יום שני, 29 באוגוסט 2011

פרשת פרחי – ראייה להיחלשותה של הלכת יששכרוב?


לאחר פוסטים קודמים בנושא אגרות, התיישנות, עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור, בחרתי "לנוח" ולהקדיש את הפוסט היום לנושא שאינו מתקשר ישירות להליכים אזרחיים.
זה לא מכבר מלאו חמש שנים למתן פסק הדין בפרשת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006)). למי שלא מכיר נספר בקצרה, כי במסגרת פרשה זו נקבעה על ידי בית המשפט העליון דוקטרינה פסיקתית לפסילת ראיות, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו". בהתבסס על דוקטרינה זו, זוכה הנאשם בפרשת יששכרוב מעבירות של שימוש בסמים, בשל אי מתן הודעה בדבר זכותו להיוועץ בעורך דין.


דוקטרינה זו יושמה אף במסגרת ע"פ 1301/06 עזבון המנוח אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.6.2009), שם זוכה נאשם (לאחר פטירתו) בשל פסילה של הודאתו בעבירת רצח, אשר הושגה לאחר שמדובבים הניאו אותו מלהיפגש עם עורך דינו. אך לא בכל המקרים נתקבלו טענות דומות.במאמרו מהעת האחרונה, הביע פרופ' בועז סנג'רו ביקורת על יישומה המצומצם של הלכת יששכרוב:
על רקע כל כך הרבה שיקולים… המוצבים על ידי בית המשפט אל מול זכויותיו של הנאשם אשר הופרו – כיצד ייתכן שאי פעם יפסלו הודאה? אפשרות אחת – כשמדובר במשפט ישן נושן, שהסתיים לפני כעשור, עסק בעבירה קלה והנאשם כבר ריצה את עונשו… – עיינו ערך טוראי יששכרוב. אפשרות שנייה, כשאמנם מדובר בעבירה חמורה, אך הנאשם כבר הלך לעולמו – עיינו ערך יוני אלזם ז"ל… שהרי המנוח כבר לא יכול להטריד אותנו בעבירות נוספות.
על רקע זה, ניתנה לבית המשפט העליון לאחרונה הזדמנות נוספת לעצב את היקף הלכת יששכרוב, וזאת במסגרת ע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2011).
בפרשת פרחי הסכים המערער לתת דגימת רוק לשם הפקת ראיית DNA, וזאת על מנת לבחון קשר אפשרי שלו לתיק הרצח של עו"ד ענת פלינר. טרם מתן הסכמתו, הצהירה המשטרה כי תעשה שימוש בדגימה אך ורק לעניין חקירת תיק הרצח, אך לאחר הפקתו, פרופיל ה-DNA של המערער היה נראה מוכר לאנשי המשטרה, אשר בניגוד להתחייבותם, השוו אותו לפרופילים שנאספו בנוגע לעבירות אחרות. הדבר הוביל לזיהויו של המערער (ברמת התאמה של "אחד ללמעלה ממיליארד") כאחראי על ביצוע שורת עבירות מין.
הפרקליטות הייתה מודעת לבעייתיות שבהשגת ראייה זו. באת כוחה אף הצהירה בבית המשפט המחוזי, כי ראייה זו לא תשמש כראייה בתיק. תחת זאת, ביקשה המדינה לבסס הרשעתו של המערער על ראיות שהושגו בעקבותיה – (1) פרופיל DNA מבדל סיגריה שעישן המערער במהלך מעצרו; (2) איכון מכשיר הטלפון הנייד של המערער בסמוך לזירות הפשע; (3) תיאורו (הכללי) של התוקף על פי עדויות המתלוננות; (4) ראשית הודאה של המערער בפני חוקריו.
במוקד הערעור בבית המשפט העליון עמדה שאלת השפעת אי קבילותה של ראיית ה-DNA האמורה על קבילות שורת הראיות הנגזרות לעיל. חוות הדעת המרכזית נכתבה על ידי השופט א' לוי, אשר קבע כי ראיית ה-DNA שניטלה בחקירת תיק הרצח לוקה באי חוקיות המחייבת לפסול אותה, וזאת חרף חומרת העבירות בהן מואשם המערער. השופט לוי המשיך וקבע, כי יש לפסול אף את ראיית ה-DNA שהופקה מבדל הסיגריה, וזאת מכיוון "שזיקתה לראיה הפסולה הינה כה הדוקה" והיא הופקה על מנת "להלבין" את ראיית ה-DNA המקורית. על אף כי גם יתר הראיות הושגו אך ורק בעקבות "סיבוכו" של המערער בשל ראיית ה-DNA, לא מצא השופט לוי מקום לפסול אותן, תוך שהמערער מורשע על בסיסן. השופט דנציגר הצטרף לדרך ניתוחו האמורה של השופט לוי.
השופטת חיות לא הסכימה לקביעתם של יתר השופטים, לפיה יש להבחין בין הראיות הנגזרות השונות, וזאת שכן לטעמה הזיקה בין כל אחת מהראיות הנגזרות לבין ראיית ה-DNA מתיק הרצח הינה אותה זיקה. על אף האמור, לא פסלה השופטת חיות את קבילות הראיות, וזאת בשים לב, בין היתר, לחומרת העבירות בהן המערער מואשם.
מספר הערות לגבי פסק הדין בפרשת פרחי:
ראשית, קשה להתעלם מהפער בין הרטוריקה בפסק דינו של השופט לוי לבין התוצאה הסופית של הרשעת המערער. כך, בעוד השופט לוי מביע ביקורת על אי החוקיות, שהייתה כרוכה בהשגת ראיית ה-DNA, ובעוד הוא מציין כי חומרת העבירה שבה מואשם המערער אינה צריכה להוות שיקול לעניין קבילותה, הרי בסופו של יום הורשע המערער. פער זה בין הרטוריקה לבין התוצאה מקבל משנה תוקף, בהתחשב בכך כי על פני הדברים, חומרת אי החוקיות בהשגת הראייה בפרשת פרחי (הפרת התחייבות מפורשת של המשטרה) גדולה מהחומרה שהייתה בפרשת אלזם (ניסיון להניא נאשם להיפגש עם עורך דינו). ניתן אף אולי לומר כי חומרת העבירה בפרשת פרחי (עבירות מין) פחותה מזו שבפרשת אלזם (רצח). אך בעוד בפרשת אלזם זוכה הנאשם (שכבר נפטר), בפרשת פרחי הוא הורשע. לכן, עדיפה בעיניי עמדתה של השופטת חיות. בניגוד לשופט לוי אשר ניסה ליצור אבחנה בין הראיות השונות (אבחנה אשר לטעמי בצדק לא נתקבלה על ידי השופטת חיות), השופטת חיות מציגה בצורה חדה את שיקוליה, שחור על גבי לבן, ואינה מהססת לומר כי אין בכוונתה לשחרר עבריין מין סדרתי;
שנית, חוות דעתו של השופט לוי מדגישה ומחדדת, לטעמי, את הבעייתיות הטמונה בכך כי השופט המכריע בקבילות הראייה, הוא השופט הדן בתיק העיקרי (כך היה בבית המשפט המחוזי, וכך היה אף בבית המשפט העליון). כאמור, ראיות ה-DNA – אשר לדעת השופט לוי עצמו הושגו באופן פסול – הראו בצורה מוחלטת כי המערער אשם. בנסיבות המיוחדות של פרשת פרחי, יש בסיס לסברה, לפיה השופט הדן בתיק יתקשה לערוך ניתוק בין ידיעתו המוחלטת כי מדובר באדם אשם לבין ניסיונו לערוך ניתוח משפטי קר ונקי של יתר הראיות. יש אף שאולי ירחיקו לכת ויסברו, כי אין משמעות להלכת יששכרוב, אשר תכליתה "הגנה על הגינות ההליך הפלילי וטוהרו", אם המותב הדן בתיק יודע מבראשית כי הנאשם – אשם.

יום שלישי, 23 באוגוסט 2011

עיכוב ביצוע וסעד זמני בערעור – האם הגיעה השעה ליצור הרמוניה ביניהם?



בתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו הסדרים הנוגעים לעיכוב ביצוע של החלטה וכן למתן סעד זמני לתקופת הערעור בהליכים אזרחיים. בהחלטות שונות של בית המשפט העליון צוין, כי הסדרים אלה אחוזים ושלובים אחד בשני, וכי "המבחנים העומדים ביסוד בקשה למתן סעד זמני בערעור... דומים לאלו העומדים בבסיס בקשה לעיכוב ביצוע...: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות" (ראו, ע"א 3023/10 גילמן נ' שפירא (לא פורסם, 4.10.2010), בפס' 7).

על אף האמור, קיימים מספר הבדלים בין הסדרים דיוניים אלה, אשר ראוי לעמוד עליהם בקצרה:

ראשית, קיים שוני בתכלית של סעד זמני בערעור לעומת תכליתו של עיכוב ביצוע. כפי שצוין באחת ההחלטות, "ההבחנה שבמהות היא שבעוד במקרה האחרון ניתן פסק-דין נגד הנתבע, והוא מבקש לעכב את ביצועו במהלך התבררותו בערעור, במקרה הראשון המדובר בבעל דין שתובענתו נדחתה, והוא מבקש 'להחיות' – בתקופת הערעור – סעד זמני שהיה נתון לו, בפועל או בכוח, בערכאה הדיונית" (ע"א 10645/07 אלקונין נ' וולנץ (לא פורסם, 16.1.2008)). לצרכי רשימה זו, ניתן להסתפק בדברים כלליים אלה בנושא תכלית ההסדרים, אף שהם אינם בהכרח ממצים. 

שנית, קיימות תקנות נפרדות המסדירות כל אחד מהסדרים אלה. ההסדר הנוגע לעיכוב ביצוע של החלטה שיפוטית מוסדר בתקנות 468-467 לתקנות סדר הדין האזרחי, ואילו ההסדר הנוגע ל"סעד זמני לתקופת הערעור", מוסדר בתקנה 471.  

שלישית, קיימים הבדלים מבחינת אופן הטיפול וההכרעה בבקשות מסוג זה. מבלי למצות, ניתן למנות הבדלים אלה:

1. בית המשפט המוסמך לדון בבקשה – בקשה לעיכוב ביצוע צריכה להיות מוגשת לערכאה נותנת ההחלטה, ורק לאחר דחייתה, ניתן להגישה לערכאת הערעור. לעניין זה, אין חשיבות לשאלה האם הוגש כבר ערעור או לא. לעומת זאת, בקשה לסעד זמני צריכה על דרך הכלל להיות מוגשת ישירות לערכאת הערעור, וזאת ככל שהוגש ערעור קודם לכן (ע"א 4729/00 העדה האוונגלית אפיסקופלית נ' ניקולא (לא פורסם, 22.10.00), בפס' 5.א.).

2. "טעמים מיוחדים" – מתן סעד זמני בתקופת הערעור בהתאם לתקנה 471 מחייב קיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". אין בתקנות הנוגעות לעיכוב ביצוע תנאי דומה.

3. השגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לעומת החלטה בבקשה לסעד זמני בערעור – דרך ההשגה על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע מושפעת מתוכנה של ההחלטה. ככל שהבקשה לעיכוב ביצוע נדחתה, ההשגה נעשית באמצעות הגשת בקשה חדשה לערכאת הערעור. לעומת זאת, כאשר בקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת, על הצד המשיג להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה (ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי פ"ד נו(4) 505 (2002), בפס' 6). לעומת זאת, כשמדובר בהחלטה בבקשה לסעד זמני, הובעה הדעה כי הדרך להשיג עליה הינה באמצעות בקשת רשות ערעור, בין אם התקבלה ובין אם לאו (ע"א 7682/10 שני נ' בנק מזרחי טפחות (לא פורסם, 7.11.2010)).

אם כן, קיימת אבחנה בין בקשה לעיכוב ביצוע לבין בקשה לסעד זמני בערעור. אבחנה זו עשויה לעורר לעיתים אצל מתדיינים קשיים בסיווג בקשתם (האם כבקשה לעיכוב ביצוע או כבקשה לסעד זמני בערעור). לשם המחשה  ניתן דוגמה – ביום א' ניתן צו לכינוס נכסיו של חייב. ביום ב' מחליט בית המשפט על ביטול הליכי פשיטת הרגל. האם במקרה כזה על החייב להגיש בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה מיום ב' המבטלת את הליכי פשיטת הרגל (וזאת על מנת שההחלטה הראשונה – והיא בלבד – תמשיך לחול) או שמא עליו להגיש בקשה לסעד זמני בערעור (שכן, אין למעשה מה לעכב בהחלטה מיום ב'). בית המשפט העליון בעניין אלקונין לעיל התחבט בשאלה זו ובחר להשאירה בצריך עיון, תוך שהוא מציין כי מדובר במקרה זה "בהבדל דק מן הדק".   

נוכח האמור, אף שהאבחנה וההבדלים בין עיכוב ביצוע לבין סעד זמני קיימים שנים על גבי שנים, עולה השאלה האם הגיעה השעה לשקול יצירת הרמוניה או לפחות צמצום ההבדלים ביניהם, וזאת על מנת לפשט את סדרי הדין ולהקל על המתדיינים. אין הכרח, לטעמי, להפוך את ההסדרים לזהים, אך יש לבחון האם כל אחד מההבדלים שצוינו לעיל מוצדק. מעניין לציין, כי צעד בנושא זה נעשה בתקנה 43 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (אשר הינן תקנות חדשות יחסית). במסגרת תקנה זו הוסדרו הסדרי עיכוב הביצוע והסעד הזמני בערעור בהליכים מינהליים יחד, באותה תקנה, מבלי שנערכה אבחנה ביניהם. האם כך יעשה המחוקק בקרוב גם בהליכים אזרחיים? ימים יגידו.




יום שלישי, 16 באוגוסט 2011

האם המדינה רשאית להימנע מהחזר אגרה בטענת התיישנות?


אתמול (15.8.2011) ניתנה על-ידי רשמת בית המשפט העליון דנה כהן-לקח החלטה מפורטת ומעניינת במסגרת בג"ץ 9060/03 זעתרי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, אשר עוסקת בנושא התיישנותה של בקשה להחזר אגרה.

בשנת 2003 הגישו העותרים באותה עתירה בקשה למחיקתה, עוד לפני שנערך בה כלל דיון. אין מחלוקת, כי בהתחשב במחיקת העתירה, העותרים היו זכאים להחזר האגרה ששולמה על ידם לקופת בית המשפט. ואולם, בקשתם להחזר אגרה הוגשה רק למעלה משבע שנים לאחר מכן, בחודש מרץ 2011. לאור האמור, לאחר קבלת עמדת המדינה, דחתה רשמת בית המשפט את בקשתם להחזר האגרה בשל התיישנותה.

במסגרת החלטתה, קבעה הרשמת כי דיני ההתיישנות האזרחיים הקבועים בחוק ההתיישנות חלים אף לגבי בקשה להחזר אגרת בית משפט, שכן מדובר "בדרישה לקיום זכות מהותית בעלת אופי כספי-ממוני". נקבע, כי אחת התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות – הקושי הראייתי הניצב לאחר חלוף שנים ממועד צמיחת עילת התביעה – אינו מתקיים בהקשרנו. יחד עם זאת נקבע, כי יתר התכליות העומדות בבסיס מוסד ההתיישנות מצדיקות החלתו גם על בקשה להחזר אגרה, ובכלל זה האינטרס ליציבות תקציבית של המדינה שלקופתה משולמת אגרת בית המשפט; השאיפה להימנע מבזבוז זמן שיפוטי בעניינם של חובות כספיים ישנים; וכן התפיסה לפיה אי הגשה בקשה במשך שנים ארוכות מצביעה על ויתור על החזר הכספים.

מדובר בהחלטה סדורה ומעניינת, אשר מחילה את דיני ההתיישנות האזרחיים אף לגבי חובות בעלי אספקטים מינהליים. שתי הערות בהקשר להחלטה זו:

ראשית, על פי סעיף 13 לתקנות בתי המשפט (אגרות), "אגרה שלא שולמה, דינה כחוב פסוק במשפט אזרחי לטובת המדינה, והיא תיגבה מהחייב בתשלומה מתוך כספים שהופקדו בקופת בית משפט אם הופקדו, או על ידי לשכת הוצאה לפועל על סמך צו של בית משפט". על פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, זמן התיישנותו של חוב מכוח פסק דין הינו 25 שנים (ולא 7 שנים כרגיל). במסגרת ההחלטה האמורה, לא נדרשה הרשמת לסעיפים האמורים. היה מעניין לראות התייחסות לשאלה האם ניתן לראות באגרה שלא שולמה בחזרה כ-"אגרה שלא שולמה", כמו גם לשאלה האם נוצר מצב א-סימטרי, בו תביעות של המדינה לתשלום אגרה מתיישנות רק לאחר 25 שנים (בעוד בקשות החזר אגרה מתיישנות זמן רב קודם לכן).

שנית, כאמור, לאחר הגשת הבקשה להחזר אגרה, נתבקשה עמדתה של המדינה, אשר טענה להתיישנותה של הבקשה. המדינה חבשה בהליך שני "כובעים" – אחד כמשיבה בעתירה, והשני כזכאית לקבלת האגרה. לשאלה באיזה "כובע" פועל גורם התוקף החלטה בענייני אגרות עשויה להיות משמעות רבה הן לגבי שאלת סיווג ההחלטה כ-"פסק דין" או כהחלטה אחרת", והן לגבי השאלה האם עליו להגיש ערעור בזכות או ברשות. למתעניינים בנושא זה, כדאי לעיין בפסק הדין המפורט במסגרת רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795 (2006).  

יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

כתבי טענות ארוכים או קצרים – מה עדיף?


לקראת סיום לימודי המשפטים שלי השתתפתי בסמינר, אצל אחד הפרופסורים בפקולטה (אשר עובד גם כעורך דין בתחום האזרחי). באחד השיעורים נתגלגל הדיון לוויכוח בשאלה איזה טענות כדאי לעורך דין להעלות בכתבי טענותיו – האם להפריח כל טענה וטענה אפשרית או להתמקד רק בטענות החזקות. הפרופסור למוד הניסיון היה חד משמעי. העלו כל טענה, אשר יש סיכוי הכי קלוש שתתקבל. לעולם לא תדעו איזה טענה היא זו שתישא חן בעיני השופט ותחדור לליבו.


לא עברה שנה ונזדמן לי לנכוח בכינוס, שבו נשא דברים אחד מהשופטים בדימוס של בית המשפט העליון. גם בכינוס זה נדונה השאלה איזה טענות כדאי לעורך דין להעלות בכתבי טענותיו. השופט הוותיק היה אף הוא נחרץ – לא כדאי להעלות כל טענה אפשרית, מפני שהדבר פוגע ביכולתך לשכנע את השופט בצידקת טענתך המרכזית. לכן, כדאי להתמקד באותה טענה, אשר לדעתכם היא היא הנכונה ביותר.

אם כן – האופן שבו כדאי לעורך דין לערוך את כתב טענותיו הינו שנוי במחלוקת. והנה, ממש לאחרונה ניתנו על ידי בית המשפט העליון מספר החלטות המציגות סיכונים נוספים הנובעים מהארכת יתר בדברים, ואשר כדאי לעורכי דין לקחת בחשבון בעת ניסוח כתבי טענותיהם.

כך, במסגרת רע"א 5371/11 בנק איגוד נ' רד רוק הולדינגס לימיטד (פורסם ביום 3.8.2011) דחה בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לסלק על הסף תביעה, תוך שהוא קובע:


"בקשת רשות הערעור משתרעת על פני 24 עמודים. אפשר שדי בנתון זה על מנת להבהיר מדוע דינה של בקשת רשות הערעור להידחות. אם נזקקות המבקשות לעמודים כה רבים כדי להסביר מדוע יש לסלק את התובענה על הסף, דומה שמתבקש כי התובענה תידון ותוכרע לאחר דיון מלא ושמיעת ראיות. כמו כן ייתכן ששפע הטיעונים שמעלות המבקשות מסביר מדוע בית משפט קמא נמנע מלדון בכל טענה וטענה שהוצגה בשתי הבקשות לסילוק על הסף."

המעניין בהחלטה זו הוא שאופן ניסוח כתב הטענות השפיע על ההחלטה המהותית של בית המשפט, לגופם של דברים, והביא לדחיית בקשת רשות הערעור. ואולם, במקרים אחרים קבע בית המשפט העליון כי הארכת יתר בדברים עלולה להביא תוצאות שליליות אחרות. 

כך, למשל, במסגרת רע"א 615/11 סופרמדיק (מדיק לייט) בע"מ נ' ANTON HUBNER GMBH & CO.KG (פורסם ביום 27.3.2011) נקבע, כי בית המשפט רשאי לחייב בעל דין בהוצאות לטובת אוצר המדינה, ככל שאורך כתבי טענותיו הינו בלתי סביר. כך אף נעשה על ידי בית המשפט (כבוד השופט גרוניס) במסגרת רע"א 8307/10 רוזנטל נ' סולל בונה בע"מ (פורסם ביום 26.4.2011), שם נקבע:

"מאחר שקראתי את כל 59 העמודים של התשובה עם הגשתה, ברי כי האפשרות שהובאה על ידי המשיבה לקרוא רק את החלק הראשון שבתשובה, הוא פתח הדבר, באה באיחור. הרעיון המוצע, היינו שבית המשפט יקרא רק את החלק הראשון בתשובה – פתח דבר – אף מעורר תמיהה, אם לא מעבר לכך. כאמור, מדובר בתשובה שאורכה בלתי סביר."
  
בעניין סופרמדיק הנזכר לעיל עמד בית המשפט באופן כללי על התופעה של הגדלת היקף כתבי הטענות והרקע לכך:   
"כל המצוי בנעשה בבתי המשפט מודע לכך שבצד גידול במשקל הסגולי של הליכים (ובלא קשר למספרם של ההליכים המוגשים) קיימת תופעה של כתבי טענות, תצהירים, נספחים וכיו"ב המשתרעים על פני עוד ועוד עמודים. נתקלים אנו במסמכים בעלי היקף גדל והולך. במילים אחרות, הניירת מתרבה ומתרבה. שאלה מעניינת היא מה הסיבה לגידול הנמשך בהיקפם של המסמכים המוגשים. יהיו כאלה שיאמרו שהאשם הוא באמצעים הטכנולוגיים המשתכללים מעת לעת, מכונות צילום מהירות ומחשבים, לרבות האפשרות של 'גזור' (cut) ו-'הדבק' (paste) ניתן להעלות השערות נוספות לגבי הסיבות לתופעה, אך דומה שלא ניתן לחלוק על עצם קיומה."

סיכומו של דבר – השיקולים בעניין אופן ניסוח כתב טענות – האם לקצר או להאריך – הם מורכבים. בעולם המודרני, אין ספק כי המחשבים והאינטרנט הפכו את האפשרות של עורך הדין להאריך (ויש שיאמרו "לנפח") את כתבי טענותיו לקלה יותר.  ואולם, מהפסיקה עולה, כי לעיתים הארכת כתבי טענות יתר על המידה לא רק כי עשויה שלא לסייע לבעל הדין, אלא אף עלולה לפגוע בו – החל מחיובו בהוצאות (כפי שצוטט לעיל), עבור בהסטת אור הזרקורים מטענותיו החזקות וכלה בדחיית בקשתו. בכך, נוספו לעורך הדין מנסח כתב הטענות שיקולים נוספים, שעליו לשקול.

ומהפן האישי, לדעתי, כתב טענות צריך להימדד באיכותו, ולא בעוביו – כתיבה דקה, בהירה ועניינית, מגדילה את הסיכוי להעברת העובדות והטענות לבית המשפט. באחד מפסקי דינו ציין כבוד הנשיא ברק "צר לי על אורכו היתר של פסק הדין, אך לא עמד לרשותי זמן מספיק לכתב פסק-דין קצר יותר". ואכן, מלאכת קיצור וחידוד הנקודות אמנם אינה פשוטה, אך - לפי דעתי - כדאית.



יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

מחאת הרופאים – האם בג"ץ עלול להפוך לבית דין על לעבודה


אתמול (2.8.2011) דן בג"ץ בעתירה אשר הוגשה כנגד שביתת הרופאים מטעם חולים אשר נפגעים מהשביתה. עתירה זו הוגשה ונדונה לאחר שעתירה אחרת אשר הוגשה לפני מספר חודשים על ידי נפגעים משביתת הפרקליטים בפרקליטות המדינה, נדונה בפני בג"ץ, וזה הצליח להביא לסיומה באמצעות הסדר פשרה בין הצדדים.

היזקקותו של בג"ץ לעתירות אלה מעלה שאלות בדבר מהות סמכותו לדון בהן. על פני הדברים, הדיון וההכרעה בענייני השביתה מצויים בסמכותו של בית הדין לעבודה. סמכותו של בג"ץ לדון בעתירות אלה הינה, לכל היותר, סמכות מקבילה (כלומר, סמכות הקיימת במקביל לסמכותו של בית הדין לעבודה). ואכן, בבית הדין האזורי והארצי לעבודה היה תלוי ועומד הליך אחר העוסק בשביתת הרופאים.
  
מתי בג"ץ אמור לעשות שימוש בסמכותו המקבילה? בפסיקה נקבע, כי רק מקרים חריגים ויוצאי דופן יצדיקו דיון של בג"ץ בסוגייה זו, וזאת מכיוון שלעותר קיים סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה. מסיבה זו, לא פעם נדחות על הסף וללא דיון עתירות אשר לבית הדין לעבודה קיימת סמכות לדון בהן.

בהחלט ניתן לטעון כי שביתת הרופאים הינה מקרה חריג ויוצא דופן המצדיק היזקקות של בג"ץ לעתירה (והדברים נכונים במיוחד אחרי שבג"ץ הצליח להביא לסיום שביתת הפרקליטים).

ואולם, העניין הוא שבתוך כחצי שנה מוצא עצמו בג"ץ דן פעם שנייה בעתירה בנושא שביתות  (חרף סמכותו של בית הדין לעבודה); העניין הוא גם שלצד שביתת הרופאים, היו ועשויות להיות שביתות נוספות אשר גם הן הרות גורל מבחינת המדינה – שביתת העובדים הסוציאליים, שביתת המורים, שביתת עובדי הנמלים ועוד. שביתה שביתה ונפגעיה שלה; העניין הוא אף שהמחוקק יצר את בית הדין לעבודה וקבע את כללי הסמכות שתוארו לעיל על מנת שעניינים אלה יידונו בפני ערכאה מומחית ומקצועית בדמות בית הדין לעבודה והיזקקותו של בג"ץ לעתירות עלולה, גם אם שלא במתכוון, לפגוע במעמדו של בית הדין לעבודה. ראוי כי דברים אלה יובאו בחשבון.   

ואחרי כתיבת ופרסום דברים אלה, הזדמן לי לקרוא את ההחלטה שניתנה בעתירה היום (3.8.2011):

 
מקריאת ההחלטה עולה, כי גם בית המשפט העליון מודע לקושי העולה מהתערבותו. לאור האמור, ואם אכן קיים קושי כזה ויש צורך בהתערבות בית המשפט העליון, יש לדעתי לחשוב על יצירת כלים פרוצדוראליים מתאימים על ידי המחוקק (למשל, זכות ערעור או מתן אפשרות לבקש רשות ערעור על החלטות בתיקים מסוימים).