יום שבת, 28 בינואר 2012

האם עילה להשעיית מירוץ ההתיישנות עשויה לעבור לעיזבון?


סעיף 10 לחוק ההתיישנות קובע, כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה". אם כן, על פי סעיף זה, מירוץ ההתיישנות בתביעת קטין מתחיל רק בהגיעו לגיל שמונה עשרה.

ואולם, האם סעיף זה חל גם על יורשיו הבגירים של קטין שנפטר, בתביעות המוגשות על-ידם בשם העיזבון? שאלה זו מתעוררת, לכאורה, כיוון שמבחינה מהותית תביעת העיזבון היא תביעתו של הקטין המנוח (אשר היה זכאי בחייו להגנה המוקנית מכוח סעיף 10 האמור).

בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט ריבלין) מהשבוע שעבר (ע"א 1945/09 מרווה נ' המועצה האזורית מטה אשר) נקבע כי הזכות הניתנת לקטין להשעות את מירוץ ההתיישנות חלה רק על קטין הנמצא בחיים, ולא על עיזבונו.

התכלית העומדת מאחורי השעיית מירוץ ההתיישנות מכוח סעיף זה, כך נקבע, הינה לשמור על זכויותיו של הקטין כאדם אוטונומי ולמנוע מצב בו היעדר יכולתו להגיש תביעה תפגע בזכויותיו. רציונל זה אינו מתקיים במקרה של תביעת עיזבון, כך נפסק.

  

יום ראשון, 22 בינואר 2012

מדוע כדאי לרשום תובענה ייצוגית בפנקס התובענות הייצוגיות?


מה דינה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שלא נרשמה בפנקס התובענות הייצוגיות, כשלאחריה הוגשה בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית באותו עניין? פסק דין חדש של בית המשפט העליון (ע"א 5503/11 דבח נ' דינרי) המכריע בשאלה זו עומד על החשיבות הרבה הטמונה בביצוע רישום כאמור.

בפסק הדין היה מדובר בתובע ייצוגי, אשר הגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית כנגד "בזק" לבית המשפט מחוזי מרכז בחודש ספטמבר 2010. עם הגשת בקשתו, לא נשלחה על ידו למנהל בתי המשפט הודעה בנדון, לשם רישומה בפנקס התובענות הייצוגיות, כפי שמתחייב מהוראות סעיף 6 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. בדיון בחודש פברואר 2011 הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים ונקבע צו סיכומי טענות.
והנה, בחודש ינואר 2011, הוגשה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בנושא דומה לבית המשפט בתל אביב. הדיון בתביעה זו הועבר בחודש מרץ 2011, לבית המשפט המחוזי מרכז מכוח סעיף 7(א) לחוק תובענות ייצוגיות (הדן בהעברת תובענות בנושא דומה לדיון בפני בית משפט אחד). נוכח העברת הבקשה המאוחרת בזמן אליו, ונוכח סירובו של התובע הייצוגי הראשון בזמן לבירורן של שתי בקשות האישור יחדיו, נדרש בית המשפט המחוזי מרכז להוראות סעיף 7(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, במסגרתן נקבע:

על בית משפט שאליו הועבר הדיון כאמור בסעיף קטן (א) יחולו ההוראות כמפורט להלן, לפי הענין:
(1)  לענין בקשה לאישור קודמת שטרם החל הדיון בה – בית המשפט רשאי להורות על צירוף הבקשה לאישור המאוחרת לבקשה לאישור הקודמת ולדון בהן יחדיו, או על מחיקת אחת הבקשות, כולה או חלקה, ורשאי הוא להורות על צירוף או החלפה של מבקש או של בא כוח מייצג, והכל כדי שענינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר;
(2)  לענין בקשה לאישור קודמת שהחל הדיון בה – בית המשפט רשאי להורות כאמור בפסקה (1), ובלבד שלא יורה על החלפת המבקש שהגיש את הבקשה לאישור הקודמת או בא הכוח המייצג, אלא אם כן שוכנע שהדבר דרוש כדי שענינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר, והכל בהתחשב בשלב שבו נמצא הדיון בבקשה לאישור...


אם כן, חוק תובענות ייצוגיות עורך אבחנה בין המקרים, לפי השלב שבו נמצא הטיפול בבקשה המוקדמת – האם הדיון בה טרם החל או שהוא נמצא בשלבים מתקדמים של טיפול. ככל שהדיון בבקשה החל, על-מנת למחוק את הבקשה המוקדמת בזמן, על בית המשפט להשתכנע כי הדבר אכן דרוש כדי שעניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר.

בהחלטתו מחק בית המשפט המחוזי את הבקשה המוקדמת בזמן, תוך שנקבע כי הכלל הקבוע בסעיף 7 לחוק של העדפת הבקשה המוקדמת הוא פשוט וברור. יחד עם זאת, במקרה הספציפי, נמנע ממגישי הבקשה המאוחרת לבחון את עניינם מול פנקס התובענות הייצוגיות בשל אי מתן ההודעה למנהל בתי המשפט, ועל כן יש להעדיף את בקשתם, אשר לא תרמה ל"תקלה המשפטית".

על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו נטען כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מנוגדת לסעיף 7(ב)(2) לחוק, אשר מגדיר את המונחים "בקשה קודמת" ו"בקשה מאוחרת" באופן כרונולוגי, ללא תלות ברישום בפנקס. עוד נטען, כי יש להפוך את החלטת בית המשפט המחוזי, בהתחשב בשלב המתקדם אליו הגיעה הבקשה המוקדמת.

בפסק דינו דחה בית המשפט העליון את הערעור, תוך שהוא מפנה לכך כי על פי סעיף 5(2) לחוק תובענות ייצוגיות, נדרש תובע ייצוגי לבדוק בפנקס התובענות הייצוגיות האם הוגשה כבר תביעה ייצוגית בנושא דומה. תכלית הרישום בפנקס, כך נקבע, היא לתת פומביות לדבר הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ולאפשר ריכוז של המידע על תובענות ייצוגיות לטובת הציבור, כדי לאפשר הן לתובעים פוטנציאליים והן לגופים שונים בעלי עניין (כגון גופים צרכניים) לשקול את צעדיהם.

בית המשפט העליון מציין, כי הסעיף החל במקרה הספציפי הוא סעיף 7(ב)(2) החוק, אשר מקנה עדיפות לבקשה המוקדמת. עם זאת, בית המשפט  קובע, כי משהוגשה בקשה נוספת, וזו המוקדמת לא נרשמה, אין למגיש הבקשה המוקדמת, שלא נהג לפי מצוות החוק, להלין אלא על עצמו. לעניין זה נקבע בפסק הדין, כי הקריטריון הכרונולוגי אינו יכול להכריע, משלא כובד המבנה ההגיוני שבנה החוק ומשלא נרשמה הבקשה המוקדמת, ובמצב זה על בית המשפט לבחון אילו מהתובענות עדיפה. בין היתר עליו להתייחס לנתון היעדר הבדיקה בפנקס, אך גם לשלב שבו מצויה התובענה – כאשר המטרה היא ניהול עניינה של הקבוצה בדרך הטובה והיעילה ביותר. השופט רובינשטיין אף מוסיף, כי על פני הדברים נראה, כי אי ביצוע הרישום מעלה שאלות לגבי מידת רצינותו ויכולתו של התובע לנהל תובענה מסוג זה (ובפרט בהתחשב בהוראות סעיף 7(ב)(2) המאפשרות העדפת בקשה מאוחרת, אם "עניינה של הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הטובה והיעילה ביותר").

יוער, כי השופט מלצר הצטרף לתוצאת פסק הדין, ואף הוא מציין כי סעיף 7(ב)(2) לחוק הוא זה החל בנסיבות המקרה. בחוות דעתו מציין השופט מלצר, כי מחדלו של התובע הייצוגי לרשום את בקשתו בפנקס "משליכה על הניתוח במישור הגשמת ערך היעילות עצמו", אך אין במחדל זה כדי לגרוע מהקריטריון הכרונולוגי החל על פי החוק.

הערה:
עיון בפסק דין זה, אשר עוסק בביצוע שתי פעולות משפטיות (הגשת בקשות לאישור תובענה ייצוגית), כאשר אחת מהן לא נרשמה, מעורר צורך לבחון את הדברים אף באספקלריה של הדינים החלים על עסקאות נוגדות בקניין. ואכן, אף השופט רובינשטיין מביא כאסמכתא לטיעונו מספר פסקי דין בנושא עסקאות נוגדות בקניין.
כידוע, דיני העסקאות הנוגדות מייחסים משקל רב לשאלה מיהו הגורם האחראי לקיומה של אותה "תאונה משפטית" (עסקה נוגדת). שאלה זו נבחנת, על דרך הכלל, על פי המצב במועד עריכת העסקה השנייה. בית המשפט בוחן בהקשר זה את שאלת ידיעתו של המתקשר המאוחר בזמן על העיסקה הראשונה. עוד עשויה להיבחן השאלה האם עבר זמן רב מעת ביצוע העיסקה הראשונה עד למועד ביצוע העיסקה השנייה – זמן אשר עשוי היה לאפשר רישומה של הערת אזהרה.

כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט העליון, הדין החל בחוק תובענות ייצוגיות הינו שונה במידת מה. שאלת עדיפותה של הבקשה המוקדמת על הבקשה המאוחרת נבחנת לפי השלב אליו הגיעה הבקשה המוקדמת, במועד העברת הבקשה המאוחרת לבית משפט הדן בבקשה המוקדמת (או ליתר דיוק, במועד ההכרעה בין שתי בקשות לאחר העברת הבקשה המאוחרת לאותו בית משפט). ואולם, לאמיתו של דבר, "התאונה המשפטית" – הגשת שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית באותו נושא – התרחשה כבר מוקדם יותר, במועד הגשת הבקשה המאוחרת. כך, למשל, בענייננו, "התאונה המשפטית" התרחשה בעת הגשת הבקשה המאוחרת (חודש ינואר 2011), ולא במועד העברתה לבית המשפט מחוזי מרכז (חודש מרץ 2011). כזכור, הדיון בבקשה המוקדמת החל בין שני מועדים אלה – בחודש פברואר 2011. על כן, בהתחשב בכך כי "התאונה המשפטית" התרחשה עוד לפני תחילת הדיון בבקשה המוקדמת, עולה השאלה האם לא ראוי כי הסעיף שיחול - בין מכוח פרשנות שיפוטית ובין מכוח תיקון חקיקה - הוא סעיף 7(ב)(1) לחוק (הדן בבקשה מוקדמת שטרם החל הדיון בה, ואשר קובע תנאים מקלים להעדפת הבקשה המאוחרת), ולא סעיף 7(ב)(2) לחוק (הדן בבקשה מוקדמת שהחל הדיון בה, ואשר הייתה תמימות דעים בין השופטים לגבי תחולתו בנסיבות המקרה). לשאלה זו עשויה להיות נפקות מסוימת במקרה בו לאחר הגשת הבקשה המאוחרת מתבצע רישום של הבקשה המוקדמת.

יום חמישי, 12 בינואר 2012

מאמר חדש – על האפשרות לקבל סעד זמני מבית המשפט בישראל, בעוד התביעה העיקרית מתנהלת בחו"ל


בפוסט זה רציתי לעדכן על מאמר פרי עטי הצפוי לראות אור בשנה הקרובה בכתב העת "משפטים" (חוברת מב(3)).
במוקד מאמר זה עומדת שאלת סמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני, בעוד ההליך העיקרי מתנהל בפני בית משפט זר. דהיינו, השאלה המשפטית הינה האם קיומה של תובענה עיקרית בפני בית המשפט בישראל מהווה תנאי הכרחי למתן סעד זמני על-ידו או שמא די בכך כי תובענה עיקרית מתנהלת מחוץ לישראל. השאלה האמורה הינה אחת השאלות הסבוכות ביותר המתעוררות בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי ובעלת חשיבות רבה במיוחד לעורכי-דין העוסקים בליטיגציה בינלאומית ובהליכים חוצי גבולות.
פסק הדין המנחה בשאלה זו ניתן כבר לפני כשני עשורים על-ידי בית המשפט העליון בגדרי רע"א 5805/90 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק. במסגרת פסק דין זה נקבע, כי בית משפט בישראל אינו מוסמך לתת סעד זמני, במקרה בו ההליך העיקרי מתנהל מחוץ לגבולות המדינה, וזאת בשל אי קיומה של תובענה עיקרית בישראל, במסגרתה ניתן להגיש בקשה לסעד זמני. 
ואולם, כפי שאני מבקש להראות במאמר, התכלית של ההלכה הדורשת קיומה של תובענה עיקרית תלויה ועומדת כתנאי למתן סעד זמני, הינה למנוע מצב בו הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה. על כן, על-פי הנטען במאמר, ההנמקה שניתנה בפסק הדין בפרשת רוט מאבדת מתוקפה. שהרי, במצב בו מתנהל הליך עיקרי מחוץ לישראל, הסעד הזמני לא יוותר תלוי על בלימה, כי אם עשוי לאפשר את מימוש פסק הדין הזר (הצפוי בעתיד). הבעייתיות הטמונה בפסיקה שבפרשת רוט מתעצמת בהתחשב בכך, כי במסגרת רע"א 102/88 מעדני אווז הכסף בע"מ נ' cent or s.a.r.l, נפסקה על-ידי בית המשפט העליון הלכה, אשר לפיה בית המשפט בישראל מוסמך גם מוסמך לתת סעד זמני לשם סיוע להליכי בוררות המתנהלים מחוץ לישראל (הלכה שנדמה כי היא הפוכה להלכה שנפסקה בפרשת רוט). 
בהמשך המאמר, לאחר דיון בפסק דין רלוונטי שניתן לאחרונה על-ידי בית המשפט העליון - רע"א 10250/08 קציב נ' ZAO RAIFFEISENBANK (תאגיד זר) (פורסם בנבו, 18.3.2010), ולאחר דיון בפסיקה זרה בנושא זה, נדונים שיקולי המדיניות השונים והסבוכים המונחים על כפות המאזניים. הטענה המוצגת במאמר הינה כי החשיבות הרבה העומדת בבסיסו של מנגנון הסעדים הזמניים מחייבת הכרה בסמכותו של בית המשפט בישראל ליתן סעד זמני גם, ואולי במיוחד, בנסיבות בהן התביעה העיקרית תלויה ועומדת בפני בית משפט זר. יחד עם זאת, על-פי הנטען, הכרה בסמכות זו מחייבת הידרשות לבעיות רבות המתעוררות מהפעלת סמכות זו.

על כן, בסיום המאמר מוצע מתווה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה, תוך התייחסות לבעיות האמורות. כפי שאבקש להציע, הגמישות הדרושה על-מנת להתמודד עם הבעיות הנובעות מהפעלת הסמכות האמורה תושג באמצעות יצירת תת-דוקטרינה של "פורום לא נאות", המיועדת לבחון את התאמתו של הפורום הישראלי לדיון בהליך הסעד הזמני בלבד (ולא בתביעה כולה). במסגרת פרק זה אף מוצעים פתרונות פרשניים, ואשר לפיהם קיימת כבר במצב המשפטי כיום אפשרות להכיר בסמכותו של בית המשפט בישראל לתת סעד זמני לשם סיוע להליכים זרים, וזאת ללא כל צורך בתיקון חקיקתי בנדון.  
המאמר המלא (כפוף לתיקונים של מערכת כתב העת "משפטים") ניתן להורדה גם ב- http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1970629

יום שלישי, 3 בינואר 2012

פסק דין בבג"ץ – מעשה בית דין בהליך אזרחי?


לפני כשבוע פורסם על-ידי בית המשפט העליון פסק דין בע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' סעידי העוסק בשאלה האם קם "מעשה בית דין" – בין אם השתק פלוגתא ובין אם השתק עילה – כתוצאה מפסקי דין הניתנים על-ידי בג"ץ.

באותו עניין, דובר על תביעה אזרחית של שלושה עשר אזרחים עיראקיים כנגד מדינת ישראל בשל מעצרם לתקופת זמן בלתי סבירה, לאחר כניסתם שלא כדין לישראל - כאשר בעניין זה ממש הוגשו על ידי התובעים גם עתירות לבג"ץ. בפסק הדין שניתן בעתירה הראשונה נקבע, כי אף אם הוצא צו גירוש נגד התובעים, אין לעוצרם לתקופה העולה על הנדרש. עוד נקבע, כי "אם הגירוש אינו מתבצע תוך זמן סביר (שאינו נמדד בשנים או בחודשים ארוכים), ניתן להצדיק את המשך המעצר אך בחשש כי תכלית הגירוש לא תוגשם - אם משום שהמגורש יימלט מאימת הגירוש, אם משום שבהיותו משוחרר הוא יפגע בביטחון הציבור ובשלומו (ובשל כך יחשוש להתייצב לביצוע הגירוש), ואם מטעם אחר". על רקע זה צוין בפסק הדין בבג"ץ לגבי שישה מתוך שלושה עשר התובעים כי עמדת המדינה היא שעליהם להמשיך לשהות במעצר עד לגירושם נוכח ראיות מהן עולה כי ביצעו פעילות עוינת נגד ישראל. יחד עם זאת, בעשותו את הצו על תנאי שהוצא לצו מוחלט, קבע בית המשפט כי התובעים "מצויים במעצר תקופה ארוכה מאוד, ארוכה הרבה מדיי", וכי על המדינה לחזור ולשקול, במהירות הראויה, את אפשרות גירושם מישראל. עוד נקבע כי אם הגירוש לא יתממש, על המדינה לקבל במהירות הראויה החלטה באשר להמשך מעצרם לפי העקרונות שנקבעו בפסק הדין.

יצוין, כי עתירה נוספת שהוגשה על-ידי ששת התובעים שלא שוחררו מן המעצר נדחתה, תוך שנקבע כי אין מקום לשחרר את ששת התובעים מן המעצר, מכיוון שמחומר החקירה שהוצג לבית המשפט (בין היתר, במעמד צד אחד) עולה כי שחרורם טומן בחובו סיכון לביטחון המדינה.

בנסיבות אלה, עלתה השאלה מה גורלה של התביעה האזרחית – בין לגבי ששת התובעים שעתירתם נדחתה בשל מסוכנותם הביטחונית ובין לגבי יתר התובעים. בפסק דינו דחה בית המשפט המחוזי את תביעתם של ששת התובעים, בין היתר, על רקע "מעשה בית הדין" שנוצר, אך קיבל את תביעתם של יתר התובעים, תוך שנקבע כי "לאור הרציונאל של החזקה במשמורת של מי שהוא מועמד לגירוש, ולאור קביעות של בית המשפט העליון במסגרת פסקי הדין בבג"צים...  המחייבות כ'מעשה בית דין', ניתן לקבוע כי [המשיבים] (למעט ששת [המשיבים]) הוחזקו במעצר למשך תקופות העולות על הסביר".

בפסק דינו דן בית המשפט העליון בשאלת התחולה של דוקטרינת "מעשה בית דין" על פסקי דין של בג"ץ, תוך שנקבע כי פסק דין הניתן על-ידי בג"ץ עשוי להוות מעשה בית דין בהתדיינות מאוחרת. זאת משום שהרציונאלים העומדים ביסוד הכלל בדבר מעשה בית דין שעיקרם ברצון למנוע כפל התדיינויות ופסיקות סותרות וכן ברצון למנוע הטרדתם של בעלי דין בעניין שכבר הוכרע – ראויים ליישום במידה רבה גם ככל שמדובר בפסק דין הניתן בבג"ץ.

בית המשפט ערך לעניין זה אבחנה בין שני סוגים שונים של "מעשה בית דין" – השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה הוא השתק החוסם את הדרך בפני ניהול תביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מבוססת על אותה עילת תביעה. השתק זה מבוסס, בין היתר, על הרעיון כי בעל-דין צריך לרכז את מלוא טענותיו ומלוא הסעדים המבוקשים על-ידו בהליך אחד, אחרת הוא יהיה מנוע מלהעלותן בהליך מאוחר יותר (אלא אם כן, למשל, נתבקש פיצול סעדים). נוכח האמור, קבע בית המשפט העליון כי קיים קושי לקבוע כי התדיינות בבג"ץ יוצרת השתק עילה. שהרי, החלת הכלל בדבר השתק עילה תוביל לתוצאה לפיה פסק דין אשר ניתן בעתירה לבג"ץ בקשר עם פעולה או מחדל של רשות, ימצה גם את ההליכים האזרחיים ובכלל זה תביעות נזיקין הנוגעים לאותה פעולה או מחדל. מאחר שברור כי הטענות במישור הנזיקי לא היו צריכות להידון בפני בג"ץ מלכתחילה, אין מקום לקבוע כי התדיינות בו יוצרת השתק עילה.

לעומת זאת, השתק פלוגתא הינו כלל המשתיק בעל-דין מלשוב ולהתדיין לגבי פלוגתא מסוימת שכבר הוכרעה בהליך אחר. בית המשפט ציין, כי קיימים ארבעה תנאים להתקיימותו של השתק פלוגתא: (1)הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים; (2) בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא; (3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי; (4) ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק הדין בתובענה הראשונה.

בית המשפט העליון ציין, כי לא קיים קושי עקרוני בהחלת כלל השתק פלוגתא בכל הקשור לפסקי דין של בג"ץ. יחד עם זאת, במסגרת פסק הדין ניתנה התייחסות לכך כי חלק מהקביעות העובדתיות במסגרת העתירות (שנטען כי מהוות השתק פלוגתא) נתקבלו בהתבסס על חומר חסוי שהוצג לבית המשפט העליון במעמד צד אחד בלבד. בית המשפט קבע כי אף שאי הצגת החומר עשויה לתמוך בטענה כי לא ניתן לששת התובעים יומם בבית המשפט (ועל כן, לא קם השתק פלוגתא), אין מקום לשלול תחולתו של הכלל בדבר השתק פלוגתא במקרה בנסיבות המקרה, וזאת משני טעמים: ראשית, פסקי הדין והעתירות נתקבלו גם על סמך טיעונים בעל-פה וגם על סמך ראיות שהיו חשופות לכל הצדדים. שנית, חומר חסוי המוצג לבית המשפט נבחן על ידו, על דרך הכלל, בקפידה ובדקדקנות. על כן, אין מקום לשלול את תחולת כלל השתק הפלוגתא בנסיבות המקרה.

הערות:
1. השאלה האם קם השתק פלוגתא גם מכוח החלטות של בית הדין הגבוה לצדק אינה פשוטה כלל ועיקר. במסגרת הליכים בפני בית המשפט העליון לא מתקיימים הליכים מקדמיים (לפחות לא לפני מתן צו על-תנאי); לא נערכות חקירות נגדיות; ובמקרים מסוימים (כפי שהיה בפסק הדין) חלק מהראיות אינן נחשפות בפני העותר. מעשה בית-דין הינה דוקטרינה נוקשה יחסית, ולכן החלתה בנסיבות שכאלה אינה מובנת מאליה (ומכאן - ככל הנראה - גם הניסוח היחסית זהיר בפסק הדין). ניתן להניח כי בפסקי הדין הבאים תידון השאלה האם על דוקטרינה זו להיות נוקשה אף במקרה דוגמת זה שבפסק הדין או שמא יש מקום לאמץ דוקטרינה המותירה שיקול דעת רב יותר בידי בית המשפט. 

2. זמן קצר ביותר לאחר מתן פסק הדין האמור, ניתן על-ידי בית המשפט העליון פסק דין אחר, העוסק בשאלת מעשה בית דין בהליכים בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. למתעניינים כדאי  אפוא לעיין גם בפסק הדין שניתן במסגרת עע"מ 1370/07 קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה