ועשיית צדק בין מתדיינים (כפי שעמדנו על כך לעיל). לכן, ככל שהפרקטיקה המשפטית במדינה הזרה יוצרת בסיס לכך שייאכפו בה פסקי דין ישראליים אין צורך להוכיח שכבר קיים ניסיון מבוסס של אכיפת פסקי דין ישראליים. שנית, מן ההיבט של תכלית החקיקה וקידום מדיניות משפטית רצויה, בית המשפט העליון מציין שפרשנות זו תימנע היווצרותו של "מעגל שוטה" בכל הנוגע לדרישת ההדדיות. שהרי, קיים חשש כי בתי המשפט בישראל לא יאכפו פסקים זרים, משקיימת שאלה האם פסקי דין ישראליים נאכפים במדינה הזרה, ואילו בתי המשפט במדינה הזרה יסרבו לאכוף פסקי דין זרים, משבתי המשפט בישראל אינם אוכפים את פסקי הדין של המדינה הזרה.